האי סאו מיגל הוא הגדול מבין תשעת האיים האזוריים המהווים יחד ארכיפלג של פורטוגל. זהו האי המרכזי והוא נותן שירותים מוניציפאליים ואחרים לכל תושבי האיים.
קל מאוד לטייל באיים האזוריים. הכבישים מתוחזקים נפלא, השלטים ברורים, הצמחייה משגעת, שפע של נחלים, מפלים ואגמים וכמעט לכל המקומות השווים אפשר להגיע עם הרכב או בהליכה ממש קצרצרה וברור שיש כאן שפע מסלולי טיול וטרקים לאלה שרוצים ממש לטייל.
למרות שאפשר לטייל באזוריים במשך כל השנה, חודשי הקיץ (יוני – אוגוסט) הם העונה הפופולרית. בקיץ האי מתמלא בתיירים אמריקאים (בגלל הקרבה הגדולה לחוף המזרחי של ארה"ב), פסטיבל רודף פסטיבל והשמחה גדולה. בגלל העומס בקיץ מומלץ להזמין מקומות לינה ורכב כמה חודשים מראש. הטמפ' באזוריים לא יורדת מתחת ל 13 מעלות (בחורף) ולא עולה מעל 25 מעלות (בקיץ), הלחות שם רבה ועומדת בממוצע על 80%.
הבעיה היא הכמות הרבה של הימים הגשומים שבקיץ עומדת על 11 יום בחודש בממוצע.
בגלל ריבוי ימי הגשם והערפל, מזג האויר הופך את הטיול לאתגר  – באיים האזוריים מזג האויר מפתיע ומתהפך משעה לשעה. יצאנו לטייל כשהתיק שלנו מלא בבגדי ים, מעילי גשם, מטריות וקרם נגד שמש. בכולם השתמשנו כמעט מידי יום. כדי לטייל כאן מתחברים לאפליקציה SPOT AZORES המראה במצלמות בזמן אמת את מצב הערפל.
לעתים במשך ימים שלמים אי אפשר לראות כלום, כמו הערפל הכבד ביום ההוא באי פלורס שבדיעבד היה מתנה, כי העניק לנו יום מנוחה יחיד. צריך להפנים שמזג האויר הוא ששולט בסדר היום ולכן יש להשאיר כמה ימי ספייר עבור שינויים בלוח הטיסות.
רוב הטיסות הבינלאומיות המגיעות לאיים האזוריים נוחתות באי סאו מיגל, סמוך לעיר הבירה פונטה דלגדה. שדה התעופה קטן וחמוד ומאוד קל להתמצא בו.
אנחנו מגיעים לכאן בטיסה של חברת טאפ הפורטוגלית, מהעיר המשגעת פורטו.
מחלונות המטוס נראה האי כמו גן עדן טרופי שנלקח הישר מסרטי האיים האבודים או הלגונה הכחולה.
מסלול הנחיתה צמוד לאוקיינוס האטלנטי ומהמטוס אנחנו הולכים ברגל אל הטרמינל הקטן.
יש כאן אולי שלשה מסועי מזוודות שרק אחד מהם פעיל כעת. בתוך כמה דקות אנחנו כבר אוחזים במזוודות ויוצאים אל אולם הנוסעים לקבל את הרכב שהזמנו.
להפתעתנו אנחנו מקבלים VOLVO חדשה ויפיפייה. איזה שדרוג מדליק.

ללילה הראשון בסאו מיגל הזמנתי לנו דירה במלון קטנטן במרכז העיר פונטה דלגדה, באזור העתיק סמוך לכנסיה.
אנחנו מגיעים אל בניין עתיק ומשופץ באחד מהרחובות הקטנטנים.
שלט חמוד מתנוסס לצד הדלת: Hostel. אני מחליטה להתעלם.
אנחנו מצלצלים בפעמון ואת הדלת פותח בחור צעיר וחביב שנראה כמו גולש גלים שיצא הרגע מהמים. הוא מקבל את פנינו בחיוך ענק ואנחנו עולים אחריו אל אזור רחב שבו יש סלון, מטבח, פינת אוכל ומרפסת קטנה.
הוא מסביר שהמטבח פתוח לאורחי ההוסטל 24/7. יש כאן עוגות חביבות, פשטידות, ריבות ולחמים.
אתם יכולים להשתמש במקרר ובעצם כל המטבח המשותף עומד לרשותכם. הוא מגיש לנו תה קר, אומר שתכף ישוב ונעלם.

רונן והילדות מסתכלים עלי בהלם.
הזמנת לנו חדר בהוסטל? רונן שואל.
מסתבר שכן. למה? יש עם זה בעיה? אני שואלת ולא מסגירה את הבהלה שבתוכי.
לא, אומר רונן. אני ממש אוהב מקלחות משותפות כמו שאת יודעת.
אתה ציני? אני מיתממת.
מה פתאום, הוא עונה.
אמא, אני לא נשארת פה, אני לא ישנה ביחד עם אנשים ולא מתקלחת איתם. מיקה עצבנית עלי אש.
אני מחליטה לצאת לסיבוב בהוסטל ומשאירה את החבורה הזועפת בסלון עם שני תרמילאים צעירים.
אוי ואבוי. באמת יש כאן רק חדרים משותפים.
איך עשיתי טעות כזאת? אני בטוחה שהזמנתי דירה מהממת, 120 מ"ר, מטבח ענק, שני חדרי שינה וסלון. זה לא יכול להיות.
אמנם יפה כאן אבל אין מצב שאצליח להירדם במיטת קומות כשמתחתי מטיילים בשנות ה- 20 לחייהם.
אני מחליטה לזרום, הרי אין לי אופציה אחרת.
אני חוזרת לסלון. אל המשפחה שלי הצטרפו עוד שני תרמילאים חמודים. הם מנגנים בגיטרה ושותים בירה.
דווקא נחמד פה, אני אומרת לרונן שמביט בי זועף.
הגולש מהקבלה מגיע ומציל אותי.

בואו אחרי, נעלה לדירה שלכם.
הוא פותח דלת ואנחנו עולים במדרגות אל אחת הדירות היפות שראיתי מימי.
למרות שיש לכם כאן מטבח משלכם, אתם מוזמנים לסלון לשבת עם כולם ולאכול מה שאתם רוצים, הוא אומר.
את ארוחת הבוקר נביא לכם לכאן. קיבלנו את המייל שלך וקנינו לכם דברים ללא גלוטן.
נו, מה רע בהוסטל? אני מחייכת אל המשפחה אחרי שהגולש יוצא.
הדירה נמצאת במקום מעולה ומשקיפה על הכיכר המרכזית בעיר העתיקה ועל הכנסייה היפה שבקצה הכיכר (Igreja do Santo Cristo).
אנחנו מסתובבים בעיר, הולכים על הטיילת, מסתכלים על ספינות הנוסעים ועל היכטות שעוגנות כאן. אוכלים במסעדה נחמדה וחוזרים אל הדירה.
הילדות עייפות מהיום העמוס ונרדמות מיד.
בוא נרד לסלון, אני אומרת לרונן ולא ממש מחכה לתשובה.
אנחנו מתיישבים במרפסת יחד עם כל המטיילים המאוד צעירים יש לומר.
על השולחן שני בקבוקי יין ואני מוזגת לנו לכוסות. היין משובח.
הם יודעים לעשות יין באיים, בעיקר באי פיקו.
אני מחסלת כמעט בקבוק שלם בזמן שאני משוחחת עם מטיילת חמודה. הם מנגנים כאן בגיטרות וקצת שרים.
דווקא נחמד הוסטל. מזכיר קצת את הטיול אחרי צבא.
בבוקר, אחרי הארוחה המפוארת שהגישו לנו לחדר, אנחנו נפרדים מהצוות החמוד.
רגע לפני שאנחנו יוצאים רונן קורא לי מהסלון.
הוא עומד שם מצביע על השלט שליד המקרר, כמו דיילת לפני הטיסה.
אתם מוזמנים לאכול ולשתות מכל מה שיש במטבח, כתוב בשלט, מלבד היין, שהוא תמיד נקנה באופן פרטי על ידי האורחים.
אז מסתבר ששתית למטיילת החמודה את כל הבקבוק ועוד מול העיניים שלה, רונן צוחק.
בוא נברח מכאן, אני אומרת.
אנחנו נכנסים לרכב המפואר שקיבלנו וממשיכים בדרכנו לבית שלנו לשבוע הקרוב, בכפר הקטן שעל שפת האוקיינוס.

הכפר עם השם הכי קול בעולם – Santana

אנחנו מגיעים אל הכפר הקטן שנמצא בצפון מזרח האי, היישר לשיא החגיגות.
מסתבר שכבר שבוע חוגגים יום הולדת 150 לכנסייה שבמרכז הכפר והשמחה כאן מרקיעה שחקים.
הערב, שיא ההתרגשות.

הרחובות הצרים מעוטרים בעלי כותרת שנקטפו מראשם של פרחי הורטנזיה ריחניים ותהלוכה עצומה צועדת בדרכה לכנסיה:
גברים נושאים בזהירות את פסלי הכנסייה שיצאו סוף סוף לנשום אויר צח, כמרים ובישופים, שלוש תזמורות, שוטרים, מכובדי הכפר, נשים בתחפושות ובשמלות ערב, ילדים מחופשים, ילדים במדי תנועת נוער שעל גרביהם פונפונים בשלל צבעים.
כולם צועדים בקצב המוסיקה על שביל הפרחים.

רגלי האנשים רומסים את העלים ואני מתעטשת ללא הפסקה מהריח המוזר והחריף.
זיקוקים נורים לשמים, נפצים מתנפצים ופעמוני הכנסייה לא מפסיקים לנגן לרגע.
אנחנו חוזרים אל הבית הקטן שלנו.
אנחנו נמנעים, מבחירה, לישון במלונות.
כשישנים בבתי התושבים ולא באזורי התיירות שמנותקים בדרך כלל מהכפרים, מרגישים טוב יותר את הוייב של המקום.
הכפר שלנו Santan לא תיירותי, תכלס, אנחנו התיירים היחידים כאן.

בכפר שלנו מתגוררים חקלאים שיוצאים בבוקר לעבוד בשדות הסמוכים.
אין כאן סופרמרקט, אפילו לא מכלת.
בסביבות השעה 10:00 מגיעים טנדרים שעל גבם לחמים, ירקות ופירות וצופרים בקולי קולות.
הנשים נחפזות החוצה ורוכשות את שרוכשות וכשעתיים לאחר מכן עולים מהבתים ריחות תבשילים מעולמות אחרים.
הבית שלנו, בית מקומי מסורתי, לא ממש נוח.
הוא ישן מאוד ורצפת העץ חורקת. הסלון נמצא בקומה השנייה, מרוחק משאר חלקי הבית.
המיטות רכות מידי והכריות גבוהות מידי. הכיור נמוך מידי, אין רשתות לחלונות, אין תריסים אלא מכסי עץ אטומים.
אבל החצר ענקית ונפלאה ומשקיפה אל האוקיינוס.

יש בה עץ תאנים ועצי פרי נוספים שלא זיהיתי.
בקצה החצר כלוב עם תרנגולות אקסטרה לארג'. אף פעם לא ראיתי תרנגולות גדולות כל כך.
השכן הזקן מהבית ליד מאכיל אותן בכל יום אחה"צ, לאחר שמנופף לנו לשלום.
מוקדם בבוקר, עוד לפני שאנחנו מתעוררים, הוא אוסף את יבול הביצים.
צמוד לחצר שדה תירס ענקי וכשהרוח מזיזה את העלים הם מפיקים קול של גשם חזק, אפילו כשחם.

הרחובות של הכפר כל כך צרים שנותר רק להתפלל שהטנדרים לא ידפקו את הרכב השכור שמנסה להיצמד ככל יכולתו לקירות הבתים.
ביום ראשון בבוקר עלו כולם, משפחות שלמות על הטנדרים הפתוחים ונסעו אל חוף Praia do Fogo, שם התיישבו מתחת לשמשיות ורגליהם נצבעו בצבע החול השחור הגעשי.

למרות שעדיין לא זכיתי לטייל בקובה, הכפר, התושבים ומקומות רבים באי סאו מיגל מזכירים לי את קובה, ההבדל הוא שהשכנים כאן משוגעים על מוסיקת אירוויזיון ולא על מוסיקה קובנית.
במרחק קצר מהכפר נמצאת שמורת טבע נפלאה.

שמורת טבע – Ribeira dos caldeiros

אם אתם חושבים שהטיול שלנו מושלם, אתם טועים.
הבעיה היא כמובן אני ורק אני. אני כל כך בלתי נלאית שאפילו לי כבר אין כח לעצמי.
כיוון שאני רוצה להספיק הכל, בכל בוקר אני מעירה את כולם בשעה שבע וגוררת אותם למסלולי טיול מאתגרים עד לשעת השקיעה. והשקיעה כאן בשעה 22:00.
משפט הסיכום היומי שלי: לא הספקנו כלום היום!
הגרוע מכל שהם בכושר גופני הרבה יותר טוב משלי, שלא לדבר על זה שפורטוגל בכלל והאיים האזוריים בפרט הינם מעצמת יין.
כך שגם בעניין הזה אני חייבת להספיק ולכן טועמת בכל לילה בקבוק אחר.
והעייפות מצטברת.

הבוקר נסענו אל שמורת הטבע הנפלאה Ribeira dos caldeiros.
בשמורה כמה אופציות למסלולי טיול ביער הצפוף המלא בצמחיה טרופית. יש כאן נחל שלאורכו תחנות קמח עתיקות, מפלים ובעצים הכי גבוהים שראיתי בימי חיי.
בסוף המסלול הפלתי את עצמי.
פשוטו כמשמעו. נתקלתי בעצמי ומעדתי והתרסקתי על הכביש בחניה.
לא תגידו באמצע היער, לתוך המפל, או סתם ככה מהצוק בפרטיות.
כמובן שמול חבורת הפורטוגלים חתיכים אש שבדיוק עלו עם ציוד סנפלינג מהמפל.
למרות שקמתי בקלילות וחייכתי כאילו לא קרה כלום, תדעו לכם שמתחת למכנסים רגל ימין שלי סגולה ובנוסף יש לי שפשוף שורף על כף היד.

אל דאגה, התקלה הזאת לא עצרה אותי.
המשכנו אל אגם פורנאש, שנמצא במרכז – מזרח האי.

פורנאש – Furnas – האגם והעיירה

העיירה שלשפת האגם נמצאת במקום נמוך יחסית ולכן סובלת פחות ממזג אויר ערפילי.
בזכות המעיינות הגאותרמיים החמים, יש בה מה לעשות גם בימים הגשומים.
שמרו את הטיול באזור לימים כאלה, אל תדאגו, יהיו כאלה בשפע.

טיפ חשוב: להגיע למעיינות עם בגדי ים ישנים שלא אכפת לכם להחתים, ללא תכשיטים (עלולים לשנות את צבעם). יש אומרים שהמעיינות יכולים להשפיע גם על צבע השיער. מרוב אזהרות יצא לי כל החשק אז לא ניסיתי.
האגם היפה נמצא במרכז הקלדרה, לצד האגם שביל וניתן להקיף אותו בהליכה במשך כשעתיים. אנחנו מתיישבים על הדשא למרגלות הכנסיה הגוטית היפה nossa senhora vitorias neo-gothic church, שנמצאת בצידו הדרומי של האגם. אנחנו פורשים שמיכה ואוכלים ארוחת צהריים שהבאנו איתנו.

למרות שהנוף כאן פחות מרהיב לעומת שני האגמים הגדולים האחרים – סאטה סידאדש ולאגו דה פוגו – אגם פורנאש מקסים והוא בהחלט שווה ביקור.

תצפית – pico do ferro

תצפית יפה על האגם, אם כי מעט תיירותית מאחרות שהיינו בהן ולכן נאלצנו להצטופף עם תיירים שירדו מאוטובוסים צפופים. מומלץ לצפות כאן מלמעלה באגם ולרדת אליו לאחר מכן.

גנים בוטניים יפיפיים – Terra Nostra Gardens

הגנים הבוטניים והברכה התרמית העצומה שבתוכם, נמצאים בעמק פורנאש העשיר במינרלים.
זאת תחושה מיוחדת מאוד, להתרחץ במים שיוצאים מעומקו של כדור הארץ.
האזור הגעשי מושך תיירים רבים מבפנים ומבחוץ ולכן עמוס יחסית משאר המקומות באי. עשירי האי בנו להם כאן בתי מידות לנופש בתחילת המאה ה- 19 ככה שאפשר לראות כאן ארמונות קטנים שאינם אופייניים לאי הפשוט.

הפארק עצום, גודלו 12.5 דונם ויש בו מעיינות ונחלים רבים וכמות בלתי נתפסת של פרחים, שיחים ועצים מכל העולם (מעל 3,000 מינים). יש כאן מעל 300 זנים של שרכים ומעל 800 זנים של כמליות. הפארק מטופח מאוד ויש בו אזורים המוקדשים לצמחייה מאקלים כזה או אחר ואפילו שיחי ענק המעוצבים כדינוזאורים, דובים ושלל חיות.

למרות שאנחנו לא אוהבים אטרקציות או מקומות המוניים, בשביל הגנים המדהימים האלה שווה לזנוח אג'נדות. זהו מקום יפיפה שאפשר לבלות בו יום שלם, אבל אחרי שעתיים אנחנו מתעייפים וממשיכים הלאה, אל האזור בו מכינים אוכל בבטן האדמה.

cozido das furnas – מאכל מסורתי בפורנאש

במרכז הכפר אזור קטן בו עולים גייזרים, בוץ מבעבע ואדים מבטן האדמה. לכל מסעדה באזור בור משלה אליו מוריד השף סיר ענק עם תבשיל המכיל בשר בקר וירקות, המזכיר חמין.
התבשיל מתבשל לו בבטן האדמה במהלך כל הלילה ונשלף משם בשעות הצהריים (11:30-12:30 למי שרוצה לחזות בפלא) ונמכר במסעדות האזור.
אנחנו גם ככה לא חובבים חמין, לכן אנחנו נגשים לאחת מהבסטות באזור וקונים מבחור צעיר קלחי תירס שבושלו באותו האופן.

התירס כל כך מעולה ואנחנו חוזרים לקנות מנה שנייה ומחסלים לו את כל התירס שנשאר.

תצפית מרהיבה בשקיעה – Miradouro de senta iria

בדרך לכפר שלנו אנחנו עוצרים בתצפית משגעת לראות את השקיעה.
אנחנו פורשים את השמיכה, מוציאים מהצידנית בקבוק יין מעולה שנוצר כמובן באחד מהיקבים באיים האזוריים ואוספים כוחות לקראת בישול ארוחת הערב.

מרכז האי – אגם האש – Lagoa do fogo (fire lake)

אגם פוגו נמצא במקום הגבוה ביותר באי ולרוב מכוסה בערפל. תכננו לרדת לכאן במסלול הליכה שאורך 11 קילומטר, אבל למזלנו לא הצלחנו למצוא את נקודת ההתחלה.
אז החלטנו לרדת אליו בדרך הקלה.
קלה?
כנראה כדי למנוע ירידה המונית לאגם, לא הקלו המקומיים על התיירים.
הירידה קשה מנשוא והעליה עוד יותר.

אנחנו מגיעים למטה ולאחר שנרגעים מהירידה הקשוחה, מתחילים להקיף את האגם משמאל, עד שאנחנו מוצאים חוף פרטי משלנו. כל כך יפה כאן. מדובר באחד מימי השיא של הטיול.
האגם מהווה בית גידול טבעי ולכן אסור להיכנס למים אם נמרחת קודם בקרם הגנה מפני השמש וכמובן שהכל סביב נקי ומצוחצח.

כמו בכל יום אחר, אנחנו שולפים מהצידנית אננס מתוק ונפלא שגדל כאן באי. מסביב חגים שחפים וליבנו מלא בהוקרה לאלוהי הערפל שאפשר לנו לרדת לאגם. חלק גדול מהמטיילים כאן לא מצליחים אפילו לראות אותו.

העלייה חזרה לוקחת לפחות שעה. מזל שקניתי בדקטלון בפונטה דלגדה מקלות הליכה של מטיילים, גם איתם הלכו לי הברכיים.
אנחנו מתיישבים בקצה העליה, מעולפים. אחרי חצי שעה אני אומרת:
יאללה, ממשיכים מכאן למפל נהדר.
לאאא מתחננות הילדות .
אבל אני כבר יושבת ברכב, מוכנה.
וטוב שכך. המקום אליו אנחנו נוסעים מתגלה כמקסים.

מפל Salto do Cabrito

למרות שמדובר בירידה תלולה מאתגרת לנסיעה, בהתחשב בעייפות של כולנו, אנחנו יורדים עד למפל עם הרכב.
מצד שמאל שביל המוביל תוך כמה דקות אל נחל משגע. אנחנו כאן לגמרי לבדנו. המים קרירים ונעימים, הצמחייה הצפופה מצילה עלינו. מי צריך יותר מזה?

כשמספיק לנו אנחנו חוזרים לכיוון החניה. במרחק 5 דקות הליכה נמצא המפל, אנחנו מתיישבים בברכת המים היפה שתחתיו, מסתכלים בסקרנות בחבורה שיורדת מראש המפל בסנפלינג. אם לא היה לי פחד גבהים ורגליים רועדות ממאמץ, יש מצב שהייתי מצטרפת.

אגם Lagoa do Congro

האגם המשגע נמצא קרוב יחסית לפורנאש, אבל אפשר לשלב אותו גם ביום טיול באגם פוגו. משום מה מסלול הטיול הקליל והמעולה הזה אינו פופולרי ככה שאנחנו זוכים לאגם שלם פרטי משלנו.

אנחנו נכנסים ליער המקיף את האגם והולכים על השביל המסומן בצורה ברורה. המים שקטים וירוקי, העצים והעננים משתקפים בהם כמו בציור נפלא.

המקום כל כך מרשים שלטעמו של רונן זה הטיול הכי יפה שעשינו באי. לא לפספס. המסלול קווי. לוקח כשעה הלוך וחזור.

שדות התה בסאו מיגל – Gorreana

לקראת השקיעה אנחנו מגיעים אל שדות התה של גורנה.
אלה שדות התה היחידים באירופה וניתן לגדל אותם כאן בזכות מזג האויר הטרופי של האזוריים.
תושבי האזוריים גאים מאוד במפעל התה. מייצרים כאן לא פחות מ 33 טון תה בשנה המיוצא לכל קצוות העולם.
התה בסאו מיגל גדל מאז 1883 באופן טבעי, ללא חומרי הדברה מכל סוג שהוא.

חנות התה כבר סגורה ואנחנו נכנסים אל תוך המטעים, הולכים בשבילים שבין שיחי התה, מביטים בשמש השוקעת באוקיינוס ומרגישים בקובה.

סטה סידאדש – Lagoa das Sete Cidades – החלק הדרומי באי סאו מיגל

האזור יפיפה, מלא בעדרי פרות הרועות בחופשיות בין שדות ירוקים מרהיבים.
האתגר – האזור סובל מבעיית ערפל חריפה, אבל בשום פנים ואופן אל תוותרו עליו.

ללא ספק מדובר באחת מגולות הכותרת של האי סאו מיגל בפרט והאיים האזוריים בכלל.
המלצה חמה: במידה והאפליקציה מראה על מזג אויר בהיר, טוסו לשם.
במשך ארבעה ימים חיכינו שיתפזר הערפל מעל צידו הדרומי של האי. וכלום.
הבוקר החלטתי שהמצלמה בסטה סידאדש בטוח מקולקלת, לא יתכן ששם אפור כל הזמן כששאר מצלמות האי מראות על יום שמש נפלא.
אז עשינו את המעשה הכי ישראלי ונסענו לשם. הרי ברור שהמצלמה מצוינת, כמו כל דבר אחר פה אגב.
בתצפית המפורסמת ביותר באיים האזוריים ממנה משתקף בתמונות כל תייר כאן (Miradouro da Boca do Inferno),
כשמתחתיו נראים פרושים שני אגמים מופלאים – הירוק והכחול,
נראית מיקה כשמצדדיה ערפל אפור לתפארת.

נצטרך לחזור לאזוריים בשביל התמונה, חד משמעית.

המלון הנטוש- Hotel abandonao –Monte palace

אבל כמו שאתם בטח מבינים, ערפל לא יעצור אותי. אז נסענו דרכו למלון הנטוש.
את המלון המפואר בנה בשנות ה- 70, תייר שטייל במקום ביום שמשי נדיר והתאהב בספוט המדהים הזה, המשקיף על שני האגמים שמתחתיו.

מהר מאוד העסק קרס כי מי מעוניין לשלם הון תועפות כדי לצפות בערפל? המלון ננטש ותהליך קורוזיה יצר כאן מראות מהפנטים.
אומני גרפיטי שמעו על הספוט המטריף והחלו לצייר על הקירות.
המלון מגודר וסביבו שלטי אזהרה האוסרים להיכנס, אבל האיסור לא מפריע לאנשים לחמוק פנימה.

למרות המראה המפחיד יש לומר, הצלחנו לשכנע את הילדות להיכנס פנימה.
אני מודה שבמשך הביקור ייסרתי את עצמי בשאלה אם אני לא מסכנת אותן, כי המבנה באמת במצב איום.
אבל לא הצלחתי לעצור. השילוב בין ההרס לשאריות המבנה המפואר עוצר נשימה.
מהתצפית שמתחת למלון יוצא מסלול הליכה עד לאגמים של Sete Cidades. המסלול חד כיווני וצריך להזמין מונית חזרה. לאור הנסיון שלנו מהטיול באי פלורס, שם נאלצנו להמתין למונית במשך שעות – ויתרנו על מסלול ההליכה והמשכנו אל האגמים ברכב.

האגמים:

המשכנו לפלס דרכנו בערפל מטה, אל האגמים שרק יכולנו לדמיין. בצידי הכביש אלפי פרחי הורטנסיה מטריפים. טוב שהעזנו להמשיך. הערפל החמיא לאגמים היפיפים.
טיילנו קצת בכפר המנומנם שבמרכזו כנסייה מרשימה.
מצאנו מקום נעים על שפת האגם ועצרנו לפיקניק בחברת עשרות אווזים חמודים שהגיעו לבקר אותנו.

בימים פחות מעורפלים אפשר לשכור כאן קיאקים ולשוט או לשכור אופניים למסלול רכוב סביב האגמים.

חוף עם חול שחור – praia dos mosteiros

מהאגמים המשכנו אל הכפר mosteiros ואל החוף הגעשי שלו.
הכפר נח לו ממש בקצה האי, במורד הצוקים.
החול השחור והנעים סופג את החום והתחושה היא כמו לדרוך על מילוי פרג רך וחם בתוך אוזן המן ענקית ובלתי נראית.
האוקיינוס סוער היום מאוד ואי אפשר להיכנס אל המים. עמדנו על החוף מביטים על סלעי הבזלת המזדקרים מהמים, מאושרים על זה שאנחנו כאן.

אומרים שסביב הכפר הזה סיכוי גדול לראות לווייתנים ולכן כדאי לצאת מכאן לשיט.
אנחנו ויתרנו על הלווייתנים וגם על המעיינות התרמיים הלוהטים הסמוכים לחוף שבזמן הגאות מצטננים קצת עם מי האוקיינוס שחודרים אליהם.
השקיעה כאן מרהיבה.

אזור צפון מזרח סאו מיגל – Nordeste

זהו האזור הפראי ביותר באי וככזה יש בו פחות כפרים.
הכבישים כאן מפותלים ונושקים למצוקים תלולים היורדים עד לאוקיאנוס, הצמחייה פראית וצפופה והתצפיות עוצרות נשימה.
האזור מרהיב ביופיו ואין לוותר עליו בשום פנים ואופן. זה האזור בו נמצא הכפר שלנו.
מקומות חובה:

טיול למפל ולכפר עתיק – Sanguinhosalto do prego

באיים האזוריים יותר בעלי חיים מבני אדם. הפקקים היחידים בכבישים הם לצורך מעבר עדרי פרות, כבשים ועיזים.
התושבים מתייחסים אל בעלי החיים בכבוד רב. את הפרות חולבים בטבע, לא ראיתי כאן רפתות או לולים.

הטבע מלא בציפורים, בארנבים, המוני פרפרים, אווזים, חתולים, תרנגולי הודו וחמורים.
הסאונד של המקום – קול עלי התירס והקנים ברוח, געיות, פעיות, נערות, נביחות קירקורים וציוצים. לא אשכח את הקולות האלה לעולם.
אנחנו נקשרים מאוד אל חמור מקסים שחי בחצר הבית שממול. בכל בוקר אנחנו נגשים לומר לו שלום. נדמה לי שהוא מחייך בחזרה.

הבוקר אנחנו יוצאים לאחד ממסלולי הטיול המומלצים באי סאו מיגל Sanguinhosalto do prego. המסלול המעגלי היפיפה באורך 4.5 ק"מ, כולל הליכה ביער מרהיב, מפל נפלא החבוי ביער בו מתרצים אנשים אמיצים שאינם חוששים מקור ומסתיים בכפר עתיק משוחזר בקצה ההר המשקיף אל נוף עוצר נשימה. טיול חובה.
אנחנו מגיעים לתחילת המסלול בעזרת הוויז ומחנים באחד מרחובות הכפר הקטן ממנו מתחיל המסלול המעגלי.
למזלנו נפלנו על יום שמשי ונעים. אנחנו נכנסים אל תוך יער משגע והולכים על השביל המסומן.
מדי פעם אנחנו עולים על גשרי עץ שחוצים נחל קטנטן.
עשר דקות אל תוך היער ואנחנו פוגשים חבורת תרנגולות פרא.
הן חיות בקבוצה ביער, מאושרות וחופשיות. אנחנו מוצאים חן בעיני תרנגול אחד חמוד והוא מתחיל ללכת אחרינו.
כשאנחנו עוצרים, הוא עוצר. כשאנחנו ממהרים הוא רץ אחרינו.
אתם מכירים את זה שכלב זר הולך אחריכם ואתם חוששים שהוא לא ימצא את דרכו חזרה? אז כזה.
תחזור לחברים שלך תרנגול, אני מתחננת אליו, אבל הוא עקשן.

לאחר כשעה וחצי של הליכה נעימה, אנחנו מגיעים אל מפל מרהיב. רסיסי מים בשלל צבעי הקשת ניתזים לכל עבר.
אנחנו יורדים אליו בזהירות, נאחזים העצים, האדמה כאן מאוד חלקה ורטובה.
לא פגשנו אנשים במהלך ההליכה ולכן אני מופתעת מכמות די נכבדת של טיילים שנחים להם עכשיו על האבנים שלצידי המפל.
כמה אמיצים שלא פוחדים מקור אפילו שוחים בברכה, צורחים בעונג בשלל שפות. כולם תיירים כמובן.

אנחנו מוצאים לנו סלע פנוי לטובת פיקניק.
כשאנחנו ממשיכים הלאה, מופתעים לראות שהתרנגול החמוד חיכה לנו למעלה, בשביל ממנו ירדנו למפל.
הוא מקשקש בזנב, או שנדמה לי?

אנחנו ממשיכים והתרנגול אחרנו.
לאחר כשעה אנחנו מגיעים אל קצה היער ונכנסים אל תוך כפר עתיק מאוד.

הכפר האבוד – Sanguinho

בכפר כ- 20 בתי אבן ישנים, רובם נטושים וחלקם נמצאים בשיפוץ מסיבי.
אני מציצה אל תוך בית קטן ועיני נפערות לרווחה. הבית מרוהט ממש כמו לפני 100 שנה. מדהים.

אני מסתכלת אחורה. התרנגול התחבר עם כמה חתולים והם משחקים ביחד.
ואז נשמע קול קדיחה חזק מאחד הבתים שבשיפוץ.
התרנגול נבהל, פותח בריצה אל תוך היער ונעלם.
אפילו לא הספקנו להיפרד מהמסכן הקטן לשלום.
אנחנו מטיילים בין הבתים העתיקים, נראה שהם אפילו לא מחוברים לרשת חשמל.
יש כאן טרסות ישנות, מטעי בננות, מתקנים לייבוש עלי טבק.
אי אפשר להגיע לכאן ברכב, איך הביאו לכאן את הרהיטים העתיקים?

מסתבר שהכפר משוחזר בגישה אקולוגית והפך לריזורט קסום המשמר את התרבות והמסורת המקומית.
התושבים המקוריים של הכפר נטשו את בתיהם לפני שנים רבות, בעיקר בגלל קושי הגישה וחוסר היכולת של הילדים הקטנים להגיע לבית הספר, בהליכה של קילומטרים בין הגבעות.
רוב התושבים הגרו לארה"ב ולקנדה.

הריזורט מומלץ מאוד למי שרוצה להתנתק מהציוויליזציה לכמה ימים, לנשום אויר צלול, לקרוא ולנוח.
אפשר אפילו לאפות לחמים בתנורי העץ המסורתיים שבבתים.

בסוף הכפר תצפית עוצרת נשימה אל העמק שתחתנו והאוקיאנוס האינסופי.
אנחנו יורדים בשביל מרוצף באבן ומגיעים אל הרכב שלנו.
וואו. זה היה טיול חלומי, כזה שייזכר לעד.

מגדלור ארנל – Arnel Lighthouse

אנחנו מחנים לצד הכביש הראשי ומתחילים לרדת ברגל.
הכביש אליו כל כך תלול שאין לנו את האומץ הנדרש לרדת אליו עם הרכב, שלא לדבר על העלייה אח"כ שהיא בזוית של 35 מעלות, לפי השלט הקטן שליד החניה.
המגדלור היפיפה נמצא באמצע הכביש התלול ובסופו למטה מתגלה כפר דייגים קטן ומקסים.
אני רואה למטה כמה מכוניות, מעריצה את התושבים שמסוגלים לעשות את הדרך הזאת ברכב.
אגב, גם ברגל ממש לא קל אבל המאמץ משתלם כי המראה מכאן מרהיב. אנחנו מסתכלים על המצוקים החדים המעטרים את קו החוף הצפון מזרחי, המראה יפיפה וקשה להפרד וללכת, בעיקר שעליה כל כך חדה מפרידה ביננו לבין הרכב בחניה.
אנחנו מתיישבים על החומה שעל שפת הכביש ומשתהים מול היופי, מדמיינים את הליוויתנים שבים.

אומרים שמומלץ מאוד לראות כאן את הזריחה שכן אורה של השמש משתקף דרך חריכי הצלב שבקירות המבנה המתומן.
אנחנו לא הצלחנו לעמוד במשימה. למי שנשאר קצת כוח וממשיך למטה במורד הכביש יתגלה מפל מרשים שנמצא מעל כפר הדייגים.
לצערי המגדלור פתוח לביקורים רק בימי רביעי (בקיץ 14:00-17:00, הכניסה חופשית), ככה שאנחנו יכולים להסתכל עליו רק מבחוץ.
האיים האזוריים מלאים במגדלורים (ככה אומרים ברבים?) ומגדלור ארנל הוא העתיק ביותר מבין כולם ופועל החל משנת 1876. הוא ממוקם בנקודה הצפון מזרחית של סאו מיגל. אומרים שניתן לראות את האור שלו מהאוקיאנוס כבר ממרחק 25 ק"מ.
אפשר לתאם במגדלור סיורים מודרכים ויש בו תערוכה קבועה העוסקת בהסטוריה של המגדלורים באזוריים.
טיפ: Vista dos Barcos – תצפית  נהדרת על המגדלור וכפר הדייגים, פתרון מעולה לאלה המתעצלים לרדת למטה. נמצאת לצד הכביש הראשי ומסומנת בבירור.

התצפית הכי יפה באי סאו מיגל – miradouro ponta do sol sossego

התצפית היא למעשה מסלול טיול קליל באורך כחצי קילומטר, ממנו נשקף נוף עוצר נשימה (אני מרגשיה שקצת חוזרת על עצמי , אבל אין מילים לתאר את היופי הזה). המיוחד בתצפית הזאת, מעבר לנוף, הוא הגן המטופח המקיף את השביל. יש כאן שלל פרחים צבעוניים, מדשאות, שולחנות לפיקניק והשירותים הכי נקיים בעולם. לא לפספס בשום פנים ואופן.

חזרה הביתה
חזרנו לתל אביב אל הגולגולים של עצי הפיקוס, אל החום, הפקקים והמינוס בבנק.
למדנו כמה דברים במסע הזה:
שאנחנו מעדיפים את קצוות העולם, שאנחנו נוודים בנפשנו פנימה, שאנחנו אוהבים אתגרים, שעליות קשות ומכשולים לא יעצרו אותנו, שאנחנו יכולים להסתפק בכמה בגדים, שמפו וקרם הגנה מהשמש, שאפשר לחיות שבועיים בלי נטפליקס, שלעולם יש אינספור גוונים, שעדיין חיים על כדור הארץ אנשים פשוטים ותמימים, שאנחנו צוות לא רע ולכל אחד מאיתנו תפקיד במרקם הזה שנקרא משפחה, שבשבילנו הטיולים הם החיים ומה שבניהם רק הפסקה.
ושבכל זאת נשארו לנו עוד כמה נושאים לשיחה.
לפוסט על הטיול שלנו באי המדהים פלורס – האי פלורס באיים האזוריים
תחת ערפל בכפר שבקצה אירופה – האי פלורס מתכסה בערפל
האיים האזוריים רחוקים לכם? כנסו לפוסט על הטיול שלנו ביוון – שבועיים מושלמים בפלופונס
נשארים בארץ אבל רוצים להרגיש בחו"ל? – כפר הדייגים בג'סר א-זרקא
בכל זאת חו"ל אבל קרוב – טיול משפחתי בסיני

הפוסט מדריך למטייל באי סאו מיגל – האיים האזוריים עם ילדים הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

מהסיבה הזאת הוקמה אפליקציה ואפשר לצפות בה במצלמות בזמן אמת. ככה אפשר לדעת אם כדאי לנסוע למקום מסויים ממש ברגע זה.
אגב, ברוב המקרים תראו ערפל מוחלט בצד אחד של האי ובצד אחר שמש ושמים כחולים. לכן האפליקציה הזאת מאוד יעילה ואי אפשר לטייל כאן בלעדיה.
פלורס אי קטן מאוד ולכן כשהוא מתכסה בערפל, נדיר שנשארים בו חלקים בהירים. הוא כולו מוסתר בערפל.
צריך לקחת את זה בחשבון כשמחליטים לטייל כאן.

יום בכפר שעל שפת האוקיינוס:

אנחנו כבר שלושה ימים באי פלורס, גרים בבית פורטוגזי עתיק בכפר פאג'ה גרנדה Faja Grande.

אני מאוהבת לחלוטין בכפר הקטן והשקט הזה שעל שפת האוקיינוס האטלנטי העצום והסוער.
לכמה אומץ וגבורה הזדקקו התושבים כאן, שעד לפני זמן לא רב התבססו בתזונתם על הים הגדול, כשיצאו אליו בסירות דייגים קטנות לצוד לווייתנים.

האוקיינוס האטלנטי מכסה 20% משטחו של כדור הארץ ולעומת האוקיינוסים האחרים, יש בו מעט מאוד איים.
שמו נגזר משמו של הטיטאן אטלס מהמיתולוגיה היוונית, שהוכתר כשליט האי אטלנטיס שנמצא באוקיינוס הנושא את שמו.
אגדות רבות נקשרו באטלנטיס האבודה, לפי אחת מהן אטלנטיס הם האיים האזוריים.
אטלס נלחם יחד עם חבריו הטיטאנים באלי האולימפוס וכשהפסידו העניש אותו זאוס בעונש נורא: לשאת לעד על כתפיו את כיפת השמיים.
מסיבה זו נהוג לראות ביצירות האומנות את אטלס כאדם הנושא על כתפיו את כדור הארץ ושמו הפך למטפורה לסבל.

החופים של הכפר געשיים ושחורים, מלאים באבני בזלת מהתפרצויות הרי הגעש שהיו כאן.
מחצר הבית שלנו אנחנו שומעים היטב את גלי האוקיינוס מתנפצים על הסלעים ורואים שלושה מפלים שיורדים מההר הגבוה שבהמשך החצר האחורית.
תליתם פעם כביסה ליבוש בזמן שהסתכלתם על שלושה מפלים? כי לי זאת הפעם הראשונה ואני אוהבת את זה.

אנחנו מתעוררים ליום האחרון שלנו באי.
את יום הטיול הכי יפה שמרתי להיום.
כמו בכל הבקרים האחרונים, אני מכינה לי קפה, אוחזת את הספל החם ויוצאת איתו החוצה,
כדי לשבת ליד השולחן הקטן ולהסתכל על המפלים.
אמאלה אני צועקת, כמעט שופכת את הקפה.
הכל מסביב מכוסה בערפל. ההר הגבוה והמפלים נעלמו, ככה גם בתי השכנים ושביל הגישה אל הבית.
זה רק אנחנו בעולם הזה, כל השאר נעלם בערפל.
ואז מתחיל הגשם. גשם? שיטפון.
אני נסוגה אל תוך הבית ולמרות שהייתי בחוץ רק רגע קטן, אני רטובה כולי.

לא יתכן שהיום האחרון שלנו במקום המושלם הזה ייהרס, אני אומרת לרונן.
רונן מציץ מהחלון, כלומר לא מצליח לראות כלום.
זה יפה שאת אופטימית, הוא אומר. אני אוהב את זה אצלך.
עוד תראה שהערפל יתפזר והשמש תצא, אני מכריזה, מסיטה את וילון התחרה ומסתכלת על הכלום שבחוץ.

אני מסרבת לשקוע בדכדוך.
את השיא של הטיול השארתי ליום הזה:
לבוקר קבעתי שיט לאי קורבו, אי פצפון עליו מתגוררים 300 תושבים בלבד ואפילו אין בו מכוניות. אל האי שטים בסירות מנוע מגומי, כמו של צוללנים ובדרך רואים מפלים יפיפים זורמים מהמצוקים לאוקיינוס.
אחר הצהרים תכננתי כטיול פרידה מפלורס, ללכת אל אגם הברווזים שבתוך היער. מהעבר השני של האגם מתמר מצוק עצום, ממנו יורדים לא פחות מעשרים מפלים.
תכלס, בגלל תמונת האגם הזה הגעתי אל האי פלורס.
לא יתכן שנפספס את גולת הכותרת.

כן, אין ספק. בקרוב יתבהר.
הרי כל עונות השנה חולפות ביום אחד? אז עוד רגע יגיע האביב.

אבל מזג האויר לא מתבהר והערפל הסמיך שמסתיר את ההר הענק ואת המפלים שמול הבית, מסרב להתפזר.
אני מקבלת הודעה במייל שהשיט מבוטל. האוקיינוס סוער ואי אפשר לשוט אל קורבו.
לא נורא, נשאר לנו אגם הברווזים שנמצא בסך הכל במרחק רבע שעת נסיעה מהכפר שלנו.

אנחנו ממשיכים לחכות בבית.
כל היום אנחנו בתוך ענן, נושמים ענן, נוגעים בענן ואוכלים ענן. האיור רווי במים.
אבל כמה אפשר לשבת בתוך הבית, יפה ככל שיהיה?
לא הגענו עד שפת האוקיינוס האטלנטי כדי לשבת בין הקירות.

די, אני אומרת. ניסע אל אגם הברווזים, יהיה מה שיהיה.
אנחנו נכנסים באומץ לרכב ומתחילים לנסוע. אי אפשר לראות מטר קדימה. בקושי אפשר להבחין בקצה הכביש, בטח לא במכונית אם תגיע ממול. מסוכן ממש.
אנחנו מצליחים למצוא את החניה שבתחילת המסלול לאגם הברווזים ויוצאים מהרכב.
קולות אנשים מתקרבים נשמעים בבירור. לפתע הם מגיחים מתוך הערפל, כמו בסרט אימה.
אלה שתי משפחות עם ילדים, תיירים כמונו.

אין לכם טעם להתקדם, הם אומרים אפילו בלי שנשאל.
אנחנו חוזרים מהאגם,אי אפשר לראות כלום. לא את האגם ולא את המפלים. בקושי מצאנו את הדרך.
אנחנו מודים להם.
בלית ברירה ותוך תחושת אכזבה איומה, אנחנו מחליטים לחזור אל הבית שלנו שבכפר.

בהמשך היום אנחנו מבקרים שלוש פעמים במכולת, קוראים קצת, שומעים מוזיקה בפטיפון שבסלון וגם משתעממים.
בואו נצא לטייל בכפר שלנו, אני אומרת, אולי נפגוש מישהו שיספר לנו קצת על הכפר.

הערפל בכפר מעט דליל יותר, אולי בגלל הגובה הנמוך ככה שאפשר להסתובב וגם לראות משהו.
אנחנו הולכים לאורך האוקיינוס נזהרים מהגלים הענקיים שמתנפצים על אבני הבזלת, מסתכלים על הסרטנים ועל הציפורים. הסרטנים כאן בצבע שחור, ממש כמו אבני הבזלת עליהם הם נחים.
מדוזות סגולות שנראות כמו בלונים סגולים מוטלות על החוף. אנחנו נזהרים מהן, קראתי שהן ארסיות ושיש אנשים שמגיבים קשה מאוד לצריבה שלהן.

אנחנו ממשיכים לטייל בין הבתים. לכל בית חצר אחורית עם גינת ירק. בכפר הקטן אי אפשר להיות תלויים באספקת האוכל ולכן מגדלים לבד את מה שאפשר.
מעבר לחצרות האחוריות נמצאים השדות. אנחנו מטיילים בין מטעי הבננות והתירס ומתפעלים מהעלים הענקיים של צמחי הטארו שגדלים בארצות טרופיות והעלים הענקיים שלהם בצורת לב.
שורש הטארו הוא מאכל נפוץ מאוד באיים האזוריים, טעמו מזכיר תפוח אדמה מעורב בארטישוק ירושלמי.

איך אומרים? מחשבה בוראת מציאות? רציתי לפגוש מישהו שיספר לנו על החיים בכפר?
והינה, במעלה הגבעה, בסמטה הכי עליונה של הכפר, עוצר אותנו סבא חביב.
הוא מחייך מאוזן לאוזן, מדבר באנגלית רהוטה במבטא אמריקאי וניכר שהוא מאוד רוצה לשוחח.
הסבא מספר לנו שהוא נולד כאן, בכפר פאג'ה גרנדה.
כשהיה בן עשר עבר עם משפחתו לקליפורניה.
במשך ארבעים שנה לא ביקר באי, אבל מאז אותו ביקור, הוא מקפיד לחזור לכאן בכל שנה בקיץ.

כי כאן זה הבית, הוא אומר.

אנחנו עומדים לצידו, במקום הכי גבוה בכפר.
הבתים פרושים לפננו, מאחוריהם האוקיינוס ואחריו, אמריקה.
הסבא מצביע על הבתים ומספר מי מתגורר בהם.
הוא מצביע על הבית הפצפון שבו גדל, שהיום מתגורר בו בנו של אחיו הבכור.
הוא מתאר ילדות בצל עוני נורא, כזה שהביא את ילדי המשפחה לדפוק על דלתות השכנים כדי לבקש קצת אוכל.

בראש ההר גידלה המשפחה שלי פרה, הוא מספר ומצביע על ההר הגבוה שמול הבית שלנו, זה שיורדים ממנו שלושה מפלים.
עכשיו אפשר לראות רק את חלקו התחתון של ההר, שזה כבר יותר טוב ממה שהיה כאן לפני כמה שעות. החלק העליון עדיין מכוסה בערפל.

בכל בוקר אבא שלח אותי לפסגת ההר כדי לחלוב את הפרה, המשיך הסבא בסיפור.
לפעמים ההר היה מכוסה בערפל כמו עכשיו ולפעמים היו רוחות חזקות ואני פחדתי נורא.
אבל לא משנה מה היה מזג האויר, בכל בוקר טיפסתי לראש ההר כדי לחלוב את הפרה. אחר כך הייתי יורד בזהירות עם כד החלב המלא ומביא אותו לאמא.
זה היה התפקיד שלי. הוא אומר בעצב.

הסבא מספר לנו גם על חבורת הילדים שגרו בימים ההם בכפר, 28 במספר.
היינו רצים יחד בשדות וקופצים לאוקיינוס, הוא מספר ועיניו נוצצות בשובבות.
למדנו כולנו יחד בבית הספר הקטן שאז היה כאן.
היום יש בכפר רק 5 ילדים ובית הספר נסגר, אבל המצב הכלכלי של התושבים השתפר מאוד, הם לא רעבים כמו שאנחנו היינו.

אנחנו נפרדים מהסבא החביב, ממשיכים במורד הסמטה אל הבית שלנו, לארוז את המזוודות.
בערב הערפל מתפזר ואנחנו יורדים אל החוף לצפות בדייגים.
בחצר המסעדה שליד המזח יושב הסבא. חיוך גדול על פניו וכוס בירה ענקית לפניו, מוקף בחברי ילדותו ומנופף לנו לשלום.

טיסה לאי סאו מיגל:

בבוקר הטיסה ג'ין היפה שמטפלת בבית, מגיעה להפרד מאיתנו.
אנחנו יוצאים איתה אל הדשא, מסתכלים על ההר הגבוה ועל שלושת המפלים ונפרדים גם מהם לשלום.
ג'ין נותנת לנו במתנה בקבוק יין לבן שמיוצר באי פיקו וסבון ריחני בעבודת יד.
אנחנו נפרדים ממנה בחיבוק גדול וכבר מצטערים שלא נראה אותה שוב.

בדרך לשדה התעופה הערפל מתפזר בבת אחת ופרחי ההורטנזיה הצבעוניים שבשולי הכביש מתגלים.
אנחנו עוצרים לרגע בצד הכביש, מסתכלים על השדות המוריקים, על האגמים ועל הפרות הרועות בשלווה באחו.
את הכל מקיף האוקיינוס. האי כל כך קטן שמכל מקום אפשר לראות את הכחול הגדול הזה.

אנחנו מגיעים אל העיר היחידה שבאי, סנטה קרוז, הרבה יותר מהר משתכננו.
בגלל שהערפל התפזר הנסיעה עברה מהר יחסית ונשאר לנו שפע של זמן עד לטיסה.
אנחנו מחנים את הרחב באחד מהרחובות הקטנים הסמוכים לנמל.
הבתים כאן נמוכים ומזכירים לי את קובה, לא שהייתי שם, אבל מכירה מתמונות.
אנחנו מסתכלים על המזח ורואים אנשים עולים לסירת המנוע שתיקח אותם לאי קורבו.
עד לכאן מרגישים את השמחה והאדרנלין שלהם.

אנחנו מסתכלים בסירה שמתרחקת במהירות לעומק האוקיינוס וליבנו נצבט בצער.
טוב, אין ברירה, אני אומרת. נצטרך לחזור לכאן באחד הימים, לשוט לקרבו ולטייל לאגם הברווזים.
אני אוהב שאת אופטימית, אומר לי רונן ומחייך.

את הרכב שלקח לנו שלוש שעות לאסוף כשהגענו, אנחנו מוסרים בשניה אחת.
הספקנו לראות רק שליש מהדברים שתכננתי לראות בפלורס, אני חושבת בדרכי אל המטוס הקטן שיקח אותנו אל האי סאו מיגל.
היינו כאן רק שלושה ימים.
במזג אויר טוב זה אולי מספיק, אבל כאן בקצה העולם, אי אפשר לסמוך על מזג האויר, בעיקר לא באי פלורס שידוע במזג האויר ההפכפך שלו.
אני נכנסת אל האפליקציה כדי לבדוק מה מזג האויר באי סאו מיגל ומציצה גם במצלמה של הכפר שעזבנו הרגע.
מעניין אם האי סאו מיגל יתעלה על האי פלורס, או אם יש מקום בעולם יפה יותר מכאן. לא בטוח.
כשהמטוס ממריא אני מנסה לזהות מלמעלה את הבית הפוטוגזי העתיק ממנו שמענו את גלי האוקיאנוס ולא מצליחה.

סאו מיגל, האי אליו אנחנו טסים מתגלה כאחד המקומות היפים בתבל – המדריך למטייל באי סאו מיגל
בינתיים תמונה מאגם פוגו המרהיב שנוצר בתוך לועו של הר הגעש.

מומלץ – כבר קראת את הפוסט על הטיול המושלם שעשינו באי פלורס? כן, היו לנו כמה ימים שמשיים והספקנו המון.
האיים האזוריים רחוקים לכם, אבל אתם אוהבים ים מוקף בטבע? חובה לקרוא על חבל מאני הפראי שבפולפונס.
נשארים בארץ? מה דעתכם על טיול מטריף בעמק המעיינות?

מקומות באי פלורס שלא הספקנו לראות:

Poço Ribeira do Ferreiro – אגם הברווזים הגובל בהר גבוה ממנו יורדים עשרים מפלים מרשימים, הגבוה שבהם בגובה 300 מ'. ביקור חובה. אם מזג האויר יפה, אל תהססו ורוצו לשם. בעוד רגע יכול הכל להתכסות בערפל.
שיט לאי קורבו Corvo

הפוסט האי פלורס שבאיים האזוריים – לגור בכפר קטנטן בקצה אירופה הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

לא יודעת מה איתכם, אבל הפעם אני רוצה לראות נוף שונה, לא של אירופה.
רוצה טבע פראי, מקום נידח, כזה שלא כולם נוהרים אליו בקיץ. שיהיה טרופי. ירוק ומלא בצמחים.
ושיהיה בו אננס. כן, אננס. ודולפינים.
אבל שיהיה קרוב יחסית ולא מאוד יקר. אין לי כסף להוואי.

את כל אלה ואפילו יותר, אנחנו מוצאים באיים האזוריים.

מגיעים אל האי פלורס Flores – הנקודה המערבית ביותר באירופה:

אחרי שלושה ימים וארבע טיסות עם שלוש חברות תעופה שונות, אנחנו מגיעים סוף סוף אל האי פלורס, אי הפרחים.
את מסע הכומתה הזה עשינו, כדי להוזיל את עלות הטיסות. מצרפת בסוף הפוסט את דרכי ההגעה, למי שמתעניין בפרטים.

האי הקטן פלורס נחשב יחד עם האי הקטנטן קורבו Corvo, בו חיים רק 300 תושבים, לקבוצת האיים המערבית של האזוריים.
פלורס הוא האי הרחוק ביותר מהאי הראשי סאו מיגל ומייבשת אירופה והטיסה אליו מסאו מיגל אורכת כשעתיים.
המטוסים של החברה האזורית קטנים, מזכירים את הטיסות לאילת.
מקומות הישיבה לא מסומנים וכדאי להזדרז ולתפוס מקום ליד החלון, כי הנוף של האיים מלמעלה פשוט לא יאמן.

אנחנו יורדים מהמטוס באיטיות, עייפים מטלטלות הדרך ונגשים בעצלתיים אל מסוע המזוודות בשדה התעופה הפצפון.
טעות.
בעוד אנחנו מתמהמהים, שאר התיירים מתפצלים, נציג אחד אוסף מזוודות והשני נעמד בתור של חברות ההשכרה. ככה שאחרי איסוף המזוודות אנחנו מוצאים את עצמנו אחרונים בתור לרכב.
אלוהים, איזה תור.
אזור דלפקי חברות ההשכרה קטנטן ורק שני דלפקים פתוחים, כל אחד מהם ברוחב מטר בקושי. האיטיות בלתי נסבלת.
לאחר כמה שעות אנחנו מצליחים לקבל את הרכב שלנו, האחרון שנשאר לחברת ההשכרה, רנו קליאו במצב בינוני.
אבאלה, באי הקטן הזה, מה שיוצא אני מרוצה.
טיפים ששווים זהב:

1. למהר לתפוס מקום ליד החלון בטיסות בין האיים, המקומות לא מסומנים.
2. לפצל תורים באי הקטנטן פלורס – אחד למזוודות, אחד לתור לחברת ההשכרה.

הכפר פאג'ה גרנדה Faja Grande – האי פלורס, האיים האזוריים:

האי הקטן שבלב האוקיאנוס האטלנטי הוא הנקודה המערבית ביותר באירופה.
כפי ששמתם לב, ההגעה לכאן מאתגרת, אפילו ביחס לאיים האזוריים האחרים, אבל היופי שעוד רגע יקיף אותנו, בהחלט שווה את הטרחה.

באי מתגוררים כארבעת אלפים תושבים הפזורים בעיר סנטה קרוז Santa Cruz ובכפרים קטנים.
בעבר הרחוק סבלו התושבים באי המבודד ממתקפות איומות של פיראטים. בנוסף נאלצו תושביו האמיצים שעל האי המבודד להתמודד עם האוקיאנוס האטלנטי, שהוא ים בעל מצב רוח הפכפך וסוער. הם יצאו אל הים בכל רגע אפשרי כדי לצוד לוויתנים, דגים, פירות ים וצדפות. על אלה התבסס מזונם בחיזוק מעט גידולי חקלאות מקומית.

אנחנו מפעילים את הוויז, שלהפתעתי עובד כאן נפלא, מתחילים בנסיעה אל הכפר פאג'ה גרנדה, בו נמצא הבית שלנו לשלושת הימים הקרובים.
ברגע שאנחנו יוצאים מהעיר הקטנה מתגלה לעיננו יופי דרמטי ובלתי נתפש.

בשולי הכביש ועל ההרים שמסביב פורחים אינספור פרחי הורטנזיה.
המצוקים התלולים יורדים אל האוקיאנוס הכחול ומהם נשפכים מפלים רבים. לועי הרי הגעש הרבים שהתפרצו כאן בעבר הפכו לאגמים מרהיבים, מוקפים ביערות. מסביב ירוק באינספור גוונים.
התחושה היא שהגענו אל האיים האבודים הכי יפים שדמיינו.

האי פלורס הוא הנקודה המערבית ביותר באירופה והכפר הקטן שלנו פאג'ה גרנדה שעל חוף האוקיאנוס, הוא הישוב המערבי ביותר באי.
הפעם, הגענו ממש לקצה ואני אוהבת את זה כל כך.

אנחנו מתגוררים בבית פורטוגזי עתיק מוקפים במצוקי ענק ירוקים מלאים במפלים. את המראה המטריף הזה אנחנו רואים ישירות מחצר הבית. מעבר לנוף יש בחצר הבית ארנבות, תרנגולות, אווזים, גורי חתולים וכלב.
הבעלים של הבית הוא סופר בריטי וכשהוא לא נמצא כאן, משכירה את הבית לתיירים ג'ין שהגיעה לכאן ממקסיקו. ג'ין הצעירה והיפה מתגוררת ביער סמוך לכפר, בתוך בקתה קטנה. זאת ממש הזיה כי האי נידח, הכפר פצפון ובכל זאת צפוף לה והיא רוצה להתבודד ביער.

הבית כמעט ולא שופץ ויש בו חלקים עתיקים מאוד, כמו רצפת העץ, המשקופים וגג הרעפים.
המבנה שלו מוזר, נראה כאילו הוא מורכב משני בתים שונים. בחלק אחד נמצא המטבח, חדר שינה גדול ומקלחת.
בחלק השני יש סלון קטן, חדר שינה גדול ומקלחת נוספת.
אין חיבור בין שני חלקי הבית. כדי לעבור בינהם יוצאים מהמטבח אל פטיו קטן ללא גג ומעבר לפטיו דלת לסלון החלק השני.
מהפטיו ומהחצר שומעים היטב את גלי האוקיאנוס ואפשר לראות את ההר הגבוה ואת שלושת המפלים שיורדים ממנו.

גן עדן, כבר אמרתי?

ברור לי לגמרי שאין סיכוי שהילדות ירדמו בחדר שינה שמנותק מאיתנו. אין דבר. בחדר השינה שליד המטבח יש מיטת פוטון נפתחת. נישן כולנו שם.

אנחנו יוצאים לסיבוב מהיר בכפר ומתחילים, איך לא, מהמכלת היחידה שכאן.
בעלת המכלת הנחמדה מוטרדת מאוד כי בעלה שבר את הרגל לפני יומיים.
למרות זאת כחנות המזון היחידה בכפר, רובצת עליה אחריות כבדה והיא חייבת לפתוח. היא פותחת את החנות הפצפונת כל יום בשעה 06:30 בבוקר וסוגרת מאוחר, לאחר שכולם הספיקו לקנות משהו.
אנחנו רוצים להצטייד במזון, אבל המשימה לא פשוטה. הירקות נגמרו. כלומר יש שני גזרים אבל מי שעמד לפני בתור לוקח אותם. הירק היחיד שאני מצליחה להשיג הוא לימון בודד והוא בכלל פרי.
מסתבר שעל אספקת הירקות אחראי השוטר של האי שהוא גם חקלאי.

בעלת המכלת מספרת שהשוטר עבד במשמרת לילה והתעייף, לכן הביא היום רק בצל, חסה ומלפפונים ואלה נגמרו מזמן.
כולנו מחזיקים אצבעות שישן טוב בלילה הזה, אם כן, יביא מחר עגבניות.
אחרי ההסבר הזה אני מבינה למה כולם כאן מגדלים בגינה ירקות. הרי אי אפשר שהסלט יהיה תלוי בשעות השינה של השוטר החקלאי. לצערי העגבניות שבגינה שלנו עדיין ירוקות.

אין על האי הרבה מסעדות ורק לבודדות מהן אופציות ללא גלוטן. מזל שהזמנתי עוד מהארץ מקום במסעדה, אחרת היינו גוועים הערב ברעב.

המסעדה נמצאת במרחק כמה דקות נסיעה מהכפר שלנו, במיקום מיוחד המאוד.
מדובר בריזורט בשם Aldeia da cuada, שהוקם בתוך כפר נטוש.
הכפר שננטש שופץ תוך כדי שימור קפדני. הבתים מושכרים לתיירים ובליבו מסעדה מצויינת.

הריזורט זכה מתישהו בפרס כאחד המקומות היפים בעולם לישון בהם, לא זוכרת איפה קראתי את זה, אבל זה בהחלט מוצדק.
כדי לזכות בחדר צריך להזמין זמן רב מראש. גם המסעדה מאוד מבוקשת. כל מה שהזמנו היה טעים מאוד, אבל לצערי לא היו אופציות רבות ללא גלוטן.

מסלול הטיול הכי יפה באי פלורס – האיים האזוריים:

מסתבר שהשמועה על המשפחה שממש רוצה עגבניות הגיעה אל השוטר החקלאי. כמו בכל הלילות הקודמים, גם הלילה לא היו פשעים והוא בכל זאת הצליח לתפוס תנומה במהלך המשמרת וקם רענן.
הוא הביא למכלת במיוחד בשבילנו ארבע עגבניות כמעט אדומות, חסה אחת ומלפפון ענק ששוקל יותר מקילו.
בעלת המכלת ראתה אותנו מרחוק, יצאה החוצה ונפנפה לנו בידיה, מסמנת שנבוא. כמה שמחנו למראה השקית ששמרו במיוחד לנו.
אחרי שהכנסנו את הירקות בזהירות למקרר, ארזנו תיקים מלאים במים ובאוכל ויצאנו לטייל, סליחה לטרק.
זה המסלול היפה ביותר באי שאורכו בסך הכל שבעה קילומטר אבל הוא היפה והמאתגר שעשינו עד היום.
קישור לתיאור המסלול באתר אינטרנט מעולה של האזוריים: Miradouro das Lagoas – Poço do Bacalhau
המסלול מתחיל בחלק הכי גבוה באי, בתצפית על האגמים ומסתיים במפל הגדול שבכפר שלנו, במרחק הליכה מהבית.
בגלל הגובה, האזור הזה מוסתר פעמים רבות בערפל כבד ואין מה להתקרב לכאן במצב הזה, מניסיון שאותו נרכוש מחר.

אבל הבוקר הראשון שלנו בפלורס בהיר ומושלם.
ממש בתחילת המסלול, סמוך לחניה תצפית עוצרת נשימה על שני אגמים געשיים, האחד בצבע טורקיז והשני בצבע שחור. בין שני האגמים מפרידה רצועת אדמה צרה ועליה אנחנו עומדים.
אנחנו מביטים נפעמים בשני האגמים ומצלמים עוד ועוד. קשה להתנתק מהיופי הזה, אבל אנחנו רק בתחילת הדרך ואי אפשר להישאר כאן לנצח. אנחנו נאלצים להמשיך בשביל מסומן ונוח העובר בין שני אגמים יפיפיים נוספים.

האזור כולו מהווה מקום מנוחה ונופש לציפורים העייפות שמגיעות מרחוק.
בדרכן מיבשת אמריקה אל אירופה ולהפך, עוצרות הציפורים למנוחה באיים האזוריים. כמו המטוסים שטסים רחוק, גם הן צריכות לתדלק.
הציפורים מנצלות את הזמן כאן למנוחה ואכילה וכנראה גם לסקס כי הן מקננות במרץ. שלטי עץ מסביב מורים לשמור על שקט ולא לרדת מהשבילים, כדי לא לפגוע במנוחת הציפורים.

מכל עבר פורחים פרחי ההורטנזיה. צבעם מושפע ממליחות הקרקע ורובם בצבע סגלגל תכלכל אבל יש גם ורודים ולבנים.
אחרי האגמים מתחילה עליה תלולה עד לקצה ההר.
בסופה מתגלה בבת אחת האוקיינוס, שנפרש לפנינו במלוא הדרו.
בחיי, זאת אחת מהתצפיות היפות שראיתי בחיי. כבר באותו הרגע ברור לי שזה רגע שלא ישכח.

אנחנו מתיישבים לפיקניק מול הנוף שאין מילה אחרת מלהגדירו כעוצר נשימה.
כל כך יפה פה שאני מקנאה בעצמי שזכיתי להגיע למקום הזה וכבר מתחילה להצטער שבקרוב נצטרך להמשיך הלאה.
מזג האויר כאן משוגע וכל עונות השנה יכולות לעבור ביום אחד. כבר שמעתי על אנשים שהגיעו לכאן לכמה ימים אבל לא הצליחו לראות כלום כי האי כוסה בערפל. כהוכחה אנחנו פוגשים בקצה ההר מטייל בודד שמספר שזה היום השלישי ברציפות שהוא עושה את המסלול הזה, כדי לזכות סוף סוף לצפות בנוף ביום בהיר.

אנחנו עוברים דרך מקבץ עצום של פרחי הורטנזיה כחולים סגולים מאושרים וצוחקים, עדיין לא מודעים לירידה הקשה שלפנינו. ואז היא מגיעה.
אחרי הפסגה מתחילה ירידה קשה ותלולה שנמשכת כשני קילומטר, עד לכפר הקטן שלנו.

הברכיים כואבות, הרגליים רועדות והנעליים מחליקות. כשאנחנו יורדים מכאן אני קונה מקלות הליכה לכולנו, אני מעודדת את הבנות.
מיקה מתחילה לבכות. ולך אני קונה נעלי הליכה שלא מחליקות, אני מנסה לנחם אותה. בקיצור, למסלול הזה צריך להגיע מצויידים.
אנחנו עוצרים מידי פעם כדי לצפות בשדות הירוקים שנפרשים למטה, תחומים בחומות אבני הבזלת כמו שמיכת טלאים יפיפיה ובינהם הכפר הקטן שלנו, עם בתיו הלבנים בעלי גגות הרעפים האדומים ומיד אחריהם האוקיינוס האין סופי.

אנחנו בתוך גלויה.

הירידה האיומה מסתיימת במפל גדול ומרשים הנופל מגובה 90 מטר אל בריכה טבעית מדהימה, בה שוחים אנשים אמיצים. למה אמיצים? כי המים קפואים.

אנחנו עומדים ומסתכלים אל פסגת ההר הגבוה ממנה ירדנו ותחושת סיפוק עצומה ממלאה אותנו. את ההר הזה רואים מחצר הבית שבו אנחנו גרים ובמהלך הימים הקרובים הסתכלתי עליו והתפעלתי שוב ושוב מעוצמת הטבע.
למרגלות ההר רועות פרות שלוות, באזור התחום באבני בזלת קטנות.
באי פלורס אין מכלאות ואין רפתות מודרניות. החליבה נעשית בשטח, כמו פעם, ללא מכשור כבד מודרני.
הקונספט הוא לפגוע כמה שפחות בבעלי החיים ובטבע. כמה שפחות גדרות, זיהום ובניה מסיבית.
הכל קטן, מינימליסטי וצנוע. וכל כך נקי כאן. לא תראו טיפת לכלוך.

למרות שהמים בברכה שלמרגלות המפל קפואים, אנחנו מכניסים אליהם את כפות רגלינו האומללות לחגיגות סיום המסלול.
אנחנו חוזרים ברגל אל הבית שלנו, דרך הכביש הצמוד לאוקיינוס, צונחים באפיסת כוחות סביב שולחן האוכל במטבח העתיק, עד שנאסוף כוחות להכין ארוחת צהריים.

אחרי שאנחנו משיבים את נפשנו, מתחילים לטפל בפרוייקט ההגעה לרכב שהשארנו בתחילת המסלול. כשיצאנו לטיול לא הבנו עד כמה זה מסובך.
חשבנו שנתפוס טרמפ חזרה עם אחד המטיילים, או שניקח מונית. מי ידע שיש באי רק שלוש מוניות, וכל השלוש תפוסות?
אנחנו הולכים למכלת לקנות ארטיקים לבנים שעליהם ריבה אדומה ושוקולד. צריך מתוק בשביל לחשוב.
בעלת המכלת האדיבה מנסה לעזור ולמצוא מישהו שיקח אותנו לרכב ולא מצליחה.

אנחנו מתקשרים לג'ין, שמטפלת בבית, אבל לצערנו תופסים אותה באי סאו מיגל, היא קפצה לקניות ותחזור רק בערב.
אם לא נצליח להחזיר את הרכב עד אז, היא תקפיץ אותנו אליו.

בשבע בערב מתקשר אלנו מדריך תיירים בשם קרלוס. מסתבר שבעלת המכלת התקשרה לכל החברים שעל האי, במטרה למצוא מישהו פנוי שיקפיץ אותנו.
המדריך החביב מציע לקחת אתו אל הרכב. מרוב שמחה אנחנו כמעט מחבקים אותו כשהוא מגיע.

בדרך מספר לנו קרלוס שהוא נולד כאן באי פלורס. כשגדל עזב, כמו רוב הצעירים, לנסות את מזלו בארצות הברית.
הוא עבד שם כמה שנים כמדריך תיירים, אבל הגעגועים לאי החזירו אותו הביתה.
הוא מספר לנו בעצב שהמבוגרים עוזבים את האי פלורס וכמעט לא נשארו בו זקנים.
בגיל מבוגר נזקקים האנשים מטבע הדברים לתמיכה רפואית ואין באי שירותי רפואה רציפים. אין בית חולים.
מי שצריך טיפולים רפואיים שוטפים לא יכול לחיות כאן.
בנוסף, בגלל מזג האויר ההפכפך אי אפשר להיות תלויים בטיסות שמתבטלות כמעט בכל יום.
כל אירוע רפואי שמצריך סיוע מעבר לרופא משפחה, מפונה מכאן במסוק.
ולפעמים צריך להמתין כמה ימים עד שיתפזר הערפל כדי להמריא.
טוב שלא הייתי מודעת לפרט הזה. לא בטוח שהייתי מחליטה להגיע לכאן עם ילדים.

באי פלורס שבאיים האזוריים גרים 3,400 תושבים בלבד, הוא מספר. רובם חקלאים ומעטים מתפרנסים מתיירות.
האי ממש לא מתויר ואף אחד לא מנסה כאן לעשות רושם על התיירים.
אין חנויות, אין באסטות, אין תחבורה ציבורית, אין בתי חרושת, אין רמזורים, אין מלונות, אין אטרקציות, יש מעט מסעדות וכמו שהבנתם לא פשוט להתנייד.
אבל יש טבע פראי ומדהים, אנשים שמחייכים ומברכים לשלום, חוף ים געשי עם חול שחור, אננסים וג'ונגל, דולפינים, לווייתנים, פרחים אינספור, ציפורים נדירות, מפלים ואגמים ובתים עתיקים שנשמרו בדיוק כפי שהיו כשנבנו.
ואתם יודעים מה ממש משמח? אין באי נחשים! בכלל! מבחינתי זאת סיבה מצוינת לטייל כאן.
בגלל שהאי שנוצר מהתפרצות געשית צעיר יחסית ונמצא במרחק רב מהיבשת, הצליחו להגיע לכאן רק חיות פצפונות שנשאה עימה הרוח, או הקקי של הציפורים – בעיקר עכבישים וחרקים למיניהם.

את החיות הגדולות הביא איתו בסירות, האדם.
יש על האי יותר פרות, כבשים, עיזים, כלבים, חתולים, ארנבות, אווזים ותרנגולות מאנשים.
אנחנו מגיעים אל הרכב שנשאר חונה ליד שני המפלים, השחור והטורקיז.
נפרדים מהנהג החביב וחוזרים אל הבית העתיק והיפה שלנו.

בפוסט הבא – ערפל מכסה את האי הקטן פלורס ואנחנו יוצאים לחקור את הכפר שלנו – יום בכפר שבקצה אירופה
האי סאו מיגל – שער הכניסה לאיים האזוריים – מדריך למטייל באי סאו מיגל

אוהבים נופים פראיים וים? כל הפרטים על החופשה המשפחתית שלנו בפלופונס היווני
רוצים שקט וים צלול בטורקיז? החופשה המשפחתית שלנו בסיני
נשארים בארץ? קבלו את מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב

הטיסות שלנו לאיים האזוריים:

הדרך שלנו מישראל לאי פלורס ארכה שלושה ימים, בארבע טיסות עם שלוש חברות תעופה שונות.
את מסע הכומתה הזה עשינו, כדי להוזיל את עלות הטיסות וגם כי רצינו מאוד לטייל בעיר פורטו. אין טיסות ישירות מישראל לפורטו, יש טיסות ישירות לליסבון.
בדיעבד, לא בטוח שהטלטול שווה את החיסכון, למרות שהוא היה משמעותי מאוד. ומספרים שגם ליסבון נהדרת.
המהלך שלנו היה כזה:

1. טיסה מתל אביב לפורטו (פורטוגל) עם טורקיש איירוויז (קונקשיין של שעתיים באיסטנבול) לילה בפורטו.
2. מפורטו לאי סאו מיגל ( עיר הבירה של האי היא פונטה דלגדה) עם טאפ פורטוגל. לילה בפונטה דלגדה (פחות מ- 24 שעות שהייה).
3. טיסה מהאי סאו מיגל אל האי פלורס עם Sata, חברת התעופה של האיים האזוריים – את הטיסה הזאת קיבלנו בחינם, כיוון שלפי חוקי חברת התיירות האזורית, אם שהית מתחת ל – 24 שעות באחד מהאיים, הוא נחשב לקונקשיין ולא ליעד. כדי לממש את ההטבה יש צורך ליצור קשר במייל עם משרד התיירות של האיים האזוריים.
   כדי לא להשאיר אתכם במתח, אפרט את המשך התוכנית האידיוטית שעשיתי:

4. אחרי שלושה ימים בפלורס נטוס אל סאו מיגל עם חברת Sata, נשהה בסאו מיגל 7 ימים.
5. מסאו מיגל נטוס אל פורטו עם חברת טאפ פורטוגל, נשהה שם שני לילות.
6. מפורטו נטוס בטיסת קונקשיין לתל אביב עם חברת טורקיש איירליינס, עצירה של שעתיים באיסטנבול.

קיבלתם סחרחורת? גם אנחנו.
היתרון: חסכנו כ- 1,000 דולר (לכולם יחד), טיילנו בפורטו שהיא אחת הערים היפות בעולם ואכלנו רחת לוקום ללא גלוטן בשדה התעופה באיסטנבול. שווה, לא?

הפוסט האיים האזוריים – טיול משפחתי באי פלורס שבלב האוקיאנוס האטלנטי הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.