כאן, על פי המיתולוגיה, נולד וחי פאן – אל הרועים, הפוריות, הטבע, המוסיקה והשעשועים. פאן הסאטיר – חציו התחתון כשל תיש וחציו העליון של בן אנוש עם קרנים – היה מכוער מאוד אך מלא חשק ורצון לסקס.

פאן רדף, בדרכו המאוד לא נעימה, אחרי הנימפות היפיפיות תושבות ארקדיה, עד שנכנסו לפאניקה ופנו לזאוס בבקשה לעזרה. בסופו של דבר פאן התפקח, הבין את טעותו והפך ליצור רגיש ונעים. הוא יצר חליל מ -7 קני בקבוק בגדלים שונים והפליא בנגינתו.

כנראה שפאן שומר היטב על הטבע בארקדיה Arkadia עד היום, שכן האיזור נחשב לאחד המיוערים והירוקים באירופה. שרשראות של הרים עצומים כולאים בניהם עמקים ירוקים ופוריים. כפרים מבודדים בהם בתי אבן בעלי גגות רעפים אדומים, כאילו נשפכים ממורדות ההרים לכיוון העמקים.

בתוך היערות זורמים נחלי מים זכים וקרים מאוד.
שבילים צרים מובילים אל המנזרים הרבים הפזורים בהרים.
בחורף ההרים כאן מושלגים וגם עכשיו בשיא הקיץ, נקלענו לסופת רעמים ולמבול.

המראה? מראה גן עדן
והריח? ריח נפלא של תאנים ושרכים, פרחים וירוקת ומים זכים ופטל וענבים.
והקול? שקט מופתי, זרימת מים, רעמים, ציוץ ציפורים, פעיית כבשים.

אליניקו Elliniko – הכפר שלנו בארקדיה:

אין כמעט תיירים בארקדיה. בכפר שלנו, אליניקו, אנחנו התיירים היחידים.

מיד כשיצאנו מהרכב זכינו לקבלת פנים נלהבת מיושבי הטברנה היחידה שבכיכר הכפר. הם ידעו מראש על בואנו.
אתם מתל אביב? שאל זקן יושבי הטברנה וכל כך שמח כשהשבנו בחיוב.
אני חבר של עמי צוקר אמר בגאווה והתפלא מאוד שאנחנו לא מכירים אותו. אולי חשב שבתל אביב, כמו באלניקו, כולם מכירים את כולם.
למרות שהוא נעזר במקל הליכה, התעקש האיש לקום ולהראות לנו באופן אישי איפה הגסט האוס.

מזל שהמבנה נמצא במרכז הכפר, כמה מטרים משם, אחרת עד היום לא היינו מגיעים.

את פנינו קיבלה אישה מבוגרת ורצינית, שונה מהנשים היווניות החמות שפגשנו עד כה.
התמקמנו בסוויטה שלנו. לא פשוט למצוא בארקדיה חדרים עם מטבח ולכן בחרנו בה. למרות שהכפר מקסים והאנשים כאן חמים וחברותיים, כדאי להתגורר בכפרים דימיצינה או סטמיצינה המרכזיים יותר.

גמורים מרעב חזרנו אל הטברנה, שהיא היחידה הפתוחה בכפר.
מסתבר שאנחנו ממש מחוץ לעונה. התיירות בארקדיה היא תיירות חורף. האזור מאוד רומנטי ומאפשר התכרבלות מול האח, סקי ונוף הררי משגע.

להעיר את הדב – קניון לוסיוס:

אחרי האוכל המשכנו למסלול טיול קצר המתחיל כרבע שעת נסיעה מהכפר שלנו, בגשר האבן העתיק על נהר הלוסיוס Lousios.
הגשר נקרא במפות Kokoril's אך כיוון שבכפרי זגוריה נמצא גשר עם שם דומה (גשם מטריף שהיינו בו בטיול אחר ביוון), ממליצה לחפש בגוגל לפי Ancient Gortys (העיר הקדומה גורטיס) – אזור ובו שרידים ארכיאולוגים וכנסיה קטנה, הנמצא סמוך לגשר.

ירדנו במדרגות אל מתחת לגשר, עד שהגענו אל נהר הלוסיוס.
אין לי מושג איך הילדות הצליחו להכניס את כפות הרגליים בלי שינשרו להן האצבעות. הנהר פשוט קפוא.
המקום מקסים והאמיצים שמוכנים לקחת סיכון בנפילה למים הקפואים, יכולים להתנדנד על חבל טרזן מאולתר. אנחנו לא אמיצים כאלה.

מהגשר מתחיל מסלול טיול ארוך ואנחנו, התחלנו לצעוד בו מתוך ידיעה שנשוב בקרוב על עקבותינו.
נכנסנו אל תוך יער קסום והלכנו על שביל צר שליווה מגבוה את הנהר שמתחת.

היער צפוף וקריר ולא פגשנו בו אפילו אדם אחד. לאחר כשעה הליכה השביל הגיע אל המים וגשר הוביל אל צידו השני של הנהר.
עדיין לא החשיך אבל כבר היינו עמוק בשעות אחר הצהריים ופתאום נזכרתי שקראתי איפשהו שביוון יש או היו דובים.
אלוהים, שלא נעיר את הדב.
מיד עבר לי החשק לטייל ביער והתחלתי להאיץ בשביל חזרה.
הילדות ורונן שגם ככה כבר היו עייפים, לא התנגדו לחזור, יש לי הרגשה ששמעתי אפילו אנחת רווחה.

כדי לא להשאיר אתכם במתח אספר שהגענו אל הרכב שחיכה לנו ליד הגשר, בלי לפגוש דב ואפילו לא ארנב.

המנזר התלוי פרודרומוס (Prodromou) – עוד נחזור לארקדיה בשבילו:

אחת מגולות הכותרת באזור הוא המנזר התלוי.
יש האומרים שיופיו לא נופל ממנזרי המטאורה ובגלל שבמטאורה כבר הייתי, הציפיות שלי היו בשמים.
הוויז הוביל אותנו לכנסיה קטנה ממנה תצפית מדהימה אל נהר הלוסיוס וההרים שמסביב.

הכנסיה היתה ריקה, וגם כאן לא פגשנו מטיילים אחרים.

מכאן צריך להמשיך כ- 10 דקות הליכה, עד למנזר התלוי. התחלנו ללכת בכיוון החץ והשלט. השביל הוביל לירידה תלולה.

החלטנו לעצור כאן. השעה היתה מאוחרת וחששתי שיחשיך, הדרך לא היתה לי ברורה וגם היינו עייפים.

ככה זה כשמתכננים טיול. לפעמים עושים טעויות בתכנון המסלול. במסע שלנו לפולופונס זאת היתה הטעות.
לא הגעתי מספיק מסודרת לאזור ארקדיה.

גשם חזק החל לרדת בדיוק כשהגענו אל הגסט האוס שלנו.
אין ספק שהטיול בהרים נותן קונטרה לשבועיים בשמש היוקדת של דרום הפלופונס. פתאום הרגשנו כמה התעייפנו בים.

בלילה התכרבלנו מתחת לשמיכות הפוך העבות והקשבנו לגשם, לא יאמן שעכשיו סוף יולי.

הכפרים של ארקדיה:

לארוחת הבוקר קיבלנו שלל ריבות מעשי ידי בעלת הגסטהאוס. הם משוגעים על ריבות כאן בארקדיה.

סידרתי את הריבות כמו צבעים על פלטה של צייר: תפוח וקינמון, קיווי וציפורן, תות, שזיף ותפוז.

למרות שהכפר שלנו נמצא על הדרך הראשית, הילדות רקדו בכיכר על הכביש. אף רכב ממילא לא עובר כאן.

נשארו לנו כמה שעות לפני שנצא לכיוון שדה התעופה של אתונה.
בדרך כלל אני לא אוהבת לטייל ביום של הטיסה, בטח שלא במקום המרוחק לפחות שעתיים משדה התעופה, ליתר בטחון. אבל הפעם חרגתי מהמנהג הזה.

כביש צר ומפותל הוביל לכפרים שבהרים הגבוהים.

בצידי הכביש מניאטורות של מנזרים שהם אנדרטאות לאלו שנהרגו כאן בתאונות דרכים.
אנדרטאות כאלה תוכלו לראות בכל חלקי יוון, בעיקר ביוון ההררית שם הכבישים מאתגרים.

עצרנו בכפר המקסים סטימיניצה Stemnitsa.
בכיכר המרכזית כנסיה, בתי קפה והרבה עציצים צבעוניים פורחים.
טיילנו בסמטאות המשגעות ועלינו עד לנקודה הגבוהה בכפר, ממנה נקודת תצפית מדהימה על ההרים מסביב.

הכפר הזה ידוע בזכות תושביו העוסקים בעבודות צורפות.
פגשנו בחנות קטנה צורפת מבוגרת וכפות ידיה מקומטות, סדוקות ושחורות מהעיסוק במתכות.
קנינו אצלה טבעות מדהימות והיא בחיוך ענק ומאיר נתנה לכל אחת מאיתנו במתנה תכשיט נוסף וחיבוק ונשיקות.

משם המשכנו לכפר דמיצנה Dimitsana. הוא נחשב לכפר היפה ביותר בארקדיה ואכן מדהים כאן.
הרחוב הראשי של הכפר מלא בחנויות קטנות משגעות בהם מוכרים חפצי אומנות ותוצרת מקומית כמו גבינות, שמני זית וכמובן ריבות.

ביקרנו בספריה עתיקה ובה 35,000 ספרים ושוטטנו בסימטאות הצרות מרוצפות אבן, שכאילו יצאו מסימטת דיאגונל שבספרי הארי פוטר.
המקום הזה כאילו נשאר בזמן אחר, קדום. הקדמה לא הצליחה עדיין לטפס עד לכאן במעלה ההר וטוב שכך.

כשטיילנו ביער ובכפרים היפיפים יכולתי לדמיין את פאן ואת הנימפות.

לא נשאר לנו מספיק זמן לארקדיה.
מה חשבתי לעצמי כשהקדשתי למקום הזה יום אחד בלבד.
בעצב הכנסנו את המזוודות לרכב והלכנו לטברנה להיפרד מהזקנים המקסימים.
הם התחננו שנשוב בשנה הבאה ושנספר על המקום המדהים שלהם לחברים שלנו.

בדרך חזרה הוביל אותנו הוויז דרך שביל עיזים צר ותלול בהרים, כבר הייתי בטוחה שהינה נאחר לטיסה אבל לפתע התחברנו לכביש הראשי.

ביציאה מהפולופונס, ראינו את השטחים העצומים שנשרפו, ריח השריפה עדיין עמד באויר.
למרות העצב הנורא, היוונים יצליחו להתגבר על האסון וכשנחזור בשנה הבאה,
נראה את הירוק החדש צומח שוב.

לקריאת החלק הראשון במסע – הכניסה לפלופונס

לקריאת החלק השני – אזור מאני המסיני 

לקריאת החלק השלישי – אזור מאני הלקוני 

מחפשים יעד מיוחד לטיול משפחתי באי קסום וטרופי בקצה אירופה?  – טיול משפחתי באי פלורס שבאיים האזוריים

רצינו לראות בארקדיה ולא הספקנו:
המנזר התלוי (Prodromou)- מנזר יפיפה ומיוחד הצמוד לסלע. אין ספק שנצטרך לחזור לכאן ערוכים עם מפות

רפטינג על נהר הלוסיוס – עשינו בשנים קודמות רפטיג בצפון יוון על נהר הוידאומטיס ועל נהר הארכטוס. מספרים שהרפטינג על נהר הלוסיוס לא נופל מהם. אנחנו משוגעים על רפטינג ונחזור לכאן גם בשביל זה.

מוזיאון המים הפתוח ליד הכפר דימיצינה – אפשר לראות כאן כיצד הפעילו דברים בכוח המניע של המים. לא הספקנו, אבל גם לא מצטערים.

הפוסט בארקדיה קריר גם בקיץ – חופשה יוונית בפלופונס (חלק אחרון) הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

קו החוף של מאני, בעיקר בחלקו הדרומי הנקרא מאני הלקוני Mani Lakoni – משגע.
הרים סלעיים' טרשיים וקרחים נפגשים במי טורקיז צלולים.
האזור מיושב בדלילות, כבישים משובשים מובילים אל כפרים שננטשו או שנשארו בהם תושבים בודדים.

החופים כאן אינם מסודרים. תתקשו למצוא חוף עם שמשיות ומיטות שיזוף אבל מי צריך כאלה?
יש אינספור מפרצונים קסומים ונמלים קטנים בכפרים, שניתן לטבול בהם. אנחנו מעדיפים אותם פי כמה.

אפשר לבחור אקראית בכפר מסויים ולהיכנס, ככה עשינו ובכל מקום כזה מסתתרת הרפתקה.
בכל זאת בחרתי לספר על כמה מהם, שהיו בעיני בלתי נשכחים.

ביקור בכפר ואטיה Vathia :

הכפרים העתיקים במאני בנויים על פי המסורת מבתי משפחות (חמולות) סביב מגדל אבן. המגדלים הבנויים כמבצרים שמשו כהגנה במלחמות בין החמולות.
התושבים כל כך קשורים למבנה המגדל המלבני שהם בונים באותו הסגנון גם את הבתים החדשים.

אנשי מאני נלחמו על כל פיסת אדמה פוריה.
כאן גרו צאצאי הספרטנים (מהעיר ספרטה), אנשים פראיים, בלתי נשלטים, קשים וקשוחים ממש כמו הסלעים שנקראים כאן חוף.
הם התגוררו בחמולות, עסקו בשוד ימי ובמלחמות והתבצרו במגדלי האבן האפורים והגבוהים.

לא פלא שבחבל מאני החלה מלחמת העצמאות היוונית, בהתנגדות עזה של התושבים לשלטון העותומני.
ברור שאי אפשר לשלוט על האנשים החיים כאן.

אחד מהכפרים המרשימים ביותר הוא הכפר ואטיה, שרק בחלק קטן מבתיו מתגוררים תושבים.

אי אפשר להישאר אדישים לניגוד שבין המים השקופים והשלווים לנוף הטרשי והקשה. זהו אחד המקומות המרהיבים והעצובים שראיתי מימי.

הכפר ירונימוס Gerolimenas:

כפר דייגים קטן, נמצא סמוך לכפר ואטיה וכדאי לשלב ביניהם.
זהו אחד מהכפרים היפים במאני הלקוני ואנחנו חוזרים לכאן שוב ושוב.
בכפר נמל דייגים קטנטן ומספר מועט של מסעדות. החוף הקטן משגע, המים צלולים. והשקט הו השקט.

הכפר לימיני Limeni:

כפר תיירותי יחסית ויש בזה יתרון. כשרוצים לאזן את השקט והסגפנות אפשר לבקר בו, לפגוש תיירים, לשמוע קולות צחוק, לצפות בילדים קופצים למים ולאכול באחת המסעדות הכה מעולות שכאן.

הכפר היפיפה והטופח נמצא במפרץ עוצר נשימה.
הבתים העתיקים משופצים, בחצרות בוסתנים קטנים בהם עצי תאנה ורימון, השבילים מרוצפים באבני דרך לבנות.

כפר הדייגים גטיו והאי מרתוניסי:

הפלופונז נראה כמו כף יד בעלת 4 אצבעות.
בקצה האצבע השלישית, האצבע של חבל מאני – נמצא כף מטפן, הנקודה הדרומית ביותר של יבשת אירופה.

באחד הימים אנחנו בוחרים להרחיק עד לכפר הדייגים גיתיו ומשם להמשיך בנסיעה עד לכייף מטפן.

כשיצאנו לדרך בבוקר הזה, לא ידענו שאחר הצהרים תאחז אש אכזרית בקצה הפלופונס, בדיוק באזור המלון בו התארחנו בלילה הראשון של הטיול.
השרפה הזאת תזעזע את תושבי יוון ותשפיע על המשך הטיול שלנו.
אנחנו בכל אופן, יצאנו לטיול בבוקר הזה, כשליבנו קל ושמח.

אחד משיאי הטיול אמור היה להיות הביקור בכייף מטפן, שם על פי המיתולוגיה, מתגורר האדס אל השאול במערה שהיא למעשה הפתח אל השאול.

על פי המיתולוגיה הם היו שלושה אחים: זאוס, פוסידון והאדס. בהגרלה שנערכה בינהם זכה זאוס בשליטה על השמים והארץ, פוסידון בימים ובאוקינוסים ואילו האדס "זכה" בשאול. גורלו נכפה עליו. הוא שלט על השאול ביד רמה וגם על האוצרות השייכים לבטן האדמה כמו הזהב ואבני החן היקרות ולכן היה עשיר מאוד. האדס לא התגורר כשאר האלים באולימפוס. האלים סלדו ממנו וגם בני האדם (באופן טבעי). כמו רבים מאיתנו הנמשכים אל ההפכים שלהם: התאהב האדס בפרספונה אלת האביב היפיפיה והאהובה על כולם. הוא חטף אותה אליו אל השאול.
דרמטר, אלת האדמה והפריון, אימה של פרספונה סבלה מיסורי געגועים אל ביתה האהובה ובצערה הזניחה את האדמה והתבואה ובכיה הרב הציף את העולם בשיטפון והאדמה הפסיקה לתת את פריה. האלים, בנסיון למנוע את הקטסטרופה, שלחו את הרמס אל האדס בנסיון לשכנע אותו להשיב את הבת אל האם. האדס הסכים ובתנאי שבכל שנה תשוב אליו פרספונה אהובתו למשך שלושה חודשים.
ואלה הם שלושת חודשי החורף הקשים. כשפרספונה חוזרת מן השאול מגיעים חודשי הקיץ והאביב והאדמה פורחת ונותנת יבולה בשמחה.

על ניסיון ההגעה שלי לפתח השאול, שנחל כישלון בגלל התנגדות הילדות להגיע לשם – סיפרתי בפוסט הקודם.
הפעם החלטתי לבלבל אותן ולהגיע לשם "במקרה" מהצד השני של האצבע, מהכפר גיטיו.

כפר הדייגים גטיו היה פעם הנמל של ספרטה.
אל הכפר מחובר בלשון יבשה צרה האי מרתוניסי.
כדי להגיע אל האי ואל הכנסיה הקטנה והיפה שעליו, הלכנו דרך קצרה על לשון היבשה, הדומה למדרכה.
מהאי הבטנו על על בתיו הצבעוניים של הכפר גטיו ועל סירות הדייגים הקטנות שנעו על המים בקצב הגלים.

אל האי הזה חטף פריס את הלנה היפה בנשים, שהייתה אשתו של מלך ספרטה. בלילה הראשון הם לנו באי וחגגו כל הלילה. בבוקר הפליגו לטרויה.

משם המשכנו לחוף ים סמוך וטבלנו במים אך התחילו גלים לא נעימים והחלטנו להמשיך הלאה, לכיוון הכף.

בהמשך הדרך שהתפתלה בין ההרים הסלעיים והעצומים הודיעו לנו הילדות שאין סיכוי, לפתח השאול הן לא מגיעות.
כמו בכל טיול עם ילדים, צריכים להתפשר ולמצוא את קו האמצע. אם הן לא דורשות פארק מים, אני כנראה צריכה לוותר על השאול. שיהיה.

כדי להרגיע את האוירה עצרנו בחופו של הכפר היפיפה ירונימוס Gerolimenas לטבילה במימיו הקסומים והצלולים.

כשהמשכנו לכיוון הכפר שלנו החלו לכסות את ההרים עננים, כמו עשן כבד.
רוח חזקה וחמה אחזה בהכל. זו הייתה השעה בה התחילה השריפה הגדולה. אמנם במרחק שעתיים נסיעה מכאן אבל באותו הערב אימה וצער אחזו בכל שטחי יוון.

מרוב בלבול ודאגה סבתא טוטה התחילה לדבר איתנו ביוונית.
אלי מהטברנה נעלמה באמצע הארוחה ואנחנו, הלכנו לישון באותו הלילה כמעט בבוקר, עם עין אחת פתוחה ליתר בטחון.

זה שאנחנו ישנים כל כך קרוב למים, מרגיע במידה מסוימת.

הכביש מוביל לשם – נשארים בחבל מאני:

ליתר בטחון, עד שיתבהר מה כיוון השריפה, החלטנו להישאר בכפר שעל שפת הים במאני, ולוותר על המשך המסע המתוכנן להרים של חבל מסיני.

בעלת הבית שלנו, סבתא טוטה, שמחה מאוד כשהודענו לה שאנחנו נשארים לעוד כמה לילות.
בגלל השריפה כל התיירים שאמורים היו להתארח בוילות שלה, ביטלו.

יצאנו לשחות בחוף האהוב עלינו ששמו: אחרי אגיוס ניקולאוס ולפני סטופה, תחנת הדלק מצד ימין? אחריה מצד שמאל כשתראו מכוניות חונות. לחופים הטובים באמת לא נתנו כאן שם וצריך לגלות אותם לבד.

כשחזרנו מצאנו את הבית קריר ונקי.
אין לי מושג איך סבתא טוטה עושה את זה אבל מעולם לא התארחתי בבית כל כך נקי ולא ישנתי על סדינים כל כך מגוהצים. תודה סבתא טוטה.

על השולחן בסלון חיכתה חוברת טיולים בפולופונס, פתוחה בפרק על ארקדיה.
למה השאירה לנו בעלת הבית את החוברת דווקא היום?
למה פתוחה דווקא בעמוד הזה?
מהדפדוף בחוברת הבנתי לשמחתי שהספקנו לטייל במקומות רבים ומדהימים בפלופונס.

כשסגרתי את החוברת הופתעתי לגלות על הדף האחורי מעל פרסומות לרכב, כמה מילים בכתב יד.

אוי! המילים בעברית Village Trahila הכביש מוביל לשם.

האם מדובר בכתב חידה?
סבתא טוטה אמרה לנו שלא התארחו אצלה ישראלים לפנינו.
מי שלח אלי את המילים האלה? אולי מסתתר כאן מסר סודי.

מיד החלטנו לנסוע אל הכפר הזה.

קשה למצוא את הכביש המוביל לשם, אבל הצלחנו.

הכביש צר מאוד, מתפתל בין החוף הסלעי להר. מימין תהום עמוקה. נותר רק להתפלל שרכב לא יבוא ממול.
מאחורי מפרץ מרשים התגלו מטעי זיתים ובהמשך, בתי הכפר המקיפים מזח דייגים קטן.

בכפר הדייגים הזה אין תיירים אבל הוא מלא בילדים צוהלים שכנראה, כמנהג היוונים, מתארחים בחודשי הקיץ אצל סבא וסבתא שיושבים כעת במרפסת ושותים קפה בשתיקה.

מלבד קולות הילדים ורעש הגלים – דממה!
אולי לא נותרו נושאים לשיחה אחרי 60 שנות נישואים?

קולות ביוונית שבקעו מרמקול צורמני שברו את השתיקה.
בדומה לאלטעזכן אצלנו הופיע טנדר אדום עמוס בארגזי ירקות ופירות. הירקן הגיע!
נשות הכפר הקיפו את הטנדר ובחרו תאנים שחורות- סגולות כצבע זיתי הקלמטה, מלפפונים ארוכים, עגבנית ובצל ירוק.

המשכנו ללכת בסמטאות הצרות המרוצפות באריחי אבן עד שהגענו אל החוף הסלעי שבכפר.

בקצה החוף סולם ברזל איתו יורדים אל המים. הים סוער מאוד.
ישבנו על ספסל והבטנו אל הים. גם אנחנו שתקנו.

אולי מול הים והשמש השוקעת המילים הופכות להיות חסרות משמעות ולכן שותקים כאן האנשים במרפסות?

אני מודה מקרב לב למי שכתב לי את המילים על גב החוברת. החלטתי להוסיף מספר מילים משלי.

מעניין לאיזה ידיים תתגלגל בהמשך.

פרידה ממאני :

התאהבנו בחבל מאני ואין ספק שנחזור.
כמו תמיד בטיול משמעותי, פוגשים בדרך אנשים שכנסים אל הלב ומהם הפרידה קשה באמת.
במאני פגשנו נשים יווניות גאות וחזקות ולכמה מהן נקשרנו ממש.

למריה מהטברנה בכפר סטופה שגילתה לנו איפה נמצא החוף הכי יפה,
לאלי היפה מלאת שמחת החיים, בעלת הטברנה שבנמל שבכל ערב בישלה לנו מאכלים נפלאים ונטולי גלוטן

ולסבתא טוטה האהובה כמובן.

אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה.
נפרדנו בדמעות מסבתא טוטה שנתנה לילדות מתנה. צב קטן מגולף באבן.
הבטחנו שנשוב והמשכנו בדרכנו ליעד הבא, חבל ארקדיה שבהרים הגבוהים – הפרק הרביעי והאחרון במסע.

מה, לא קראת את החלק הראשון של הטיול לפולופונס? קישור לחלק א' (הכניסה לפלופונס)

כבר קראת את החלק השני של הטיול בפלופונס? – קישור לחלק ב' (חבל מאני)

להמשך הטיול בחבל ארקדיה – פרק אחרון במסע

ובפינת ההמלצות:

הטברנה של אלי בנמל של אגיוס ניקולאוס – אוכל מדהים, הבנה וסבלנות עצומה לצליאקים – קישור

הפוסט מאני לא מפסיק להפתיע – חופשה יוונית בפלופונס – חלק ג' הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אנחנו נמצאים בכפר קטן, ליד הכפר קרדמילי, מוקפים במטעי זיתים אינסופיים מהים ועד להרים הגבוהים שנוגעים בשמים. לא מפתיע ששמה של העיר הגדולה באזור – קלמטה, כשם זן הזיתים.

היוונים מאמינים שבקלמטה מיוצר שמן הזית הטוב בעולם והם צודקים. זיתי הקלמטה השחורים-סגולים שכאן בשרניים במיוחד וטעמם טעם גן עדן.

בכפר הקטן שלנו חיים התושבים במשך כל השנה. אני מציינת את זה כי בביקורים קודמים ביוון הגענו לכפרים שמתעוררים לחיים רק בקיץ, ובחורף כמעט נטושים.

כמו בכפרים קטנים אחרים ברחבי יוון, רוב תושבי הכפר מבוגרים.
הצעירים עוברים לערים הגדולות בחיפוש אחר עבודה.
בקיץ מתמלא המקום במשפחות עם ילדים, לרוב אלה בני הכפר שמגיעים להעביר את חופשת הקיץ אצל סבא וסבתא.

הוילה שלנו, הבנויה מאבן, נמצאת באחד מכפרי הדייגים היפים שבחבל מאני – אגיוס ניקולאוס, בתוך מטע זיתים כמובן.
זה הבית הכי נקי שהיינו בו אי פעם.

סבתא טוטה, בעלת הבית מנקה אותו פעם ביומיים ניקוי פסח יסודי ומחליפה את המצעים הלבנים בלבנים ומגוהצים עוד יותר.
המגבות, גם הן לבנות, ענקיות ורכות וכל הבית מריח מכביסה ומריח צמחי התבלין שחודר פנימה מהחלונות הרבים.

ממרפסת הגג אפשר לראות את הים ובלילה כששקט, להקשיב לקולות הגלים. את שער החצר חייבים לסגור כדי שלא יכנסו פרות ועיזים.

כשהגענו לכאן קיבלה סבתא טוטה את פנינו בחיוך גדול מחזיקה עוגת שוקולד ומאפה מקומי מבצק פילו ותרד שאפתה עבורנו במו ידיה.
כמה הצטערה לשמוע שאנחנו לא יכולים לאכול גלוטן.
את פניה החייכניות תפסה הבעה מאוכזבת כזאת, שאני בטוחה שתכננה לאפות בשבילנו עוד הרבה.
אל דאגה, סבתא טוטה מאוד יצירתית והיא מצאה פינוקים קטנים אחרים עבורנו.

אגיוס ניקולאוס – לגור בתוך גלויה בכפר דייגים במאני שבפלופונס:

תוך רגע הסתגלנו לסדר היום החדש.

קמים מוקדם, אוכלים ארוחת בוקר שהכנו, אורזים בצידנית אבטיח קר, ענבים ותאנים ונוסעים אל הים.
שוחים וצוללים במים השקופים ונחים בין עצי הזית שעל החוף.

בצהרים, בדרך חזרה מהים עוצרים בסופרמרקט הענק שלצד הכביש הקטן.
דבר ראשון אוכלים ארטיק וניל משגע שמזכיר מאוד את המגנום שלנו, רק שהוא טעים בהרבה ובתוך הלבן מבצבצות נקודות שחורות קטנטנות ממקל הוניל שעורבב עם הגלידה.
אחרי שחזרו הסוכרים אל הדם והטמפרטורות ירדו, אפשר להתחיל בקניות.
קונים את כל המצרכים לארוחת הצהרים והבוקר שלמחרת.
לא שוכחים יוגורטים סמיכים ועשירים עם 10% שומן, גבינת פטה, ביצים, זיתי קלמטה סגולים ובשרניים, אבטיח מתוק עם גרעינים כמו כשהיינו ילדים וגם כובע קש רחב שוליים, שיהיה.

כשאנחנו מגיעים לוילה החום כבר בלתי נסבל.
אנחנו נכנסים אל תוך הבית הקריר והנקי, שבזכות קירות עבים במיוחד שומר על טמפרטורה נעימה.

היוונים לא מעודדים שימוש במזגנים, בגלל הנזק לכדור הארץ ולחוסן הגופני.
בכל זאת אנחנו מדליקים את המזגנים, בפולופונס בצהריים חם ממש. יש גבול.

בוילה שלנו יש שתי מקלחות ככה שדי מהר כולם נקיים וריחניים לאחר רחצה בסבונים נפלאים שמייצרים באזור, משמני זית כמובן.

אנחנו מכינים ארוחת צהריים קלילה. פסטה או חזה עוף ואורז.
ואז שונצים במיטות הנוחות כל כך עם הסדינים הלבנים והמגוהצים.
מומלץ לסגור היטב את החלונות כדי לא לשמוע את הציקדות.
הציקדות שהן צרצרים יווניים, מצרצרות כל כך חזק שאין סיכוי להירדם.

אחר הצהרים מזג האויר מתקרר מעט וכולם יוצאים מהבתים.
זה הזמן לטייל בכפר, ברחובות הקטנים ובשבילי העפר שבין כרמי הזיתים או לבקר בכפרים הסמוכים.
אפשר לטייל באזור העתיק של הכפר קרדמילי או בנמל היפה שלה.
אפשר לטייל ברחובות הצרים של הכפר סטופה Stoupa שהנמל שלו מלא במסעדות ובשמחת חיים,
ואפשר לעלות להרי הטאיגטוס הסמוכים ולבקר בכפרים שכוחי האל שבין ההרים.

ובערב, גולת הכותרת!
בדיוק בשעה 21:00 אנחנו מגיעים כמו כל התושבים והאורחים אל נמל הדייגים הקטן שבכפר שלנו, כדי לאכול בטברנות.
פחות משעה אחר כך והנמל כולו הופך לטברנה אחת, עצומה, שמחה ורועשת.

בעלי המסעדות והמלצרים נושאים מגשי ענק עמוסים בצלחות ובתוך הכאוס הזה, בסדר מופתי מגיע הכל ליעדו בדיוק.

ובלילה הכי נעים להשתרע במרפסת שעל הגג שלנו, להביט בכוכבים ובירח שכאן הם בהירים וברורים ולהקשיב לגלי הים.

לחופש לוקח זמן להתרגל. בימים הראשונים בודקים את הסלולרי, מציצים למיילים ואולי עונים לענייני עבודה.
מהיום השלישי משהו משתנה. הסלולרי הופך להיות רק מצלמה. ההתלבטויות מסתכמות במה לאכול, לאיזו מסעדה ללכת, לאיזה חוף. מתקשים אפילו לזכור איזה יום היום.
נכנסנו לזון הזה עכשיו.

הנשים של חבל מאני:

סבתא טוטה, בעלת הבית שלנו, סיפרה לי שביוון הגברים נחשבים לחזקים ולשולטים. אבל בחבל מאני בלבד – האימהות הן החזקות ועל פיהן יישק דבר.

בעלה של סבתא טוטה נולד במאני בכפר שלנו, אגיוס ניקולאוס.

לפני חתונתם קראה אימו לזוג הצעיר לשיחה.
סבתא טוטה שאז עוד לא היתה סבתא אלא בחורה צעירה מאוד, ניחשה שהאם הולכת להפיל עליהם פצצה ונלחצה.
היא ידעה שלפי המסורת הבן חייב למלא אחר רצונה של האם, כי ככה זה במאני.

ואכן לחמתה לעתיד היתה בקשה:

לא משנה היכן תהיו, אמרה לזוג הצעיר, בכל שנה במשך חודשי הקיץ תגורו כאן, בבית הזה.

יצאתי בזול, חשבה לעצמה סבתא טוטה.

מאז עברו שנים רבות. האם כבר מזמן נפטרה והבן זקן מאוד וחולה.
מפאת בריאותו, כיוון שמדובר בפיקוח נפש, הוא אינו יכול להמשיך ולהגיע אל הכפר וטוטה אישתו ממלאת את מקומו בהתחייבותו לאימו.

בכל קיץ עוזבת טוטה את דירתה באתונה, נפרדת מבעלה ועוברת להתגורר במשך 3 חודשים בבית האבן העתיק בנמל שבכפר הדייגים.

טוטה אישה פרקטית ואנרגטית. אם ממילא נגזר עליה לשהות בקיץ בכפר, למה שלא תבנה 3 בתי נופש מאבן במטע הזיתים של המשפחה ותארח בקיץ תיירים? ולמה שלא תארח למשך כל הקיץ גם את ארבעת נכדיה?

כך הכרנו את טוטה, מוקפת בארבעת נכדיה, תמיד עסוקה, חייכנית וממהרת. נראית מאוד צעירה לגילה.

עניין האמהות החזקות שעל פיהן יישק דבר מצא חן בעיני מאוד וכבר התחלתי לגלגל בראשי הוראות שאתן לילדות כמו: תמיד תגורי עם אמא וכולי.

ניסיתי לספר להן את הסיפור אך הן עצרו אותי מיד ואמרו: תשכחי מזה והמשיכו לעיסוקן.

הכפר קרדמילי Kardamyli:

הכפר קרדמילי נמצא כ – 15 דקות נסיעה מהכפר שלנו. הכפר כל כך עתיק, שהוא מוזכר כבר באיליאדה.
הוא בנוי מסמטאות צרות, המובילות לנמל קטן ומקסים.
חלק מבתי האבן הוסבו לגלריות בהן מוצגות עבודות יד של אומני האזור וחנויות בהן נמכרת תוצרת מקומית כמו סבונים, זיתים כבושים וגבינות.

אפשר למצוא כאן גם בתי קפה מעוצבים, חלקם עם רהיטים עתיקים וגופי תאורה מיוחדים. אין כמו כוסית אוזו מול ים טורקיז משובץ בסירות דיג.

נראה שקרדמילי מושכת אליה תיירים אירופאים וחלקם התיישבו כאן מול המפרץ הקסום והפכו לבני המקום.
באופן אישי אני מכירה ישראלית שאמא שלה התאהבה לפני 40 שנה בגבר יווני חסון, שנשא אותה לאישה ולקח אותה איתו לקרדמילי. מאז הם כאן.

גם אני הייתי רוצה אבל בינתיים אף יווני חסון לא מגלה בי עניין.

קרדימילי, בואו נשים את הדברים על השולחן, הוא כפר תיירותי.
למרות העדפתנו לכפרים האותנטיים אנחנו מתאהבים בקרדמילי ומבקרים בה כמעט מידי יום.
נחמד לפגוש תיירים, בכפר שלנו אגיוס ניקלאוס לא נתקלנו בכאלה.

באחד מהימים אנחנו מטיילים בטירה מימי הביניים, שנמצאת בלב האזור העתיק של קרדמילי, המרוחק מהים.
האזור הזה של הכפר הוא העתיק ביותר, בתי האבן בנויים בסגנון המסורתי של המאני – מגדלים מבוצרים סביב כנסייה ביזנטית.
את הבתים מקיפה צמחיית חורש צפופה המזכירה את הצמחייה הים תיכונית מצפון ארץ ישראל.
כאן אפשר להרגיש היטב את אוירת המאני.
הביקור בטירה מוסדר יחסית, אפילו משלמים דמי כניסה סמליים. באחד מהחללים הקטנים מוזיאון פצפון עם תמונות משגרת החיים העתיקים של הכפר.

אנחנו עולים למגדל הטירה ומשקיפים על הנוף המרהיב של האזור.
מגבוה אפשר לראות היטב כמה ירוק כאן. מרחוק נראים הברושים הרבים, עצי הזית הכסופים, עצי האלון והאלה. בתי האבן עם גגות הרעפים האדומים שבחצרותיהם גנים פורחים.
אפשר לראות היטב את הסמטאות המובילות לנמל ואת הים הצלול.

אנחנו מקצרים כי ממש חם כאן ויורדים אל הנמל, קונים ארטיקים וצופים בברווזים ששטים במי הטורקיז.

הכפר סטופה Stoupa:

כפר קטן ושמח, שלאורך המפרץ הקטן שלו טברנות רבות, חלקן מצויינות ממש.
הכפר נראה בדיוק כמו שמדמיינים כפר דייגים יווני קלאסי: בתים קטנים צבועים בלבן, סמטאות, חלונות ודלתות בכחול, עציצים פורחים.
מספרים שבסטופה קיבל הסופר ניקוס קזנצקיס את ההשראה לספרו רב המכר 'זורבה היווני'.

מצאה חן בעייננו במיוחד הטברנה של מריה The marias o kafenes
מריה אישה חברותית ומקסימה, מכינה תבשילי קדרות מקומיים שמתבשלים שעות רבות על הכיריים.
אפשר להזמין פלטה מרכזית עם מס' תבשילים. האוכל מבושל טרי בכל יום וכשנגמר אז נגמר ולכן מומלץ להקדים.
לצערי נראה כי לאחרונה סגרה מריה את הטברנה, הפגיעה הכלכלית בשל מצב הקורונה הגיעה עד לסטופה. מקווה שתפתח שוב.

רוב החופים באזור אינם חוליים אלא מרופדים באבנים קטנות המזכירות חלוקי נחל. בסטופה חוף חולי מקסים.
מאזור הכפרים סטופה וקרדמילי יוצאים מס' מסלולי הליכה מסומנים, חלקם מגיעים עד פסגות הרי טאיגטוס, רובם למיטיבי לכת וכנראה מרהיבים ביופיים.
אנחנו מוותרים עליהם בצער, ממש לא מתאים לחודש יולי. גם ככה חם למות.

אחרי שחקרנו היטב את אזור הכפר שלנו, הגיע הזמן להתרחק ולצאת לטיולים יומיים בחבל מאני כולו.

ניסיון ראשון להגיע לפתחו של השאול מסתיים במערות נטיפים בפולופונס:

מערת דירוס Diros Cave והכפר פורטו קגיו Porto Kagio

חבל מאני נחלק לשניים: חבל מאני המסיני בו נמצא הכפר שלנו וחבל מאני הלקוני שנמצא כארבעים דקות נסיעה מכאן.
קרוב, אבל כל כך שונה.

לעומת חבל מאני המסיני השמח והירוק, מחוז מאני הלאקוני פראי, סלעי וקשה.
האזור מיושב בדלילות ואיננו מתוייר בהגזמה, כך שהטבע מאוד מורגש.

אנחנו נוסעים דרומה, מהכפר שלנו אגיוס ניקולאוס על כביש צר, צריך להתאמץ כדי שהנוף המהפנט לא יסיט את תשומת הלב מהנהיגה.
אני יודעת שכבר אמרתי את זה על כביש אחר באזור אבל בחיי, זהו אחד הכבישים היפים שנסעתי בהם.

הרי הטאיגטוס העצומים המלאים בצמחיה ירוקה, מתחלפים בהרים לבנים וקרחים היורדים עד לים. צבעי הטורקיז בולטים אפילו יותר על רקע הלבן הצחיח.
כל סיבוב חד מפגיש אותנו בסופו עם מפרץ מרהיב.
חלק מהכפרים על פניהם אנחנו חולפים נטושים, ברובם נשארו מס' קטן של תושבים.

הכביש הצר שמצידו האחת תהום עמוקה מתפתל בין הכפרים ומגיע עד הקצה הדרומי של יוון היבשתית, שם על פי המיתולוגיה נמצא השער לשאול.

מה, לא תרצו לראות את הפתח לשאול? כמובן שכן.

לצערי יש לי נטייה לדבר על הכל ובקול רם, כך שהילדות שמעו את המילים פתח ושאול.

מה? אין סיכוי שנגיע לשם! אמרו לי שתיהן במבט מבוהל.

חבל שהקראתי להן בילדותן מהמיתולוגיה היוונית לפני השינה, איזו טעות.

הכל הרי עניין של שיווק. אבל איך משווקים את פתח השאול?

כדי לרכך את התנגדותן, לקחנו אותן למערות פירגוס דירו Diros Cave שנמצאות קרוב.

אלו מערות נטיפים מדהימות ועוצרות נשימה שנמצאות בתוך הר ובו נהר תת קרקעי עמוק. המסע במערה מתרחש בשיט לאורך כשני קילומטר בסירות משוט קטנות וכחולות.

המדריך שמשיט את הסירה אינו יודע מילה באנגלית והוא מפטפט ביוונית שוטפת.

כדי לשמור על שיווי המשקל בסירה הקלה כנוצה – הוא קובע היכן ישב כל אחד.
אני קיבלתי את המושב הראשון מצד ימין בחרטום הסירה ובמשך חצי מהסיור הרהרתי אם מדובר בעלבון או במחמאה.

שטנו דרך אולמות ועולמות קסומים במסע שלא ישכח. יצאנו משם נפעמים ומולנו מפרץ ומימיו כל כך שקופים שסירות הדיג שעליו נראו מרחפות.

זה לא עזר, הבנות התמידו בסירובן להגיע אל פתח השאול.

הבטתי בצער מרחוק על כף מטפן Matapan, בו נמצא הפתח, ופנינו שמאלה לפורטו קגיו Porto Kagio, כפר דייגים קטנטן בו מתגוררים כ – 10 תושבים, שנמצא במרחק כמה דקות משם.

נכנסנו אל המים. צלולים ונעימים. אי אפשר לתאר את התחושה העוצמתית כאן, מעין אושר עילאי רוחני מעורבל בתחושת קץ העולם. התמונות לא מצליחות להעביר חלקיק מהיופי ומהעוצמה.
נותרתי בתחושת פספוס איומה. אנסה בעוד כמה ימים להגיע אל כף מטפן בדרך שונה.
האזור כל כך מפתיע ומעורר סקרנות, שבימים הבאים החלפנו את בילוי הבוקר בחופים של קרדמילי וסטופה בטיולים אל תוך המאני הלקוני.

בפינת ההמלצות:

המלצה על מלון בחבל מאני ביוון (פלופונס):

ממליצה מכל הלב על הוילות הנפלאות של סבתא טוטה בכפר הדייגים אגיוס ניקולאוס – קישור לוילות

אם פספסת – זה הזמן לקרוא את החלק הראשון במסע שלנו בפלופונס.
להמשך הטיול באזור מאני הקסום – חלק ג' – מאני הלקוני

הפוסט חבל מאני ביוון – טיול בפלופונס עם ילדים – חלק ב' הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

חצי האי פלופונס נמצא בחלקה הדרומי של יוון היבשתית ומחובר ליבשה בשתי נקודות ששוות ביקור:
בתעלת קורינטוס המפורסמת, עליה עוברים בדרך לכאן מאתונה ומהצד השני בגשר התלוי הארוך באירופה (ריו-אוטריו) עליו עוברים כשנוסעים לכיוון צפון יוון או לאי לפקדה.

למה אני ממליצה דווקא על טיול בפלופונס (פלפונסוס)?

בגלל החופים הנפלאים
הנופים עוצרי הנשימה
האוכל הטרי והמשובח
מסלולי הטיול בטבע
בגלל האנשים המקסימים שגרים כאן בכפרים קטנים ולא תיירותיים, בגלל שכאן מרגישים את יוון האמיתית והפשוטה.
כדי להגיע לפלופונס לא צריך מעבורות וטיסות פנים, שזה יתרון אדיר כשמטיילים עם ילדים.
ולא פחות חשוב – מדובר בטיול נהדר בתקציב נמוך.
אז יצאנו למסע של שבועיים ברכב שכור בפלופונס.

להתעורר מול המפרץ הסרוני – הכניסה אל הפלופונס:

אני מתעוררת מוקדם בבוקר במלון הדרכים אליו הגענו אתמול בלילה הישר משדה התעופה באתונה,
יוצאת אל המרפסת ומביטה אל המפרץ הסרוני שנפרש מולי.
הלב מתחיל לפעום בהתרגשות לקראת המסע המתוכנן בפלופונס.

כולם עדיין ישנים.
אני מסתכלת על האיים הפזורים בים, הקרובים אלי הם האיים אגיסטרי ואגינה.
אני נהנית להגיד את השמות האלה בקול רם כי הן מזכירות לי את האיליאדה והאודיסאה.

מיקה מתעוררת.
עם מי את מדברת? היא שואלת אותי
עם אף אחד אני עונה. בואי, תראי את המפרץ הסרוני.

שעה אח"כ וארבעתנו מסיימים את ארוחת הבוקר, כמעט לבדנו במסעדה שבחצר המלון.
מתחתינו הים, כחול וצלול.
כמה התגעגעתי לסלט היווני, עם הטעם הפשוט והמושלם:
מלפפון, עגבניה, בצל, זיתי קלמטה, חתיכה עבה של גבינת פטה עליה מפוזר בנדיבות אורגנו יבש והמון שמן זית.
מדהים איך דבר פשוט יכול להיות כל כך טעים.

רונן עולה לחדר לארוז ואנחנו יורדות אל החוף המרוצף באבנים לבנות.

השעה מוקדמת ועדיין אין כאן אנשים.
קלימרה אני צועקת לכיוון המים הכחולים והאיים שבתוכם.
הילדות צוחקות ומנסות להקפיץ אבנים במים.
אבל לא הגענו לכאן כדי להישאר,
אנחנו ממהרים לצאת לדרכנו אל העיר נפפיליו, העיר היפה ביותר ביוון, כך אומרים.

בבוקר הזה לא ידענו שבעוד כמה ימים שרפה עצומה תפגע באזור בו נמצא המלון.

אפידוורוס – התיאטרון העתיק בפלופונס:

בדרך לנפפיליו אנחנו עוצרים בתיאטרון העתיק באפידוורוס (Epidavros).

המקום מבוקש מאוד ואם אתם לא רוצים לפגוש המוני תיירים יורדים מאוטובוסים, תגיעו מוקדם בבוקר.

מסתבר שהאתר הוא מרכז של מקדשים לאל הרפואה, אבל אותנו מעניין רק התיאטרון.
אנחנו מתפעלים במיוחד מזה שהאמפיתאטרון פתוח, 14,000 מקומות ישיבה תחת כיפת השמיים.
אתם יכולים לדמיין קהל רב כל כך צופה יחד בהצגת תיאטרון?
לשם היחס האולמות הגדולים בתאטראות בארץ מכילים עד 1,000 מקומות.
אין כאן צוגים (צינורות הברזל אליהם מחוברים הפנסים) ואין צורך להשתמש בהגברה כי האקוסטיקה כאן מופלאה.

מדריכי התיירים הרבים שכאן מדגימים לתיירים את האקוסטיקה העוצמתית.
אם אתם מטיילים עם ילדים קטנים, נסו את ההדגמה הבאה, הם יעופו על זה:
מטפסים למעלה אל המושבים הגבוהים ביותר ועומדים בשקט.
מתנדב שנשאר למטה מטיל מטבע על ריצפת הבמה. את צליל המפגש של המטבע עם הרצפה שומעים עד למעלה. מדהים.

הבנות עולות ויורדות במדרגות כאילו כלום ואנחנו מטפסים עד למעלה וכמעט מתעלפים. חם כאן ממש.

בנוסף יש במתחם מוזיאון קטן, מסעדת – קיוסק תיירותית לאוכל מהיר וגלידות, וגן מוצל בו אפשר לעשות פיקניק.
המקום בהחלט מומלץ להפסקת מנוחה מדרך מאתונה לנפפיליו.

נפפיליו – 24 שעות בעיר היפה ביוון:

כמעט חצות, רונן ואני יושבים במרפסת החדר הצופה אל העיר העתיקה נפפיליו, שותים יין ומקשיבים לקולות הנגינה מהטברנות שבמורד הגבעה.

המלון שלנו שמנוהל על ידי משפחה, קטן ומקסים.
הוא ממוקם בראש הגבעה, בבניין עתיק ומשופץ שמשקיף על הים והעיר העתיקה.
יש בו רק ארבעה חדרים והם מרוהטים בריהוט עתיק, בדיוק כמו שאני אוהבת.

זה היה יום עמוס מאוד.

היום שהתחיל במפרץ הסרוני הסתיים בנקודה הצפונית ביותר של מפרץ ארגוליס, בעיר נפפיליו.
הגענו לכאן בצהריים.
המלון ממוקם בעיר העתיקה ומסתבר שאי אפשר להיכנס לאזור עם רכב.
אנחנו לא מתבאסים כי הגוגל מפס מראה שהמלון נמצא במרחק 6 דקות הליכה בלבד. בקטנה.
אנחנו נפרדים מהמזגן שבאוטו ומתחילים לגרור את המזוודות על מרצפות העיר העתיקות.
טק טק טק מלווה את צעדינו שאון הגלגלים של המזוודות, שמקפצים על אבני הרחוב העתיקות.
האפליקציה מובילה אותנו לתחתית גרם מדרגות אבן צרות.
אוי לא, צריך לטפס.

אלוהים זה לא נגמר.

אנחנו קורסים מתחת לעץ תות גדול, בחברת חבורת חתולים מעולפים. 38 מעלות בצל.
זהו.
אני מודיעה לכולם שאני לא ממשיכה. בחום הזה לא זזה.

רונן רואה שאין עם מי לדבר והולך לחפש לבדו את המלון, אני נשארת עם הילדות והמזוודות מתחת לעץ התות.
ימה מחזיקה חזק את בקבוק המים האחרון שנשאר.
כעבור זמן שמרגיש כמו נצח, רונן חוזר עם בחור יווני חסון שבא להציל אותנו.

המלון נמצא בראש הגבעה, הוא אומר. אי אפשר לעלות לשם ברגל עם המזוודות.
צריך להתקרב לשם עם הרכב.

טק טק טק מקרקשים גלגלי המזוודות בדרכן חזרה לרכב.
אני מנסה לשמור על קור רוח מול היווני ולבכות רק בלב.

החניה החדשה מרוחקת גם היא מהמלון אבל הדרך, תודה לאל, בירידה.
טק טק טק אנחנו גוררים את המזוודות בירידה.

החדר מחכה לנו יפה וקריר.
אנחנו נשכבים באפיסת כוחות על המיטות הנעימות.
מסתבר שבקיץ בפלופונס לא מסתובבים בחוץ בין 12:00 ל 17:00.
ברור שידעתי, רק ששכחתי.

לקראת הערב יורדות הטמפרטורות והעיר מתעוררת לחיים.

אנחנו עולים למצודת פלמידי Palamidi Castle‬ שנמצאת כמו כל המצודות בעולם, בראש הר גבוה.
זאת מצודה ונציאנית ממנה אפשר להשקיף על העיר היפה, הנמל ואי התליין.
אנחנו נסענו לפתח המצודה ברכב, אבל אם אתם מזוכיסטים, אפשר לטפס לכאן ב 1,000 מדרגות תלולות.
הכניסה לאתר בתשלום.

בתוך הים, בכניסה למפרץ ניצבת כמו אי קטן, המצודה הונציאנית בורצי Bourtzi.
את המצודה היפה רואים היטב ממרפסת החדר שלנו.
אפשר להגיע אליה בשיט, סירות תיירים עושות את הדרך שוב ושוב. אנחנו לא הרגשנו צורך.
קראתי שבעבר התגורר במצודה התליין, סיפור מעניין שכדאי לבדוק בהזדמנות.
בכל אופן תמונת הנמל כשברקע הטירה שבמים עוצרת נשימה ומזוהה היטב עם נפפיליו.

העיר נפפיליו בנויה בסגנון ונציאני, מלאה בסמטאות אבן צרות, כיכרות ובתי אבן עם גגות רעפים אדומים.
יש כאן אפילו גלידה איטלקית ואפשר לבקש טעמים ללא גלוטן. .
העיר העתיקה תיירותית מאוד. עמוסה בבתי קפה, מסעדות וחנויות מזכרות ומותגים.

אני רוכשת לי באחת מחנויות התיירים כפכפי איפנמה עם נצנצים ומרגישה מוכנה להמשיך במסע אל החופשה היוונית שלי.
למחרת אנחנו מתעוררים מוקדם, לארוחת הבוקר שמוגשת בחצר המלון.

עדכנו מראש את בעל המלון שאנחנו לא אוכלים גלוטן והם התארגנו בהתאם.
השולחן שלנו מתמלא בירקות טריים, יוגורטים, גבינה צהובה, לחם, קרקרים וריבות, שני סוגים של קורנפלקס. והכל ללא גלוטן, במיוחד בשבילנו.
מיץ התפוזים נסחט במקום והילדות מבקשות עוד ועוד ועוד.
בסיום הארוחה, הזוג המקסים נותן לנו שקית עם קופסאות הקורנפלקס, הלחם וריבות קטנטנות.
שיהיה לכם לדרך, הם אומרים.

אנחנו נפרדים וממשיכים בדרכנו.

חצי האי מאני – האזור הכי מפתיע ביוון:

המסע שלנו בפלופונס ממשיך אל חלקו הצפון מערבי של חצי האי מאני, בחבל לקוניה.
אנחנו יוצאים מנפפיליו ועולים על אוטוסטראדה נוחה.
לאחר כשעתיים אנחנו חולפים על פני העיר קלמטה, העיר הגדולה באזור מאני ופונים לכביש צר ומפותל העובר בתוך יער.

כשהכביש מתחיל לרדת לכיוון הים נחשף קו החוף הקסום של צפון חבל מאני.
כפרים קטנים, מפרצונים וים באלפי גווני טורקיז.
זה ללא ספק אחד מהכבישים היפים שנסעתי בהם.

אנחנו עוברים דרך הכפר היפה קרדמילי.
משני צידי הכביש הצר שחוצה את הכפר, בתי אבן עתיקים שהפכו לגלריות ולבתי קפה.
כל כך יפה כאן שאנחנו מחליטים לעצור להפסקה.
אנחנו נוסעים דרך הסמטאות הקסומות אל מסעדת חוף קטנה.

נסענו עד כאן כשלוש שעות ללא הפסקה.
טוב שעצרנו כי רק כשאנחנו יורדים מהאוטו ומחלצים עצמות, מרגישים את תשישות הגוף.

אנחנו מוצאים שולחן קטן פנוי, מול הים.
תקרת המסעדה היא סוכת גפן, השולחנות הקטנים מצופים במפת שעוונית משובצת כחול ולבן.
מצד אחד הים ומהצד השני בוסתן תאנים ועצי זית.
השולחנות כל כך קרובים למים שהרוח מהים מאיימת להעיף את המפות.
מזל שהן מחוברות בקליפסים כאלה, כמו שהיו לסבתא שלי.
יש כאן אוירה של פעם.
אנחנו מזמינים פרפה (קפה יווני קר ומריר), צ'יפס, אבטיח וסלט יווני.
השילוב מוזר, אבל זה מה שיש להם ללא גלוטן.

מכאן אנחנו ממשיכים לבית שלנו לשבוע הקרוב, בכפר הדייגים השכן, אגיוס ניקולאוס.
הבית של סבתא טוטה, שלא נשכח לעולם.

המסע שלנו בפלופונס ממשיך אל חבל מאני המסתורי – לקריאת הפוסט על מאני

מלונות מומלצים בפלופונס:

בחלק הזה של המסלול שלנו בפלופונס, אני יכולה להמליץ על המלונות הבאים

• Acronafplia Pension A – מלון בוטיק קטן ומקסים בעיר נפפיליו.
• קוקיניס – מלון דרכים מומלץ ללילה, בדרך אל או משדה התעופה באתונה.

רצינו לראות בפלופונס באזור נפפיליו ולא הספקנו:

כפר הדייגים Tolo – כפר דייגים קטן ומקסים הנמצא 10 דקות נסיעה מנפפיליו. מספרים שיש בו חוף מעולה, מסעדות מצוינות ואוירה יוונית חמה. כל אלה מושכים לפה תיירים מכל העולם, גם מישראל.

מיקנה Mycenae – במרחק כ- 25 דקות נסיעה מנפפיליו, נמצא אחד האתרים הארכיאולוגיים המרשימים בפולופונס. העיר העתיקה מיקנה שלה חלק משמעותי באיליאדה והאודסאה. מיקנה היא בירת ממלכתו של המלך אגממנון, שהקריב את ביתו איפיגניה לפני צאתו למלחמה ונרצח בשל כך על ידי אישתו הזועמת. חלק מהעתיקות שנמצאו כאן, מוצגות במוזיאון האקרופוליס שבאתונה, מוזיאון מדהים שחובה לבקר בו, אגב.
אנחנו לא בטירוף על אתרים ארכיאולוגיים, בטח שלא באמצע הקיץ הלוהט של הפולופונס, אז ויתרנו בקלות.

הפוסט פלפונס – חופשה בלתי נשכחת ביוון – חלק א' הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.