המקומות הנפלאים לחופשה, בעיקר בתקופות עמוסות במטיילים, הם אלה שהמקום עצמו הוא הטיול.
הישוב הררית שבגליל התחתון (משגב), הוא לגמרי מקום כזה שאפשר להישאר בו ימים שלמים בלי לצאת ממנו.

הררית ויישובי משגב הם מיקום מנצח ומספקים שפע של מסלולי טיול וחוויות קולינריות, נגישים לכל אזור הצפון במרחק של עד שעה נסיעה.
הררית יושבת במקום אסטרטגי וצופה על כל האזור מלמעלה.
דבר לא מפריע לקו הראיה עד האופק. והשקט, הו השקט.
בסיום הפוסט תמצאו המלצה לטיול מעגלי קצר וסודי אליו יוצאים מהררית,
אבל לפני כן רוצה לספר לכם על טיולי מים קלילים ומטריפים שעשינו באזור.

אנחנו מגיעים בערב החג השני אל הכביש עוצר הנשימה שמחבר את יודפת אל הררית.
מימיננו בקעת בית נטופה, מורכבת מטלאים טלאים של שדות בגוונים שונים, משמאלנו מטעי עצי זית צפופים שמזכירים לי את קלמטה שבפלופונס היווני.
הלב מתרחב ממראה פרחי השדה שמציפים את האזור והריח משכר.
זה ריח הילדות שלי. ריח אלה וקידה שעירה.

אנחנו פורקים את הציוד שלנו אל תוך הדירה הקטנה שלקחנו בסבלט.
יש לה מרפסת עצומה המשקיפה אל בקעת בית נטופה, מצוק הארבל, הכנרת והרי הגולן.
על קירות הבית תלויים קישוטים אנתרופוסופיים יפיפיים.
מחוץ לחלון עץ אקליפטוס ענק שעליו מפיקים ברוח את הצליל הנעים ששמור לאזור הכנרת.
בול מה שאני צריכה.

למרות שהתחייבתי לפני כולם על חופשה שלווה, ללא יציאה מהישוב, רק שעה חלפה ואני לא מצליחה להתאפק.
חייבת לשמוע קול מים זורמים. חייבת לשבת ליד נחל.
אין בעיה, יש בסביבה המון אופציות טיול לעצלנים (כלומר למתבגרות עצבניות), כזה שתוך רגע מהחניה כבר נגיע לנחל.

מפלי פרוד – טיול מים קליל:

בוויז: מפלי פרוד
אחד מהמקומות המוכרים והפופולריים לטיול. מתאים לחורף ולאביב, כל עוד המים זורמים.
משום מה עדיין לא הייתי כאן.
הנסיעה מהררית לכיוון קיבוץ פרוד מרהיבה.

הוויז מוביל אותנו דרך הכפר עראבה.
בגלל עומס התנועה האפליקציה מפנה אל רחובות צדדיים, כאלה שהם דו סטריים אבל הכביש ברוחב שמספיק בקושי לרכב אחד.
אני משוגעת על הנסיעות האלה בכפרים.
מחלונות הרכב אני צופה במנורות הצבעוניות שנתלו כאן לרגל חג הרמדאן, בילדים שמשחקים בחצרות, בנשים עמוסות הקניות, בכביסה המתנופפת ברוח ואפילו בתוך הבתים עצמם.
עולם שלם, שונה ומלא בפעילות תזזיתית.

ופתאום, ברגע אחד מסתיים הכפר הצפוף ומתחיל הטבע, ירוק ושמח, במלוא תפארתו.
אנחנו פונים ימינה לקיבוץ פרוד ומיד שמאלה, עוברים במעבר תת קרקעי קטן ומגיעים אל חניה גדולה ונוחה.

כבר ביציאה מהרכב אנחנו מוקפים ביער צפוף ומדהים. מימיננו זורם לו הנחל ויוצר ברכות קטנות בתוכן משחקים ילדים.
אנחנו מתחילים לעלות צמודים לנחל.
מידי פעם חוצים אותו על שבילי אבנים מאולתרים שמישהו הניח כאן.
אין בעיה להמנע מלהירטב, אבל למי שרוצה, מאוד נעים ללכת בתוך המים.

העלייה לצד הנחל לא קשה, הרבה יותר קשה להתעלם מהפרצופים העצבניים של המתבגרות שגם ממלמלות דברי קיטורים בעוצמות משתנות.
לאחר כעשר דקות אנחנו מגיעים אל מקבצי מפלים. מדובר במפלונים מקסימים, לא במפל אחד גדול והם פזורים במעלה ההר על שטח נרחב.
אנחנו מוצאים לנו מקבץ מפלונים ריק מאנשים ורחוק מהשביל, רק בשבילנו.

זה הזמן להכין תה מתוק בפינג'ן ולטבול בו את הואפלות שהבאנו איתנו. התה המתוק, ריח הפריחה והמפלים, משכיחים מהילדות שהן בעצם עצבניות והינה הן כבר מחייכות, טובלות את הידיים בזרם המים הקרירים ומקשקשות במרץ. כמה נעים כאן.

כמובן, מי שכוחו במותניו וזמנו בידיו (כלומר, אין איתו ילדות מתבגרות) – יכול בקלות להמשיך הלאה אל תוך פינות קסומות ביער המלא בפריחה או להמשיך במעלה הנחל אל מפלים נוספים.
אני מוותרת על ההמשך כי רוצה להספיק עוד טיול קטן לעצלנים, נחל צלמון.

נחל צלמון – טיול מים מפתיע:

בוויז: נחל צלמון (סוף מסלול)
אנחנו חוזרים בכביש שאיתו הגענו ולאחר כעשר דקות נסיעה מגיעים אל חניה קטנה מימין לכביש. אין כאן מכוניות נוספות, שזה סימן מעולה לנחל פרטי משלנו.
מה? למה עצרנו פה? הילדות שחשבו בטעות שאנחנו עוד רגע בדירה, מופתעות שתכננתי עוד טיול ועכשיו הן שוב כועסות.
בכלל לא מזיז לי.
אני מכירה אותן ויודעת שבעוד רגע יראו את הנחל ויהיו מאושרות.
אפילו המוכשרים ביותר לא מסוגלים לכעוס בטיול מים.
בחיי, לא הלכנו אפילו שתי דקות וכבר אנחנו בנחל צלול ומקסים, מסביב פרחים ועצים ותחנת קמח ישנה.

השביל מוביל אותנו לאורך הנחל, יש כאן מקומות מעולים לעצירה,
זולות קטנות ומטריפות שמזכירות את הזולות בנחל בניאס תחתון אלא שכאן הזרימה הרבה פחות סוערת.

הקטנה, שיש לה עיניים שרואות את הפרטים הקטנים, מוצאת ספוט מדהים (המלצה: כדי לשפר את האוירה, תנו לילדים לבחור איפה לעצור זה גורם להם להיות מעורבים ולעוף על עצמם),
אנחנו חוצים בזהירות את שביל האבנים שבמים לצד השני של הנחל ומתמקמים.
מדובר באמת בזולה שצנחה אלינו ישירות מגן עדן. הצליח לה לקטנה.

אלא שפתאום מגיע בחור צעיר ומתחיל לתלות ערסל בין העצים ממש לידינו.

הלו? יש חוק כזה בטיולי טבע, לא מתיישבים ליד אנשים שמצאו להם נקודה פרטית, בעיקר אם המקום כולו ריק. ככה זה.
אבל אין לי חשק לחנך את הבחור ואנחנו ממשיכים הלאה, אל ספוט יפה לא פחות.

אנחנו מתיישבים תחת עץ תאנה ענקי שענפיו נוגעים במים, חולצים נעליים ומכניסים את כפות הרגליים אל מי הנחל הקרירים.

מפה לשם כבר הגענו לאחר הצהריים המאוחרים ואני רוצה להספיק לראות את השקיעה מהמרפסת היפה בהררית.
אנחנו נפרדים מהנחל המשגע, ברור לכולנו שעוד נחזור לכאן.

הכנרת היא לא רק חופים לרחצה:

מורדות הגולן עדיין ירוקים באביב, עצי המנגו פורחים בגוון כתמתם רמז לצבע פרי המנגו שייוולד מהם.
והכנרת? אני לא זוכרת אותה מלאה כל כך.

העצים שפעם מלאו את החוף מכוסים במים, צמרותיהם מציצות ונעות ברוח, המראה מטריף.

יש חוף סודי שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב, לצערי כשלא הייתי מרוכזת, התחייבתי לחברה שהכירה לי אותו, שלא אפרסם את מיקומו בבלוג.
והבטחות צריך לקיים.
רמז: החוף נמצא באזור טבחה.

בכל אופן, מרוב שהוא סודי אנחנו כאן כמעט לבדנו.
אנחנו ועוד משפחה אחת.
העצים כאן צומחים בפראות, חלקם מלאים בפרחים.

הניתוק של המקום הופך אותו לסוג של שמורת טבע. אנחנו פוגשים בשפן סלע, חרדונים וציפורים ממינים שונים.
שני סרטנים קטנים מטיילים על החוף.
הם מגיבים אלינו בדרמטיות מוגזמת.
אחד מתהפך מרוב בהלה והשני קופא על מקומו, עושה את עצמו מת.
תרגעו, חמודים אני מנסה לדבר על לבם ומתרחקת ליתר ביטחון.
שני ההיסטריים מתארגנים מחדש ונמלטים על נפשם.

אנחנו צופים בדררות ירוקות יפייפיות (תוכי טרופי ירוק) שקוטפות פרחים אדומים מראש העץ.
עוקבים אחרי הקומראנים השחורים שצוללים עמוק למים, מחפשים אחר דגים.

יש כאן שפמנונים ענקיים ודג אמנון כסוף ששוחה על הצד.
מידי פעם הוא חולף בשחייה וחוזר כשרקצידו האחד מופנה כלפי מעלה ומנצנץ בשמש.
מה זה אומר כשדג שוחה על הצד? שואלת אותי מיקה.
אין לי מושג, אני עונה, אבל יש לי הרגשה שהוא לא ימשיך ככה עוד הרבה זמן.
מיקה מחפשת בגוגל ומקריאה: מה לעשות כשהדג שוחה על הצד? להגיד לו שלום.
אופס, כנראה צדקתי.

המים בכנרת קרים מידי לשחייה באביב, הנחלים שזורמים אליה קפואים.
מומלץ להביא סירה מתנפחת או סאפ כדי להנות מהמים בלי להירטב לחלוטין.
אנחנו הסתפקנו בטבילת רגליים.
כל כך יפה כאן שאין לי בעיה לשבת שעות ולבהות בטבע המרהיב.

לפעמים כדאי לזכור שהכנרת היא לא רק חופי רחצה, אלא עולם שלם של טבע ונופים ובית גידול מיוחד של בעלי חיים.

יש סביב הכנרת לא מעט חופים כאלה, חוף חוקוק הירוק בשעות הבוקר המוקדמות פנוי ויפיפה לא פחות. שווה להגיע מוקדם כי ב 11:00 כבר לא תצליחו להנות מרוב מתרחצים.
אני בטוחה שתמצאו את החוף האחד שלכם ומי יודע? אולי בעתיד החברה שלי תסכים שאחשוף לכם את המיקום. מבטיחה לעדכן.

כנסיית 12 השליחים על שפת ים כנרת:

בוויז: כנסית 12 השליחים
אחרי שעות של רביצה וצפייה במים, נפרדנו לשלום מהדג ששוחה על הצד,
פנינו מועדות אל אחד מהמקומות היפים בארץ.
ביקור בכנסיית 12 השליחים שליד כפר נחום הוא חובה. ממש ככה.
אי אפשר להסביר במילים את השלווה שאוחזת בך כשאת עוברת את השער ונכנסת אל הגנים.

הכנסייה נראית מבחוץ כמו ארמון מהאגדות, קירותיה לבנים בוהקים וכיפותיה ורודות.
כשהילדות היו קטנות אמרתי להן בצחוק שגרות כאן נסיכות.
שנים אחרי הבנתי שהן לקחו אותי ברצינות והאמינו לי. לא מומלץ.

מיד אחרי השער הענק הצבוע בטורקיז מקבלים את פנינו בנוצות פתוחות שני טווסים.
זה לא לכבודנו באופן אישי.
ככה הם מקבלים את פני כל המבקרים.

לכנסיה היוונית-אורתודוקסית 12 כיפות, כמספר השליחים לכבודם נבנתה.
היא מוקפת בגן משגע ובו עצי תות עתיקים, עצומי ממדים.
שדרת עמודים ופרגולה עטופה בשיחי גפן, מובילים אל הכנרת.

יש כאן שולחנות ענק המיועדים לתפילות אבל משמשים בעיקר משפחות לפיקניקים.
גם דייגים נחים לאורך השולחנות העצומים ועל שולחנות הפיקניק הפזורים בדשא.

הדשא אפשר לראות את השדות החקלאיים המדהימים המקיפים את מתחם הכנסייה.
אל הכנסייה עצמה רצוי להיכנס בלבוש צנוע או לפחות לכסות בבד את הכתפיים החשופות.
לא שמישהו יעיר לכם, אבל ככה, בשביל לכבד.

קירות ותקרות הכנסייה הקטנה מעוטרים בציורים צבעוניים שיצרו אמנים שהגיעו במיוחד מיוון.
הציורים מתארים את קורות חייו של ישו כשהנושא המרכזי הוא כמובן 12 השליחים.
על הקירות מצוירים גם סיפורי המקרא: עקדת יצחק, בת פרעה מושה את משה מהמים, משה מנפץ את לוחות הברית ועוד,
ככה שאם לא נוח לכם עם סיפורי הנצרות עם הילדים, אפשר להתמקד בציורים האחרים.
בנוסף תהינו מהוויטרז'ים היפים, אור השמש הנכנס דרכם צובע את הכנסייה בצבעים מרהיבים.
משתי הכיפות הגדולות משתלשלות נברשות ענק.

הררית – מסלול מעגלי קצר, סודי ומרתק:

להררית הקדשתי פוסט נפרד, אז אין צורך לחפור. בכל זאת חייבת לחלוק אתכם המלצה לטיול מעגלי קליל.
המלצה שבעיני שווה זהב.

ביקור ביישוב המיוחד הזה שווה מהרבה בחינות, אפילו רק כדי ליהנות מהנוף.
הר נטופה עליו ממוקמת הררית נמצא בקצה המזרחי של רכס הרי יודפת.
הוא גבוה יותר מיתר ההרים באזור ומתחתיו עמק ונוף פתוח עד להרי הגולן.
היתרון האסטרטגי הזה מעניק נקודות תצפית מטריפות.
בקצה המזרחי של הרחוב הראשי בהררית יש שער, לידו מחנים את הרכב.
בוויז: מבדד נטופה.
זה השער ממנו נצא אל טיול מעגלי קצר, סודי ומרתק.

מבדד נטופה:

אנחנו עוברים את השער המוביל אל היער וממשיכים בשביל הפונה שמאלה.
לאחר מטע הזיתים נכנס השביל אל תוך יער שנראה כאילו יצא מהאגדות
ביער הזה, מסתתרים בין העצים בתים קטנטנים בהם מתגוררות בבדידות מזהרת, הנזירות.
(חייבת לשכלל את הדימויים שלי, המוטיב של האגדות קצת חוזר על עצמו. אולי בגלל ההגדה של פסח?).

על העצים תלויים שלטי עץ מקסימים המובילים אל הכנסייה ששמה לאורת נטופה (מבדד נטופה).
בכנסייה הבנויה במערה ביקרנו כבר כמה פעמים. המקום הוא גולת הכותרת בהררית ובאזור משגב בכלל.
אבל הפעם, כנראה בגלל חג הפסחא ואולי בגלל סוף השבוע, זכינו לראות כאן אירוע מיוחד.

ביום שישי בשעה 18:00, בעודנו מטיילים ביער, אנחנו שומעים את פעמוני הכנסייה מצלצלים בעוצמה.
לאט לאט צצות מבין העצים נזירות לבושות בלבן, עטויות בגלימות צחורות.
הן ממהרות לרדת אל תוך הכנסייה שמעוטרת כעת בפרחי שדה יפיפיים ומחייכות אלינו בחיוך רחב.
הנזירות מתיישבות במקומותיהן ופוצחות בשירה.
כנראה בגלל האקוסטיקה המדהימה, קולן נשמע צלול, נעים ורם וממלא את היער בקסם.

גן יער:
לאחר היציאה מהכנסייה, ממשיכים ללכת בשביל לעומק היער ופונים שמאלה בעקבות שלט העץ המוביל להררית.

מימין לשביל נמצאת בקתה קטנה בה מתגוררת אחת הנזירות.
בהמשך השביל, משמאל נמצא מתחם עם מתקני עץ טבעיים (לא תעשייתיים).
זהו גן היער של ילדי הררית. לכאן הם מגיעים בבוקר, ללמוד ולהתפתח כשהטבע סביבם וחומרי היצירה שלהם הם מה שהטבע נתן.
כאן הם חווים ללא חציצה את עונות השנה המתחלפות, את ריח הפריחה, את השמש, הגשם והרוח.
לא יודעת מה איתכם, אותי זה מרגש.
ממשיכים בשביל ומגיעים אל השער ממנו מתחילים את המסלול.

תצפית נדירה מהררית:

ממש מולכם, במרחק 5 דקות הליכה, נקודת תצפית נדירה על הכנרת והרי הגולן.
מימינכם – נקודת תצפית יפה לא פחות על בקעת נטופה. מדובר במקומות מושלמים לפיקניק בשקיעה.
השמש אמנם שוקעת בצד השני אבל הצבעים האדומים צובעים את כל האזור.
מי שלא צפה לפחות פעם אחת בשקיעה מהררית, הפסיד בגדול.

זה הזמן לגשת אל הרכב, להוציא את המחצלת, לפרוש אותה בנקודת התצפית, לפתוח בקבוק יין ולהתרשם מהנוף שמולכם.
אני ממליצה להתחיל את הטיול בשעות אחר הצהריים ולסיים לקראת השקיעה בתצפית.
ההמלצה יפה כמובן גם לשעות הבוקר.
כל הטיול ביער, החל מהיציאה והחזרה לשער אורך כחצי שעה.
תוסיפו על זה את זמן הביקור בכנסיה, את העצירות להתפעלות מהנוף ומהצמחייה העשירה ואת העצירה לתצפיות.
בחיי, אפשר לבלות כאן יום שלם.
לאחרונה נפתח בהררית חזוא – קפה גלריה עם מרפסת משגעת מול הנוף, המציג עבודות של אמנים מקומיים.
קיבלתי המלצה ממקומית על מאפה קינמון מושלם. לצערי לא הספקנו להגיע. סיבה מצוינת לחזור בקרוב.

בכל המקומות בהם טיילנו, היינו כמעט לבד.
מסתבר שלא צפוף באתרי הטבע בחג הפסח כמו שנדמה, צריך רק למצוא את המקומות הנכונים.

אוהבים כנסיות? כנסו לפוסט על המנזר באבו גוש בו התארחתי שלושה ימים – כנסיית גברתנו של ארון הברית
חושבים על קמפינג בכנרת? כנסו לפוסט על קמפינג בכנרת עם ילדים
מחפשים עוד מסלולים נפלאים באזור? טיול נפלא למרגלות הר מירון – נחל גוש חלב

הפוסט טיולי מים בצפון – הגליל התחתון, הכנרת ואזור הר מירון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אבל כשמשהו נכנס לי לראש, קשה להוציא אותו משם.

בקושי רב אנחנו נחלצים מתל אביב הגשומה והמוצפת ואכן לקראת באר שבע האובך הופך למורגש.
במצפה רמון קפוא.
כפות ידינו רועדות מקור כשאנו אוחזים את כוסות הקפה החם והדלוח שקנינו בקיוסק.

אנחנו עומדים על שפת המצוק, מסתכלים קדימה אל המכתש, אבל אי אפשר לראות את האופק. חול באויר.
קשה לנשום.
נכנסים לאוטו ומדליקים את החימום והנה מתחיל לרדת גשם.

Everything gonna be alright. קולו של בוב מרלי מרגיע אותי מהרדיו.
והופ, תוך רגע כמעט ואנחנו במעבר טאבה.

ריק כאן, אנחנו כמעט לבד ועשרות נהגי מוניות מקיפים אותנו.
אנחנו מצליחים בקושי למצוא את הנהג שקבענו איתו, נכנסים למונית ומתחילים בדרכנו אל טרבין, שנמצאת צפונית לנואייבה, בה היינו בפסח.

אני מסתכלת החוצה מהחלון, אל הנוף היפה והאהוב.
בחיי, אין אובך, האופק נראה בבירור. מוזר שהאובך לא עבר את הגבול איתנו.

ממול הרי ערב הסעודית ורודים כתמיד, השמים כחולים ומעל הים תלויים להם עננים יפיפיים.
מזג האויר נעים, אפשר לומר שחם וכבר אני מצטערת שלא הבנו בגדי ים. מי חשב על בגדי ים בתל אביב הגשומה.

לאחר כארבעים וחמש דקות נסיעה מהגבול, אנחנו מגיעים אל כפר הדייגים טארבין.
המונית נוסעת בין הרחובות הקטנים ועוצרת לנו בפתחו של מלון נחיל אין.
זהו מלון פשוט וקטן, סמוך לחוף. שלא כמו בדיונה או בראס, כאן רצועת החוף צמודה לכפר.

סאמר, בעל המלון המצרי מקבל את פנינו בחביבות. הוא דובר אנגלית רהוטה.
המבנה בולט בנקיונו ובסממנים אירופאים. במטבח לובשים העובדים חולצות לבנות מגוהצות של שפים, בסלון המשותף יש קמין, עץ קריסמס מקושט, במסעדה הצמודה לקבלה שולחנות וכסאות ואפילו תפריטים שמחולקים לסועדים.
סאמר מוביל אותנו לחדר שבקומה השניה. החדר נקי ומצוחצח, יש כאן מקרר קטן, אמבטיה, טלוויזיה וכמובן מזגן וגם מרפסת חמודה עם נוף לים.

אנחנו יורדים אל החוף. לשמחתי החוף מזכיר את הקאמפים הפשוטים של הבדואים, מרבצים עם שטיחים, מזרנים. אבל יש כאן גם כסאות נוח ושמשיות.
במים צפים להם כמה קיאקים. אמנם אין לנו בגדי ים, אבל קיאק זה להיות בלי להרגיש עם.
לא יודעת מאיפה פרץ האנרגיה שנחת עלי, אני מושיבה את הילדות מקדימה ואני מאחור.
ימין, שמאל, אנחנו חותרות ביחד ובעומק הים עוצרות. מסתכלות לתוך המים ובלי משקפת ושנורקלים רואות קיפודי ים, שושני אש, מלפפוני ים וכמה דגים.
אשרף עוזר לנו לקשור את הקיאק ואנחנו יוצאות אל החוף. הערסל כל כך נוח. מתנדנדת לי וקוראת ספר.
סוף סוף יש לי זמן לקרוא.

בחורף כמעט ולא מגיעים ישראלים לסיני, כך שנוצרים מפגשים מעניינים עם תיירים מלאומים אחרים, שלא חוששים מקור.
מלבדנו מתארח בקאמפ זוג ישראלים נוסף עם ילדה קטנה, זוג דנים, משפחה מסקוטלנד ושתי משפחות מצריות.

בלילה הראשון התארחה כאן משפחה ישראלית נוספת מהתנחלות ליד יריחו. הדלקנו יחד נרות חנוכה, שוחחנו קצת על טיולים וגם למדנו אלה מאלה על השוני במבנה בתי הספר בתל אביב ואצלם. היה מעניין מאוד, אבל הם נסעו בבוקר שישי כדי להספיק להגיע לפני כניסת השבת.

הסקוטית המבוגרת כל כך יפה שאני יכולה לבהות בה שעות. גובהה כ 1.80 מ' והיא שזופה שלא לומר שרופה לאחר שכבר שבוע משתרעת כאן עם משפחתה על החוף.
היא ובעלה משנרקלים במרץ רב ושוחים כאילו מדובר בחודש אוגוסט.
ראשם של שני הבנים הגבוהים והשתקנים שלהם תחוב רוב הזמן בטאבלט. לעומת שאר בני משפחתה, הסקוטית פטפטנית וחברותית מאוד.
מסתבר שהייתה מתעמלת אמנותית כשהיתה צעירה. כשהיא רואה את ימה שלי מתרגלת התעמלות אמנותית על החוף, היא מנדבת את עצמה לאמן את הילדה.
האימונים שלה כל כך אינטנסיבים שימה מנסה להתחמק, אבל הסקוטית הגבוהה רואה אותה מכל מקום. בכל אופן אנחנו מבסוטים מאוד כי קיבלנו מהם הזמנה להתארח אצלם בפסטיבל אדינבורו.

זוג הדנים מסוגרים ושתקנים. הפרצופים הנוקשים של הדנית לא עצרו בעד הסקוטית שתפסה אותה אתמול לשיחה ארוכה. הדנית למדה מאיפה משתין הדג והיום נשכבה על כסא חוף מרוחק, התכסתה בשלוש מגבות ועשתה עצמה קוראת בספר .
אין דבר. במקום זה הסקוטית תופסת את בעלה של הדנית לשיחה צפופה.
נראה שמחר גם הדני יתחבא מתחת לשלוש מגבות.

עם המשפחות המצריות פחות יצא לנו להתרועע לצערי, למרות ששלחנו אלה לאלה חיוכים וגם ברכנו הדדית בסאבאח אל נור ומרחבה וגודנייט. מוקדם בבוקר עזרתי לילדה הקטנה שלהם לאסוף צדפים לתוך כף ידה הקטנטנה.

טארבין כמעט נטושה בחורף. הקאמפים שהיו מלאים בקיץ סגורים עכשיו. פה ושם איזה קאמפ פתוח מארח שניים שלושה אורחים.
כל כך ריק כאן שאפילו מוכרות הצמידים הבדואיות לא לוחצות על מכירה ויושבות איתנו לשיחה על הא ועל דא.
למזלן הן לא יודעות אנגלית, אחרת הסקוטית הייתה אוכלת להן את הראש.

אנחנו יוצאים לטייל על רצועת החוף.
יש כאן טיילת, כלומר שביל עפר שעובר צמוד למים, לאורך כל הקאמפים והחנויות הקטנות.
רוב הקאמפים ריקים ונטושים.
אולי כי חורף ואולי כי טרבין שהייתה בעבר מבוקשת מאוד, ננטשה על ידי התיירים הישראלים שמעדיפים את הדיונה בנואבה, את ראס השטן, את דהאב ואת אל מחש.

רצועת החוף צרה יחסית, בחלק הדרומי שלה יש דיונה גדולה של חול ומפרץ יפה.
אנחנו מטפסים אל ראש הדיונה ומסתכלים על הנוף היפה ועל הכפר.

הנוף התת ימי כאן לא מרהיב במיוחד ולכן מתאים מאוד לחופשה חורפית. אם אתם בונים על שנורקלים ושונית מעלפת, אתם עלולים להתאכזב.

המיקום מצויין – בין ראס השטן לנואייבה. אפשר לצאת מכאן גם לטיולים מודרכים בקניון הצבעים, בואדי הלבן או לוואדי וואש וואש שמלבד שם חמוד, יש בו בריכה טבעית משגעת חבויה בין מצוקי המדבר.

אנחנו מתכננים לטייל, אבל בכל יום דוחים למחר. השלווה של החוף מקרקעת אותנו.

אני קמה מוקדם, עוברת במטבח הקאמפ ולוקחת איתי את הקפה של הבוקר ממהרת לזולה הקבועה על שפת המים, בה רבצתי כבר שלושה ימים ללא הפסקה.
הרגעים האלה על שפת המים לפני שהקאמפ מתעורר הם האהובים עלי בסיני.

אלוהים ישמור!
אני עוצרת בבת אחת והקפה כמעט ונשמט מידי.
בזולה שלי יושבים הילדים של המשפחה המצרית ומשחקים טאקי.
אני מתלבטת מה לעשות.
לא רוצה להיות הגורם לתקרית דיפלומטית אבל מצד שני יש גבול. כולם הרי יודעים כאן שזה המקום שלי. מאוכזבת אני נסוגה לזולה אחרת, קו שני למים. מרגישה מובסת.

אני בדיוק לוגמת את השלוק השני של הקפה, כשחבורת הילדים מתרוממת.
הם מתפנים לכיוון החדרים. תוך שניה כבר אני כבר יושבת בזולה שלי. על הכרית שלי, מאושרת.
הינה הכל בא על מקומו בשלום.

אלוהים ישמור!

מרוב מהירות שכחתי את הקפה בזולה השניה.
גם אם אמות כאן בצמא אין מצב שאני מפקירה את הזולה לאויב, סליחה למצרים, נו לילדים האלה.
אני יושבת לי מתפללת שרונן או הילדות יגיעו כבר ויצילו אותי, כלומר, שיביאו לי קפה.

אלוהים ישמור!

הם חוזרים, חבורת הילדים המצרים מלווים בהורים ובדודים שלהם. מדובר במשפחה ענקית.
כנראה כנס של המשפחה המורחבת שהגיעה לנפוש יחד בסיני. והם החליפו בגדים. כולם עכשיו לבושים במותגי ספורט, אדידס ונייקי והם הרבה יותר חזקים ממני. אין ספק שאני הולכת להפסיד להם את הזולה.
לפתע הם משנים כיוון.
מתפרשים על החוף ומתחילים לעשות כושר. קבוצה אחת פותחת בתרגילי גמישות וכוח, אחרת מתרגלת יוגה, אחרת פילטיס. אבי המשפחה יוצא לריצה על החוף עם כמה נכדים.

אלוהים ישמור!
מדובר במתאמנים אולימפיים או מה?
בשעות הקרובות אני אוכלת ארוחת בוקר ענקית, שותה מיץ גויאבה וגם מיץ תפוחים, קפה שחור מבושל בפינג'אן וגם נס קפה רגיל מעפן, קנקן תה, קוראת ספר, מדברת עם הסקוטית ועם הדנית, מתנדנדת על הערסל ושואלת את הבדואי שעובר עם הגמל למה הגמל שלו בוכה.
הוא רעב הוא אומר לי, אני לוקח אותו לאכול. רוצה לעשות סיבוב על גמל?
מה פתאום! אני עונה. תקח אותו מהר לאכול.
הבדואי מתיישב ליד הגמל העצוב, מוציא פיתה גדולה ורטובה וחולק אותה איתו. לשניהם נשאר שפם מרוח בבצק לבן.
אתמול עבר כאן גמל קטן וראשו מעוטר בבלונים.
הוא חוגג יום הולדת שלוש אמר הבדואי שהוביל אותו. רוצה לעשות סיבוב על גמל?
מה פתאום! אמרתי לו וחשבתי שהגמל בטח סובל עם כל הבלונים המעצבנים האלה ושאני מקווה שאף תיירת לא תשב לעולם על גבו הדק.

אני נזכרת בגמל צ'ארלי שסוחב על גבו תיירות בתחנת הדלק בצומת קליה בואך ים המלח. ראיתי את צ'ארלי אוכל דלי ענק של רימונים.
מה בעצם גמלים אוכלים?

אלוהים ישמור!

המשפחה המצרית לא מפסיקה לזוז על החוף. כל האורחים האחרים שרועים במקומם ואני בטוחה שבליבם הם מתפללים, כל אחד בשפתו שלו, שהשקט על החוף ישוב לקדמותו.
זה היה בוקר מאוד אינטנסיבי. הרי בסופו של דבר באנו לבהות בים ולנוח.

כשאנחנו חושבים על חופשת חורף, בדרך כלל סיני לא תעלה כאופציה וחבל.
אנחנו נחזור לכאן בחורף, חד משמעית.
חזרנו לעיר עם שלווים ושזופים ועם כוחות מחודשים.

פוסט על החופשה שלנו בסיני בקאמפ של מקבול – סיני בדיונה הקטנה
מעדיפים את יוון? – חופשה חלומית בפלופונס
על האיים האזוריים שמעתם? חופשה משפחתית בגן עדן טרופי שבקצה אירופה – מדריך למטייל באי סאו מיגל

הפוסט סיני בחורף – חופשה משפחתית בחנוכה הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

לטייל בארץ בקיץ?

התקופה המשונה הזאת מציבה לנו אתגרים רבים, אחד מהם הוא למצוא מקום נעים לחופשה בארץ הצפופה שלנו, ושיהיה פנוי.
אם יש מקום לבלות בו בקיץ הישראלי הלוהט, אין ספק שזה אצבע הגליל השופע בנחלים קרירים.
ברור שאנחנו נוסעים.

מסתבר שזה האזור הכי מלא במים, אבל גם במטיילים.
המוסלמים והדרוזים סיימו בדיוק לחגוג את חג הקורבן (עיד אל-אדחא) והיהודים יצאו מבין המייצרים והגליל רבותי, מלא במטיילים ובמשפחות מרובות ילדים.
אז תתארו לעצמכם ותוסיפו עוד קצת.
בואו, אפילו בעלי הצימרים המומים מכמויות המטיילים השנה.

ואל תשכחו להזמין מראש מקום לשמורות הטבע, וכדאי לעשות את זה מספיק זמן מראש כי אין מקום.
בגלל שלא ידעתי איפה בדיוק נרצה להיות – הזמנתי מכל הבא ליד. אבטל כשנחליט אמרתי לעצמי.

שמורת טבע נחל שניר:

עד שהצימר יהיה מוכן נטייל קצת בנחל שניר.
זאת לא הפעם הראשונה שלנו כאן, זו אחת השמורות היפות בארץ ולפי תור המכוניות בכניסה – גם אחת הצפופות שיש.
אני מכינה את אישור ההזמנה כדי להראות לאיש בכניסה אבל הוא בכלל לא רוצה לראות.

אנחנו יוצאים מהאוטו הממוזג אל החום הגדול, מחלצים עצמות אחרי נסיעה של כמה שעות טובות.
יש בשמורה חמישה מסלולי טיול, הקצר ביותר אורך רבע שעה והוא מונגש ומתאים לילדים קטנטנים, הארוך ביותר – שעה וחצי והוא כולל מס' מקומות המצריכים הליכה על אבני בזלת רטובות וסולם יתדות קטן.
לא משהו מאתגר במיוחד.
לאוך המסלול צמחיה מטריפה ולגונות נפלאות לשכשוך.
ההתחלה של כול המסלולים זהה ואנחנו מחליטים לזרום ולבחור בדרך אם להמשיך או לקצר.

אלוהים, כמה אנשים. כמה רעש.
כולם זזים מצד לצד ויש את אלה שמתיישבים לנוח בדיוק על הסלע שצריך לשים עליו את הרגל כדי לא לדרוך במים? איזה עצבים.
כיאה למטיילים מנוסים אנחנו יודעים שאם נבחר את המסלול הארוך, סיכוי גדול שנמצא את עצמנו לבד.
כדי לא להיאבק בהמונים שרובצים על האבנים בתחילת המסלול, אנחנו מוותרים על טיול בנעליים יבשות ודורכים בתוך המים הקרירים והנעימים, מתרחקים במהירות מההמון.
כצפוי, אחרי זמן קצר אין זכר לאנשים.
רק אנחנו, הטבע, והלגונות הצוננות שיוצר הנחל.
אנחנו נכנסים אל הברכות הטבעיות, טובלים בהנאה במים הקרירים. כל כך יפה כאן.

הנחל היפיפה מתחיל בבקעת הלבנון, משם זורם לאורך 60 ק"מ, עד שהוא נשפך לירדן.
אני מחליטה לא לטייל יותר הקיץ בשמורות הטבע המסודרות ומבטלת את כל ההזמנות שעשיתי לשמורות בצפון.

בית הלל – החצבני:

ניקול מחכה לנו מחוץ לצימר עם עיניה הכחולות והחיוך הגדול.
היא מכניסה אותנו לצימר הכי נקי בעולם, הלוואי שהבית שלי היה נקי ככה.
קריר ונעים כאן, יש כל מה שצריך, הדלתות המשקופים בצבעי תכלת ולהכל ריח נעים של כביסה.

כבר 16:00 ועדיין לא אכלנו.
אנחנו בולעים את כל מה שהבאנו איתנו בשניות, ויוצאים לשתות קפה שחור עם הל, בחצר הקטנה עליה מצילים עצי זית.

לאזור כולו ולבית הלל בפרט יש ריח של תאנים.
אני משוגעת על הריח הזה שמתקשר אצלי לקיץ וחופש, ולטעם מתוק ולארץ זבת חלב ודבש.
ריח התאנים המופלא שולט גם בצפון יוון ובחצי האי פיליון – אין ספק שלחופש יש ריח של תאנים.
אתם יודעים שפרי התאנה שאנחנו אוכלים הוא התפרחת של העץ? פרחי התאנה כלואים בתוך הכדור דמוי הפרי.
אם תפתחו את התאנה ותסתכלו בתוכה, תראו את הפרחים פורחים פנימה.

נחל החצבני עובר בחצר האחורית של מושב בית הלל, הנחל זורם במרחק הליכה קצר מהבתים, צריך רק למצוא את הדרך להיכנס אליו.
אנחנו מתחילים ללכת בשביל הטיילת ומגיעים ללגונה גדולה. הנחל יוצר כאן עיקול גדול כך שהזרם המהיר טיפה מעט.
החוף מרופד בחלוקי נחל לבנים ובאמת אפשר היה לקרוא למקום גן עדן אלמלא צפיפות החבורות הרועשות, מנפנפי המנגלים, והלכלוך.

אנחנו ממשיכים דרך שביל הטיילת שעל שפת החצבני, דרך מחילות סופים יפיפיות ומגיעים לחוף רחב נוסף ששמו 'חוף ישראלי'.
יש כאן בוטקה של גזלן מחוברת לטרקטור, מוכרים כאן בירות וגלידות, מוסיקה מזרחית בפול ווליום וחבורות עם נרגילות מסביב.

אנחנו ממשיכים הלאה.
השביל משתנה. מימינו נחלות המושב על הפרדסים, מטעי הפקנים והרפתות ומשמאלה גדר גבוהה ומעבר לה זורם החצבני.
איך מגיעים אליו?

מרחוק מתקרבת אלינו שיירת אנשים על סגווי.
כעשר בנות חרדיות בגילאים שונים לבושות בבגדים ארוכים, כולל גרביונים מתחת לחצאיות.
בסוף השיירה איש מבוגר והבן היחיד רכובים על אופניים חשמליים בעלי שלושה גלגלים, לבושים בבגדים כבדים ובמעילים ארוכים שחורים.
כנראה מדובר במשפחה אחת גדולה. הגברים מסיטים את המבט.

סליחה, אתה יודע איך נכנסים לנחל, אני שואלת את המדריך שמוביל את השיירה.
הוא עוצר, יחד עם כל השיירה.
לא פשוט לעצור עם סגווי ככה שהבנות נוסעות במקום הלוך וחזור כדי לשמור על שיוויי משקל בעצירה.

תחזרו אחורה, יש שם גישה נוחה למים, הוא עונה.
אני מבינה שהוא מתכוון לחוף ישראלי עם החפלה הנרגילות והמוסיקה.
נראה לך? אני חושבת בלב ובקול רם אומרת:
פחות מתאים לנו שם. מעדיפים מקום שקט.
המדריך מחייך בהבנה.
תמשיכו עם השביל הוא אומר, אחרי הספסל האדום, מול מטע הפקאן תמצאו פתח קטן בגדר ומשם תוכלו לרדת לנחל.
תודה, אני מספיקה להגיד לפני שכל החבורה נעלמת מעיננו.

אנחנו מוצאים את הפתח המדובר, זו לא כניסה מסודרת, ברור שמישהו חתך כאן את הגדר עם קאטר או איך שקוראים למספריים האלה שחותכות ברזל.
לא פשוט להזדחל מהפתח הצר, אחד צריך להחזיק בכוח את הגדר כדי שהאחרים לא יפצעו ומכאן הירידה למים מאוד תלולה ואין משטח שאפשר לשבת עליו בנוחות.

אבל כל זה מתגמד כי אנחנו כאן לבדינו מוקפים בעצי דולב ותאנה שמצילים על הנחל, מראש העצים המוני תוכי דררה ירוקים קוראים אחד לשני, והמים קפואים ושוצפים בעוצמה שאם את לרגע עוזבת את הקרקע תמצאי את עצמך נסחפת עד לכנרת.
צריך בעיקר לשמור על הקטנה שהיא קלה כמו עלה והמים מנסים לקחת אותה איתם והיא במקום להילחם בהם מתפוצצת מצחוק ומאושרת עד השמים.
לרגע אני רואה סרטן קטן וחמוד נסחף בזרם, מנסה לשווא תפוס משהו עם הצבתות שלו ונעלם.
זוג על אבובים שט במהירות ועובר אותנו, איך הם יעצרו בסוף?

לאחר זמן מה הרגליים מתעייפות מהמאבק בזרם והקטנה מתחילה לרעוד מהקור. אנחנו יוצאים מהנחל אל תוך תחילתה של השקיעה.
השמש צובעת את הרי הגולן באלפי גוונים של כתום.
אנחנו מחליטים לעלות לגולן, להשקיף על כל היופי הזה שנקרה עמק החולה, מלמעלה.

דרך ציר הנפט:

אני אוהבת את רמת הגולן. למה? כי היא פראית, עקשנית ויש לה מצבי רוח.
הרי רמת הגולן נצבעים בשקיעה בגוני כתום – ורוד משגעים.
הכבישים העולים אל הרמה צרים, כמו פעם כשהיינו ילדים וכבישים מרובי מסלולים היו רק באמריקה.
מצידי הכביש שדות תירס, כרמי זיתים ועדרי פרות רועות. מידי פעם הכביש חוצה שדרת אקליפטוסים.

קצת אחרי השלט למעיינות הבניאס אני רואה פניה ימינה אל כביש צדדי המסומנת על ידי שלט קטן: כביש ציר הנפט.
ככה שלגמרי במקרה אנחנו מוצאים את עצמנו על כביש אספלט ישן וסדוק, רוחבו בקושי מספיק לרכב אחד.
הכביש השומם נמתח עד מעבר לאופק, הנוף קסום ופראי. אפשר לראות מכאן את עמק החולה, את ישובי אצבע הגליל ונדמה לי שאת כפרי דרום לבנון, את הר דוב, את קלעת נמרוד, את החרמון.

כמה קשה היה לחיות כאן כשהסורים ישבו בגולן, ממש מעל עמק החולה ואצבע הגליל ומעל הכנרת? מכאן רואים בבירור את המציאות הביטחונית המורכבת.
אנחנו נוסעים לאט, מתפעלים מהנוף ומצבעי השמש השוקעת ולא שיש ברירה – הכביש מלא בעליות ובירידות וכשהעלייה בזוית חדה אי אפשר לראות אם רכב בא ממול.
אבל אין אף רכב ממול. אנחנו כבר חצי שעה כאן, לבדנו.

מרגיש כאילו אנחנו בארץ רחוקה ואחרת, אולי בסוונות של אפריקה או בערבות מונגוליה. כל כך יפה כאן וכל כך שקט.
כבר כמעט חושך וצריך לחזור. אני מבטיחה לעצמי לשוב לכאן בקרוב ולהמשיך עם הכביש הלאה.

בדרך חזרה לצימר אני קוראת על דרך ציר הנפט. מסתבר שהכביש שנסלל לאורך צינור הנפט נמצא בבעלות פרטית אמריקאית.
הוא מתחיל בערב הסעודית ומסתיים בנמל צידון שבלבנון, רק 45 ק"מ ממנו עוברים אצלנו, ברמת הגולן.

מסתבר שבתחילה ישראל אפשרה למדינות ערב להשתמש בצינור, ונפט עבר בו עד לאמצע שנות השבעים.
בשנת 1969 חדרו מחבלים מלבנון ופוצצו את הצינור ליד הכפר ר'ג'ר.
אש פרצה בשדות ואיימה על ישובי הגולן, כמות עצומה של נפט זרמה דרך הבניאס והירדן עד לכנרת.
לאחר מספר חודשים עלה בטעות טרקטור על הצינור ונפט זרם לתוך קיבוץ שמיר.
כדי למנוע פיגועים וטעויות נוספות הוקמה גדר גבוהה לאורכו של הצינור ולאחר מכן הוחלט לאסור את הזרמת הנפט וכיום מזרימים בו מים מהקידוחים למאגרי המים בגולן.

הגדר הגבוהה שהוקמה לאורך הצינור חצתה את רמת הגולן ופגעה בחופש התנועה של חיות הבר.
כדי לפתור את הבעיה הוסרו בשנת 2015 חלק מהגדרות, לשמחת החיות.

אנחנו יושבים בחצר הצימר שלנו עם בעלת הצימר ניקול, מחסלים ביחד בקבוק יין מעולה שהבאתי מתל אביב וכבר הספיק להתקרר.
ניקול מספרת לנו על ההסתגלות לחיים במושב ועל הגעגועים לתל אביב.
הלוואי ויכולנו לשלב בין האהבה לתל אביב ובתי קפה לפרדסים, שדות ונחלים.

מרחק כמה דקות נסיעה מבית הלל נמצאים טיולי מים נפלאים! כל הפרטים בקישור המצורף – עין תינה ונחל בניאס תחתון 
הנה תמונה מהזולה שלנו בבניאס, אם זה לא שווה טיול אז מה כן?:

המלצות נוספות לטיולים נהדרים – טיולים בצפון הארץ
אוהבים טיולי מים – המלצות לטיולי מים בצפון
המלצה חמה: הצימר של ניקול. בסיס מעולה לטיולים באזור במחיר הוגן – אוליב צימר ישראלי 

הפוסט טיול מים נפלא בצפון – חופשה משפחתית בבית הלל הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

לשמחתי הוזמנתי לסיור בלוגריות מטעם המועצה האזורית מנשה, בזכות הסיור הגעתי למקומות נפלאים, שמכירים המקומיים.
בפוסט הזה תמצאו המלצות ליום טיול מרתק באזור הזה, שיש עוד הרבה לגלות ולפתח בו.

רוח שתות:

אנחנו נכנסות אל רוח שתות שבכניסה לקיבוץ גן שמואל. זהו שטח חקלאי גדול בו מגדלים המון תותים וקצת פטל שחור.
לרוב אני נמנעת מ"אטרקציות" תיירותיות, אבל ריח התות המתוק עוטף אותי וההתנגדות חולפת בשנייה אחת.

המקום צבעוני ונקי מאוד, התותים גדלים בחממות קטנות ומקורות. אנחנו הולכות בזהירות על שבילים קטנים בין ערוגות התותים, כדי לקטוף.

מאילן שמעוני בעל המקום הנחמד, חקלאי ותיק מאזור מנשה, אני לומדת שהתותים והפטל השחור אינם מרוססים בחומרים כימיים.
כאן מטפלים בהם בהדברה ביולוגית בלבד בתחושת שליחות ומחויבות אקולוגית לשמירה על הסביבה ועל בריאותינו.
במילים אחרות, אפשר לקטוף את התותים ולהכניס ישר לפה. איזה כייף.

אני טועמת מהתותים שמונחים על השולחן.
טועמת? בואו, אני זוללת אוכמניות סגולות, פטל אדום ותותים עם טעם של ילדות.
אני משוגעת על תותים ולא אכלתי כאלה נפלאים ומתוקים באף מקום אחר. גם תמרים יש כאן והם מתוקים יותר מאלף סוכריות.

אילן, כמו תושבים אחרים מאזור מנשה,  מאמין בעבודה שמשלבת ערך מוסף חברתי ותרומה לקהילה.
מלבדו עובדים במקום שישה אנשים חייכנים בעלי צרכים מיוחדים.
אילן מספר שהעבודה איתם ממלאת אותו בחום ואהבה. כחלק מאותה תפיסה יש כאן חלקה מונגשת המתאימה לקטיף תותים לאלו הזקוקים לנגישות.

המקום מתאים מאוד לבילוי של כמה שעות עם ילדים קטנים, יכול להיות פתרון מצויין לבילוי עם סבא וסבתא.
יש כאן מקום נוח ונעים לאכול בדומה לחאן (אפשר להביא אוכל מהבית), אפשר ללמוד על פעילות הדבורים או לסחוט תפוזים והכי כייף – אפשר לזלול אינספור תותים מתוקים הישר מהשיח.

עלות: 35 ₪ ביום חול, 45 ₪ בשבת (ללא תשלום לתינוקות)

המחיר כולל קטיף עצמי תוך כדי זלילת תותים חופשי וסלסלה של 250 ג"ר לקחת בנוסף הביתה. יש כאן ג'ימבורי חביב ועוד.

למי שממהר ולא רוצה לקטוף – אפשר לקנות תותים, אוכמניות, פטל ותמרים ולהמשיך הלאה.

כרטיס כניסה בקנייה מראש בלבד דרך האתר www.ruachshtut.co.il

טלפון לתאום, למי שמעדיף: 058-5010111

אנחנו נפרדים מאילן ומהעובדים החביבים וממשיכים בדרכנו.

קיבוץ עין שמר:

חצר ראשונים ומוזיאון ראשית ההתיישבות

אנחנו מגיעים לחצר גדולה ובה מבנים היסטוריים מראשית הקיבוץ.

אני נכנסת לצריף ובו חדר המדמה בית תינוקות וחדר אחר המדמה חדר חברים בקיבוץ.
למרות שחודש מרץ עכשיו, חם בתוך החדר הבנוי מעץ ואני חושבת על החלוצים שחיו בתנאים האלה, לובשים את הבגדים שתלויים כאן על קולב, חיים בתנאים פשוטים וקשים אך מלאי עשייה ומשמעות.

מוזיאון חצר ראשונים מספק מגוון פעילויות למשפחות כמו אפיית לחמניות בתנור משוחזר מראשית ההתיישבות, הקמת אוהל, התנסות בכיבוס בגדים על פומפייה בגיגית תקופתית ועוד.

בחג שבועות אפשר להשתתף כאן בטקס מסורתי קיבוצי (בתשלום כמובן).
למי שמעוניין, חדר האוכל של הקיבוץ פתוח לארוחות צהריים וערבי שישי בתשלום, לקהל הרחב.

לי אין צורך בכל אלה, יש לי משפחה בקיבוץ, אבל אם יש לכם ילדים קטנים ורצון ללמד אותם על ראשית ההתיישבות ועל הקיבוץ בדרך חווייתית, זה מקום בהחלט נחמד.

אבל הי, הינה מגיע טרקטור אדום ואליו מחוברת עגלת נוסעים, אז אל תפריעו לי לעלות. אני משוגעת על טרקטורים.

סיור בטרקטור בקיבוץ עין שמר

הטרקטור לוקח אותנו לסיור בקיבוץ.
הינה חדר האוכל והינה המכבסה. אני בכלל לא זקוקה להסברים, ראית מבנים ציבוריים בקיבוץ אחד, תזהי אותם גם באחרים.

הטרקטור עוצר ליד אזור ובו סדנאות עבודה.
אני מדלגת מיד החוצה כשאני רואה שלט: הסדנה לשימור טרקטורים "שועלי".

מיד הכל מתחבר.
חברי הטוב ג'וני שועלי נולד בקיבוץ עין שמר.

הסדנה נקראת על שמו של סבו, שמואל שועלי חלוץ העלייה השלישית, ממקימי קיבוץ עין שמר.
בסדנה משחזרים ומשמרים מיכון למוזיאונים ואתרים כמו גשר הישנה, בית הבאר בנתניה, משאית בריטית ועוד.

אני שולחת לג'וני תמונות מהמקום ומתחילה לקרוא על סבא שמואל.

שמואל ומינה שועלי

שמואל שועלי נולד בשנת 1903 ליד העיר לבוב בגליציה (אז פולניה, היום אוקראינה).
כשהיה בן 12 ברח עם משפחתו מפני צבאות אוסטריה הונגריה, אל הרי הקרפטים הגבוהים, שם נקברה אימו שמתה מדלקת ראות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1921, יוצא שמואל להכשרה של החלוץ ובזכות תעודת האיכר שמעניקה לו ההכשרה, הוא זכאי לעלות לארץ ישראל.
שמואל מתחיל את מסעו לארץ ברומניה, שם הוא חובר לצעירים חלוצים הממתינים לאוניה שתיקח אותם לישראל.

בשנת 1923 יורד שמואל בנמל חיפה והופך לחלוץ בארץ ישראל.

בשנותיו הראשונות בארץ עובד שמואל בעבודות מזדמנות כמו סלילת כבישים, שמירה, חקלאות ואפילו עבד כפועל בניין בתל אביב.

בשנת 1926 הוא מצטרף לקבוצה שתהפוך בהמשך לעין שמר שבפתח ואדי ערה, באזור מנשה.
הימים הראשונים היו קשים מנשוא. אזור מנשה היה מלא ביתושי מלריה, בשכנים עוינים, בג'מוסים ובכלבים משוטטים.
את המים הביאו לכאן בעגלות מהישוב כרכור ושמואל שם לו למטרה למצוא במקום מקור מים חיים.
עד היום מספרים לילדי הקיבוץ את האגדה על החלוץ שמואל שועלי שחפר 13 בארות, אך לא הצליח למצוא מים.

שמואל, היחיד שנשאר מהקבוצה המקורית, מקבל את הכינוי שמוליק הראשון.

בשנת 1933 מבקש ליפא, אביו של שמואל, שיחזור לביתו שבפולניה כדי להיפרד ממנו.
הקיבוץ מסרב להעמיד תקציב עבור הנסיעה וכדי לממן אותה יוצא שמואל לחופשה מהקיבוץ ועובד כטייח בנתניה.
בחלק מהכסף הוא קונה לקיבוץ גרמופון במתנה ובכסף שנותר מממן את נסיעתו לפולניה.

בזמן הביקור שם, שמואל מכיר את מינה לבית שפייר והם מתחתנים.
בחורף 1935 יורד הזוג הצעיר מהאוניה בנמל חיפה. משם הם ממשיכים לקיבוץ עין שמר, הקיבוץ של שמוליק הראשון.

מינה מתקשה מאוד להסתגל לחיי השיתוף שבקיבוץ. דרך החיים הזאת לא מתאימה לאופי האינדבדואלי שלה.
היא מנסה בכל זאת להשתלב ועובדת כמטפלת ילדים, בחליבת צאן ובהכנת צמר לסריגה מצמר הגז.
בשנת 1940 נולד יואב שועלי, בנם היחיד של מינה ושמואל, אביו של ג'וני חברי.
יואב שועלי מתגורר היום בגבעתיים והוא צייר נפלא.

ומינה? מינה לא מצליחה להתאים את עצמה למסגרת הנוקשה של הקיבוץ.
היא עוזבת את הקיבוץ בשנת 1945, משאירה שם את שמואל ואת בנם יואב.
אני מתארת לעצמי שההחלטה הזאת מאוד קשה לה.
היא עוברת לדירה קטנטנה בדרום תל אביב, חיה בצניעות ומתפרנסת כאחות בבית חולים, מבקרת בקיבוץ פעם בשבועיים ובנה יואב מרבה לבקר אצלה.

את מינה המרשימה זכיתי להכיר.
ג'וני ונועה אישתו אהבו אותה מאוד והרבו לבקר אותה בביתה הקטן ברמת גן.
מינה היתה הפמיניסטית הראשונה, אומרת נועה, אישת עקרונות, עצמאית וגאה.
היא נפטרה צלולה ובשיבה טובה בשנת 2016, כשהיא בת 106 שנים.

את הבכי של נועה על מינה, לא אשכח לעולם.

שמואל נפטר שנים רבות לפניה, בשנת 1988 בביתו שבעין שמר והוא קבור שם, ליד חבריו החלוצים.
מינה קבורה לצידו.

הסיפור על מינה ושמואל מחבר אותי מאוד למקום. השבילים הקטנים, עצי הזית, המבנים הצנועים כבר לא חלק מהרקע אלא מקום שהיו ויש בו חיים.

ניכר שבקיבוץ עין שמר יודעים לכבד את הדור המייסד הותיק ולא זונחים את העבר מאחור.
לא סתם הם בחרו לשחזר את חצר הראשונים, את סדנאות המלאכה ואפילו שחזרו קטע מתוך מסילת הרכבת העות'ומנית שנקראת היום "רכבת האלונים". אני מעריכה אותם מאוד על כל אלה.

רכבת האלונים:

בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצר מחסור בפחם להסקת הקטרים של הרכבת העות'מאנית והטורקים הזדקקו לעצים כחומר בערה חלופי לקטרים.
על מסילת הרכבת הסיעו הטורקים עצי אלון שנכרתו ביער האלונים שבאזור רגבים (קיבוץ באזור מנשה) ופזרו אותם בכל הארץ.
כשאזלו עצי האלון החלו הטורקים לכרות עצי פרי (על פי החוק – כל עץ עשירי נכרת).
מזל שבשנת 1920 פורקה המסילה ביוזמת הבריטים, אחרת לא היו נשארים כאן עצים.
חלק מאדני הרכבת שימשו לבניית בית האבן והחומה בחצר הראשונים שבקיבוץ.

חברי קיבוץ עין שמר שחזרו מסילה באורך כקילומטר, עליה אפשר לנסוע ברכבת כחלק מפעילות מוזיאון חצר הראשונים.
אני בטוחה שהילדים שלכם יעופו על הפעילות הזאת.

אנחנו עולות חזרה לעגלת הטרקטור, שלוקחת אותנו למקום מיוחד ומרגיע.

מקום של יוגה

בלב קיבוץ עין שמר, בחלל יפיפה צבוע תכלת, מתחת לתקרה גבוהה מאוד – הקימה הני את מקום של יוגה.
המבנה המקסים היה חדר האוכל של ילדי הקיבוץ הראשונים.
בראשית הקיבוץ לא לקחו הילדים חלק בארוחות המבוגרים ואכלו 3 פעמים ביום בחלל הזה, עם המטפלות.

"הסטודיו שלך יפיפה", אני אומרת להני

"תודה", אומרת הני במבטא אמריקאי כבד וצוחקת. "אני קוראת לו שנטי עכשווי או רטרו קיבוצי", היא אומרת.

הני גרה בקיבוץ עין שמר כבר יותר מארבעים שנה, אבל המבטא האמריקאי שלה נשמר היטב.
היא הכירה את היוגה בשנת 1971, כשלמדה באוניברסיטה בארצות הברית. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, היא מספרת.

אני מתיישבת על אחד המזרנים ומיד שוקעת את תוך צלילי המוסיקה שיצר יותם אגם, גם הוא מורה בסטודיו.

שוקעת אבל בישיבה זקופה, כן?

הני הנמרצת מבקשת מאיתנו להתיישר ויחד עם יותם הם מעבירים שיעור יוגה מקוצר שמתאים בול, באמצע היום העמוס הזה.

כמו כל שיעור יוגה, אנחנו מסיימים בשווסאנה (תנוחת הרפייה).
מאחורי עיני העצומות אני בקיבוץ עין שמר של אז, בחדר האוכל של חברת הילדים, מסתכלת על מינה הצעירה משחקת עם בנה יואב ועל שמואל שועלי החרוץ ועל החלוצים האחרים שהקריבו את חייהם האישיים למען בניית הארץ.

גם הני היא חלוצה, חלוצה של יוגה.

בחיי, אם היו לי ילדים קטנים הייתי משאירה אותם בחצר ראשונים שיהנו להם מהפעילות בזמן שאני מתרגלת יוגה אצל הני. נקודה למחשבה.

ממליצה מאוד להגיע לשיעור במקום של יוגה או לתאם עם הני הנפלאה שיעור פרטי.

עגלת קפה – Cawe

ממקום של יוגה אנחנו ממשיכות בהליכה בשבילים המוצלים של הקיבוץ, אל עגלת הקפה שנמצאת ממש בסמוך.

למודת אכזבות מעגלות קפה ברחבי הארץ, אני מזמינה לי הפוך חזק. טעם נפלא של קפה איכותי מפתיע אותי מאוד.

בחיי, מדובר בקפה מצויין הנעשה במכונת קפה מקצועית לעילה ולעילה.

יש כאן גם כריכים, מאפים ועוגיות. הכל מכיל גלוטן כך שאני לא יכולה לטעום, אבל אם לשפוט לפי המראה – כדאי מאוד.

פרטים נוספים בדף הפייסבוק של העגלה – Cawe

ביקור בכפר קרע – הגלריה של מוחמד סעיד כלש

למרות שלא הכל ורוד, אני דווקא רוצה לדבר על הורוד הזה, שבדרך כלל מתעלמים ממנו.

נהוג לחשוב שבאזור ואדי ערה החיים בדו קיום לא ממש מוצלחים. להפתעתי דווקא כאן נוצרו כמה מיזמים משותפים מהיפים ביותר.

למשל, מרבד ירוק – עמותה שהוקמה ביוזמת תושבי אזור ואדי ערה, יהודים וערבים, כדי לקדם את התיירות באזור.

חברי העמותה מאמינים שהתיירות משפרת את התדמית החיובית של האזור, מייצרת שיתופי פעולה בין התושבים וכמובן, תורמת לפרנסתם.

אנחנו מגיעות אל ביתו של מוחמד סעיד כלש, אומן קליגרפיה המשתתף במיזם החשוב הזה.
מוחמד כלש מארח בשמחה בגלריה שבביתו בכפר קרע, קבוצות ובודדים.

הבית של מוחמד כלש הוא הגלריה, הסלון הוא מוזיאון והחדר חנות.
על קירות ביתו תלויות אינספור מיצירותיו.

היצירות נשענות על אומנות הקליגרפיה (הכתיבה הקישוטית) שאצל המוסלמים נחשבת לאומנות מקודשת.
חלק מהעבודות משלבות את השפות ערבית ועברית ולעיתים מאתגר להבדיל בין האותיות השונות, סמל לחיינו הקשורים זה בזה.

גם את השולחנות הקטנים היפיפיים יוצר מוחמד בשתי ידיו בטכניקה מערבית של הטמעת פורניר בתוך פורניר, כשהוא משתמש בעיקר בעץ תפוח ועץ אגוז.

סיפור חייו של מוחמד סעיד כלש מרתק.
הוא למד יהדות אצל הרב עובדיה יוסף, עוסק בטכניקת יצירה מערבית אירופאית, נמשך לויטרז'ים בבתי כנסת ונוסע מספר פעמים בשנה לקהיר, כדי להביא צבעי זכוכית ופורניר שמגיע באוניות מאירופה.

למה מקהיר אתם שואלים?

כי החומרים בקהיר זולים יותר וככה גם מרוויחים טיול.

"אתם יודעים מה אמרים המצרים"? שואל מוחמד ולא מחכה לתשובה: "מי שראה עולם ולא ראה את קהיר, כאילו לא ראה דבר".

מוחמד כלש מפליג בסיפורים, הם נובעים ממנו כמו מים ממעיין שופע.

היצירות שלו מלאות בסמלים ומשמעויות נסתרות.
יש משמעות עמוקה לכל צבע, לכל תנועה בעץ, לכל פס ולכל אחד מהם – סיפור שנפתח לתתי סיפורים.

מוחמד מציע קפה מקנקן נחושת ענק. אין סיכוי שאני שותה קפה שוב, רק לפני רגע שתיתי קפה חזק בעגלת הקפה.
הוא מספר שזה קפה חגיגי במיוחד שהבישול הראשוני שלו ארך יומיים שלמים.
נהוג שכולם שותים מאותה הכוס, הוא אומר, אבל בגלל הקורונה אתן לכל אחד כוס משלו. את הקפה צריך לשתות בלגימה אחת, אחרת זה מעליב את המארח.
ועוד דבר, הוא אומר, אם המארח מוזג לאורח מעט קפה זה סימן שהוא רוצה שישאר לזמן רב ומשאיר לו מקום לעוד קפה בהמשך. אבל אם מזג  כמות כפולה, הוא מתכוון שישתה מהר ויעוף לו מהעיניים.

כל הדיבורים האלה על הקפה מעוררים בי סקרנות ואני מחליטה בכל זאת לשתות.
לשמחתי מוחמד מוזג לי ממש קצת.
אני שותה את הקפה בלגימה אחת. טעמו מר, חזק וחמוץ.

זהו. אני כבר במנת יתר של קופאין.

מוחמד כלש מארח בגלריה שבביתו יחידים וקבוצות בתשלום. בנוסף ליצירות ולסיפורים המרתקים תמצאו כאן קפה מסורתי, שתייה וכיבוד קל.

עלות: קבוצה עד 10 אנשים ללא תשלום, לקבוצה גדולה יותר תשלמו כ 20 ₪ לאדם.

משעול הציפור – טיול טבע באזור מנשה:

הישוב קציר בנוי על שתי גבעות המשקיפות אל נוף נפלא. אפשר לראות מכאן את הים במלוא הדרו ומהצד השני את הרי השומרון.

הישוב גובל בישובים הערבים עין א-סהלה, ערערה, וברטעה וגם בקו הירוק.
אין ספק שכאן הכרחי לחיות בשיתוף פעולה ובדו קיום עם השכנים, משני הצדדים.

אי אפשר שלא לומר כמה מילים על מצבו המיוחד של הכפר ברטעה.
חלקו המערבי של הכפר נמצא בתחומי המדינה ותושביו אזרחים ישראלים.
חלקו המזרחי נמצא מעבר לקו הירוק בשטח C ותושביו פלסטינים.
המצב ההזוי מעלה שאלות ובעיות מורכבות. למי שמתעניין ממליצה להעמיק ולקרוא.

אנחנו מגיעות אל משעול הציפור, מסלול טיול קצר ונעים על הגבעה המערבית.
את השביל יצרו תושבי המקום כפרוייקט קהילתי, עבור התושבים ועבור מטיילים באזור.

אפשר למצוא כאן פרחים, עצי זית, פסלים סביבתיים, תצפית ואפילו מערה די גדולה, בה התכנסנו לארוחת צהרים.

חוכמת המעגל – ביקור בישוב הקהילתי קציר:

אנחנו מגיעות אל ביתה של טלי גאון שנמצא על הגבעה המזרחית בקציר, מול נוף עוצר נשימה.
מכל עבר ניבטות מנדלות צבעוניות ויפיפיות, שהן האהבה הגדולה של טלי.

טלי מארחת בביתה ובסטודיו שבחצר משפחות וקבוצות סביב יצירת המנדלות.
הבית שלה נבנה בבניה אקולוגית תוך מחשבה עמוקה על כיוון השמש והרוח, על חומרי בידוד וצבעים.
טלי שמחה להסביר על החיים בשיתוף פעולה עם הסביבה ומה זה אומר להיות משפחה אקולוגית (מחזור, שימוש בצנצנות זכוכית ועוד).

אנחנו יושבות במעגל בסלון ביתה של טלי, סביב שולחן עגול עליו מצוירת מנדלה.
סביב המנדלה סידרה טלי אבנים, אצטרובלים ופרחים, ביניהם פרחי לבנדר סגולים שאני אוהבת במיוחד.
אנחנו עטופות בריח מתוק של עוגיות חמות שיצאו מהתנור. על השולחן מונח מגש עם פירות טריים ותה צמחים נמזג מתוך קנקני פורצלן מעוטרים.
כמה נעים כאן.

טלי מספרת לנו על החיים בקציר, על המשפחה המיוחדת שלה ועל תפיסת עולמה.
טלי ובעלה איל הם ממקימי בית הספר הדו לשוני גשר על הואדי שנמצא בכפר קרע. זהו בית הספר הדו לשוני היחיד שממוקם בכפר ערבי, מסבירה לנו טלי בגאווה, בדרך כלל בתי הספר האלה נמצאים בתחום האוכלוסייה החזקה.
בבית הספר לומדים יחד ילדים יהודים וערבים מגיל טרום טרום חובה ועד כיתה ו'. ילדיהם למדו בבית הספר הזה.

אנחנו עוברות לסטודיו שבחצר, לפעילות יצירת מנדלות שממלאה את הלב ברוגע.

פרטים שימושיים: אפשר לתאם ביקור אצל טלי כחלק מיום טיול באזור מנשה, להרצאה או לסדנת יצירת מנדלות.

טל': 050-2616877, מייל: mishgaon@gmail.com

תודה ליוזמות הסיור הנפלא – מירב טלמור קשי בלוגרית ועיתונאית תושבת אזור מנשה ומיכל אברמוב המקסימה – מנהלת תחום התיירות במועצה אזורית מנשה.

תודה גם לטל רז – מדריכת הסיור, תושבת קציר וממקימות מרבד ירוק ואדי ערה.

ממליצה לכם בחום לבקר בתחומי המועצה האזורית מנשה, יש כאן כל כך הרבה מה לראות ולעשות.
אפשר לשלב עם טיול נפלא, לא רחוק מכאן – שמורת טבע חוף גדור.

לסיום, השיר 'עכשיו' של ג'וני שועלי המוכשר, נכדו של שמוליק הראשון:

הפוסט טיול מפתיע במרכז הארץ – אזור מנשה הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אחרי שחרשנו את אזור יודפת, משגב שבגליל התחתון ממשיכה להפתיע ומפגישה אותנו עם ישובים קטנים ומיוחדים הנמצאים בתוך גלויה.

בפוסט נתמקד באזור הררית.
ניסע על אחד מהכבישים היפים בארץ, נבקר בכנסיה חבויה ביער ובבית בד באבטליון.
נרד אל בקעת בית נטופה המרהיבה ונחצה את התעלה הפתוחה של המוביל הארצי.
נסיים בשקיעה בטיילת הר שכניה, מול נוף מטורף.

כביש 7955 – מיודפת להררית:

ללא ספק, מדובר באחד הכבישים היפים בארץ.

במשך שבוע נסענו עליו כמה פעמים ביום, נפעמים מהנופים הנשקפים ממנו הנראים בכל פעם קצת אחרת, בזכות האור המשתנה ומזג האויר הדרמטי.

כשפננו להררית וגבנו ליודפת, משמאל לכביש נפרשת במלוא הדרה בקעת סכנין ומעבר לה הרי הגליל.
מימין לכביש בקעת בית נטופה הפורייה, מלאה בשדות ירוקים ותעלת המוביל הארצי הפתוחה חוצה אותה, נוצצת בצבע טורקיז יפיפה.
משני צידי הכביש כרמי זיתים רבים ובין העצים רועות להן פרות חביבות.

את הנסיעה כאן מומלץ לעשות בזהירות. הכביש צר ואין שוליים. יצא לנו לנסוע כאן בערפל כבד מאוד וגם בתוך שבר ענן מטורף. תמיד יפה כאן כל כך.

הכביש הזה הוא אחד מגולות הכותרת של הטיול במשגב.

אבטליון:

שמן הזית שהבאנו איתנו מתל אביב נגמר. ברור שבאזור שמלא בכרמי זיתים מכל עבר, חייב להיות בית בד איכותי.
אני נזכרת שבכניסה לישוב אבטליון, ראיתי שלט עליו כתוב בית בד.

אבטליון, ישוב קהילתי קטן ליד הררית הוקם במסגרת תוכנית המצפים, במטרה לייהד את הגליל.
יש מכאן נוף משגע אל בקעת בית נטופה מצד אחד ואל כרמי זיתים והכפר עראבה מהצד השני.

השער ליישוב סגור.
אני מתקשרת למספר שמופיע על השלט. איש העונה לשם פרץ פותח לנו את השער ואנחנו נוסעים אל בית הבד כשסביבנו אינספור עצי זיתים.
בית הבד היפה שנמצא בשולי הישוב, הוא למעשה התיישבות בודדים נפרדת.
מוסקים כאן זן אחד בלבד – הזן הסורי.
אפשר למצוא כאן גם מוצרים אחרים על טהרת שמן הזית: סבונים, קרמים וכמובן זיתים כבושים.

מבנה האבן הגדול מכיל חנות, מסעדה ואת בית הבד בו מיוצר שמן הזית.
בחצר היפה שולחנות עץ תחת סוכת גפנים ובמה קטנה.
פרץ מספר שבימים כתיקונם המקום שוקק חיים ועל הבמה מתארחים מופעים מוסיקליים.

אבל עכשיו בגלל הסגר אנחנו כאן לבדנו.
אנחנו קונים פח שמן זית סורי משובח של 5 ל' ופרץ מצייד אותנו בבקבוק זכוכית ריק כדי להקל על השימוש בימים שאנחנו כאן במשגב.

הררית:

אנחנו מגיעים להררית.
תוך כמה דקות אני מתאהבת במקום ומכריזה: אני נשארת כאן לתמיד.

בני משפחתי כבר מכירים את האמירה הזאת והפסיקו מזמן להתרגש.
ככה אמרתי כשהגענו לכפר יווני קטן בחבל מאני שבפלופונס ביוון,
ככה גם בכפר קטן באיים האזוריים, עמוק בתוך האוקיינוס האטלנטי.
תכלס, זה קרה לי גם במצפה רמון.
בינתיים אנחנו גרים בתל אביב.

אנחנו מטיילים לנו בין הרחובות השקטים. רחובות? בואו, יש כאן ארבעה כאלה.

משני עברי הכביש בתים פרטיים בנויים בפשטות ובאסתטיקה מרגיעה.
הצמחייה טבעית, עשירה וצפופה וחלק מהבתים ממש מסתתרים בתוכה.

אנחנו פוגשים אנשים, כל מפגש מתחיל בחיוך גדול ובברכת שלום.
בחיי, רק בשביל השלום המתוק הזה אני מוכנה לחזור לשם ברגע זה ולנסוע שעתיים בגשם.
ואם מישהו שם מוכן לתת לי חיבוק, אז בכלל.

ארבע פעמים ביקרנו כאן במהלך השבוע ובכל פעם גילינו משהו אחר:
נקודת תצפית נוספת, שביל מקסים, בית עץ פיני, כלבים חמודים ואנשים חייכניים בכובעי צמר. ושמאיה עברה לגור כאן.

חברתי המוכשרת מאיה, מגלה דרך הפייסבוק שאנחנו מסתובבים במשגב ומזמינה אותנו לקפה בביתה שבהררית.

הבית של מאיה משקיף על הכפר דיר חנה ועל הרי הגליל ובחיי, הוא אחד הבתים הנעימים ביותר שיצא לי להיות בהם.

בקצה המדרגות המובילות לבית יש פטיו ובו ברכת דגים אקולוגית. מזג האויר סוער מאוד אבל הבית חמים כל כך.
אנחנו מוסיפים את נעלינו לערמת הנעליים שבכניסה ודורכים על הרצפה החמה והנעימה.

אין כמו חימום רצפתי.
בזמן שאנחנו מסיירים בבית ומפיקים קריאות התפעלות,
מאיה מוציאה מהתנור עוגת גזר נהדרת וריחנית.

אנחנו יושבים מסביב לשולחן האוכל ומאיה מספרת לנו שבמהלך הסגר הראשון הם עשו סאבלט בהררית והאריכו והאריכו.
בסיום הסגר החליטו להישאר כאן, בינתיים לתמיד.
בזמן שאנחנו מקשיבים לה, אנחנו רואים דרך החלונות הגדולים את ילדי השכנים מוציאים ארנבות לטיול בסלסלת קש.

אתם מבינים למה גם אני מוכנה לעבור לגור כאן ומיד?

אנחנו נפרדים ממאיה ומהילדים המקסימים שלה, לא לפני שהיא אורזת לנו רוקט ריחני, סלרי ושומר שקטפה מגינת הירק שבחצר האחורית.

מבדד (לאורת) נטופה:

ביער הצמוד להררית נמצאת כנסייה קטנטנה שאסור בשום פנים ואופן לפספס.

בקצה הרחוב הראשי של הררית, ממש בקצה הצפון מזרחי של הישוב ישנו שער ברזל ומאחוריו – גן עדן.
כדי להקל עליכם למצוא אותו, שימו בוויז: לאקשמי (סוויטות נופש). זה המקום להשאיר את הרכב.
בהמשך הכביש ממש מולכם נמצא שער יציאה מהישוב.
לפני השער שלט עם מפה המתאר את שביל סובב הררית ואת הדרך למבדד.

כדי להגיע אל המבדד שעל פסגת הר נטופה, אנחנו יוצאים  מהשער ופונים שמאלה, אבל לפני כן, חובה להגיע אל פינת תצפית עוצרת נשימה הנמצאת בסופו של השדה, ממש ממול.

אנחנו עומדים משתאים מול הנוף.

מימיננו פרושה בקעת בית נטופה ותעלת המוביל הארצי הפתוחה החוצה אותה, כמו נהר בארץ רחוקה.
מולנו הכפר עילבון והישובים הקטנים מסד וכפר זיתים, ואחריהם מתנשא מצוק הארבל המרשים וקצת לפני קו האופק – הכנרת.

קולו של המואזין יוצא מהכפר עילבון, חוצה את העמק והשדות ועוטף אותנו.
היש יותר נעים מזה?
אנחנו ממתינים עד שקולו נעלם ואז אוכלים תפוז מתוק במיוחד שקנינו אצל הירקן בכפר כאוכב אבו אל – היג'א, וממשיכים בדרכנו אל המבדד.

כדי להגיע למבדד צריך לחלוף על פני כרם הזיתים היפיפה ולהמשיך בשביל אל תוך היער. אל דאגה, השביל מסומן בשלטי עץ קטנטנים שנראים כאילו פיות השאירו אותם עבורנו.

מה זה מבדד?
תרגום לעברית מיוונית עתיקה למלה לאורה.

הכוונה לצורת חיים נזירית הכוללת התבודדות והתכנסות בימי שבת וראשון בלבד, לצורך תפילה משותפת, ארוחה ושיחות.
צורת הנזירות הזאת מתקיימת כיום בלאורת נטופה, השייכת לזרם היווני-קתולי.

את הלאורה הקימו בשנת 1967 שלושה נזירים שהתגוררו באוהלים ועם הזמן בנו במקומם בקתות עץ.
כיום גרות בבקתות נזירות ממסדר אחיות בית לחם, שהן חלק ממסדר האחיות ממנזר בית ג'מאל שבעמק האלה. מנזר בית ג'מאל הוא אחר מהמנזרים האהובים עלי. ממליצה מאוד לבקר שם, בעיקר בחורף הזמן פריחת השקדיות, אבל זה לפוסט אחר.

נחזור למבדד נטופה. הנזירות מתכנסות בכנסיה החצובה בסלע וגם בחצר החנות, שם ראינו מעגל כסאות תחת העצים ביער.

החנות נמצאת במבנה הראשון מצד ימין. כאן מוכרות הנזירות כלי קרמיקה וריבות מעשה ידיהן.
החנות סגורה בגלל הקורונה ולכן לא נכנסנו, אבל אם הכלים כאן זהים לאלה שנמכרים במנזר בית ג'אמל, מדובר בכלים מדהימים.

נזירה יוצאת משער העץ הקטן שליד החנות. היא צועדת במהירות על השביל המוליך ליער.

הלו, אני מברכת אותה באנגלית.

שלום, היא עונה לי בעברית ומחייכת חיוך רחב, אבל לא עוצרת. היא ממשיכה בהליכה מהירה ונעלמת מעבר לגדר שבהמשך הדרך.

איך פספסתי הזדמנות לדבר איתה?

אני הולכת בעקבותיה. אולי תהיה לי הזדמנות נוספת לפגוש בה, יש לי כל כך הרבה שאלות.

השער הקטן שבגדר פתוח ואני נכנסת ומתקדמת לאורך השביל הצר. עכשיו אני ממש בשטח המגורים של המנזר.
בתוך היער אני רואה כמה בקתות, שביל מסומן באבנים וצלבים מעץ. מאוד יפה כאן.

מהמקום בו אני עומדת אפשר לראות את הרי הגליל העליון ואת בתי הכפר דיר חנא שבמורד ההר. יש מכאן שביל הליכה מסומן עד לכפר, אבל צריך רכב נוסף שיחכה למטה. למי שמעוניין ממליצה לקרוא על המסלול הזה, בטוח נחזור לעשות אותו בעתיד.

קולות ניסור ודפיקות פטיש מעירות אותי ממחשבותיי. הקולות מגיעים מאחת הבקתות. אולי הנזירה עוסקת בעבודת נגרות? אני מחליטה לוותר ולא לפגוע בפרטיות של הנזירות וממשיכה הלאה.

אנחנו חוזרים מעט אחורה בשביל, שם ראינו שלט עץ קטן המראה את הדרך לכנסיה.

בהמשך השביל מתגלה כנסיה קטנטנה, ומעליה מגדל פעמון פצפון. הכל כאן מיניאטורי במונחים של כנסיות.

לשמחתנו הכנסייה פתוחה ואנחנו יורדים במדרגות אל עומק המערה/כנסייה. מעלינו חלון ויטראז' יפיפה בצורת מגן דוד. למטה חלל קטן, בימת מזבח מוגבהת, עליה מזבח עשוי מאבן ומעליו מרחפת ציפור מגולפת בעץ. מול הבמה כמה כסאות עץ. פסלים בודדים. שיא הפשטות.

אנחנו בבטן האדמה הקרירה. כל כך נעים כאן, שאנחנו מאריכים את משך הביקור. מתקשים לצאת חזרה אל המציאות. עכשיו אנחנו בהפסקה, בעולם מקביל.

בסופו של דבר אנחנו נאלצים לצאת חזרה אל היער.
בזמן שהיינו למטה, התכסו השמים בעננים ונראה שהגשם תכף יתחיל לרדת.

אנחנו מוותרים על המשך הטיול ביער היפיפה. מקווים לחזור לכאן בימים הקרובים.

הטיול כאן הוא חובה. מדובר במקום מלא בשאר רוח. גם מי שלא חובב כנסיות ימצא כאן מסלול הליכה משגע, צמחיה עשירה, עדר פרות רועות בטבע ונוף מטריף.

בקעת בית נטופה:

כדי להגיע אל בקעת בית נטופה, נסענו על כביש 7955 מיודפת לכיוון אבטליון ופנינו ימינה בצומת עראבה.

הכביש המפותל יורד מרכס הרי יודפת עד לבקעת בית נטופה.

כדאי לנסוע כאן בזהירות. הכביש צר וחלק מהמשתמשים בו לא מאוד זהירים.
הנוף מכאן משגע, אבל אין נקודות תצפית מסודרות לעצירה.

הכביש ממשיך אל תוך הבקעה ואנחנו עולים על גשר משובש כדי לחצות את תעלת המוביל הארצי הפתוחה, לצידה השני.
התעלה מובילה את המים אל מאגרי אשכול בדרומה של הבקעה ומשם בצינור סגור אל מרכז הארץ.

אנחנו עוברים את הגשר ומוצאים את עצנו ממש בלב הבקעה.
משני צידי דרך העפר שדות מעובדים של חיטה וחימצה (חומוס), כרמי זיתים ושלווה אין סופית.

אפשר לחצות בדרך הזאת את כל הבקעה, דרך הכפרים הבדואים רומאנה ורומת היב, עד לחיבור לכביש 77.

בקעת בית נטופה סובלת בצידה המזרחי מבעיית ניקוז מים, כיוון שהקרקע שלה אינה מחלחלת. למעשה, הבקעה היא הביצה האחרונה שטרם יובשה בארץ ומהווה בית גידול ייחודי לבעלי חיים וצמחים.

כמעט בכל חורף הופכים שטחים נרחבים בבקעה הסגורה בין רכסי ההרים לאגם מרשים. מסיבה זאת מרכז הבקעה בחלקה המזרחי, אינו מיושב.

מספרים שבחורפים גשומים במיוחד אפשר לשוט כאן בקיאק.

שטחי הבקעה מנוצלים לגידולים חקלאיים בשיטה מסורתית, ללא מגע של כלים מכאניים כבדים, על ידי תושבי הכפרים הבדואים שבאזור. אדמות הבקעה הן בבעלות פרטית ועוברות בירושה. עם השנים חולקו השטחים הגדולים לשטחים חקלאיים ארוכים וצרים, כדי שיספיקו לכל היורשים. המראה המתקבל מיוחד וצבעוני מאוד.

משני צידי הכביש אנחנו רואים מבנים ארעיים של בסטות.
בקיץ מתקיים כאן שוק חקלאי פתוח ואפשר לקנות אבטיחים מתוקים מלאים בגרעינים שחורים כמו פעם, מלונים טעימים במיוחד וירקות טריים בלאדי.

אנחנו עוצרים מידי פעם על כביש העפר, מביטים בשלוליות, בשדות ובציפורים הרבות שעפות מעל הבקעה. התחושה של מקום מפעם, בו עצר הזמן. כמה יפה כאן.

טיילת הר שכניה:

על פסגת רכס הר שכניה, בחלקו המערבי של רכס הרי יודפת, הקימו שביל טיילת סלול ומונגש.

השביל מלווה את כביש 7933 המקשר בין שלושת הישובים קורנית, שכניה ומנוף, הקרובים זה לזה.

לאורך השביל צמחיה טבעית וריח צמחי הרוזמרין עוטף את הכל. אבל גולת הכותרת של המקום היא הנוף המרהיב הנשקף מכל עבר. אפשר לראות מכאן את הרי הגליל המערבי, את הר עצמון, את הרי נצרת, את ראש הנקרה ואת מפרץ חיפה.

סמוך לשעת השקיעה אפשר לפגוש על השביל תושבים משלושת הישובים הסמוכים במהלך טיול בין ערביים עם הכלב, בזוג או עם חברים.

את הטיול על השביל אפשר להתחיל ליד הישוב שכניה או ליד הישוב מנוף או בכל מקום שתבחרו להחנות את רכבכם.
אנחנו אהבנו את התצפית הנהדרת על מפרץ חיפה בשעת השקיעה, מול הישוב שכניה.

מחפשים טיולי מים נהדרים באזור הררית? תוכלו למצוא המלצות בפוסט טיולי מים בצפון
רוצים לדעת עוד על אזור משגב? רעבים? מידע מקיף והמלצות על מסלולי טיול וקולינריה משובחת תוכלו למצוא בפוסט על יודפת  

הפוסט הררית – הגליל התחתון במלוא הדרו הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק:

התחנה על קו מסילת הברזל העותמאנית בין יפו לירושלים, נקראת תחנת ואדי צראר, כשם הואדי בערבית.

את התחנה בנו הטורקים בשנת 1915, והייתה לה חשיבות לוגיסטית בזמן מלחמת העולם הראשונה. היא ישבה על מסילת רכבת שהגיעה עד לחצי האי סיני, ועליה העמיסו מזון ותחמושת לחזית בדרום וגם לירושלים.

בשנת 1917 כבשו את התחנה הבריטים וכמו שעשו בהרבה מבנים אחרים, הם הרסו את גג הרעפים היפה של התחנה ובנו במקומו גג בטון שטוח.
חבל, אבל התחנה יפה גם ככה.

למבנה האבן המרשים שתי קומות. בצידו האחד אולם נוסעים ומעליו מרפסת משגעת, בה יכלו לנשום הנוסעים אויר צח ולהנות מיפי הנוף, בזמן שהמתינו לבואה של הרכבת.
בצידו השני של המבנה התגוררה משפחת מנהל התחנה.

הרכבת האחרונה שעצרה כאן, נסעה לירושלים בשנת 1998. מאז התחנה ננטשה והיא נמצאת בחל"ת שסופו אינו ידוע.

אנחנו מגיעים אל התחנה הישנה ומצטערים לגלות שהיא מגודרת ומוקפת בחומה.

כלומר, כדי להיכנס צריך לקפוץ מהחומה אל תוך הקוצים, תוך כדי תפילה שלא תנחתי על נחש, וגם לקוות שתצליחי לטפס בחזרה.

היתרון – אף אחד לא יראה את הפדיחה. פשוט כי אין כאן נפש חיה.

ליתר בטחון אני מחליטה להישאר על החומה ושולחת את רונן לדווח מעומק השטח.
הוא מספר שהמבנה במצב בינוני, שהגרפיטי לא משהו, שאי אפשר להגיע לחלק האחורי של המבנה ושלא שווה שארד לכאן אם אני מתכוונת להתלונן ללא הפסקה.

אני מבליגה על העקיצה ומודיעה לו שנחזור לכאן בחורף כשהקוצים והנחשים ייעלמו ושאז יראה איך אני קופצת מהחומה בקלילות כמו בלרינה.
ממילא הוא לא יזכור עד החורף, אז מה אכפת לי.

מחוץ למבנה מונחים קרונות רכבת וקטר, ולמרות שהם נראים עתיקים מאוד הם לא.
אני עצמי נסעתי על רכבות מסוג כזה כששרתתי בצבא, וזה היה אך לפני רגע מיינד יו.

מאוד רציתי להיכנס לקרונות החביבים ועמוסי הגרפיטי, אבל חם כאן למות והקרונות עשויים מברזל.

במקום זה הלכתי על המסילה.
זאת הפעם הראשונה שיוצא לי ללכת על מסילת רכבת וזה ממלא אותי בהתרגשות ואפילו בפחד, ובכלל לא משנה שהיום שבת והרכבת לא עובדת.
הדמיון לא שומר שבת.
הינה אני ממש שומעת את הרכבת מתקרבת וכבר מדמיינת איך הרגל שלי נתקעת בין הפסים. טו טו טו טו נהג הקטר צופר, וברגע האחרון קופץ מהשיחים בחור בלונדיני וחסון שלא חושב שאני נודניקית. הוא לבוש במכנסי חקי ושלייקס ומציל אותי.

מרגיש כמו בסרט

יהודית שלייפר לבית איינהורן – מפקחת תחנת הרכבת בנחל שורק:

בחצר הקדמית של תחנת הרכבת הנעולה נעוץ שלט כחול חגיגי ועליו צילום של יהודית, עומדת ליד המסילה ואוחזת בידה משהו שנראה כמו חישוק קטן עם חולץ פקקים. כנראה מכשיר סימון לרכבות או משהו.

בשלט מסופר שיהודית שלייפר עבדה כמפקחת התחנה בואדי צראר בשנים 1927-1928, היא הצטיינה בעבודתה ובאחד מהימים הצליחה למנוע ברגע האחרון משתי רכבות להתנגש, וזכתה על כך באות הוקרה.

בעלה של יהודית היה מפקח בקו חיפה -קהיר והתגורר רחוק ממנה. יהודית גרה בתחנה עם משפחתו של מנהל התחנה הערבי. בשלט נאמר שהם אימצו אותה כבת.

באוקטובר 28 כשכרעה ללדת עצר מנהל התחנה בשבילה רכבת חולפת, יהודית הספיקה להגיע ברגע האחרון לירושלים וילדה את בנה יאיר.

מעולם לא שבה לתחנה.

אני מחליטה לחקור עוד קצת על יהודית שלייפר לבית איינהורן.

היא נשמעת אישה אמיצה ואפילו הרפתקנית וזה מעורר בי סקרנות.

אני מוצאת בגוגל תמונת סטודיו של יהודית שצולמה בשנת 1927.

הצילום מופיע כדוגמה במאמר שכתבה פרופ' נורית כנען קידר על 'הנערה והכד כדימוי ישראלי'.
פרופ' נורית היתה דיקן הפקולטה לאומנות באוניברסיטת תל אביב בשנים בהן למדתי שם בימוי תיאטרון (שזה היה ממש לפני רגע, קצת אחרי שהפסיקו לנסוע הרכבות מהסוג שמחוץ לתחנה).

כל העניין נראה לי כצרוף מקרים מרגש. אני מחליטה לקרוא. לא אפרט יותר מידי מהמאמר הארוך ארוך, כדי לא להלאות אתכם.

בקצרה (סלחי לי פרופ' נורית): לפי תפיסתם של העולים החדשים, שואבות המים הערביות הנושאות את המים בכדים, היו איך לומר, אקזוטיות ובעיקר מאוד מקומיות.
העולים נהגו לצלם את בנותיהם 'בפוזה' דומה ואת התמונות שלחו לקרוביהם שנותרו בחו"ל כדימוי לחיים החדשים בארץ.

ואכן בתמונת הסטודיו שרועה לה על הרצפה יהודית שלייפר לבית איינהורן, לבושה במעין גלבייה.
היא נשענת בעזרת ידה הימנית על שרפרף ובידה השמאלית אוחזת כד מים.

'הפוזה' הענוגה הזאת לא נראית מתאימה ליהודית האמיצה שחיה לבדה עם משפחה זרה, רחוקה מבן זוגה ומשפחתה, עוצרת רכבות מהתנגשות וגם מזנקת עליהם בעודה הרה.

האם יכלה לדמיין אותה יהודית שיום אחד ישתלט וירוס הקורונה על העולם, והמונים ימצאו את עצמם בסגר ובבידוד? האם יכלה לדמיין שאלפי אנשים יטוסו דווקא לדובאי? האם יכלה לדמיין שאותה תחנת רכבת יפה תהיה סגורה מוזנחת ונטושה?

מצפור הראל:

אנחנו ממשיכים לנסוע בתוך השדות שבין המושב טל שחר לצלפון, מחפשים מקום מוצל ונעים לפרוש מחצלת ולהדליק גזיה עליה נכין פינג'אן עם קפה שחור והל.

חם מאוד וסביב מעט העצים שנותנים צל גדלו קוצים גבוהים.

בסופו של דבר אנחנו מגיעים אל מצפור הראל ביער אשתאול, שעל דרך בורמה.

במצפור מבנה אבן עזוב ששימש בעבר בית ספר משותף לילדי הכפרים הערבים בית ג'יז ובית סוסין.

הלוחמים מהכפרים השתתפו בהתקפות על שיירות האספקה לירושלים הנצורה. הם נכבשו ופונו במלחמת יום העצמאות, על ידי חטיבה 7.

ממש אפשר לראות כאן שתי כיתות לימוד קטנות. אני מדמיינת את חיי הילדים בכפר, את הכסאות הקטנים, את הצחוק.

צמוד למבנה מגדל גבוה, ששער הכניסה אליו נעול. אני קוראת שהוא משמש את אנשי הקרן הקיימת לתצפת על האזור כדי להתריע על תחילת שריפה, במידה ופורצת כזאת טפו טפו.

היער מלא בעצי אורן ואלה נוטים להפיץ שריפות במהירות. אנחנו מוצאים מקום בטוח לגזיה ונזהרים מאוד.

אני טובלת ואפל מתוק בתוך הקפה המר אבל לא נהיה לי מתוק.
לא נעים לי פה, ליד הכיתות הקטנות העזובות. המקום מעורר בי עצב ואני רוצה הביתה.

שוק הכרמל ביום שישי:

ובשביל טיפת שפיות יש לנו את המקום הכי פחות נטוש שיש – שוק הכרמל.

אתמול היינו שם וקנינו תאנים מתוקות וריחניות, ליצ'י ורוד, מנגו שאין דברים כאלה, קישואים קטנטנים, חצילים סגולים שקליפתם מתוחה, ושעועיות ירוקות וטריות.

אנחנו עוצרים לקפה בעמידה, באמצע השוק, בבית הקפה האהוב עלי.

אל המקום נכנסת חבורה עליזה, כולם לבושים בחולצות עליהן כתוב 'חציל'.

הם ניגשים אל מכונת הגלידה, פותחים את הברז וממלאים בכוסות קטנות גלידה לבנה-סגלגלה באיזה טעם? תנחשו…..חציל.

תוך כדי חיוכים מאוזן לאוזן הם מחלקים את הכוסות ליושבי בית הקפה.

אנחנו פותחים מחר מקום כאן ליד, אומרת אחת מהן. למקום יקראו (תנחשו איך) …חציל ונמכור שם רק דברים שעשויים מחצילים.

אני מסרבת בנימוס לגלידה, רונן עף על זה.

מה זה החתיכות המתוקות מעל הגלידה, הוא שואל.

ריבת חציל, מסבירה האישה.
בזמן שהוא אוכל הם מסתכלים על הבעות פניו במתח, כאילו היה לפחות רותי ברודו.

ממחר מכונת הגלידה תעבור למקום שלנו, אומרת האישה. תבואו!

בהצלחה,אנחנו נפרדים מהחבורה העליזה שנעלמת אל תוך המולת השוק.

לפי הבעות הפנים של רונן בזמן שאכל את הגלידה, אני יכולה להמליץ לכם בלב שלם לנסות.

אה. ואל תשכחו לקנות פרחים. אלה שאני קניתי מפיצים בכל הבית ריח נפלא ומחזירים לי קצת שמחה ללב. שמחה ב- -30 ₪. לא שווה?

וכמה נעים לחזור מטיול לתוך השמחה הצבעונית והמתוקה שבתוך המקרר שלנו.

תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק – מתכון טיול:

מיקום: ליד מושב טל שחר, מועצה איזורית מטה יהודה
מסלול: לא ממש מסלול. איך קוראו לזה ההורים שלנו? נקודת חן
אורך: כמה צעדים לכל כיוון
משך המסלול: מקסימום שעה, אלא אם כן הגעתם כדי לצייר גרפיטי
נקודת התחלה: בוויז – תחנת רכבת ישנה – שורק (מ.ק נחל שורק)
נקודת סיום: כנ"ל
סימון שבילים: אין
בכמה מילים: מבנה אבן מקסים, סמוך לפסי הרכבת. לאוהבי המבנים הנטושים בעיקר, ותתפלאו מסתובבים בננו הרבה כאלה. סיפור מעניין קשור במקום, ואפשר להרים גם להעצמה נשית בעקבות יהודית שלייפר האמיצה. פספוס גדול שהמקום מוזנח.
עונה: כל עונות השנה. בקיץ לקחת בחשבון שאין כאן צל אבל לעומת זאת יש כאן הרבה קוצים. בחורף ירוק ושמח, באביב הכל פורח.
דרגת קושי: קל מאוד, אלא אם כן אתם מחליטים לקפוץ מהחומה ולהיכנס למבנה הישן. שימו לב שהמקום מגודר ואסור להיכנס אליו. בנוסף יש לנקוט זהירות גדולה כיוון שחלקים מהמבנה בסכנת התמוטטות.
כלבים: מוזמנים
מדד נקיון: 8
מדד צפיפות: טיילנו ביום שבת באמצע חודש יוני. היינו לבדינו.
המלצה מחוץ למסלול: לנסוע בשבילים פנימיים שבין שדות המושבים שסביב. בעיקר לבעלי 4X4, אבל אפשר גם ברכב רגיל.
משפט סיכום: לאוהבי ז'אנר המבנים הנטושים.

בפינת ההמלצות:

אפשר לשלב בטיול ביקור בכנסייה באבו גוש עליה כתבתי בפוסט נפרד.

אם החום עשה לכם חשק למים קרירים ממליצה על הטיול הכי יפה בארץ- נחל כזיב.

לאוהבי מבנים נטושים – פוסט מומלץ על הוילה הנטושה (והסודית) ברחוב חיסין, במרכז תל אביב. 

לאוהבי מבנים נטושים וגרפיטי – חובת ביקור בגלריית מינוס 430 שבצפון ים המלח. אחד הטיולים הכי מדהימים שעשינו. לא לפספס!

שוק הכרמל – אם הגעתם במקרה או שלא אל שוק הכרמל, אל תפספסו את החומוס המעולה של שלמה ודורון. לנמנעים מגלוטן – יוציאו לכם בשמחה מנה נקייה מגלוטן, הישר מהסיר שבעומק המטבח. מומלץ. 

הפוסט תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק – טיול קצר במרכז הארץ הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

צפון ים המלח הוא יעד מיוחד במינו לטיולי סתיו וחורף.
הנה, ביום שבת עם מזג אויר סוער במיוחד, במקום להיתקע בדירה החשוכה והקפואה מצאנו את עצמנו מסתובבים בחולצות קצרות ומצטערים שלא הבאנו בגדי ים.

בנוסף, חבל הארץ הקסום של צפון ים המלח הוא מהמקומות המעניינים שיש בארץ.
זהו אזור פראי, מורכב ומרהיב ביופיו הסמוך מאוד לגבול הירדני.
יש כאן תמהיל אנושי ייחודי: פלסטינים מיריחו, בדואים, מתנחלים וקיבוצניקים שהם גם מתנחלים במקרה הזה.
ואלה התיישבו יחדיו באקלים מהמאתגרים שיש בעולם כולו, ובכל זאת חיים בשלווה יחסית ובדו קיום מרשים.
וכל זה מעבר לקו הירוק, כבר אמרתי?

ים המלח – כמה מילים על הפלא הזה:

ים המלח הוא כמעט פלא עולם.
הים המלוח שלנו עלה לגמר תחרות שבעת פלאי עולם הטבע, יחד עם איי גלאפגוס, הגרנד קניון והאיים המלדיביים. כבוד.
למרות שהוא יפה באופן בלתי נתפס ועשיר במשאבים כמו גופרית, אשלגן, מגנזיום וברום – האזור בסכנת הכחדה.
לא הצלחנו לשמור על הפלא שלנו.
מה שקורה כאן הוא פשוט אסון. ים המלח מתייבש, קו החוף נסוג ואת מקומו תופסים בולענים.

בשנת 2018 נספרו מעל 6,000 בולענים. אתם קולטים את המספר?
מעריכים שבכל שנה נפערים כ – 500 בולענים חדשים (יותר מבולען אחד ביום).

איך נוצר בולען? מתהליך המסה. כלומר, מים מתוקים (ממי תהום, מנחלים או משיטפונות) חודרים אל תוך הקרקע שבעומקה מצויה שכבת מלח תת-קרקעית.
המים המתוקים ממיסים את המלח והאדמה קורסת אל תוך הבור.
ירידת מפלס המים נגרמת בגלל בני אנוש. בשל שימוש מדינות האזור (ירדן, סוריה וישראל) במים לפני הגעתם לים המלח, וזאת בנוסף על שאיבת המים של מפעלי ים המלח.

במקומות מסוימים נמצא קו החוף קילומטרים ממקומו הקודם.
שטחים שלמים ננטשו מפחד הבולענים: חופים, מטעי תמרים, אתרי נופש ואפילו תחנת דלק.
הבולענים מסכנים את הכביש היחיד המקשר את יישובי צפון ים המלח עם העולם, כביש 90.
באזור עין גדי נמצאו לפני כמה שנים מתחת לכביש כמות נכבדת של בולענים. הכביש נסגר ובמקומו נסלל כביש עוקף סמוך לשמורת הטבע נחל דוד.

אם ממשלת ישראל לא תמצא פתרון לבעיה, יתכן שבעוד כמה שנים לא יוכלו התושבים להמשיך ולחיות כאן.
הפתרון? בינתיים לא נראה באופק.

אף אחד לא מציל את ים המוות.

כעת לאחר שחקרתי את הנושא, אין מצב שנרד שוב אל חוף ים המלח באזור מצוקי דרגות. שם בילינו בשנה שעברה בסמוך לבולען, אלוהים ישמור.
אזור חוף קליה, לעת עתה, לא סובל מבולענים. אז כדאי להזדרז ולהגיע לכאן.

הגלריה הנמוכה בעולם – גלריה מינוס 430:

הגלריה הפתוחה לאמנות גרפיטי הוקמה במטרה לעורר את דעת הקהל לאסון המתרחש ובא על ים המלח ותושבי האזור.

מה פירוש השם? הגלריה נמצאת בגובה מינוס 430 מגובה פני הים.

יוזמי הפרויקט, בני קיבוץ קליה, איתי מאור (מנהל חוף קליה) וליאור ליפשיץ (הבעלים של סטודיו PPL למיתוג ועיצוב גרפי) הזמינו אמני גרפיטי מישראל ומהעולם לצייר בהתנדבות על מבנים נטושים באזור חוף קליה.

רעיון אדיר ומעורר השראה, שבהחלט העיר את המקום לתחייה.

במבנים אלה התגוררו פועלי מפעל האשלג ובני משפחותיהם. בסמוך אליהם עלה על הקרקע בשנת 1939, קיבוץ בית הערבה.
תושבי האזור התמודדו עם מזג אויר מהקשוחים בעולם, עם ריחוק עד ניתוק משאר חלקי הארץ, ועם אוכלוסיית שכנים שלא תמיד פרגנה, בלשון המעטה.
בשנת 1948, תחת האיום הירדני, עזבו התושבים ללא קרב את בתיהם ונמלטו מכאן.
מאז ועד מלחמת ששת הימים שימש המקום בסיס צבאי ירדני.

בשנת 1968, הוקמה במבנה הבסיס הירדני הנטוש היאחזות הנחל קליה, הגרעין של הקיבוץ.
הם התגוררו כאן עד שהקיבוץ עבר בשנת 1975 למשכנו הקבוע, כמה ק"מ מכאן, סמוך למצוק ההעתקים ולמערות קומראן.

במשך 45 שנה עמדו המבנים נטושים, עד ששני בני הקיבוץ המגניבים האלה החליטו לעשות מעשה והגו את פרויקט גלריה מינוס 430.

אמני הגרפיטי מישראל, מקסיקו יוון ואורוגוואי, הגיעו לכאן בשלושה סשנים.
הם התארחו בבית ההארחה של הקיבוץ ואכלו בחדר האוכל. עבודת האמנים נעשתה בהתנדבות מלאה.
את הצבעים לשני הסשנים הראשונים תרמה חברת טמבור, את הסשן השלישי מימנו חוף קליה ומועצת מגילות ים המלח.
האמנים התבקשו ליצור סביב שני נושאים: העלאת המודעות לים המלח ודו קיום.

והתוצאה פשוט מרהיבה.

המקום שהיה נטוש, מוזנח ועצוב, מעוטר כעת בציורים בצבעים עזים.
אם מתבוננים היטב ביצירות וזה קשה כי אי אפשר להפסיק לצלם בלוקיישן המטורף הזה, מוצאים בתוכם את המסרים האלה.

את שם האומן אפשר למצוא בחתימה על הציור. חבל שאין שלטים ליד היצירות עם שם האומן ואולי קצת עליו ועל היצירה.
אני משערת שבסופו של דבר יגויס תקציב גם לזה.
בינתיים ממליצה לקרוא בגוגל על האמנים שאהבתם.

את הרכב השארנו לצד הכביש וטיילנו ברגל בין המבנים.
רוב היצירות הן על הקירות החיצוניים. חלקם של המבנים מצוירים גם מבפנים, בעיקר בגרפיטי לא מקצועי של עוברי אורח שקיבלו השראה.

מחוץ לאחד המבנים המצוירים אנחנו פורשים מחצלת שהבאנו איתנו ועושים פיקניק.
מזג האויר נפלא. שמש סתווית מחממת אותנו, השמים כחולים וצלולים ובתוכם עננים יפיפיים.
לא יאמן שלפני שעה ורבע יצאנו מתל אביב בסופה מטורפת, לצד נחל איילון ששצף, בקושי רואים את הכביש.

כדאי להיכנס אל חלק מהמבנים. זווית הראיה דרך החלונות הפנימיים מייצרת מסגרת מרתקת. כמובן צריך לשים לב למצב המבנה, לא כולם חזקים.
סמוך לכביש המרכזי חונה עגלת קפה ומאפה צבועה בירוק עז, ומשתלבת יפה ברקע.
סביב העגלה כסאות ומחצלות, למי שחייב אספרסו במדבר.

השטח גדול, המבנים רבים ולא הספקנו לראות הכל. למיטב הבנתי הגלריה נושמת וחיה, כלומר מידי פעם מגיעים לכאן אמנים נוספים לצייר על המבנים.

תכננתי להמשיך ולהסתובב כאן אלא שאז, בחלקה הדרום מזרחי של הגלריה ראיתי מבנה גדול מאחורי גדר, כנראה שימש בעבר כחדר האוכל בבסיס הירדני.
על המבנה מתנוסס ציור עוצר נשימה של גמל עליו פזורות עיניים.

הגדר שליד המבנה מוטלת על הרצפה ועליה מונח משטח פח, כנראה כדי להגן על העוברים מהתיל.
במידה והכניסה אסורה – אני מתנצלת לפני בעלי המקום שלא פניתי באופן מסודר לבקש אישור כניסה.
הגדר הייתה פתוחה והרגליים שלי לקחו אותי מעצמן.

פארק המים הנטוש הנמוך בעולם:

אנחנו צועדים על שבילי האספלט שפעם צעדו עליהם משפחות מאושרות, בדרכן ליום בילוי מסעיר.
מתוך האספלט מציצים שיחים יבשים וקוצניים שמסתבכים לנו במכנסיים. מימין נראה מגרש שכנראה שימש לקרטינג, מרחוק נראות מגלשות מים נטושות.

אנחנו ממשיכים ללכת בזהירות, בתוך השטח הלא נודע, עד שמגיעים למרגלות גבעה שעל ראשה אפשר לראות את גב מגלשות המים.
אנחנו מטפסים על הגבעה התלולה, אין לנו מושג שמאחוריה נמצא פארק מים ענק וקסום.
כשאנחנו מגיעים לפסגה, נגלה לפנינו מראה עוצר נשימה ואפוקליפטי.

כמו להיכנס לסרט אימה, כמו התמונות הידועות מאתר אסון צ'רנוביל.
הלב שלי על 200. בלי להתכונן מראש, אני מגשימה חלום, להיכנס לפארק מים נטוש.

אני עדיין עומדת שם, מתלבטת אם להיכנס וימה כבר יורדת במדרגות אל תוך הברכה הראשונה.
חכי אני צועקת, בזהירות.
זהו. היא החליטה בשבילנו.

אנחנו הולכים בזהירות בין הברכות והמתקנים. מזהים אומגה, את ברכת הילדים, מנהרות בין הברכות.
פארק המים 'אטרקציה' נסגר לפני 19 שנים, לפי הגוגל בגלל האינתיפאדה והפסדים כלכליים. מאז עומד נעול ונטוש.

זה אחד המקומות היפים שהייתי בהם בחיי, אולי בזכות הניגודים. הדיסוננס בין המדבר הצהוב לצבעוניות העליזה של המגלשות, בין החיים המאושרים שהיו כאן לבין השקט והעזובה.
ללכת על קרקעית של בריכה? ניסיתם את זה פעם?
כל אלה מעניקים חוויה עוצמתית ובלתי נשכחת.

במרכז החללים שפעם היו ברכות שחיה, ממוקם אי בטון גבוה. כנראה ששימש כשטח ממנו יצאו למגלשות ולאומגה.
המקום יחסית חבוי ומוגן מהרוח ולכן מצוין להכנת תה בפינג'אן.

בעודנו שותים תה ואוכלים תמרים מתוקים, נשמע לפתע רעש חזק.

איזה פחד.

הצצתי מבין המגלשות.
שלום, צעקתי והבהלתי שני גולשי סקטבורד וצלמת שבאו לצלם כאן פרויקט.

הם התארגנו במהירות לתחילת הצילומים, כי חששו שיבואו לסלק אותם לפני שיספיקו.
הסתכלנו עליהם מתאמנים אבל לא נשארנו לראות את הצילומים.

השמים התכסו בענני גשם כבדים, מעלנו חגו ציפורים רבות, כאילו כועסות שחדרנו למקום שלהן.
וגם ככה השקט הקסום כבר הופר.
הגיע הזמן להמשיך הלאה.

הבר הכי נמוך בעולם נמצא בחוף קליה:

חזרנו אל הרכב שהשארנו בכביש במרכז הגלריה הפתוחה.
היינו די עייפים מהטיול בשמש ואולי גם בגלל האפקט הנפשי של כל הנטוש הזה.
כולם מלבדי רצו לחזור הביתה, אבל אני כרגיל רוצה עוד קצת.

אז נסענו לראות את חוף קליה שנמצא בהמשך הכביש.

אפשר לראות את החוף? אני שואלת את הגברת שבקופה.
מה זה לראות? היא מחזירה לי בשאלה.
רק לראות, אנחנו בלי בגדי ים או משהו.
מי זה אנחנו, היא שואלת.
אני, בן זוגי ושתי הילדות.
לא, לא. זה יותר מידי. רק את תיכנסי לראות.
לא לא. לפחות תני לי להכניס איתי ילדה אחת, מצאתי את עצמי מולה במשא ומתן.
טוב, היא אומרת וגם מוסיפה חיוך.

אז נכנסתי עם מיקה.

החוף גדול מאוד ובנוי במפלסים. בחלקו העליון חנויות, מזנון, מלתחות ושירותים.
מתחתיו איזור קטן לקמפינג ובו סככות ומקום לעשות מנגל.
ומתחת להם בר/מסעדה שנראה מאוד פעיל ומשם הדרך לים המלח עוד ארוכה.

מרחוק ראינו אנשים צפים להם במים וגם כמה אנשים מרוחים בבוץ השחור של ים המלח.
חבל שמיהרנו לחזור אל רונן וימה, אחרת הייתי יורדת לראות אותם מקרוב ומתפקעת מצחוק,
כמו למראה האנשים עם הבוץ כשהייתי קטנה.
זה קורע, לא?

גלריה מינוס 430 – מתכון ליום טיול מקסים בחוף קליה

מיקום: צפון ים המלח, משני צידי כביש הגישה לחוף קליה.
מסלול: אין מסלול מסודר, יותר שיטוט בין המבנים הפזורים משני צידי הכביש.
משך הטיול: מומלץ להקדיש לגלריה מינוס 430 לפחות שעתיים, יש כאן יצירות רבות והמקום מרהיב. אפשר הרבה יותר אם משלבים בילוי בחוף.
בוויז: חוף קליה. לאחר הפניה לכביש הפנימי המוביל לחוף, תראו את המבנים המצוירים משני מידי הכביש. אי אפשר לפספס. מחנים את הרכב בשולי הכביש ומטיילים ברגל.
בכמה מילים: מקום מרהיב שאפשר לבלות בו יום שלם. יש כאן לא מעט מבנים, הציורים מרתקים והשטח רחב. כדאי להקדיש זמן. בנוסף מדובר בלוקיישן צילום מטורף ככה שחובבי הצילום מבינכם פשוט יעופו כאן. מומלץ להביא מחצלת ולעשות פיקניק בין הבתים. חובה לקחת את הזבל איתכם, אין כאן פחים.
מי שבוחר להמשיך לתוך פארק המים הנטוש יעשה זאת על אחריותו בלבד. הכניסה אסורה. הפארק הנטוש במצב גרוע עד מסוכן. יש להיזהר מאוד, לא מתאים לילדים קטנים או לא ממושמעים. בשום פנים ואופן אין לטפס על המגלשות.
חוף קליה – לא בילינו בחוף אלא רק הצצנו. החוף נראה מסודר ומטופח. השירותים נקיים מאוד. יש אפשרות להימרח בבוץ ותמיד נחמד לצוף על הגב כמו היפופוטם (היפופוטמים לא צפים על הגב אבל ככה הם היו נראים אם היו צפים).
העלויות: 45 ₪ למבוגר, 35 ₪ לילד עד גיל 12.
עונה: עונות מעבר וחורף בלבד, בקיץ – אי אפשר להיות כאן דקה.
אזהרה: בימים בהם צפויים שיטפונות באזור ים המלח, עליכם לבדוק היטב את המצב ובוודאי לא לטייל בנחלים שבאזור.
דרגת קושי: הכי קל שיש. מתאים לכל הגילאים.
כלבים: מתאים מאוד, מלבד בחוף.
המלצות מחוץ למסלול: יש כאן בלי סוף ומדהימות אחת אחת. בקרוב אוציא פוסט מסודר, בינתיים:
1. קאסר אל יהוד
2. מנזר דיר חג'לה
3. מנזר סנט ג'ורג'
4. נחל אוג
5. תצפית על מנזר מרסבא
משפט סיכום: מקום קסום, ממש הרפתקה.
מדד נקיון: 8, חבל שאין פחים. תקפידו לקחת איתכם את הזבל.
מדד צפיפות: אין טיפת צפיפות
ציון כללי: 9+

חובבי מבנים נטושים כמוני, אל תפספסו את הפוסט הבא – הבית הנטוש ברחוב חיסין 

המלצה לטיול קליל לשבת, במרכז הארץ – שמורת טבע חוף גדור

בהמשך הפוסט: רקע היסטורי קצר וקטע מצולם מימי הקמת קיבוץ בית הערבה. מומלץ.

כמה מילים על ראשית ההתיישבות בצפון ים המלח:

כבר באמצע שנות ה-30, נבנו בצפון ים המלח בנוסף על מפעל האשלג, מלון ומסעדה ואפילו נרכשה ספינת הקלירו לשיט בין צפון ים המלח לאזור עין גדי ומצדה.
ב 1939 הוקם באזור קיבוץ בית הערבה, ללא היתר משלטונות המנדט הבריטי, תחת ההסוואה של שכונת מגורים לפועלי המפעל. הם הפכו לסמל להפרחת השממה ובצדק.
בזכות טכניקת שטיפת האדמה במים מתוקים, הצליחו חברי הקיבוץ לגדל על האדמה העקרה ירקות, בננות ובעיקר עגבניות. בנוסף הקימו מספר ברכות דגים.
אל הברכות הגיעו ברווזים ואגמיות והשליטים האנגלים נהגו לצוד אותם בימי ראשון, כתחביב. הקיבוץ שימש גם כמחנה אימונים סודי של הפלמ"ח.
באזור שררה מתיחות ביטחונית, אך גם דו קיום מרשים שכלל בעלות ועבודה משותפת של יהודים וערבים במפעל האשלג.
בתוכנית החלוקה שהתקבלה ברוב קולות באו"ם ב 29 בנובמבר 1947, נקבע שהאזור יהיה חלק מהמדינה הערבית ולא בשטחי מדינת היהודים המיועדת.
בשנת 1948, החלו פועלי המפעל וחברי הקיבוץ לסבול מפגיעות והצקות ושיירות המשאיות נחסמו בדרכן לירושלים. מפעל האשלג נאלץ לסגור.
במשך תקופה היה האזור מנותק ונצור עד לפינוי החברים מקיבוץ בית הערבה והשכונה היהודית של מפעל האשלג.
בית הערבה נעזב ללא קרב. חברי הקיבוץ הקימו את הקיבוצים כברי וגשר הזיו שבגליל המערבי.
בצפון ים המלח שלטו הירדנים עד שנת 1967. במקום בית הערבה והשכונה היהודית, נבנה מחנה צבאי ירדני, מלון ומסלולי מירוצי סוסים.
לאחר מלחמת ששת הימים חזרו החיים היהודיים והתיירות לאזור.
את המבנים הנטושים מלאו חברי היאחזות הנחל קלי"ה, שמניחים שמקור שמה מראשי תיבות: קם לתחיה ים המוות.

קטע קצר ובו תמונות מתקופת הקמת קיבוץ בית הערבה:

הפוסט גלריה מינוס 430 בצפון ים המלח – טיול חובה הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

השתגעת? אומרת לי גלי אחותי. ריטריט כתיבה בנושא ילדות זה לא טיול. זה טיפול. וזה קשה.
יאללה עם המטפלים האלה, אני חושבת לעצמי (גלי היא מטפלת במקצועה) כאלה כבדים, מי שישמע.
יהיה בסדר, אני עונה לה. אני אוהבת לכתוב? כן. אני ילדותית? גם כן כן. אז איפה פה הבעיה?
את זה עוד נראה, אומרת לי גלי.

האמת, אני מוטרדת בכלל מדברים אחרים.
מאז שנולדו הילדות לא עזבתי אותן, בטח ממש אתגעגע. בנוסף אני לא כזאת מצטיינת בלישון לבד.
דמיינתי חדר עם קירות עבים מאבן. על עדן החלון פמוט עתיק מפליז ובתוכו נר דולק, אורו מרצד על פני תקרת הקשתות הגבוהה.
אז לא.
בתמונות שאופיר, המנהל הלוגיסטי של הריטריט, שולח לי לוואטסאפ, נראה שהחדר עוצב בשנות ה- 70 וככה נשאר עד היום.
מיטת יחיד מפורמייקה חומה, שידה תואמת לצד המיטה, שטיח מקיר לקיר, מצעים בצבע צהוב עם פרחים כחולים, תריס גלילה שפותחים וסוגרים עם חבל.
בקיצור, זה חדר ילדותי.

הינה. הריטריט כבר התחיל, אני חושבת, ולא הרגשתי שום קושי.
חוץ מזה שלא ראיתי טלוויזיה בחדר. זה קשה אפילו מאוד.

נתקין לך נטפליקס בלפטופ, רונן מנסה להרגיע אותי. ממש לא בעיה.
אני חושדת שהוא מעוניין שאצא לריטריט.
ואם אסבול שם, אני מקשה, אם ארצה לחזור הביתה?
אז תתקשרי ואבוא לקחת אותך, הוא עונה.
ואם זה יהיה בשלוש לפנות בוקר? אני ממשיכה בחקירה.
גם.

אין ספק, הבן אדם ממש דוחף אותי לשם. כנראה צריך חופש ממני.
בהחלט מתקבל על הדעת. גם אני צריכה חופש מעצמי, אבל נאלצת ללכת איתי לכל מקום. חבל.

טוב, אני באה. אני מסמסת לענת הררי מנחת הריטריט, כאילו אני עושה טובה למישהו.
שנייה אחר כך, אני מתחרטת.
זאת באמת הייתי אני שהתחייבה כרגע לריטריט במנזר? אולי יש לי פיצול אישיות? לא רואה שום סיבה אחרת שאמרתי כן כשאני בכלל לא רוצה.
אולי טוב שאלך לשם. שיטפלו לי בפיצול אישיות.
מזל שיש עוד שבוע.
מה, כבר השבוע עבר?

היום הראשון – הגעה למנזר ותחילת הריטריט:

ליתר בטחון אני אורזת חצי בית.
לא ברור אם קר או חם, בכל זאת מדובר על אבו גוש שבהרי ירושלים, שזה אמנם 40 דקות נסיעה ממרכז תל אביב, אבל ביקום שונה לגמרי.
ברגע האחרון אני מכניסה למזוודה גם את הכרית שלי.

הטרולי מוכן, אני אומרת לרונן.
זה לא טרולי זאת מזוודה, אני שומעת אותו ממלמל, אבל מחליטה להתעלם.
כזאת אני, בוגרת.

אני מחבקת את הילדות חזק חזק. גם את הכלבה. ואז שוב את הילדות.
אני לא מתגייסת, אמא. אומרת מיקה.
את בסך כל נוסעת ליומיים, תרגיעי. אומרת ימה.
איזה בנות מעפנות גידלתי. מזל שהכלבה מכשכשת אלי בזנב, הינה נדמה לי שיש לה גם לחלוחית בעיניים. מסכנה, תתגעגע אלי כל כך.
טוב שאני נוסעת, אולי גם שתי המרשעות האלה, ירגישו בחסרוני ויבינו כמה אני משמעותית ושאי אפשר רגע בלעדי.

ככל שאנחנו מתקרבים לאבו גוש, גדל אצלי הצורך בקפה הפוך חזק. כנראה חבלי הפרידה מתל אביב ומהחיים הקודמים שידעתי.
בשורה לי אליכם – אין קפה הפוך נורמאלי בדרך לירושלים.
בתחנת הדלק בלטרון מכונת קפה טרנטה עם קפסולות. תודה רבה, אם הייתי רוצה לשתות קפה של בית חולים הייתי נוסעת לאיכילוב. ויתרתי בעצב על קפה הפוך.

הוויז לוקח אותנו דרך קריית יערים, ישוב דתי חרדי הנקרא על שם העיר המקראית המוזכרת בספר שמואל.
אל קריית יערים הובא ארון הברית לאחר שנשבה על ידי הפלשתים. הפלשתים מיהרו להיפטר מהארון כי האמינו שהמגפות האיומות שהכו בהם ללא רחם, נגרמו בגללו. הארון נשאר 20 שנים בקרית יערים.
לאחר שהומלך דוד למלך, בשנת מלוכתו השמינית, העלה את ארון הברית מקרית יערים לירושלים. כך הגיע הארון אל העיר עוד לפני שנבנה בית המקדש, במטרה לבנות את מעמדה של ירושלים כעיר הקודש. עוד נשוב לסיפור הזה בהמשך.

הנוף מכאן משגע. מעלינו עננים של גשם והתאורה אפרורית כזאת, נוגעת ללב.
אנחנו נכנסים דרך שער חשמלי ירוק ונוסעים בכביש פנימי וצר במעלה ההר, עד לחניה העליונה של המנזר.

יש כאן כבר לא מעט רכבים.
אנחנו גוררים את הטרולי, טוב את המזוודה, במעלה הגבעה. עוברים בין הכנסייה למנזר הבנוי מאבן ומגיעים לשער תכלת עליו כתוב: שטח פרטי.
לא יודעת מה איתכם, תמיד חלמתי לפתוח שער כזה במנזר ולהיכנס דרכו לאזור השמור לנזירות בלבד. אזור שעוברי אורח לא מוזמנים אליו. הינה זה קורה לי, בפעם הראשונה.
אני כל כך אוהבת לעשות דברים בפעם הראשונה. עם הגיל הם הולכים ומתמעטים, ככה שזה בהחלט מוסיף להתרגשות שגם ככה בשמים.

מעבר לשער התכלת, חצר פנימית יפיפייה הבנויה סביב עץ תות ענק, המראה מזכיר כיכר כפר יווני הבנויה סביב עץ דולב.
החצר מוקפת במבני אבן. מצדה האחד מנזר הנזירות ולו אכסדרה בעלת קשתות אבן וחדר אוכל גדול, ומימין מבנה האכסניה, אליה אנחנו נכנסים.

הנזירה שמקבלת את פני בקבלה, לא נראית כמו נזירה, כלומר היא לובשת בגדים רגילים.
היא פונה אלי באנגלית.
הלו, היא אומרת. צריך למדוד חום.
היא מכוונת אלי את מודד החום האלקטרוני. שלוש פעמים המדידה מראה על 29 מעלות, פעם אחת על 32, ובפעם החמישית 35.
זה קצת נמוך, היא אומרת בדאגה, קר לך?
בכלל לא, אני עונה.
בואי נסכם על 35, אני אומרת והיא מסכימה.

המבנה בן שתי קומות. הנזירה מובילה אותנו לקומה השנייה. בקצה המדרגות מסדרון ארוך, חשוך וצר. דלתות החדרים כחולות ובמרכזן מלבן זכוכית חלבית מעוטר.
היא פותחת את דלת חדר 217 ואנחנו נכנסים פנימה.
החדר קטן כמו צינוק. מיטת יחיד, ארונית, חלון קטן, שירותים מקלחת וזהו.
נו, נו. איטס נוט גוד, אני אומרת לה, מזועזעת. איטס טו סמול.
יו ניד א ביגר רום? היא שואלת.
יס פליז, אני אומרת ומגייסת את מבט הבמבי הכי אומלל שיש לי.
שתיקה.
אני ממשיכה לעפעף ואומרת ללא מילים: אני פונה אל הלב שלך, אחות נזירה.
קם אפטר מי, היא אומרת לבסוף.
היא עוצרת מול חדר 219 ופותחת את הדלת.
ברגע שאני נכנסת אני מרגישה שזה זה. זה החדר שלי.
הוא מרווח יחסית, יש בו שתי מיטות יחיד ולצידן שידות קטנות ומתוקות.
ארון קיר קטן, מראה שתלויה גבוה מידי ושני חלונות עם וילונות ירוקים. אחד פונה אל החצר הפנימית ואחד אל הכנסייה המשגעת.
ליד החלון שולחן כתיבה קטן. יש כאן ריח נפלא, החדר מצוחצח.
מזל, סיימנו עם זה מהר הפעם, אמר רונן כשהנזירה סגרה אחריה את הדלת. היא קלטה מיד שעדיף לתת לך את החדר הכי טוב.
באמת מזל אני חושבת, חבל שהיינו פותחים עוד עשרות חדרים במסדרון הארוך.

עכשיו אני מאוד מרוצה, אבל בכל זאת קשה לי להיפרד מרונן ולהישאר כאן לבד.
גשם שוטף את המנזר ואת הרי ירושלים. אנחנו יוצאים לסיבוב, נרטבים מהטיפות הנעימות, עוברים בגן האחורי המרשים.
המנזר ממוקם בראש ההר הכי גבוה באזור והנוף מכאן עוצר נשימה.
אני נפרדת מרונן, ונכנסת אל האולם, שם בשפת הריטרית תתקיים המליאה.

החיים במנזר – נזירה לשלושה ימים:

האולם מלא בחלונות צרים ומאורכים, עליהם מצילים תריסי עץ ירוקים.
שלא כמו בחדרי האכסניה, כאן יש סממנים נוצריים מובהקים: צלבים, ספרי הברית החדשה, אביזרי קודש.
אנחנו מתיישבים במעגל מרווח, המרווחים בין הכיסאות כיאה לתו הסגול. מעל הכסא שלי תמונות מחזור של מסדר הנזירות שבמנזר. חלקן לבביות וחייכניות וחלקן חמורות סבר. לכולן משקפיים עבים.

אנחנו עורכים הכרות קצרה. 11 משתתפים הגיעו לריטריט. יש כאן שני זוגות, השאר הגיעו כיחידים. חלקם צעירים ממש, כלומר בשנות השלושים, המבוגרים ביותר בסוף שנות החמישים.
ריטריט זה לא רק לפנסיונרים אני מציינת לעצמי.
במהלך סבב ההכרות כל אחד מאיתנו מעלה כמה זיכרונות מהילדות.
מפתיע כמה מלחמות, מבצעים ואירועים ביטחוניים עיצבו את ילדותינו. אם היו עושים סבב כזה באנגליה הזיכרונות היו שונים לחלוטין.
מיד אחר כך, אנחנו מקבלים את תרגיל הכתיבה הראשון. כיאה לריטריט כתיבה בנושא הילדות, התרגילים בנושא….הילדות.
אני מנערת את האבק מהזיכרונות שלי, מגיעה לעומק המגירות הנשכחות ביותר. התהליך קשה אבל מאוד מתגמל.
מסגרת הריטריט ברורה. לכל תרגיל דד ליין המסתיים במליאה הבאה. לרוב מדובר בפעימות של שעתיים.
במליאה, ליד ענת, ניצב כסא ריק. מי שמעוניין, ניגש בתורו לכסא ומקריא את שכתב וכשמסיים חוזר למקומו.
לפי ההנחיה החברים במליאה לא מגיבים ולא מעבירים ביקורת. אבל מיד מרגישים מה עובד על האחרים ומתי הם פשוט איתך. המעמד מאוד מרגש.
את הריטריט עוטף סדר היום הקבוע שבמנזר.

בחדר האוכל מוגשות הארוחות בשעות 08:00, 13:00, 19:00. הארוחות מסתיימות בדיוק שלושת רבעי השעה לאחר שהתחילו ואם לא, הנזירות מבקשות בנימוס לצאת מהחדר.
הזימון לארוחת הצהרים והערב נעשה על ידי נזירה המצלצלת בפעמון ברזל גדול, איתו היא מסתובבת ברחבי המנזר. כמו קסם, ברגע שאני שומעת את הפעמון, מיד מרגישה רעב וגם שמחה, לקראת המפגש עם כולם, מחוץ למליאה.
הארוחה היא זמן מצוין לשאול את מי שלידך על החיים שלו היום. דרך תהליך הכתיבה אנחנו מתקרבים מאוד.
אנחנו לומדים איך כל אחד מאיתנו היה כילד ורוצים להשלים את ההכרות עם המבוגר שהוא היום.
כל ארוחה הופכת למסיבה, אולי גם בזכות האלכוהול שמלווה אותה. הנזירות נאלצות לבקש מהחבורה הקולנית והמצחקקת שאנחנו הופכים להיות, לפנות את החדר.

בבוקר היום השני, אני מתעוררת לפני הזריחה, הודות לשמיכת הצמר שנפרדה מהסדין שמתחתיה ונשרה אל הרצפה.
חושך וקר. אני נאלצת לקום כדי להדליק את החימום וכדי לסדר את שמיכת הצמר המעצבנת הזאת, ומבחינה באור חלש ואדמדם המנסה לחדור דרך חרכי תריס הגלילה.
השינה נעלמת מיד.
אני מזדרזת להספיק ולצאת אל החצר ולכן לובשת במהירות את כל מה שחם, דוהרת במדרגות אל הסלון ומכינה לי קפה שחור עם הל, חזק וחם.
כולם עדיין ישנים, כולל הנזירות.
אני מספיקה להגיע אל נקודת התצפית שבחצר עוד לפני שכדור השמש עולה מעל הרי ירושלים.
ספסלי השיש קרים ממש ובכל זאת אני מתיישבת להמתין לשמש, משלשלת את רגלי לכיוון מטע הזיתים שלמטה ונשענת על מעקה הברזל בידיים שלובות, יד על כל מרפק נגדי.
מתי ישבתי בישיבה ילדית כזאת בפעם האחרונה? לא זוכרת. אין ספק שכנרת הילדה נמצאת איתי עכשיו.

השמש עולה, יפה וחגיגית ובתי אבו גוש מנצנצים תחת קרניה האדומות.

יש משהו נעים בסדר היום הקבוע.
התחושה היא שנתתי למישהו אחר את האחריות והוא מנהל עבורי את העניינים.
האכסניה כמו בית הילדים בקיבוץ שם התגוררנו בילדותי במשך שנתיים, רק שכאן אני לבד בחדר ואין תגית של שמי על המגבות.
אני כמו ילדה. לי נותר רק לכתוב, לנוח ולעבור תהליך.
אמרתי תהליך? אלוהים או ג'יזס במקרה הזה, משהו עובר עלי, אני נשמעת כמו מטפלת.

להפתעתי, בעוד שאר המשתתפים מוצאים פינות נעימות לכתיבה בגנים שמסביב, או בחורשה שליד הכנסייה, אני לא מצליחה לכתוב מחוץ לחדר.
מסביב הכל מעיר ומעניין אותי: הדחליל בגינת הירק, בוסתן עצי הזית, הכלוב עם ציפורי השיר, הבקתה הקטנה מאחוריה תלויים לייבוש בגדי נזירות, הפרחים, עץ האקליפטוס הענק באמצע החצר, קריאת המואזין מאבו גוש, שירי השבת מבתי קרית יערים, הנקודות הצבעוניות על הבלטות שבקצה החצר האחורית, הבלוטים שנשרו מעצי האלון.
המקום היחיד בו אני מצליחה להתרכז, הוא החדר שלי. ואני נמצאת בו רוב הזמן כי ענת נותנת עוד ועוד תרגילים.
אני כל כך עסוקה, ששוכחת להתגעגע.

כנסיית גבירתנו של ארון הברית:

ההר עליו ממוקם המנזר מכונה בפי תושבי הסביבה ג'בל קודס, כלומר, ההר הקדוש.
בנייתה של הכנסייה, ששמה כנסיית גבירתנו של ארון הברית, הסתיימה בקיץ 1924. הכנסייה מקודשת למרים, אימו של ישו, הנמשלת בנצרות לארון הברית.

מה הקשר בין מרים לארון הברית אתם שואלים?
בתוך ארון הברית חבויים לוחות הברית הקדושים, כלומר הקדוש נמצא בתוך הגשמי, ממש כמו שבתוכה של מרים ההרה חבוי ישו.
על גג הכנסייה, פסל לבן וענק של מדונה והילד ניצבים על ארון הברית ולצידם שני מלאכים, אחד מכל צד. הפסל המרשים פונה אל אבו גוש והרי ירושלים, ונראה למרחוק.

במלחמת העצמאות שימש מבנה האכסניה כבית חולים קדמי של חטיבת הראל, שפעל בו גם חדר ניתוח. החטיבה שהוקמה באפריל 1948, היתה אחראית על חיזוק מרחב ירושלים והפרוזדור אליה, כיבוש שטחים מהפורעים ואבטחת השיירות לירושלים. החטיבה ספגה פגיעות רבות ואל בית החולים פונו פצועי הקרבות. מפקדה הראשון של החטיבה היה יצחק רבין.
בחצר האחורית אפשר למצוא במספר פינות כסאות משונים הנראים ככיסאות בית חולים, כנראה מהתקופה הזאת.

במבנה הראשון שמצד שמאל, כך אומרים, מתגוררות שש נזירות. אני פגשתי רק שלוש מהן.
הכנסייה פתוחה למבקרים מבחוץ רק בשעות מסוימות, כך ברוב שעות היום אין איש מלבדנו במתחם כולו. אנחנו נעולים מעבר לשער החשמלי הירוק, יחד עם הנזירות כמובן.
יש משהו נעים בפרטיות הזאת. בשקט שאיש לא מפר אותו.

באחת ההפסקות אני נכנסת עם אופיר וענת אל הכנסייה, דרך דלת הברזל הצדדית. האקוסטיקה פה נפלאה. כמעט שומעים את הנשימות שלנו.
הכנסייה פשוטה וצנועה ואולי דווקא בגלל זה כל כך מיוחדת ויפה. אין ויטראז'ים כנהוג בכנסיות אחרות. תקרת העץ מעוטרת בדמויות מלאכים על רקע כחול. אור נעים חודר מהחלונות הגבוהים, הבנויים מעל גגות האגפים הצדדיים.
באזורים מסוימים נראים על הרצפה חלקי פסיפס עתיקים מהכנסייה הביזנטית המקורית. ליד דלת הכניסה פסל דויד המלך, לבוש בשריון ואוחז בדגל ובחרב.

מה עושה כאן דוד אתם שואלים? זוכרים את הסיפור בתחילת הפוסט על מסעותיו של ארון הברית? דוד נמצא בכנסיה משום שהוא זה שהביא את ארון הברית מקרית יערים המקראית למשכנו בירושלים.
הלוואי ויכולתי להישאר עוד שעות בתוך הכנסיה, אבל אין לי זמן. בעוד שעה המליאה ועדיין לא כתבתי מילה.
אני קצת מקנאה באופיר ובענת שמשוחררים מהכתיבה ויכולים להמשיך לנוח וממהרת לי במעלה המדרגות, אל החדר שלי ומתיישבת מול שולחן הכתיבה המשקיף אל הכנסייה ממנה הרגע יצאתי.
המילים נשפכות אל המקלדת בקצב מסחרר, אני מרגישה שהן יותר מהירות ממני ואני בקושי עומדת בקצב שלהן. חכו רגע, אני רוצה להגיד, אני לא מספיקה לכתוב אתכן. לא באמת, כן? רציתי להראות לכם שאני יודעת גם להיות פיוטית.

הזמן עובר מהר והגיע הזמן להיפרד מענת, מאופיר וממשתתפי הריטריט שהפכו לחברים קרובים מאוד.
הייתי נשארת כאן בשמחה יום נוסף, אם היה אפשרי. אפילו להתגעגע הביתה עדיין לא הספקתי.

רונן מגיע לאסוף אותי. אנחנו יוצאים מהשער החשמלי הירוק, נוסעים דרך קריית יערים ועולים על כביש 1 בדרך לתל אביב. השמים אדומים, זאת שעת השקיעה.
אני חושבת על מראה השקיעה מהמנזר וכבר מתגעגעת.
בסופו של דבר אני מגדירה את מה שעברתי כטיול. טיול פנימי עם מדריכת טיולים מדהימה, בסביבה מרתקת, מול נוף עוצר נשימה.
ומה אעשה עם מה שכתבתי, אתם שואלים? אולי זאת אבן הפינה לספר שלי.
אני ממליצה לכל מי שיכול, להעניק מתנה כזאת לעצמו, ומי שלא – המנזר שווה ביקור בכל מקרה.

כנסיית גבירתנו של ארון הברית
שעות הפתיחה:
08:30-11:30
14:30-17:00
בשעות הפתיחה, במידה והשער החשמלי הירוק סגור, לוחצים על האינטרקום ומבקשים להיכנס. הכניסה חופשית.

אם הפוסט עורר בכם געגוע לחו"ל, אם אתם חובבי כנסיות כמוני – ממליצה לקרוא את הפוסט על חבל ארקדיה שביוון ההררית.

הפוסט ריטריט כתיבה במנזר – כנסיית גבירתנו של ארון הברית הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

מדרום לגבעת אולגה ומצפון למכמורת, מסתתר אחד החופים היפים בישראל.
מעל החוף, מצוק כורכר שהטבע צבע בגוונים חלומיים. על המצוק שבילי טיול קלים ונעימים ונקודות תצפית קסומות.

סלעי כורכר שהתדרדרו אל תוך המים יצרו לגונות משגעות בצבעי טורקיז וקו החוף יפה כל כך שנראה כמו סט צילום.
בשיא הקיץ צפוף כאן, כמו בכל החופים במדינתנו הקטנטונת. אבל חוף גדור מתאים מאוד לבילוי יום שבת בשמש סתוית או חורפית, במידה ולא יורד גשם.

המפרץ הסיני – שמורת הטבע גדור:

בשעה 11:00 אנחנו נפגשים עם יהודה, דידי והילדים בחניה של חוף גדור בגבעת אולגה.
השבוע האחרון היה גשום וקר ורק היום יצאה השמש. אנחנו בטוחים שנהיה כאן לבד, בכל זאת אמצע חודש נובמבר. להפתעתנו בחניה כמות נכבדת של רכבים.

ברגע שיוצאים מהאוטו מרגישים את האויר הנעים של הים. התקרבתי לשפת המצוק וראיתי שהחוף מלא באנשים שיושבים על מחצלות. בים נראו גולשי גלים ופה ושם גם שחיינים.
אנחנו לבושים בבגדים ארוכים. אתמול, כשתכננו את הטיול, ירד גשם זלעפות. שכחתי כמה מזג האויר הפכפך במדינה שלנו. הינה, היום קיץ. חבל שלא הבאנו בגדי ים. לא נורא, תמיד נעים לטבול את כפות הרגליים.
גולת הכותרת של הטיול, אמור להיות המפרץ הסיני. מספרים שהוא אחד מהחופים היפים בארץ, אם לא ה. השם שלו קסום בעיני ואני סקרנית לראות אותו.
אבל איפה הוא?

אנחנו עומדים על שפת המצוק. התצפית מכאן מרהיבה, אפשר לראות את קו החוף צפונה וגם דרומה. משני הכיוונים פרושים לפנינו מפרצים משגעים. אני לא מזהה אחד יפה יותר מכולם.
במפה המשוכללת של יהודה נראה כאילו החוף הסיני מולנו, אבל מולנו אין מפרץ ספציפי, סתם חוף.
אז החלטתי שהמפרץ הסיני הוא זה שמשמאל, כי ככה מרגיש לי. המשכנו ללכת על המצוק דרומה, דרך השבילים הצרים.
רציתי לספר לכולם על שם מה נקרא המפרץ הסיני, אבל הם כל כך מיהרו למצוא את הירידה אל החוף ונעלמו.
אז אספר לכם.
בסביבות שנת 1940 עלו ארצה יהודים סינים שנמלטו מאירופה. חלק גדול מהם הגיע אל המעברה הסמוכה בגבעת אולגה. את שעות הפנאי שלהם נהגו לבלות במפרץ הזה, ככה שכל החוף התמלא בסינים. מכאן שמו.

אנחנו ממשיכים ללכת על השבילים שאת שוליהם מעטרים פרחים צהובים ויפים.
הם נראים כמו סביונים אבל מסתבר ששמם חרצית דביקה. הצמח בסכנת הכחדה חמורה כיוון שיזמי הנדל"ן חמים על השטחים הקרובים לחוף, שהוא בית הגידול שלו.

נחש !צורחת ימה.
הלב שלי דופק על מאתיים, יש לי סחרחורת, קוצר נשימה, הפרעות בקצב הלב ועוד סימפטומים.
זה קמטן, אומר רונן.
מה אכפת לי איזה סוג נחש זה? אני צורחת.
קמטן זאת לטאה עם רגליים כמעט בלתי נראות, הוא עונה בשלווה.
מזל שרונן מבדיל בין נחש ללטאה בלי רגליים, אחרת יש מצב שהייתי נופלת מהצוק.
אנחנו מסכמים את האירוע בלא קרה כלום ומחפשים את הירידה לחוף.

בהמשך המצוק ישנן כמה ירידות אפשריות אל החוף. הירידות די תלולות, אבל לא קשות מיוחד.
הירידה הראשונה מהמצוק לחוף היא במרחק מקסימום רבע שעה הליכה מהחניה. לנו לקח הרבה יותר כי צילמנו, דיברנו והשקפנו על הנוף.

על החוף מתחת למצוק איזו מגודר, כמו מכלאה גדולה. מסתבר שזאת חוות המלטה לצבים. כעת היא ריקה.
צבות הים נוהגות להטיל ביצים דווקא בחוף גדור.
למה? בזכות סלעי הכורכר שיצרו לגונות נוחות, כי לא צפוף פה והסיבה המרתקת ביותר לדעתי – צבת הים שואפת לחזור ולהטיל את הביצים קרוב למקום בו היא עצמה בקעה מהביצה שלה.
ליתר בטחון אני נזהרת לא לדרוך בטעות על קן הטלה, אבל שום צבה לא נראית באזור.

החוף יחסית ריק. יש כאן כמה אנשים ושני דייגים.
אני מסתכלת על המצוק ממנו ירדנו ומבחינה בשכבות הצבע היפות שלו.

מרחוק, לכיוון דרום, נראים עצי דקל. זה החוף של כושי שבקצה הצפוני של מכמורת.
אני מתכננת שנמשיך ללכת על קו המים עד שנגיע לשם, אבל יהודה ודידי רוצים לעצור.
הם עייפים ומאוד עצובים. אריק, הכלב האהוב שלהם נפטר לפני יומיים.
אנחנו מתיישבים על החול ומביטים במים. הילדים מתחילים לחפור בור ענק.

מרגישים שהים עושה להם טוב. הים תמיד מרגיע.

דייג אוהב דגים?

אני נגשת לדייג המבוגר עם השיער הכסוף.

הצלחת לדוג? שאלתי אותו.
רק דג אחד. ארס. ענה לי.

את הארס אני מכירה היטב. התחביב של אבא היה דיג ובילדותי אהבתי להצטרף אליו.
לאבא היתה חכה גדולה ולי חכה קטנה. אהבתי להמתין בסבלנות עד שהמצוף היה נעלם, אבל ממש שנאתי כשדג עלה בחכה. ומהארס פחדתי במיוחד.
הארס שוחה קרוב לחוף לכן קל לדוג אותו עם חכה. הבעיה שהוא מלא בקוצים ובקוצים שלו יש ארס. צריך להיזהר מאוד כשמוציאים אותו מהקרס וכמובן מאתגר לנקות אותו.

הצצתי בדג שבדלי וצילמתי.

כנראה שנראיתי מאוכזבת כי הדייג הצביע על הדייג השני ואמר: הוא הצליח לדוג שני בורי גדולים. כדאי לך לראות, הם מאוד יפים.

יפה שראה שאני כה מתעניינת, חשבתי כשהתרחקתי.

שלום, ברכתי את הדייג השני.
שלום ענה בחשדנות.
הצלחת לדוג? שאלתי.
מממ בערך, ענה לי.

בערך זאת לא תשובה, חשבתי לעצמי. האיש לא מעוניין בשיחה, זה ברור.

הדייג השני אמר שדגת שני בורי, הלשנתי.
מממממ ברררר מלמל הדייג.

הסתכלתי מסביב, שום דלי לא נראה באופק.

איפה הם? התעקשתי. אפשר לראות?
לא, ענה הדייג. הם סגורים בתיק בתוך מקרר.

מקרר? בטח בקושי ציידנית. איזה איש מוזר חשבתי לי בדרכי חזרה לדייג הראשון.

נו? שאל אותי, ראית?
לא. עניתי, הוא לא מסכים להראות.
הוא מפחד מעיין הרע, אמר הדייג.
אה, אמרתי כי לא היה לי משהו אחר להגיד אבל בלב חשבתי: אז למה שלחת אותי אליו?
את אוהבת דגים? שאל אותי הדייג הזקן.
ממממממ זה תלוי עניתי.
שתיקה. נראה היה שהשיחה הסתיימה.

אתה מגיע לכאן כל יום? שאלתי ולא ציפיתי לסיפור שהגיע כתשובה.
אחרי שאני שם את הילדים בבית הספר, אני משתדל להגיע, אבל לא תמיד מספיק. אני גר רחוק. אחרי הלימודים צריך לקחת אותם לשיעורים פרטיים וגם לשיעורי רכיבה על סוסים.
ילדים? שאלתי. בכל זאת, האיש כבן שבעים.
כן. אני מגדל את הילדים של הבן שלי. שלושה. אישתו התאהבה בבדואי ונעלמה איתו.
מאז לא חזרה.
זה היה לפני חמש שנים. היא לא ביקרה את הילדים אפילו שבית המשפט קבע לה יום ביקור אחד בשבוע.
הקטן היה בן שבעה חודשים כשהיא עזבה, היום הוא בכיתה א'. הם שלושתם תלמידים מצוינים וחשוב לי שיצליחו בחיים.
למה האבא לא מגדל אותם, שאלתי
הבן שלי התחתן שוב. יש להם ילד ואישתו בהריון. אישה לא אוהבת את הילדים של אישה אחרת. ככה זה. אז אני מגדל אותם.

יש היום דגים בים? איש שעבר מאחורינו קטע את השיחה.
מי יודע? הים הוא סוד, ענה לו הדייג, כמו אישה.

בחסות האירוע נפרדתי מהדייג והמשכתי לדרכי.

סיפרתי לרונן וליהודה על הדייג.
לכל הדייגים יש משפטים כאלה, אמר לי יהודה.
את מזכירה לי את הכנרת. יפה, רגועה, אבל מתחת זרמים סוערים.
מה? צחקתי. מאיפה זה?
אבא גנוב, אמר לי יהודה. את לא מכירה?

חוף גדור – מקום מושלם לפיקניק בשבת:

השמש הנעימה, החול הנקי, הנוף המשגע ותנועת גלי הים, כל אלה כמובן פותחים את התיאבון.
היו שם ביצים קשות, קציצות, ירקות ותירס ולקינוח תמרים, ממתקי שוקולד מעולים שדידי מכינה משוקולד ללא סוכר, מחית פיסטוק וכל מיני דברים.
באמת אני צריכה לבקש ממנה מתכון.
אני הבאתי את עוגת הבית שלנו, שהספקתי לאפות אתמול: טורטה קפרזה.
עוגת שוקולד מדהימה ללא גלוטן, מכילה שוקולד מריר ואיכותי על בסיס קמח שקדים. מקור המתכון בקאפרי שבאיטליה.

על חוף הים הזמן עובר מהר. השמש כבר מתחילה לשקוע. אנחנו מחליטים לחזור דרך החוף.

בין המפרץ בו אנחנו נמצאים, לחוף הראשי, יש מעבר צר.
בין שני המפרצים סלעי כורכר ענקיים יוצרים לגונות קטנות ומקומות מוצלים.
מסתבר שבין הסלעים מבלים פה….נודיסטים.
זה סבבה לגמרי מצידי, מפרגנת. רק מתריעה מראש כדי שתחליטו אם מתאים לכם לעבור מכאן עם הילדים.
אחרי שאנחנו עברנו בטעות דרך חוף נודיסטים ביוון, הילדות שלנו כבר פחות מתרגשות מנודיסטים,
בעיקר אם הם נימולים.

את הדרך לכיוון כביש החוף עשינו דרך שבילי ה – 4X4 החוליים שמעל מצוק הכורכר.

הנוף יפיפה, מצד אחד גבעות פראיות ושדות ומהצד השני הים. חלק מהמעברים מאתגרים.
לפרייבט אין סיכוי לעבור פה. הסוברו XV שלנו עברה בהצלחה את החול העמוק. הכביש מסתיים בחוף של כושי במכמורת.

שמורת טבע גדור – מתכון טיול

מיקום: מרכז הארץ, בין גבעת אולגה למכמורת
מסלול: קווי (הלוך חזור)
אורך: לבחירה. אפשר כ– 2 קילומטר, אפשר הרבה פחות
משך מסלול: כשעה, אפשר הרבה יותר אם משלבים בילוי בחוף.
נקודת התחלה: בוויז – שמורת גדור
נקודת סיום: כנ"ל
בכמה מילים: זה לא בדיוק טיול, נכון יותר יהיה להגדיר כבילוי בטבע. מצוק כורכר משגע עם נקודות תצפית עוצרות נשימה, חוף ים נסתר ומיוחד. מקום מושלם לבילוי יום שבת כשאין כוח לטיול ממש, אבל כן רוצים לבלות בטבע. נפלא לפיקניק.
עונה: כל עונות השנה, בקיץ – כבילוי בחוף ים, בעונות המעבר ובחורף כטיול קליל.
דרגת קושי: הכי קל שיש. מתאים לכל הגילאים.
כלבים: מתאים מאוד.
המלצות מחוץ למסלול:
1. הדיונות של בית ינאי – פוסט מומלץ על הטיול
2. גלידת תל חנן – בתחנת הדלק של גבעת אולגה מסתתר סניף של הגלידה הזאת. כל מי שהיה ילד בשנות ה- 70 באזור חיפה, מתגעגע לגלידה הלבנה והרכה, מעליה סירופ שוקולד או פטל והכי טוב – שניהם. המהדרין יבקשו קצפת מלמעלה.
3. תצפית על כרישים בשפך נחל חדרה – לא רחוק מכאן נמצא פארק נחל חדרה. בקצה המערבי של הפארק, סמוך לארובות חברת החשמל אפשר בימים טובים, בעיקר בחורף, לראות כרישים או יותר נכון את הסנפיר המשולש והמפחיד שלהם. מכניס את הילדים לריגוש היסטרי ואני מודה שגם אותי.
משפט סיכום: אפשר לעשות וי על שבת בטבע בלי להזיע אפילו טיפה. העיקר שהילדים לא היו במסכים וכבונוס פגשנו ענף במשפחה שאהוב עלינו במיוחד.
מדד נקיון: 9
מדד צפיפות: 9. בשבת שמשית באמצע חודש נובמבר לא הורגשה בעיית צפיפות, היה נעים מאוד.
ציון כללי: 9+
המלצה על טיול מים שהוא פשוט חובה – כאן נכנסים לפוסט על עמק המעיינות

הפוסט מוקדש לאריק טוב הלב והנאמן, שנמצא עכשיו בגן העדן של הכלבים
נתגעגע אלייך, אריק.

הפוסט שמורת טבע חוף גדור – טיול קליל במרכז הארץ הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

איך הכל התחיל?
במקרה, כמו שאומרים.
יום אחד הבחנתי שהילדות שלי נראות כמו פיקסלים וחיוורות כמו דף חדש באפליקציית וורד.
כמה אפשר להיות קבורים בתוך הזום?

לא יודעת מה נפל עלי, בטעות חשבתי בקול רם:
אולי נצא ליומיים טיול בשביל ישראל? שמעתי את עצמי אומרת.
בסוף השבוע? שאלו הילדות באכזבה
לא, עניתי, באמצע השבוע.
יש! בטח! הילדות בשמיים.
שזאת ההוכחה החותכת לכמה הזום מוצלח.
הן מוכנות ללכת יחפות על גחלים לוהטות, בתנאי שבתמורה יפסידו שיעור חשבון עם המורה רותי.

מיד חטפתי רגשות אשם שאני גורמת להן להפסיד לימודים,
ובנוסף ציינתי לעצמי שאני חייבת להפסיק לחשוב בקול רם.

אין ספק שמגיע לי כעונש, לישון באוהל על שביל ישראל.
אבל איפה לעזאזל השביל הזה?

השביל הזה מתחיל כאן:

מסתבר שמאז שסגרו את נתב"ג בגלל הקורונה, שביל ישראל הוא ה-חו"ל החדש, ה-טיול אחרי צבא, ה-טרק למשפחות מגניבות.
בקיצור, כל מה שאני לא.
יש שתי קבוצות פייסבוק פעילות מאוד שמתמחות בנושא. מיד הבנתי שהקבוצה בשבילי היא זאת למשפחות ולטיולי יום.
בקבוצה הזאת מחלקים את השביל למקטעים של 103 במקום ל-56.
הם ממליצים לצאת לסיורים קלים על השביל ליד הבית.
בקיצור, נחמדים.

אבל לא מצאתי את הידיים ואת הרגליים.
צירפתי למיזם את דודי שגם הוא בחל"ת וביתו, כמו שתי בנותיי, מוכנה ללטף נחש בשטח, בתמורה לחופשה מהזום.

בנוסף פניתי למומחה מספר 1.
עזרא ביטרן, בן זוגה של חברתי דוית, שעשה את שביל ישראל עם שלושה מארבעת ילדיו.
בימים כתיקונם הוא מדריך טיולים בקירגיסטן, קולומביה, לפלנד ואיפה לא.

עזרא בחור רציני.
הוא קבע תאריך לטיול, וזימן את דודי ואותי לפגישה יומיים לפני המועד המתוכנן.
הינה, ליום הראשון בחרתי מקטע מעניין ולא קשה, אמר לנו.
מג'אסר א – זרקא לחוף בית ינאי.
אני מכירה את הכביש בין שתי הנקודות, חשבתי לעצמי. זה מרחק מטורף.
מה אורך המסלול? שאלתי בפחד.
ממש כלום, אמר עזרא. 20 ק"מ.
לשני הימים ביחד, כן? שאלתי בגרון ניחר
מה פתאום? אמר עזרא. את צוחקת איתי?

הסתכלתי על דודי. אנחנו מבינים אחד את השנייה אפילו בלי מילים. כלומר הבנתי שאין מצב שהוא עושה 20 ק"מ ביום ובנוסף שאין מצב שהוא זה שאומר את זה לעזרא.

לקחתי נשימה עמוקה ולמרות שידעתי שאני פוגעת במיתוג שלי כטיילת, מיתוג שעבדתי עליו קשה, אמרתי:
עזרא, אין מצב. אתה לא מסתכל בשביל ישראל הנכון. בשביל ישראל שלי כל מקטע סביב 7 ק"מ.
גם עזרא לקח נשימה עמוקה ובגלל שהוא כזה מלך, בחר שלא להלבין את פני.

אז אפשר לעשות דרך קצרה ונעימה מקיבוץ דן עד נחל שניר, הציע. חצי מהמקטע הראשון.
השתגעת? אמרתי. בנחל שניר יש עכברת.

עזרא שוב לקח נשימה עמוקה והפעם גם הכין לכולנו רום עם קמפרי.
את יודעת מה? אמר
אפשר לעשות קמפינג בכנרת.
מעולה! נהדר! צעקתי, ובלב חשבתי: הכל רק לא ללכת 20 ק"מ ביום ולמות מעכברת.
ודודי? דודי זרם.

ככה יצא שמצאתי את עצמי בקמפינג בכנרת.

התארגנות לקמפינג – רשימת ציוד ועוד:

אוהל – אין לי
מזרנים – אין לי
רשת צל – אין לי
כיסאות מתקפלים – אין לי
שולחן מתקפל – אין לי
תאורה – אין לי
מקום להשאיר את הכלבה – אין לי

עזרא המלך פתר את כל הבעיות בשנייה. אני אביא לכם את מה שחסר, הוא אמר.
ואת הכלבה, תביאו אתכם.

מזל שיש לנו גם כמה דברים משל עצמנו:
מחצלת – יש
צידנית – יש
שקי שינה – יש
את האוכל אנחנו מחלקים ביננו.
זהו. זה קורה.

ואז דודי התחיל לעשות בעיות.
הוא החליט שצריך לטייל ביום הראשון.

הירדן ההררי:

אנחנו קובעים להיפגש בירדן ההררי, שם נכין תה ואז נחליט לגבי הטיול שדודי מתעקש עליו.

לא יאמן שסוף אוקטובר. חום אימים, ממש כמו בשיא הקיץ. קשה לעזוב את המזגן שבאוטו.

סעו אחרי, אומר עזרא וממשיך לנסוע בשביל העפר עד למפגש עם הנחל.
האדמה מסביב יבשה כל כך, מחכה לגשם הראשון.
מתחת לעצים נח לו עדר גדול של פרות.
הגבעה שמולנו מלאה בחצבים פורחים כל עמוד בשלב שונה של פריחה.
והינה הירדן מלא במים, הזרימה חזקה.
כמה טוב שהחורף הקודם היה עשיר במים.

עזרא מכין תה בפינג'אן.
בשבילי בלי סוכר, אני אומרת.
כולם מסתכלים עלי במבט כועס, רק עזרא שאי אפשר להוציא אותו משלוותו אומר:
אין בעיה. אמזוג לך ואז נוסיף סוכר.
התה טעים ורותח ועזרא מוזג אותו לכוסות נירוסטה קטנות שהביא מהודו. יש להן תחתית כפולה ובתוכה מוסתר פעמון.
מי שרוצה תוספת מצלצל בפעמון.
כולנו מצלצלים.

לאורך הירדן עצי אקליפטוס מרשימים, עליהם מפיקים צליל מיוחד ברוח, צליל שאפשר לשמוע רק באזור הכנרת.
תוך רגע אני חוזרת להיות ילדה. הינה אני על שפת הכינרת עם אמא ואבא ואחותי הקטנה.
אבא מנפח את סירת הגומי עם מפוח רגלי.
טססס סטססס משמיע המפוח קול עם כל דריכה.
אחותי ואני כבר בקושי יכולות להמתין עד שהסירה תתנפח.
אבל לאבא יש סבלנות והוא ממשיך לדרוך על המפוח, עד שהיא מלאה לחלוטין.
אבא מכניס את הסירה למים ושתינו קופצות פנימה.
בגלל שאני הבכורה יש לי זכות ראשונים על המשוט היחיד. אני מתיישבת בקידמת הסירה וחותרת במרץ.

נו? אז מתחילים את המסלול?
קולו של דודי מעיר אותי מהמחשבות, והסירה ואבא מתפוגגים כלא היו.

אנחנו הולכים לאורך הנחל. יפה כאן אבל חם מאוד, השמש מעלינו ואין צל.
אנה הכלבה מתמלאת בקוצים וקשה לה ללכת,
ואז רותם מדווח שראה נחש.
זהו. אני אומרת. לא רוצה לטייל כאן.
אבל דודי רוצה לטייל.
ניסע מכאן לעין דבשה, הוא אומר.

עין דבשה:

נחל קטן, צלול ומקסים הנמצא במורדות הגולן, בין גונן לגדות.

אנחנו צועדים במים הקרירים במעלה הנחל, המים נעימים ומצננים את החום.
על גדות הנחל צמחיה עשירה. אפשר לראות כאן שיחי פטל, עצי תאנה, נענע פראית שמריחה כמנטה חריפה, עצי דולב ועוד.
המסלול קצר ומוצל ומתאים לכל הגילאים.

בתחילת המסלול פינת ישיבה עם ספסלים. שם פגשנו חבורת פנסיונריות שברכו אותנו לשלום.
המסלול מאוד מומלץ אך לא בפני עצמו, אלא כחלק מטיול באזור. הוא דומה מאוד לעין תינה שנמצא כמה דקות נסיעה מכאן, בהמשך הכביש. עין תינה מעט מאתגר ממנו.
אם יש לכם ילדים ממש קטנים כדאי לבחור בעין דבשה, אם לא – עין תינה מרשים יותר.

קמפינג בכנרת – באיזה חוף להתמקם

החופים היפים, כך אומרים, נמצאים בצידה המזרחי של הכנרת – באזור קיבוץ עין גב.
מי שמכיר אותי יודע שאני משקיעה במחקר לפני שיוצאת לטיולים. ואכן, תחקרתי לעומק מספר מומחים בתחום.
כולם המליצו פה אחד על חוף סוסיתא.
טוב, כדי למנוע אכזבות מעדכנת שנכון לחודש אוקטובר 2020, חוף סוסיתא סגור למבקרים. חבל לנסות. אין אפילו פרצה בגדר.
אז עברנו להמלצה הבאה בתור: חוף כורסי.

חוף כורסי שנמצא קרוב לעין גב, התאחד עם החופים חלוקים ולבנון, ויחד הם הפכו למתחם גדול לקמפינג.
החיובי – החוף לא עד כדי כך מוסדר. כלומר, יש פחים, ברזיות, תאורה, מקלחות ושירותים, אבל בכל זאת נשארה תחושה של טבע. החוף בהחלט לא מפונפן. אפשר להכניס כלבים ומבחינתנו זה יתרון עצום.
השלילי – אפשר להשתדל קצת יותר עם הניקיון, בעיקר של השירותים אבל לא רק. מערכת הכריזה התריעה על היות החוף שקט, כלומר אסור להשמיע מוסיקה ועדיף גם לא לצעוק.
בואו, הדבר הכי מרעיש בחוף היתה הכריזה הזאת, שהביאה את הקריזה.
אם אפשר להפסיק את ההתראות בשעה 21:00 זה יהיה מקסים. תודה.

באיזה מקום להתמקם בחוף:

יש תורה שלמה שעוסקת בבחירת המיקום לזולה. אצל המנוסים זה כבר בדם והם מוזמנים לדלג, אבל אם אתם מתחילים כמוני, ממליצה שתקראו בתשומת לב.
בחירת המיקום לזולה – עשרת הדברות, במקרה יצאו לי עשרה סעיפים, אז זרמתי עם הדברות:
• שטח – כמה שיותר ישר ובלי אבנים.
• שולחן – אם לא הבאתם, כדאי שיהיה לפחות שולחן אחד של החוף.
• תאורה – מומלץ להתמקם ליד עמודי תאורה, אבל לא קרוב מדי. התאורה דולקת כל הלילה והאוהל לא אטום.
• צל – רצוי להתמקם מתחת לעצים. הם מצלים, אפשר לקשור אליהם את רשת הצל שהבאתם וגם ערסל אם שיחקתם אותה. גם חבל ליבוש מגבות.
• מים זורמים – חשובה קרבה לברזיה/מים זורמים, אבל לא יותר מדי כדי שלא יעמדו לכם על הראש כל שוטפי הכלים בחוף.
• שירותים/מקלחות – כנ"ל.
• פחים – בקרבת פחים אבל לא עליהם.
• נוף – בקרבה סבירה לכנרת, הרי באנו לראות את הנוף ולא את החניה.
• ניקיון – שהאזור יהיה נקי
• והכי חשוב – לשים לב מי השכנים שלכם לזולה.

אגלה לכם סוד.
בכל מקום שאני מגיעה אליו, מלון, וילה או אפילו חושה בסיני – קודם כל אני לא מרוצה.
ככה אני, רואה מיד את כל הפרטים, גם השוליים ביותר והלא מושלם קופץ לי לעיניים.
אז יש לי רוטינה קבועה. אני מבקשת לראות חדרים נוספים ורק אחרי שאני בטוחה שהדשא של השכן לא ירוק יותר, אני מרוצה.
בדרך כלל אני בוחרת בחדר הראשון שקיבלתי.
אז זהו, שמסתבר שהרוטינה הזאת לא פוסחת גם על הקמפינג.

עזרא מיד מצא מקום לזולה, מתחת לארבעה עצי צאלון גדולים.
יצאתי מהאוטו, עשיתי סיבוב ועיקמתי פרצוף.
לא קשה להבחין שאני לא מרוצה.
כמו שאמר דודי: עדיף שתהיי מרוצה כי ההבדל אצלך בין מרוצה ללא מרוצה הוא ענק. אין אמצע.

עזרא מנסה לשווק לי את המקום, כאילו היה מתווך נדל"ן.
רונן שותק ונשאר באוטו, מוכן לתזוזה. הוא הרי מכיר אותי טוב מכולם ויודע שאי אפשר לצאת מזה.
כשעזרא מבין שכלום לא יעזור הוא משאיר נציגות במקום, ונוסע לחפש אופציה נוספת.
המקום האחר מקסים אך בשיפוע גדול ומלא באבנים שאי אפשר להזיז. בתוך המים גדלה צמחיה כך שהגישה לשחייה לא נוחה. כמובן שחזרנו למקום הראשון.
עכשיו אני מרוצה.

נותר רק להקים את הזולה:
למקם את רשת הצל בהתייחס לכיוון עליית השמש מחר בבוקר, לפרוש מחצלות, לפתוח אוהלים ולסדר בתוכם את המזרנים ושקי השינה.
אני רציתי אוהל נוסף כחדר ארונות והלבשה, נוח מאוד לבחורות יש לומר.
ליתר בטחון הבאתי לי כרית ולכולנו סדינים.
אל תגלו לעזרא.

עכשיו נשאר רק להנות:

סוף סוף נכנסנו לכנרת.
כבר כמעט שקיעה והמים שקטים, צבועים בורוד וזהב.

כל כך יפה כאן. שנים שלא שחיתי בכנרת. היא מלאה במים ויש כאן ציפורים יפיפיות. ומסביב, אנשים נחמדים. משפחות עם ילדים, זוגות.
אני מגלה שקשה יותר לשחות במים מתוקים מאשר במי ים, כי המלח מציף.
כמה אנשים לידי משליכים חכות למים.
גם רעי, הבן של עזרא תפס לו עמדת דיג שלא יזוז ממנה ביממה הקרובה.
אני אוהבת להביט במצוף שנע על הגלים, דרוכה לקראת הרגע שיצלול. הדגים קטנים ומי שמצליח לדוג משחרר אותם חזרה. מזל.

שלושה גברים בהריון מתקדם מתקרבים למים, הם סוחבים מזרן ים ענק שנראה כמו מזרן זוגי של מיטה. לאחד מהם בקבוק וויסקי ביד.
הם מנסים להישכב על המזרן יחד עם הבקבוק, ללא הצלחה, מתייאשים ויוצאים מהמים, גוררים את המזרן הכבד.
אני כמעט טובעת מצחוק.

מתוך המים אפשר לראות את הרי הגולן המרשימים ומעליהם מתחיל לזרוח ירח עגול וגדול.
מהגדה השנייה נדלקו האורות בבתים של העיר טבריה.
החוף שלנו פרוש מולי ואני רואה שדי מרווח פה. אולי כי אמצע השבוע והפתיחה של הסגר עדיין לא הושלמה. אולי לא כולם יודעים שאפשר כבר לעשות קמפינג.
כך או כך, טוב שלא צפוף כאן. לכל אוהל יש מרחב מחיה, יש כאן גם כמה קרוואנים. חלקם מרשימים מאוד.

אנחנו יוצאים מהמים ומתחילים לארגן ארוחת ערב, כדי לא לפגוע ברגשות הצמחונים לא אפרט מה הנחנו על הגריל.
היה טעים אש.
אנה הכלבה כל כך התלהבה מהאוהל, נכנסה אליו והציצה מידי פעם מהפתח, מחייכת.
ייתכן ונקנה לה אוהל קטן ונמקם בסלון.

להפתעתי, למרות שהתכוננתי ללילה לבן, הצלחתי בסופו של דבר להירדם כשאנה ישנה על המזרן, ביני לבין מיקה.
התעוררתי מעט אחרי הזריחה והצצתי לכיוון המים מחלון האוהל.
רעי כבר בעמדה שלו דג, כאילו לא הפריד הלילה בין אתמול להיום.

המים שטוחים כמו פלטה, אף גל אחד לא מזיז אותם.
צבע המים והשמים התאחד ליחידה אחת קסומה.
על צמרות העצים שהציצו מתוך המים עמדה להקת ציפורים קטנטנות. על האבנים בחוף ענפה לבנה.
בתוך המים שט לו קורמרן שחור, שבטעות חשבתי שהוא ברווז. מידי פעם צלל ונעלם, כנראה בעקבות דג.
רעי ואני נכנסנו למים ושחינו לעומק. רק שנינו ערים בכל החוף הזה.

חזרנו לזולה, עזרא הכין קפה שחור ולאט לאט התעוררו כולם.
דודי נסע למכולת שבקיבוץ עין גב והביא ביצים ועגבניות לשקשוקה. גם שקיות קרח אותן הכנסנו לצידניות.
עזרא הכין שקשוקה מהסרטים.

על שפת המים הקמתי את אוהל הים, ליד עץ אקליפטוס, ככה שישבנו ממש על שפת ים כנרת, מתחת לדקל שפל צמרת.

היום עבר בנעימים עם טבילות רבות בכנרת, שבכל שעה נראית קצת אחרת, אבל תמיד כל כך יפה.
אולי נשאר לילה נוסף? שאלתי כשאכלנו ארוחת צהרים מאוחרת. הופה! צחקו כולם.
מי היה מאמין שכל כך אהנה כאן.

פירוק הזולה לוקח שניה.
זה די מדהים כי ההכנות והאריזות נמשכו יום שלם, ההקמה לקחה זמן והינה הכל מתפרק ברגע, כאילו לא היה.

שנייה לפני שנסענו, כשכבר היינו באוטו, עצר לידינו רכב.
מתוכו יצאו זוג צעירים וכלב.
הם הסתכלו על הזולה ונראו מרוצים.

מצאתם את הזולה המושלמת, אמרתי להם.
איזה כייף, אמרה הבחורה.
יש כאן צל? היא שאלה
ברוב שעות היום, עניתי.
כמה זמן תהיו פה? שאלתי אני
אין לנו מושג, אמר הבחור וחייך, זה לא שיש לנו עבודה לחזור אליה. כלום לא מחכה לנו.

כשהתחלנו בנסיעה הביתה חשבתי לעצמי שאפשר לראות בזה יתרון, שכלום לא מחכה לנו.
הינה, בזכות החופש הזה מצאתי את עצמי עם המשפחה והחברים, בסוף חודש אוקטובר, באמצע השבוע, בקמפינג בכנרת.

ומיד התחלתי לתכנן את ההרפתקה הבאה.

אוהבים קמפינג ליד המים, אבל מעדיפים חדר על המים בסיני המדהימה? פוסט על החופשה המשפחתית שלנו בסיני
אוהבים טיולי מים? פוסט עם המסלול הכי יפה בארץ – נחל כזיב 
מחפשים חוף ים מדהים במרכז הארץ שאפשר לשלב בו טיול קטן? פוסט על שמורת הטבע חוף גדור

קמפינג בחוף כורסי – מתכון טיול:

מיקום: בגדה המזרחית של הכנרת, צפונית לקיבוץ עין גב.
אופי החוף: רצועת חוף ארוכה המאגדת בתוכה שלושה חופים – כורסי, חלוקים ולבנון. חוף מוסדר אבל לא מפונפן. אפשר למצוא כאן מקלחות + שירותים, עמודי תאורה, ברזיה, שולחנות פה ושם, שירות פינוי אשפה. אין שירותי הצלה.
משך הקמפינג: כמה שתרצו. אחרי כל כך הרבה טרחה בהכנות חבל להישאר רק לילה אחד.
בוויז: חוף כורסי.
בכמה מילים: קמפינג בכנרת הוא פשוט יחסית מהסיבה שמימיה מתוקים. ככה שמי שלא אוהב מקלחות ציבוריות הרוויח. הכנרת כל כך יפה ותמיד מעניינת – היא משתנה מרגע לרגע.
עונה: עונות המעבר. בקיץ חם פה למות ובחורף, נו. מי עושה קמפינג בחורף.
דרגת קושי: הכי קשה לארוז לקראת הקמפינג.
כלבים: מתאים מאוד.
מידע שימושי: בקיבוץ עין גב הסמוך מכולת נוחה להשלמת חסרים. מול הקיבוץ מרינדו -קצביה/מעדניה/מסעדה משובחת במיוחד. המסעדה מתפקדת כרגע במתכונת טייק אווי.
המלצה מחוץ למסלול למתעקשים לטייל, לכל המקומות – הכניסה ללא תשלום:
1. עין דבשה או עין תינה – שניהם מסלולים מקסימים וקצרים ככה שאת לא מרגישה גמורה עוד לפני הקמפינג.
2. גן לאומי סוסיתא – אתר ארכיאולוגי מרהיב ביופיו, לטעמי אחד מהיפים בארץ. נמצא מעל קיבוץ עין גב. כמו בכל מקום בגולן – שימו לב לא לצאת מהשבילים. סכנת מוקשים. האתר אינו מוצל. מומלץ מאוד לקראת השקיעה.
עלויות: אנחנו היינו כ-26 שעות, לילה אחד – התשלום היה 67 ₪. בהחלט סביר לארבעה אנשים. בכניסה לוקחים פתק, ממש כמו לחניה ובסיום משלמים במכונה ביציאה. ממליצה לשלם במחסום היציאה משום שהמכונה שלפני עשתה בעיות.
משפט סיכום: בפעם הבאה נגיע לפחות ליומיים.
מדד צפיפות: 9. בסוף חודש אוקטובר, בשלהי הסגר השני ובאמצע השבוע – היה ממש מרווח. הבנתי שלקראת סוף השבוע המקום התמלא.
מדד נקיון: 8
ציון: 9

הפוסט קמפינג בכנרת – כל מה שצריך כדי להנות בקמפינג עם ילדים הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.