יצאנו למסע בן 3 שבועות שהתחיל והסתיים במדריד, אחת מהערים האהובות עלינו ביקום, ממנה המשכנו אל פיקוס דה אירופה ומשם אל חבל גליסיה הפראי.
בפוסט הזה אספר לכם על פיקוס דה אירופה שיכול להיות יעד בפני עצמו לטיול מרתק.

פיקוס דה אירופה – מידע כללי קצר:

שמורת טבע שנמצאת בנסיכות אסטוריאס, בצפון ספרד. אסטוריאס היפיפיה והירוקה גובלת מצד מזרח בקנטבריה, מדרום בקסטיליה ולאון, במערב בגליסיה ובצפונה נמצא מפרץ ביסקיה. הקרבה לאזורים האלה מאפשרת שפע של אופציות לטיולים נרחבים, האפשרויות כל כך רבות שחייבים להתמקד. אנחנו החלטנו להתמקם בפיקוס דה אירופה, שגם הוא עצמו ענק ולא ניתן למצות אותו בשבוע.
פיקוס דה אירופה מזכיר בנופיו הדרמטיים את הדולומיטים והאלפים, אבל פחות מתוייר מהם. רוב התיירים חובבי ההרים שמגיעים לספרד, בוחרים לטייל בפירנאים. זאת סיבה מספיק טובה עבורי להחליט ההפך, למרות שאני בטוחה שגם הפירנאים מרשימים מאוד.

עלות הלינה בעונת הקיץ הבוערת תהיה כ 150 יורו ללילה למשפחה בבית/צימר מקסים, האוכל זול בצורה משמעותית מהארץ, היין במסעדות עולה כמעט כמו מים ובסופרים תוכלו למצוא יין מעולה בשלושה יורו. מסלולי הטיול בטבע – בחינם. לעיתים תהיה עלות גבוהה על אמצעי התחבורה לנקודה מסוימת – רכבל, פוניקולר וכו. יש כל כך הרבה אופציות למסלולי טיול בטבע שאפשר בקלות לוותר עליהם.
נהוג לחלק את הביקור בשמורה לשני אזורים, סביבם נמצאים מוקדי הטיולים והאטרקציות המפורסמות, אם אפשר בכלל להגדיר טיול סביב אגמים, שחיה בנחלים או ביקור בכפרים קטנטנים, כאטרקציה. סביב העיירה פוטוס שנמצאת בחלק של נסיכות קנטבריה וסביב העיירה קנגס דה אוניס שנמצאת באסטוריאס. המרחק בין שני האזורים ברכב הוא כשעתיים לכיוון (ללא עצירה), בכבישי נוף מפותלים וצרים. לא מסע שנרצה לעשות ביום אחד. אנחנו בחרנו להתמקם ליד קנגס דה אוניס וויתרנו לחלוטין על אזור פוטוס מהסיבה שאנחנו לא אוהבים להחליף הרבה בתים במהלך הטיול ויש לנו חיבה לשהות ארוכה ומעמיקה באזור אליו אנחנו מגיעים.
האתר הרשמי של פיקוס דה אירופה למידע מקיף.

איך מגיעים לפיקוס דה אירופה?

יש אין ספור אופציות, אף אחת מהן אינה בטיסה ישירה. יתכן וזאת הסיבה שלא תמצאו שם הרבה ישראלים, אנחנו לא פגשנו דובר עברית אחד.

בטיסה – אפשר להגיע בטיסת קונקשן (לרוב דרך מדריד) אל שדה התעופה באסטוריאס שנמצא קרוב לעיר אוביידו, מקובל יותר להגיע אל שדה התעופה בעיר בילבאו שבבסקים (ולשלב עם טיול נפלא בסן סבסטיאן), יש עוד שדות תעופה באזור כמו זה שבעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה בגליסיה. אבל בואו לא נתפזר. מכל מקום יקח לכם זמן לא מבוטל לנסוע אל השמורה.
ברכב – שתי האופציות ההגיוניות הן מברצלונה או ממדריד. אנחנו בחרנו להגיע ממדריד כיוון שאנחנו אוהבים אותה הרבה יותר מאשר את ברצלונה ותמיד תמיד נשמח להגיע אליה. הנסיעה היא טיול בפני עצמו שכן הדרך יפיפיה.

הדרך ממדריד לפיקוס דה אירופה:

אנחנו מתחילים בנסיעה הארוכה לפיקוס דה אירופה שנמצא שש שעות נסיעה מכאן, בהנחה שלא עוצרים בדרך. בוחרים בכבישים ללא אגרה, כדי לחוות את הדרך היפה.
לאט לאט הנוף משתנה מצהוב, צפוף וצחיח, לשדות מוריקים וגבעות יפיפיות.
אנחנו יורדים מהכביש הראשי לכפר קטן, הרחובות ריקים ואנחנו מחפשים מקום לעצור בו ולשתות קפה.
המקום היחיד בכפר נראה נטוש, כמה כסאות פלסטיק מחוץ למבנה קטן, אבל בפנים – הפתעה.
המוני אנשים יושבים מול צלחות עצומות, עליהן מונחת ארוחת צהרים ענקית ושומנית.
צ'יפס, קבבים, כמה ירקות ועל כל הטוב הזה מונחות חתיכות חמון, אותן פורס בעל המקום בעדינות, דקיקות דקיקות, מרגל חזיר גדולה שמונחת על הבר בפתח המסעדה.
המסעדה מוקפת בצמחיה עשירה ונחל זורם מתחתיה. הנוף עומד בניגוד מוחלט לאווירה השמנונית שבתוכה.

אנחנו מוצאים מקום פנוי על הבר, בין כוסות הבירה הריקות, שנחות כאן עד שלמישהו יהיה זמן לפנות אותן לשטיפה.
בעל המקום שהוא גם המלצר, הברמן והקופאי, מתרוצץ משולחן לשולחן, בקושי מעיף עלינו מבט.
מזמינים קפה, באופן מפתיע יש לו אפילו חלב סויה. מיקה מזמינה מיץ תפוזים ובעל המקום סוחט לה אותם במסחטה ידנית ענקית, מסנן את בשר התפוז למיץ צלול מתוק וטעים. למיץ טעם ברור כזה, כמו התפוזים שהיינו קוטפים ישר מהעץ כשהיינו ילדים, לפני שהכל הפך למתועש ומהונדס.
אנחנו ממשיכים בנסיעה בין כפרים קטנים ושדות חמניות. את הכביש חוצות מידי פעם מכונות חקלאיות שלא ראיתי כבר שנים, מחוברות לטרקטורים ענקיים.

הכביש מתחיל לטפס על הרים עצומים, הופך צר ומפותל, הצמחייה צפופה, מצוקים מכל עבר והטמפרטורות צונחות. למרות היופי עוצר הנשימה, הנסיעה כבר קשה מאוד ואנחנו חייבים לעצור לרגע את רכבת ההרים הזאת.
עוצרים ליד אגם ענק בעיירה ריאנו Riaño שנמצאת בלאון (בקהילה האטונומית קסטיליה ולאון שמקורן בשתי ממלכות קדומות אבל זה לפוסט אחר), המראה מרהיב, אבל כל כך קר. אני מסתכלת על רונן מהבנות. כולנו לבושים בבגדי קיץ מינימליים איתם עזבנו את מדריד הלוהטת וכאן 14 מעלות בקושי. אנחנו מחלצים מערמת המזוודות כמה בגדים ומתכסים. האמת שבדקתי את מזג האויר לפני שיצאנו, אבל בחום של ישראל ומדריד, חשבתי שהאפליקציה טועה.

אנחנו נוסעים כבר שעתיים בכביש המתפתל הזה, מידי פעם חולפים על פני כפר קטן שמכיל בתים ספורים עתיקים ומטופחים, החצרות מלאות בפרחים וגידולי ירקות, על אדני החלונות עציצים משגעים. וכאילו לא מספיק נידח כאן, הוויז מפנה אותנו לכביש תלול שבקושי מספיק לרכב אחד, אלוהים איפה הכפר שלנו נמצא? בעננים?
ערפל כבד מכסה את הכביש וסוף סוף, לאחר כמה קילומטרים נראים כמה בתים צבעוניים וצפופים.

הכפר שלנו בפיקוס דה אירופה – Vis:

יומיים לפני שאנחנו יוצאים לדרך, אני מקבלת הודעה מבעלת הבית שלנו ג'ני עם הסברי הגעה:
אם אתם מגיעים מריאנו Riaño, כותבת לנו ג'ני, הפנייה היא ימינה ממש אחרי הכפר Santillan.
כשתגיעו לכפר (2.5 ק"מ מהכביש הראשי), תפנו שמאלה בכיכר כשתראו את קבוצת ההוראוס hórreos (אסמי עץ על עמודי אבן) ותחפשו מיד מקום חניה. אי אפשר לנסוע הרבה מעבר להוראוס, אז אין טעם לנסות. הבית שלנו הוא הבית הלבן בקצה הדרך הזו. לא תראו את הבית עד שתגיעו בהליכה אל סוף הדרך.
חשוב מאוד – אם אתם משתמשים ב-GPS, אל תכניסו AMIEVA; זה השם של האזור העירוני אבל גם שם של כפר אחר. זכרו שהכפר נקרא Vis אבל בגוגל מפות הוא נקרא VISTA.

אלוהים ישמור! למה זה כל כך מסובך? כבר מאוחר מידי לבטל ונותר רק להתפלל שאי פעם נמצא את הכפר.

אנחנו מחנים את הרכב ליד ההוראוס בכפר הפצפון. שתי זקנות יושבות בפתח בית קטן ומחייכות אלנו. בתנועות ידיים הן מסבירות לנו שכדאי לסובב את הרכב עם הפנים החוצה, כי אח"כ יחנו כאן עוד מכוניות ולא נצליח לצאת לעולם. לאחר שמסתיימת סאגת החנייה, הן מסבירות בתנועות ידיים איפה נמצא הבית שלנו.

גשם מתחיל לרדת ואנחנו מתקדמים אל בית קטנטן, בפתחו עומדת ג'ני, בעלת הבית – אישה מבוגרת, קטנה וחייכנית שמדברת במהירות באנגלית צחה.
מסתבר שג'ני היא אירית שלימדה ספרדית באוניברסיטה באנגליה והחליטה בפנסיה שלה לעבור לכפר הקטנטן הזה בספרד וללמד את הספרדים אנגלית דרך האינטרנט.
בכלל לא אכפת לה שאנחנו עומדים בגשם עם התיקים על הגב. אנחנו הולכים אחריה, מנסים לעמוד בקצב המהיר. היא מסבירה ומסבירה, מצביעה על ההרים שמסביב ומספרת לנו על נקודות תצפית ומסלולי הליכה. הגשם נוזל לי על הפנים והגוף אז אני מהנהנת ומידי פעם אומרת וואו אבל רק מחכה שכל זה יגמר.

ג'ני הנמרצת מבחינה סוף סוף שאנחנו רטובים לחלוטין ומשחררת אותנו לתוך הבית העתיק הפצפון.
הבית בנוי משתי קומות. בקומה התחתונה סלון קטן עם מטבח וחדר שירותים, בקומה העליונה שני חדרי שינה מרווחים וחדר מקלחת ושירותים מחבר ביניהם. הבית מבריק ומצוחצח, המצעים הלבנים מגוהצים וריחניים ומהחלון הענק שבחדר השינה שלנו נשקף נוף מרהיב, שאי אפשר להסביר במילים.

החיים בכפר בפיקוס דה אירופה – היחסים עם ג'ני מתחממים:

מלבד הבית שג'ני משכירה לנו, היא מארחת אנשים בחדר העליון בבית שלה.
זאת כנראה משמעות האות P שמקובעת על קיר הבית הלבן שלה. פנסיון.

היחסים ביננו מתחילים בקרירות מסוימת.
אני מופתעת מזה שג'ני ואנחנו חולקים קיר משותף, שהכניסה הקטנטנה צמודה לכניסה שלה.
מי רוצה לגור צמוד לבעלת הבית שלו?
זה לא כתוב בשום מקום, העניין הזה. אני מתלוננת לרונן.
ככה זה, רונן עונה.
היא מעצבת אותי, אני אומרת לו. היא כל הזמן זזה, רצה מפה לשם עם הסל שלה ומדברת.
מה נתפסת עליה? רונן מתרגז. היא אישה מקסימה.
טוב, הוא לא דוגמא לכלום, מה כבר אפשר לצפות ממי ששמו אותו בגיל שלושה ימים בבית ילדים? הקיבוצניקים האלה, מסתדרים עם כולם. הם לא אנשים נורמליים.
לאן אתם מטיילים היום?
ג'ני מבהילה אותי בקולה הרם כשאני יושבת לבדי על ספסל העץ בכניסה הקטנטנה, בוהה לי בשלווה בהרים.
לאגמי קבדונגה אני עונה.
ג'ני מעקמת פרצוף.
זה מקום מאוד תיירותי, צפוף שם. בעונת הקיץ העמוסה סוגרים במחסום את הכביש והגישה היא רק באוטובוסים שיוצאים מהתחנה בקנגס דה אוניס. אני לא ממליצה. חוץ מזה יש ערפל היום ותפספסו את הנוף היפה.
מה זה היא לא ממליצה? אני חושבת לעצמי. בגלל תמונת האגמים המדהימים האלה בכלל הגעתי לכאן.
אני מחייכת חיוך מאולץ, ממשיכה לבהות בהרים.

ג'ני נעלמת לרגע וחוזרת עמוסה במפות. את הגדולה ביותר היא פורשת על שולחן העץ במרפסת שלנו.
אני ממליצה על המסלול הזה, היא מצביעה על נקודות, מסמנת עיגולים וחיצים עם העט שלה.
אתם מתחילים כאן, פונים ימינה ועולים עם השביל, בנקודה הזאת יפתח לכם נוף מרהיב להרים משני הצדדים. אחר כך אתם עולים לכאן ואז עולים לכאן.
אני שותקת, מנסה למצוא איך אומרים עליות באנגלית. מרוב שאני לא סובלת עליות המילה הזאת פשוט לא נכנסת לי לראש.
איך אומרים עליות? אני צועקת לרונן שנמצא בקומה השנייה.
סטיפ הוא צועק לי בחזרה.
אני לא אוהבת סטיף, אני אומרת לה.
סטיפ ג'ני מתקנת אותי.
ג'ני אירית וגם מורה לאנגלית. היא מדברת אנגלית ברורה כזאת, מדגישה כל הברה ומזיזה את השפתיים כאילו היא מדברת לחרשים.
אבל ככה זה בהרים היא אומרת, יש עליות.

יש מים בטיול הזה? אני שואלת אותה. אגם, נחל, משהו?
לא היא אומרת. יש יער ונוף משגע.
אני רוצה מים, אני אומרת לה. במדינה שלנו אין כמעט מים ואני אוהבת נוף של מים.
ג'ני שוב שולפת את המפה הענקית.
זה מסלול צמוד לנחל.
אתם מתחילים כאן והולכים עם השביל לאורך הנחל, עד שאתם מגיעים לבריכה הגדולה.
השביל שטוח, כמו שאת רוצה. אין כמעט עליות, אבל גם אין את הנוף של ההרים שזה חבל.
אבל אתם צריכים לצאת מוקדם, היא מביטה בשעון שלה בפרצוף סקפטי. יש שם חניה קטנה מאוד שמתמלאת מהר.
ג'ני הולכת, משאירה אותי עם ערמת המפות.

אני מקווה שבזה נגמרה השיחה, אבל היא חוזרת עם סל ובו פירות מוזרים עטופים בעלי כותרת יבשים.
תטעמי, היא נותנת לי פרח כזה.
אני לא יודעת מה עושים עם הפרח הזה וגם לא כל כך בא לי, אני עדיין עם הקפה של הבוקר.
אבל בגלל שאני מנומסת אני לוקחת פרח אחד ומסתכלת עליו.
ג'ני מדגימה לי איך מקלפים את העלים. היא מעיפה את העלים ובתוכם מתגלה פרי קטן וכתום, מזכיר עגבניית שרי עגולה.
הפרי נעלם בפה שלה, היא מתמוגגת.
אני עושה כמוה. וואו. הטעם מעניין. חמוץ וגם מתוק, רך וגם קשיח, עסיסי אבל לא נוזלי.
ג'ני מחייכת אלי, מרוצה.
אני רואה שאת אוהבת, היא אומרת.
היא משאירה את ערמת הפרחים היבשים על השולחן.
אני הולכת לקטוף אגסים, היא מדווחת ומתרחק במרץ עם הסל הריק, נעלמת בין העצים במורד ההר שאין סיכוי שאי פעם ארד בה, כי עליה עצומה תחכה לי כשארצה לשוב לבית.

עד שאנחנו זזים, כבר צהרים. אנחנו נוסעים לעיירה הגדולה קאנגס דה אוניס Cangas de Onís, שנמצאת רבע שעה נסיעה מכאן. אנחנו הולכים ברחובות היפים של העיירה עד לגשר הרומי Old Roman Bridge עליו תלוי צלב מרשים. מתחת לגשר זורם נחל והמראה משגע. אנחנו מתיישבים ליד הנחל, מתלבטים לאן להמשיך מכאן.

אנחנו כבר רעבים מאוד, אז אנחנו בוחרים בגוגל מאפס את המסעדה עם הציונים הכי טובים, מניסיוננו אלה המסעדות שתמיד נמצא בהם משהו ללא גלוטן ומודעות לצליאק. ובאמת יש להם תפריט המציין מה הן המנות ללא גלוטן. האוכל נפלא ואנחנו מרוצים מאוד. ג'ני מספרת לנו אחר כך שזו המסעדה הכי טובה באזור. מצרפת לכם קישור לאתר המסעדה, כי כדאי להזמין מקום מראש: המסעדה המצוינת.
אנחנו ממשיכים לסופרמרקט, כי בכפר שלנו אין אפילו מכולת וצריך למלא במשהו את המקרר. מפה לשם נהייה כבר מאוחר. השמים מעוננים, אבל כמעט ואין כבר ערפל.
בוא נעלה לאגמי קבדונגה, אני אומרת לרונן. כבר מאוחר אז בטח יהיה ריק.
אנחנו מספיקים לעלות על האוטובוס, שניה לפני שהוא יוצא. האוטובוס באמת ריק.

אגמי קבדונגה Lakes of Covadonga:

אגמי קבדונגה ששמותיהם מתוקים ממש – לאגו דה אנול ולאגו דה לה ארצ'ינה,
נחשבים לאחד מגולות הכותרת בפיקוס דה אירופה ובצדק. הבעיה שבעונת הקיץ, כמו שכבר הבנתם מדבריה של ג'ני, האגמים עמוסים בתיירים. כיוון שהכביש לאגמים צר מאוד ותלול, בעונת השיא הוא נחסם והגישה היא רק באוטובוסים שיוצאים מהתחנה המרכזית בקנגס דה אוניס.

מאוד קל למצוא את התחנה, פשוט תחנו את הרכב באחד מהחניונים במרכז העיירה ותשאלו מישהו איפה התחנה. הכל כאן קטן ואין בעיה ללכת ברגל.
תדירות האוטובוסים גבוהה ולא תצטרכו להמתין יותר מחצי שעה. אנחנו הגענו במקרה שניה לפני שהאוטובוס יצא, קנינו במהירות כרטיסים במשרד התחנה והינה אנחנו כבר יוצאים לדרך.
האוטובוס מתחיל לנסוע במעלה ההרים, הנוף עוצר נשימה אבל קשה להתמקד בו כי הנסיעה מפחידה.
הכביש צר מאוד, תהום עצומה מצידו הימני ומידי פעם יורד ממול אוטובוס מההר. הנהגים מדברים ביניהם דרך מכשיר קשר, מתאמים מקומות מסוימים בהם יחלפו אחד מול השני במרחק מילימטר זה מזה.
אני נזכרת בכביש למנלי בהודו, איזה פחד.
הדבר המשמח הוא שאני לא רואה אוטובוסים מרוסקים בתהומות למטה, שזה מעולה.
מידי פעם נראים בתים קטנים של רועי כבשים. הנוף באמת מהיפים שראיתי.

אנחנו יורדים בפסגת ההר, השביל לאגם הראשון בעליה מטורפת.
אני מתנשפת, משתרכת מאחור.
בפסגת ההר מתגלה אגם מקסים וסביבו פרות ג'ינגיות מתוקות.
אנחנו מקיפים את האגם, נזהרים לא לדרוך על הקקי הריחני של הפרות, שנמצא כאן בכל מקום.

יש כאן כמה שבילי הליכה קלים ונעימים, נחמד לטייל בהם כי כל העצלנים נשארים שרועים ליד האגם. ככה תמצאו את עצמכם כמעט לבד בטבע המשגע הזה, תפגשו בקתות רועים ותקבלו זוית ראיה משגעת על האגם.
מאחד השבילים אנחנו רואים חבורה של צעירים עם שקי שינה, יושבים באזור שלא ניתן לראות מהאגם, מצחקקים ומאושרים. הם כנראה מתכננים להישאר כאן ללילה ולכן מסתתרים במקום מרוחק. למטב ידיעתי אסור לישון כאן.

כשאנחנו מתחילים ללכת לאגם השני, ערפל פתאומי מכסה את ההר. בקושי אפשר לראות את השביל והאגם נעלם.
איזה אגם מקסים, הילדות צוחקות, עומדות מול האגם שאייננו.

ג'ני צודקת. חובה לבחור יום עם ראות מוצלחת כדי לחוות את הנוף המשגע הזה.
איך ירדנו באוטובוס מההר בערפל הזה? בחיי שמדובר בנס. כנראה שהנהג מכיר את הדרך בעל פה, כי את הכביש אי אפשר לראות.
ג'ני שומעת אותנו מתקרבים ומיד יוצאת החוצה, עם הסל כמובן.
איך היה בנחל היא שואלת?
היינו באגמי קובדונגה, אני אומרת בבושת פנים.
היא מעקמת פרצוף.
מחר נלך לנחל, אני מנחמת אותה.
יופי, ג'ני אומרת, היא מכניסה את ידה לסל ונותנת לכל אחד מאיתנו אגס.

קובאדונגה – אתר עלייה לרגל:

אתר מפורסם נוסף נמצא בדרך לאגמים, זהו אתר עליה לרגל למאמינים אבל גם לתיירים רבים. והוא מוקדש לגברתנו מקובדונגה, לזכר קרב קובדונגה.
האוטובוס שיקח אתכם אל האגמים יעצור כאן בדרכו להרים. אפשר לרדת כאן בהלוך או בחזור ולהמשיך עם האוטובוס הבא. אנחנו ויתרנו על ביקור כאן, אבל חייבת לציין שמחלונות האוטובוס נראה המקום יפיפה ושווה ביקור. בגלל שאני אוהבת אתכם, מוסיפה כאן מעט חומר על המקום שהכנתי עבור עצמי.

יש לאתר הזה משמעות רבה בעיני הנוצרים. העיירה קנגאס דה אוניס הייתה בעברה בירת השלטון האסטורי. כאן בקובדונגה ניצח המלך דון פלאיו בשנת 722 בקרב קובאדונגה המפורסם Batalla de Covadonga. ניצחון זה הוא נקודת ציון חשובה במאבק הנוצרים נגד הפלישה המוסלמית. כאן החלה הרקונקיסטה – תהליך הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי על ידי הממלכות הספרדיות הנוצריות, עד שסילקו לחלוטין את המוסלמים בשנת 1492.
על פי אמונת המקומיים מריה אימו של ישו סייעה למלך דון פלאיו לנצח בקרב הקשה את המוסלמים הרשעים.

מה אפשר לראות כאן?
The Basilica de Santa Maria la Real de Covadonga – בזיליקת סנטה מריה לה ריאל דה קובדונגה: בזיליקה יפיפייה ממנה נשקף נוף מדהים של ההרים.
The Santa Cueva de Covadonga – המערה הקדושה של הבתולה של קובדונגה. היא מקום הקבורה של המלך פלגיוס (המלך הראשון של נסיכות אסטוריאס) והמלך אלפונסו הראשון, בתוכה נמצאת קפלה קטנה ובה דמות הבתולה הקדושה.
The Collegiate Church of Nuestra Senora de Covadonga – כנסיית גבירתנו של קובדונגה, נבנתה במאה ה- 16

טיול לבריכה הירוקה – Hoya De San Vicente:

את הבריכה הירוקה היפה, שנמצאת בסיום המסלול לנחל, עליו המליצה ג'ני – רואים מהכפר שלנו. אפשר ללכת אליה מהבית שלנו ברגל, אבל היא נמצאת בתחתית ההר והעליה משם חזרה נראית לי קשה מידי. מזכירה לכם שאני לא אוהבת עליות.

ג'ני עושה את המסלול הזה בקלילות מהבית וככה גם השכן הלא צעיר, שבאחד משיטוטי בכפר תפס אותי לשיחה והמליץ לי בתנועות ידיים על המסלול.
ניכר שמאוד גאים כאן בכפר על זה שאחד ממסלולי הטיול היפים בפיקוס דה אירופה, מתחיל בין הבתים שלהם.
בכל אופן, אנחנו מחליטים לנסוע ברכב ולהתחיל את המסלול מתחתית הערוץ. ג'ני שכבר הבינה שהפעם לא מתארחת אצלה משפחה של מטפסי הרים, לא מתאכזבת מההחלטות שלנו.

נקודת ההתחלה היא במפגש בין שני נהרות מטריפים – הסלה Sella River והדוברה Dobra River.
כדי להגיע לתחילת המסלול שימו בגוגל מאפס: .Senda De la Hoya De San Vicente
את הרכב אפשר להחנות בחניון הקטן של המסעדה שתמצאו בתחילת המסלול או כמו שאנחנו עשינו – בחניות קטנות שנמצאות לאורך הכביש הראשי ומשם ללכת בזהירות לצד הכביש עד לתחילת המסלול. כדאי להגיע מוקדם כי החניות מתמלאות מהר מאוד.
כבר כשאנחנו צועדים לאורך הכביש, אנחנו שומעים את שאון המים הנפלא של הנהר. בפתח בית עומד סבא חביב ומנפנף לשלום לעוברים ולשבים. אנחנו כאן כבר כמה ימים, חולפים על פני הכביש הזה בדרכנו לכפר והסבא הזה תמיד כאן, מנופף לשלום. מקסים, לא?
אנחנו חוצים בזהירות את הכביש לצד השני ונכנסים במסלול המסומן אל תוך היער, משמאלנו זורם נהר הדוברה. הצמחייה ירוקה ושופעת כאילו אנחנו לא באמצע יולי. מזג האויר חם אבל השביל מוצל ברובו ומהנהר עולה משב רוח קריר ונקי כזה שמנעים את האוירה הצוהלת גם ככה.

אנחנו עוברים על גשר רומי מקושת קטן ועתיק לצידו השני של הנהר. מכאן ילווה אותנו הנהר מצד ימין. השביל רחב ונוח, מראה המים והצמחיה שסביבו משגע. מידי פעם אנחנו חולפים על פני בקתת רועים ופוגשים גם כבשים ג'ינג'יות מתוקות.
בואי רגע, קורה לי רונן, בלחש. הוא עומד ומסתכל לנהר.
תראי. שם. הוא לוחש כאילו הוא בפעילות מטעם המוסד ומצביע בסתר על נקודה במים.
אלוהים, אני בקושי משתלטת על האינסטינקט שלי לצרוח. יש שם נחש מים ענק ששוחה לו בנחת, צף על המים בכייף שלו, חסר לו רק מזרן ים וקוקטייל.
אם יש משהו שאני שונאת בעולם הזה אפילו יותר מעליות – זה נחשים.
בוא נחזור. אני לא ממשיכה בטיול הזה, אני לוחשת כנראה חזק מידי.
מה קרה? שואלת מיקה
מה יש שם? שואלת ימה
כלום, אני עונה בקול מזויף.
אל תעשי דרמה, לוחש רונן.
טוב, אני מתעשתת ועונה לו בלחש. נמשיך, אבל לא נכנס למים. בשום פנים ואופן.
לאורך הנחל אנחנו עוצרים במקומות יפיפיים. השביל עובר בתוך הצמחיה, תמיד לאורך הנחל. מידי פעם אנחנו רואים אנשים מתרחצים, חלקם נהנים ממפלים קטנים וחמודים.
השביל נעשה צר וחלקו עובר על סלעים חלקלקים, בשלב הזה כדאי ללכת בזהירות.
לאחר מקטע האבנים, בדיוק כשהעניין מתחיל לחזור על עצמו, השביל מתרחב מאוד ומגיע אל משטח עצום של חלוקי נחל ובסופו מתגלה הבריכה הטבעית הירוקה, נוצצת כמו אימרגד ענק.
מסתבר שכל תושב שחי באסטוריאס ביקר כאן כמה פעמים בחייו, ממש כמו שאין ישראלי שלא היה בסחנה (אני מקווה). בואו, אין כאן את כמות האנשים שבסחנה וגם אף אחד לא מנפנף כאן על מנגל כן? האוירה תרבותית אירופאית אבל המקום די מלא.
אנחנו מוותרים על שחיה בברכה העמוסה הזאת, חוזרים מעט אחורה ומוצאים חוף קטן ומוסתר בו אנחנו לבדנו, למעט זוג מאוהב שמפסיק לרגע את הפוצי מוצי כשאנחנו מפתיעים אותם ולאחר שאנחנו מתרגלים אלה לנוכחותם של אלה – הם ממשיכים בפעילות בכייף שלהם.
הבנות נכנסות למים הקפואים, מאושרות. אני אמנם פוחדת מנחשים, אבל יש לי זיכרון של ציפור ומה שקרה לפני שעתיים כבר לא מעסיק אותי עכשיו.

אנחנו עושים פיקניק על שפת הנחל, מסתכלים על הפרפרים, הצמחים וזרימת המים. מאושרים.
אפשר לבלות כאן יום שלם, זה באמת אחד ממסלולי הטיול השווים, שאיכשהו לא הגיע לידיעת התיירים. מזל שג'ני המקומית המליצה לנו עליו. מושלם כאן.
אנחנו חוזרים באותה הדרך לרכב שהשארנו בחניה. מנופפים לשלום לסבא החמוד וחוזרים לכפר שלנו, מאושרים.

קאנגס דה אוניס Cangas de Onís:

העיירה המתוקה הזאת שחוזרת שוב ושוב בפוסט הזה, היתה בעבר בירת הממלכה האסטורית. היום היא מתפקדת כבסיס לטיולים בצד האסטורי של פיקוס דה אירופה וכמובן כעיר גדולה הנותנת שירות לכפרים הקטנים.
העיירה הזו היא נקודת היציאה לשני אתרים מפורסמים שנחשבים אתרי חובה בפיקוס דה אירופה – אתר העלייה לרגל של קובדונגה ואגמי קובדונגה.

העיירה מזכירה עיירות טיילים תיירותיות אחרות באירופה, יש לה אזור עתיק הבנוי סביב נהר הסלה, לשכת תיירות לא מאוד מתפקדת, שפע של מסעדות מקומיות הנקראות כאן לרוב סידריות (מהמילה סיידר), בתי קפה, חנויות מקומיות וחנויות תיירותיות, סופרמרקטים, תחנות דלק. בתי מלון קטנים ודירות אירוח, שום דבר מיוחד.

אני לא ממליצה לישון כאן, יש שפע של כפרים מקסימים באזור ובהם בתים ודירות קטנות להשכרה. הרבה יותר אותנטי ונעים בכפרים.
המקום הכי יפה בקנגס דה אוניס, לדעתי, הוא הגשר הרומי Old Roman Bridge ואני ממליצה לא להתעצל ולהסתפק בתצפית עליו מלמעלה כמו רוב התיירים – אלא לרדת אל גדות נהר הסלה שמתחתיו ולטייל קצת.

התושבים הצעירים בקנגס דה אוניס לרוב יודעים כמה מילים שימושיות באנגלית, אבל אפשר להסתדר כאן עם הגוגל טרנסלט, תנועות ידיים והמון סבלנות.
קנגס דה אוניס נמצאת במרחק רבע שעה נסיעה מהכפר שלנו והיא משמשת אותנו בעיקר לקניות בסופרמרקט וכמובן לבילוי במסעדות. כל ביקור בסופרמרקט הוא הרפתקה מאתגרת.

למשל הביקור הזה:
אני עומדת  מול מדף אבקות הכביסה, על המוצרים אין מילה באנגלית, הכל בספרדית. מחפשת קופסא קטנה, כדי לא לסחוב איתנו משהו כבד.
מוצאת משהו, אבל לא בטוחה שזה זה.
זאת אבקת כביסה? אני שואלת עובדת בסופר.
היא נלחצת ממש. הספרדים בכפרים לא יודעים אנגלית ואת חלקם זה מלחיץ. אבל זאת ממש בפאניקה. היא מרכיבה את משקפי הקריאה, מסירה אותם ושמה שוב. הופכת את הקופסא מצד לצד ופוערת זוג עיניים מבוהלות.
אני עוברת לפנטומימה. מצביעה על הבגדים שאני לובשת, עושה עם היד תנועות סיבוב וגם מוסיפה קולות של מכונת כביסה. העובדת נבהלת ממש.
אני עוברת לתנועות כביסה ביד, בניסיון אחרון, לא עוזר.
מוציאה את הטלפון, נכנסת לגוגל טרנסלט ומתרגמת מעברית לספרדית שאלה – זאת אבקת כביסה?
העובדת לא מסתכלת על הטלפון שלי. אני מקרבת אותו אליה אבל היא לא מסתכלת עלי אלא מפנה את מבטה לצדדים, מחפשת עזרה.

אני מוותרת, אקנה את האבקה הזאת וזהו. הרי יש עליה תמונה של מכונת כביסה. מה כבר יכול להיות?
זוג צעיר שכנראה הבחין במצוקה שלה ושלי, ניגש אלינו.
הי, פונה אלי הבחורה בחיוך גדול, אני מדברת אנגלית, אולי אפשר לעזור?
נפלא, אני אומרת, תודה תודה – זאת אבקת כביסה?
היא לוקחת ממני את הקופסה ונותנת לבן זוג שלה, היא שואלת אותו משהו בספרדית.
החבר שלי לא יודע אנגלית ואני בקושי יודעת ספרדית, היא מסבירה.
החבר עונה לה משהו עם הבעות פנים מוגזמות. אפילו אני מבינה שהוא אומר לה שזאת לא אבקת כביסה. הזוגיות שלהם כל כך מעניינת אותי, שכבר לא אכפת לי מהאבקה הזאת.
זאת לא אבקת כביסה היא אומרת. זאת אבקה לניקוי מכונת כביסה.
בחיי, לא ידעתי שיש דבר כזה, למה צריך לנקות את מכונת הכביסה הרי היא כל הזמן עם סבון. לא משנה.
הזוג מוביל אותי חזרה למדף. הם מדברים ביניהם בספרדית הכוללת תנועות ידיים והבעות פנים יותר גדולות משך חנוך רוזן. אחרי דיון קצר הבחורה מגישה לי קופסה קטנה לבנה. קחי את זה, היא אומרת.
אני יכולה לעזור לך במשהו נוסף? היא שואלת.
אני מהססת.
אגלה לכם סוד.
אם יש משהו שהספרדים והפורטוגזים מייחסים אליו ברצינות – זה היין.
הסופרמרקטים מלאים ביין. אבל איך בוחרים?
אני בוחרת לי אנשים שנראים מבינים בנושא ומבקשת מהם המלצה.
ספרדי או פורטוגלי שנתקל בשאלה כזאת – עוצר את כל חייו, גם אם הוא ממהר מאוד.
רונן שונא את זה.
אחרי המקרה ההוא בסופר באיים האזוריים בפורטוגל, בו נתקעתי שעה עם בחור אחד שניסה להתאים לי יין מדויק ורדף אחרי עד לקופות אוחז בקבוקי יין מסוגים שונים, מסביר עליהם בפרטוגזית כמו מוכרת חרוצה בערוץ הקניות – הבטחתי לו שלעולם לא אבקש יותר המלצה על יין.
אבל אני לא מצליחה לעמוד בזה.
אני מסתכלת לצדדים. רונן לא כאן, הוא בטח ליד המקררים.
אתם יכולים להמליץ לי על יין טוב? אני שואלת בלחש, מתפללת שרונן לא יגיע.
בטח, הבחורה ממש מאושרת. היא מסבירה לחבר שלה מה שאלתי והוא מחייך מאוזן לאוזן ומוביל אותנו בדילוגים אל מעבר היין הענק.
את רוצה יין לבן, ורוד או ירוק היא שואלת.
לבן אני עונה.
לבשר, לדגים או בנפרד, היא שואלת.
בנפרד אני עונה.
הבחור מתסכל על היינות, נוגע בזה ובזה, חושב ואז שואל משהו את הבחורה.
יבש או חצי יבש היא שואלת אותי.
יבש לגמרי אני עונה.
הבחור שולף בקבוק ומגיש לי.
זה יין ירוק מצוין, יותר מתאים לך מלבן, מסבירה לי הבחורה. הוא מתאים להכל וגם המחיר שלו משתלם, אבל צריך לשתות אותו קר לגמרי.
היין עולה רק שני יורו. זה לא יאמן המחירים מחוץ לארץ המטורפת שלנו.
תודה, אני אומרת לה. מנסה לברוח מהר עם הבקבוק, כדי שרונן לא ישים לב.
אבל תזכרי, היא קוראת אחרי כשאני מתרחקת, חייבים לשתות אותו קר מאוד.

פיקוס דה אירופה – מה אוכלים כאן:

כמו ברוב המקומות, בהרים מתמחים בתבשילי בשר ארוכי בישול או בסטקים מדממים מבשר משובח (מסכנות הפרות והעיזים המתוקות) יש כאן שפע של גבינות איכותיות מחלב פרה, עיזים וכבשים. מחיר הגבינות נמוך לפחות בחצי ממה שאנחנו רגילים בארץ.
ליד הים מתמחים כמובן במאכלים שבאים מהים. צדפות בשלל סוגים, שרימפסים שמשום מה נהוג להגיש עם הרגליים וזה סיוט, תמנונים שאין סיכוי שאטעם כי החיה הזאת כל כך אהובה עלי וכמובן דגים. אפשר להזמין כל דבר בנפרד או כסוג של פאייה – סיר שטוח בו מוגש אורז שבושל עם פירות ים ודגים ונצרב לסיום בתנור. זהירות, הסיר מוגש לשולחן לוהט. לא פעם ראינו סיר כזה עף מידיו של מלצר שקיבל כוויה.

יש שני דברים שאסור וגם אי אפשר לפספס:
גבינת הקברלס Cabrales היא גבינה כחולה שמנה, בעלת טעם עשיר ונפלא המיוצרת מתערובת של חלב פרות, עזים וכבשים. אפשר לאכול אותה בפני עצמה וגם למצוא אותה כחלק משפע של מנות: היא מפתיעה כרוטב לסטייקים או לצדפות, בפסטות, על תפוחי אדמה וכחלק מסלטים והיד עוד נטויה. ממליצה מאוד לקנות לכם גבינות כאלה, התוקף שלהן ארוך ונדיר למצוא אותן מחוץ לאסטוריאס.
סיידר. באסטוריאס משוגעים על סיידר ולרוב המסעדות קוראים סידריות. כל מסעדה שמכבדת את עצמה מחזיקה מפעל משלה לייצור סיידר פרטי. הסיידר מכיל 6% אלכהול והוא נמכר בבקבוקים ירוקים של 750 מ"ל, סגורים בפקק שעם, ממש כמו יין.

במקומות תיירותיים המלצר מוזג את הסיידר מגבוה, כלומר מרים את היד האוחזת בבקבוק הכי גבוה שאפשר ומחזיק את הכוס הכי נמוך שאפשר ומוזג. המזיגה מתבצעת בחוץ, על המדרכה כי חצי מכמות המשקה נשפכת החוצה.
האופציה הפחות תיירותית הנהוגה במסעדות המקומיות מתבצעת ככה – המלצרית מביאה את בקבוק הסיידר האלכוהולי הקר יחד עם מתקן כזה, הדומה למכשיר סודה סטרים פרמיטיבי. היא מכניסה את הבקבוק למתקן וכשלוחצים על כפתור נמזגת מהמכשיר כמות מדודה לתוך הכוס וצריך לשתות מיד במכה אחת, כי אם מחכים רגע הגז נעלם והסיידר הופך למשקה הדומה במראה ובטעם לפיפי של חתול. לא שטעמתי אחד כזה.
אתם בטח מדמיינים סיידר מתוק כמו שנהוג לקנות בבקבוק קטן כאן בארץ, אז זהו שלא. הטעם מר ולא ברור. מסתבר שטעם הסיידר הוא נרכש, כי אחרי יומיים אנחנו מתאהבים במשקה, מזמינים אותו בכל ארוחה ואפילו רוכשים בקבוק אחד משובח הביתה.

רוטה דל קארס Ruta del Cares – שיא הטיול בפיקוס דה אירופה:

מסלול הטיול רוטה דל קארס הוא אולי המפורסם ביותר בפיקוס דה אירופה ואפילו נחשב לאחד ממסלולי הטיול היפים ביותר בספרד אם לא היפה בהם.
כל ההקדמה הזאת באה בעצם כדי להגיד לכם בצורה ברורה – חובה לטייל כאן, שלא תעזו לוותר עליו, זה יהיה פספוס אדיר להגיע לשמורה בלי לחוות אותו.

אכתוב עליו בקצרה כי חבר גוגל מפוצץ במידע עליו.
מסלול טיול קווי באורך כ – 12 ק"מ לכיוון שמחבר בין שני כפרים: פונסבוס Poncebos ו- קאין דה ולדאון Caín de Valdeón.
אפשר להתחיל או לסיים בכל אחד מהכפרים האלה, אבל החלק המעניין, היפה וההרפתקני של המסלול נמצא ליד הכפר קאין.
בגלל שהמסלול ממילא קווי ואין לי שום חשק ללכת הלוך חזור מסלול שלם באורך 24 ק"מ (השתגעתם!) כשאפשר רק חצי ועוד בחלק המעניין – בחרנו להתחיל את המסלול בקאין, ללכת רק את החלק המוצלח עד חצי מהמסלול כולו ולחזור על עקבותינו. סה"כ הלכנו 6 ק"מ הלוך חזור, במשך ארבע שעות כולל עצירה משמעותית למנוחה. אני חושבת שזאת הייתה בחירה מצוינת.

את אמצע המסלול מסמנת בקתת אבן מקסימה שנמצאת על השביל. זה המקום היחיד בו השביל מתרחב וניתן לעצור למשהו שמרגיש כמו הפסקה. סביב הבקתה פגשנו עיזים מקסימות ושובבות שטיפסו על ההרים מסביב במנחים מרשימים מאוד.

הכביש לכפר קאין מרהיב ביופיו, הוא עובר דרך כפרים משגעים, בתוך עמקים מיוערים, נחלים ואגמים נשקפים ממנו, כרי דשא בהם סוסים ופרות וכמובן פסגות משגעות של הרים גבוהים. קחו בחשבון שבמרחק כחצי שעה נסיעה מקאין הכביש נעשה צר ומתאים בעיקר לרכב אחד אבל הוא דו מסלולי. את הנהיגה בשלב הזה צריך לעשות לאט ובזהירות ובעיקר עם המון סבלנות לרכב הבא ממולך, שצריך לחלוק איתך בכביש הצר.

מה הפסדנו כשוויתרנו על התחלה או סיום בכפר פונסבוס? לא ממש יודעת כי לא היינו שם, אבל אני מבינה שמפונסבוס יוצאים מסלולי טיול רבים ונפלאים כמו רוטה דל קארס כמובן אבל גם הטיול לכפר בולונס שנחשב למבודד ביותר באירופה.
השביל מישורי ברור ומסומן היטב, אי אפשר להתבלבל או להסתבך בדרך.
חשוב להפנים ולהבין שרובו ברוחב מטר וחצי כשצד אחד צמוד להר אבל צידו השני מסתיים במצוק תלול מאוד עם גובה עצום עד תחתית הקניון בו זורם הנהר. מה שאני מנסה להגיד הוא שחובה ללכת בזהירות רבה, לנסות להיצמד לצד של ההר. מאוד יעזור לכם להשתמש במקלות הליכה, שפסיכולוגית מעניקים יציבות. השביל לא מומלץ לאנשים עם פחד גבהים קיצוני או עם ילדים ממש קטנים ולא ממושמעים.

אין בחלק שאנחנו עשינו מקומות לעצירה, לא נעים וגם די בלתי אפשרי לעצור על השביל. ככה שכדאי להתחיל את המסלול אחרי שאכלתם ארוחה (לא יהיה פיקניק במהלך הטיול) ועשיתם פיפי.
טיפ חשוב: להתחיל את המסלול מוקדם בבוקר כי חלקו חשוף לשמש וגם כי בשעות העומס הרבה מטיילים יגיע מהצד ההפוך ואחד מכם יצטרך להיפרד מהצד של ההר וללכת בחלק הקרוב לשפת המצוק. הגעה מוקדמת תאפשר מציאת חניה נוחה בכפר הקטן. מאותן סיבות – בעונת הקיץ העמוסה תמנעו מטיול כאן בסופי שבוע.
בקיצור – הטיול ברוטה דל קארס מומלץ מוקדם בבוקר ובימי חול.
אחרי שהפחדתי אתכם חייבת להזכיר שהמסלול הזה הוא חובה בעיני למטיילים בפיקוס דה אירופה ושלמרות האתגרים כולנו סיכמנו את הטיול כשיא הטיול בשמורה וכאחד מהשיאים בחופשה כולה. אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם כמה נדיר לקבל כזאת ביקורת נפלאה על טיול בטבע, משתי מתבגרות תל אביביות. אז קחו לתשומת לבכם.
למה כדאי לטייל ברוטה דל קארס?

השביל ברובו חצוב בהר ובסלעים. חלקו מתבצע במנהרות בהן פתחים אל הנוף המופלא. העצים צומחים על המצוקים במנחים בלתי אפשריים, בתחתית הערוץ, לעיתים בעומק 2,000 מ', זורם נחל הקארס אותו רואים היטב בתחילת המסלול ולאחר מכן רק שומעים את הצליל הנפלא של הזרימה. המעברים אל צידי הערוץ נעשים על גבי גשרי ברזל צרים בגובה רב, התחושה היא שהגעת ללונה פארק של הטבע.
המטייל מתגמד אל מול הטבע העצום והמרהיב הזה. ההתנתקות כאן היא מוחלטת, האויר נקי ונעים, אין כביש שעובר באזור, רוב המצוקים שמסביב בכלל לא נגישים לאדם, חלקים גדולים של המסלול ללא קליטה סלולרית. זה רק אתה והטבע.

לאן ממשיכים מכאן?

היעד הבא בטיול שלנו הוא חבל גליסיה הפראי שלאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי. העיר הבירה של גליסיה היא סנטיאגו דה קומפוסטלה העיר השלישית החשובה לנוצרים אחרי רומא וירושלים והיא יעד הסיום של מסע הצליינים המפורסם – קמינו דה סנטיאגו.

על הטיול המטריף שעשינו בגליסיה – בפוסט הבא.

פיקוס דה אירופה – מה לא הספקנו?

כמו בכל טיול, חייבים לוותר על חלק מהמקומות שרצינו לראות. כותבת לכם על אלה שנראו לי שווים במיוחד, אולי אתם תגיעו אליהם במקומי.

ביקור בכפר בולונס Bulnes – נחשב לכפר המבודד ביותר באירופה. כפר קטן ומסורתי שנמצא בין ההרים העצומים. אי אפשר להגיע אליו ברכב. ההגעה אליו אפשרית מהכפר פונסבוס בלבד שתי דרכים:
ברגל במסלול טיול די מאתגר אך מרשים ונופי, באורך 5 ק"מ בשם Ruta La Canal del Texu או בעזרת פונקולר יקר להחריד בשם Funicular de Bulnes, שנוסע 8 דקות בתוך ההרים.
בכפר מתגוררים מקסימום 30 תושבים, יש בו כמה מסעדות מתוקות, כנסיה, תצפיות ומסלולי טיול קלילים, גשרי עץ ונחל שניתן להשתכשך בו.
ביקור בכפר לאס ארנס דה קברלס (כשמה של הגבינה הכחולה) – כפר מקסים, אפשר לבקר במערות בהן מיישנים את הגבינה, לבקר במסעדות המצויינות ולטייל.
ביקור בעיירה פוטס – כפר עתיק ומקסים מלא בגשרים, במיקום מצויין בלב השמורה, כחצי שעה מהרכבל המפורסם (ראו בפסקה הבאה), יש בו מלונות קטנים, בתים וחדרי אירוח להשכרה, מסעדות, בתי קפה.
נסיעה ברכבל Fuente Dé – האטרקציה הכי מבוקשת בשמורה, לכן מומלץ לרכוש כרטיסים כמה ימים מראש. הנסיעה קצרה ויקרה מאוד, אבל הנופים עוצרי נשימה. מספרים שהתצפית מלמעלה היא היפה בפיקוס דה אירופה. אפשר לצאת למסלול טיול חביב מהתחנה העליונה של הרכבל שהיא בגובה 1,800 מ', או לרדת מהתחנה העליונה ברגל כארבע וחצי שעות. חובה להגיע ביום עם ראות טובה.
סן וינסט דה לה ברקה San Vicente de la Barquera – כפר דייגים היסטורי יפיפה, מלא במסעדות דגים נפלאות וחוף חולי מרהיב, חלק ממסלול קמינו דה סנטיאגו עליו אפרט בפוסט הבא.
סנטיאנה דל מר Santillana del Mar – במחוז קנטבריה, כפר מימי הביניים שנחשב לאחד מהיפים בספרד, מלא במסעדות, בתי קפה וכנסיות, ארמונות רנסנס ומגדלים, רחובות מרוצפי אבנים ובתים מרהיבים בני מאות שנים. ידוע גם בזכות מערת האדם הקדמון אלטמירה Altamira הנמצאת לידו ובה ציורים בני עשרות אלפי שנים.

הפוסט פיקוס דה אירופה – טיול משפחתי מושלם בצפון ספרד הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

המקומות הנפלאים לחופשה, בעיקר בתקופות עמוסות במטיילים, הם אלה שהמקום עצמו הוא הטיול.
הישוב הררית שבגליל התחתון (משגב), הוא לגמרי מקום כזה שאפשר להישאר בו ימים שלמים בלי לצאת ממנו.

הררית ויישובי משגב הם מיקום מנצח ומספקים שפע של מסלולי טיול וחוויות קולינריות, נגישים לכל אזור הצפון במרחק של עד שעה נסיעה.
הררית יושבת במקום אסטרטגי וצופה על כל האזור מלמעלה.
דבר לא מפריע לקו הראיה עד האופק. והשקט, הו השקט.
בסיום הפוסט תמצאו המלצה לטיול מעגלי קצר וסודי אליו יוצאים מהררית,
אבל לפני כן רוצה לספר לכם על טיולי מים קלילים ומטריפים שעשינו באזור.

אנחנו מגיעים בערב החג השני אל הכביש עוצר הנשימה שמחבר את יודפת אל הררית.
מימיננו בקעת בית נטופה, מורכבת מטלאים טלאים של שדות בגוונים שונים, משמאלנו מטעי עצי זית צפופים שמזכירים לי את קלמטה שבפלופונס היווני.
הלב מתרחב ממראה פרחי השדה שמציפים את האזור והריח משכר.
זה ריח הילדות שלי. ריח אלה וקידה שעירה.

אנחנו פורקים את הציוד שלנו אל תוך הדירה הקטנה שלקחנו בסבלט.
יש לה מרפסת עצומה המשקיפה אל בקעת בית נטופה, מצוק הארבל, הכנרת והרי הגולן.
על קירות הבית תלויים קישוטים אנתרופוסופיים יפיפיים.
מחוץ לחלון עץ אקליפטוס ענק שעליו מפיקים ברוח את הצליל הנעים ששמור לאזור הכנרת.
בול מה שאני צריכה.

למרות שהתחייבתי לפני כולם על חופשה שלווה, ללא יציאה מהישוב, רק שעה חלפה ואני לא מצליחה להתאפק.
חייבת לשמוע קול מים זורמים. חייבת לשבת ליד נחל.
אין בעיה, יש בסביבה המון אופציות טיול לעצלנים (כלומר למתבגרות עצבניות), כזה שתוך רגע מהחניה כבר נגיע לנחל.

מפלי פרוד – טיול מים קליל:

בוויז: מפלי פרוד
אחד מהמקומות המוכרים והפופולריים לטיול. מתאים לחורף ולאביב, כל עוד המים זורמים.
משום מה עדיין לא הייתי כאן.
הנסיעה מהררית לכיוון קיבוץ פרוד מרהיבה.

הוויז מוביל אותנו דרך הכפר עראבה.
בגלל עומס התנועה האפליקציה מפנה אל רחובות צדדיים, כאלה שהם דו סטריים אבל הכביש ברוחב שמספיק בקושי לרכב אחד.
אני משוגעת על הנסיעות האלה בכפרים.
מחלונות הרכב אני צופה במנורות הצבעוניות שנתלו כאן לרגל חג הרמדאן, בילדים שמשחקים בחצרות, בנשים עמוסות הקניות, בכביסה המתנופפת ברוח ואפילו בתוך הבתים עצמם.
עולם שלם, שונה ומלא בפעילות תזזיתית.

ופתאום, ברגע אחד מסתיים הכפר הצפוף ומתחיל הטבע, ירוק ושמח, במלוא תפארתו.
אנחנו פונים ימינה לקיבוץ פרוד ומיד שמאלה, עוברים במעבר תת קרקעי קטן ומגיעים אל חניה גדולה ונוחה.

כבר ביציאה מהרכב אנחנו מוקפים ביער צפוף ומדהים. מימיננו זורם לו הנחל ויוצר ברכות קטנות בתוכן משחקים ילדים.
אנחנו מתחילים לעלות צמודים לנחל.
מידי פעם חוצים אותו על שבילי אבנים מאולתרים שמישהו הניח כאן.
אין בעיה להמנע מלהירטב, אבל למי שרוצה, מאוד נעים ללכת בתוך המים.

העלייה לצד הנחל לא קשה, הרבה יותר קשה להתעלם מהפרצופים העצבניים של המתבגרות שגם ממלמלות דברי קיטורים בעוצמות משתנות.
לאחר כעשר דקות אנחנו מגיעים אל מקבצי מפלים. מדובר במפלונים מקסימים, לא במפל אחד גדול והם פזורים במעלה ההר על שטח נרחב.
אנחנו מוצאים לנו מקבץ מפלונים ריק מאנשים ורחוק מהשביל, רק בשבילנו.

זה הזמן להכין תה מתוק בפינג'ן ולטבול בו את הואפלות שהבאנו איתנו. התה המתוק, ריח הפריחה והמפלים, משכיחים מהילדות שהן בעצם עצבניות והינה הן כבר מחייכות, טובלות את הידיים בזרם המים הקרירים ומקשקשות במרץ. כמה נעים כאן.

כמובן, מי שכוחו במותניו וזמנו בידיו (כלומר, אין איתו ילדות מתבגרות) – יכול בקלות להמשיך הלאה אל תוך פינות קסומות ביער המלא בפריחה או להמשיך במעלה הנחל אל מפלים נוספים.
אני מוותרת על ההמשך כי רוצה להספיק עוד טיול קטן לעצלנים, נחל צלמון.

נחל צלמון – טיול מים מפתיע:

בוויז: נחל צלמון (סוף מסלול)
אנחנו חוזרים בכביש שאיתו הגענו ולאחר כעשר דקות נסיעה מגיעים אל חניה קטנה מימין לכביש. אין כאן מכוניות נוספות, שזה סימן מעולה לנחל פרטי משלנו.
מה? למה עצרנו פה? הילדות שחשבו בטעות שאנחנו עוד רגע בדירה, מופתעות שתכננתי עוד טיול ועכשיו הן שוב כועסות.
בכלל לא מזיז לי.
אני מכירה אותן ויודעת שבעוד רגע יראו את הנחל ויהיו מאושרות.
אפילו המוכשרים ביותר לא מסוגלים לכעוס בטיול מים.
בחיי, לא הלכנו אפילו שתי דקות וכבר אנחנו בנחל צלול ומקסים, מסביב פרחים ועצים ותחנת קמח ישנה.

השביל מוביל אותנו לאורך הנחל, יש כאן מקומות מעולים לעצירה,
זולות קטנות ומטריפות שמזכירות את הזולות בנחל בניאס תחתון אלא שכאן הזרימה הרבה פחות סוערת.

הקטנה, שיש לה עיניים שרואות את הפרטים הקטנים, מוצאת ספוט מדהים (המלצה: כדי לשפר את האוירה, תנו לילדים לבחור איפה לעצור זה גורם להם להיות מעורבים ולעוף על עצמם),
אנחנו חוצים בזהירות את שביל האבנים שבמים לצד השני של הנחל ומתמקמים.
מדובר באמת בזולה שצנחה אלינו ישירות מגן עדן. הצליח לה לקטנה.

אלא שפתאום מגיע בחור צעיר ומתחיל לתלות ערסל בין העצים ממש לידינו.

הלו? יש חוק כזה בטיולי טבע, לא מתיישבים ליד אנשים שמצאו להם נקודה פרטית, בעיקר אם המקום כולו ריק. ככה זה.
אבל אין לי חשק לחנך את הבחור ואנחנו ממשיכים הלאה, אל ספוט יפה לא פחות.

אנחנו מתיישבים תחת עץ תאנה ענקי שענפיו נוגעים במים, חולצים נעליים ומכניסים את כפות הרגליים אל מי הנחל הקרירים.

מפה לשם כבר הגענו לאחר הצהריים המאוחרים ואני רוצה להספיק לראות את השקיעה מהמרפסת היפה בהררית.
אנחנו נפרדים מהנחל המשגע, ברור לכולנו שעוד נחזור לכאן.

הכנרת היא לא רק חופים לרחצה:

מורדות הגולן עדיין ירוקים באביב, עצי המנגו פורחים בגוון כתמתם רמז לצבע פרי המנגו שייוולד מהם.
והכנרת? אני לא זוכרת אותה מלאה כל כך.

העצים שפעם מלאו את החוף מכוסים במים, צמרותיהם מציצות ונעות ברוח, המראה מטריף.

יש חוף סודי שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב, לצערי כשלא הייתי מרוכזת, התחייבתי לחברה שהכירה לי אותו, שלא אפרסם את מיקומו בבלוג.
והבטחות צריך לקיים.
רמז: החוף נמצא באזור טבחה.

בכל אופן, מרוב שהוא סודי אנחנו כאן כמעט לבדנו.
אנחנו ועוד משפחה אחת.
העצים כאן צומחים בפראות, חלקם מלאים בפרחים.

הניתוק של המקום הופך אותו לסוג של שמורת טבע. אנחנו פוגשים בשפן סלע, חרדונים וציפורים ממינים שונים.
שני סרטנים קטנים מטיילים על החוף.
הם מגיבים אלינו בדרמטיות מוגזמת.
אחד מתהפך מרוב בהלה והשני קופא על מקומו, עושה את עצמו מת.
תרגעו, חמודים אני מנסה לדבר על לבם ומתרחקת ליתר ביטחון.
שני ההיסטריים מתארגנים מחדש ונמלטים על נפשם.

אנחנו צופים בדררות ירוקות יפייפיות (תוכי טרופי ירוק) שקוטפות פרחים אדומים מראש העץ.
עוקבים אחרי הקומראנים השחורים שצוללים עמוק למים, מחפשים אחר דגים.

יש כאן שפמנונים ענקיים ודג אמנון כסוף ששוחה על הצד.
מידי פעם הוא חולף בשחייה וחוזר כשרקצידו האחד מופנה כלפי מעלה ומנצנץ בשמש.
מה זה אומר כשדג שוחה על הצד? שואלת אותי מיקה.
אין לי מושג, אני עונה, אבל יש לי הרגשה שהוא לא ימשיך ככה עוד הרבה זמן.
מיקה מחפשת בגוגל ומקריאה: מה לעשות כשהדג שוחה על הצד? להגיד לו שלום.
אופס, כנראה צדקתי.

המים בכנרת קרים מידי לשחייה באביב, הנחלים שזורמים אליה קפואים.
מומלץ להביא סירה מתנפחת או סאפ כדי להנות מהמים בלי להירטב לחלוטין.
אנחנו הסתפקנו בטבילת רגליים.
כל כך יפה כאן שאין לי בעיה לשבת שעות ולבהות בטבע המרהיב.

לפעמים כדאי לזכור שהכנרת היא לא רק חופי רחצה, אלא עולם שלם של טבע ונופים ובית גידול מיוחד של בעלי חיים.

יש סביב הכנרת לא מעט חופים כאלה, חוף חוקוק הירוק בשעות הבוקר המוקדמות פנוי ויפיפה לא פחות. שווה להגיע מוקדם כי ב 11:00 כבר לא תצליחו להנות מרוב מתרחצים.
אני בטוחה שתמצאו את החוף האחד שלכם ומי יודע? אולי בעתיד החברה שלי תסכים שאחשוף לכם את המיקום. מבטיחה לעדכן.

כנסיית 12 השליחים על שפת ים כנרת:

בוויז: כנסית 12 השליחים
אחרי שעות של רביצה וצפייה במים, נפרדנו לשלום מהדג ששוחה על הצד,
פנינו מועדות אל אחד מהמקומות היפים בארץ.
ביקור בכנסיית 12 השליחים שליד כפר נחום הוא חובה. ממש ככה.
אי אפשר להסביר במילים את השלווה שאוחזת בך כשאת עוברת את השער ונכנסת אל הגנים.

הכנסייה נראית מבחוץ כמו ארמון מהאגדות, קירותיה לבנים בוהקים וכיפותיה ורודות.
כשהילדות היו קטנות אמרתי להן בצחוק שגרות כאן נסיכות.
שנים אחרי הבנתי שהן לקחו אותי ברצינות והאמינו לי. לא מומלץ.

מיד אחרי השער הענק הצבוע בטורקיז מקבלים את פנינו בנוצות פתוחות שני טווסים.
זה לא לכבודנו באופן אישי.
ככה הם מקבלים את פני כל המבקרים.

לכנסיה היוונית-אורתודוקסית 12 כיפות, כמספר השליחים לכבודם נבנתה.
היא מוקפת בגן משגע ובו עצי תות עתיקים, עצומי ממדים.
שדרת עמודים ופרגולה עטופה בשיחי גפן, מובילים אל הכנרת.

יש כאן שולחנות ענק המיועדים לתפילות אבל משמשים בעיקר משפחות לפיקניקים.
גם דייגים נחים לאורך השולחנות העצומים ועל שולחנות הפיקניק הפזורים בדשא.

הדשא אפשר לראות את השדות החקלאיים המדהימים המקיפים את מתחם הכנסייה.
אל הכנסייה עצמה רצוי להיכנס בלבוש צנוע או לפחות לכסות בבד את הכתפיים החשופות.
לא שמישהו יעיר לכם, אבל ככה, בשביל לכבד.

קירות ותקרות הכנסייה הקטנה מעוטרים בציורים צבעוניים שיצרו אמנים שהגיעו במיוחד מיוון.
הציורים מתארים את קורות חייו של ישו כשהנושא המרכזי הוא כמובן 12 השליחים.
על הקירות מצוירים גם סיפורי המקרא: עקדת יצחק, בת פרעה מושה את משה מהמים, משה מנפץ את לוחות הברית ועוד,
ככה שאם לא נוח לכם עם סיפורי הנצרות עם הילדים, אפשר להתמקד בציורים האחרים.
בנוסף תהינו מהוויטרז'ים היפים, אור השמש הנכנס דרכם צובע את הכנסייה בצבעים מרהיבים.
משתי הכיפות הגדולות משתלשלות נברשות ענק.

הררית – מסלול מעגלי קצר, סודי ומרתק:

להררית הקדשתי פוסט נפרד, אז אין צורך לחפור. בכל זאת חייבת לחלוק אתכם המלצה לטיול מעגלי קליל.
המלצה שבעיני שווה זהב.

ביקור ביישוב המיוחד הזה שווה מהרבה בחינות, אפילו רק כדי ליהנות מהנוף.
הר נטופה עליו ממוקמת הררית נמצא בקצה המזרחי של רכס הרי יודפת.
הוא גבוה יותר מיתר ההרים באזור ומתחתיו עמק ונוף פתוח עד להרי הגולן.
היתרון האסטרטגי הזה מעניק נקודות תצפית מטריפות.
בקצה המזרחי של הרחוב הראשי בהררית יש שער, לידו מחנים את הרכב.
בוויז: מבדד נטופה.
זה השער ממנו נצא אל טיול מעגלי קצר, סודי ומרתק.

מבדד נטופה:

אנחנו עוברים את השער המוביל אל היער וממשיכים בשביל הפונה שמאלה.
לאחר מטע הזיתים נכנס השביל אל תוך יער שנראה כאילו יצא מהאגדות
ביער הזה, מסתתרים בין העצים בתים קטנטנים בהם מתגוררות בבדידות מזהרת, הנזירות.
(חייבת לשכלל את הדימויים שלי, המוטיב של האגדות קצת חוזר על עצמו. אולי בגלל ההגדה של פסח?).

על העצים תלויים שלטי עץ מקסימים המובילים אל הכנסייה ששמה לאורת נטופה (מבדד נטופה).
בכנסייה הבנויה במערה ביקרנו כבר כמה פעמים. המקום הוא גולת הכותרת בהררית ובאזור משגב בכלל.
אבל הפעם, כנראה בגלל חג הפסחא ואולי בגלל סוף השבוע, זכינו לראות כאן אירוע מיוחד.

ביום שישי בשעה 18:00, בעודנו מטיילים ביער, אנחנו שומעים את פעמוני הכנסייה מצלצלים בעוצמה.
לאט לאט צצות מבין העצים נזירות לבושות בלבן, עטויות בגלימות צחורות.
הן ממהרות לרדת אל תוך הכנסייה שמעוטרת כעת בפרחי שדה יפיפיים ומחייכות אלינו בחיוך רחב.
הנזירות מתיישבות במקומותיהן ופוצחות בשירה.
כנראה בגלל האקוסטיקה המדהימה, קולן נשמע צלול, נעים ורם וממלא את היער בקסם.

גן יער:
לאחר היציאה מהכנסייה, ממשיכים ללכת בשביל לעומק היער ופונים שמאלה בעקבות שלט העץ המוביל להררית.

מימין לשביל נמצאת בקתה קטנה בה מתגוררת אחת הנזירות.
בהמשך השביל, משמאל נמצא מתחם עם מתקני עץ טבעיים (לא תעשייתיים).
זהו גן היער של ילדי הררית. לכאן הם מגיעים בבוקר, ללמוד ולהתפתח כשהטבע סביבם וחומרי היצירה שלהם הם מה שהטבע נתן.
כאן הם חווים ללא חציצה את עונות השנה המתחלפות, את ריח הפריחה, את השמש, הגשם והרוח.
לא יודעת מה איתכם, אותי זה מרגש.
ממשיכים בשביל ומגיעים אל השער ממנו מתחילים את המסלול.

תצפית נדירה מהררית:

ממש מולכם, במרחק 5 דקות הליכה, נקודת תצפית נדירה על הכנרת והרי הגולן.
מימינכם – נקודת תצפית יפה לא פחות על בקעת נטופה. מדובר במקומות מושלמים לפיקניק בשקיעה.
השמש אמנם שוקעת בצד השני אבל הצבעים האדומים צובעים את כל האזור.
מי שלא צפה לפחות פעם אחת בשקיעה מהררית, הפסיד בגדול.

זה הזמן לגשת אל הרכב, להוציא את המחצלת, לפרוש אותה בנקודת התצפית, לפתוח בקבוק יין ולהתרשם מהנוף שמולכם.
אני ממליצה להתחיל את הטיול בשעות אחר הצהריים ולסיים לקראת השקיעה בתצפית.
ההמלצה יפה כמובן גם לשעות הבוקר.
כל הטיול ביער, החל מהיציאה והחזרה לשער אורך כחצי שעה.
תוסיפו על זה את זמן הביקור בכנסיה, את העצירות להתפעלות מהנוף ומהצמחייה העשירה ואת העצירה לתצפיות.
בחיי, אפשר לבלות כאן יום שלם.
לאחרונה נפתח בהררית חזוא – קפה גלריה עם מרפסת משגעת מול הנוף, המציג עבודות של אמנים מקומיים.
קיבלתי המלצה ממקומית על מאפה קינמון מושלם. לצערי לא הספקנו להגיע. סיבה מצוינת לחזור בקרוב.

בכל המקומות בהם טיילנו, היינו כמעט לבד.
מסתבר שלא צפוף באתרי הטבע בחג הפסח כמו שנדמה, צריך רק למצוא את המקומות הנכונים.

אוהבים כנסיות? כנסו לפוסט על המנזר באבו גוש בו התארחתי שלושה ימים – כנסיית גברתנו של ארון הברית
חושבים על קמפינג בכנרת? כנסו לפוסט על קמפינג בכנרת עם ילדים
מחפשים עוד מסלולים נפלאים באזור? טיול נפלא למרגלות הר מירון – נחל גוש חלב

הפוסט טיולי מים בצפון – הגליל התחתון, הכנרת ואזור הר מירון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

מדריד ללא גלוטן – מסעדות נקיות מגלוטן:

הגענו למדריד בשעות הערב, מורעבים.
נכנסנו לדירה המדהימה שהזמנו דרך Airbnb ומיד חיממנו את תבשיל הטופו המוקפץ עם ירקות ואטריות שהכנו בבית והבאנו איתנו במזוודה הגדולה, בצידנית עם קרחונים
ליום למחרת הזמנתי מקום מבעוד מועד לארוחת הבוקר והערב, כדי לא לרדוף אחרי סופרמרקטים מיד עם הנחיתה.

Grosso Napoletano Senza Glutine:

בשכונת צו'אקה הטרנדית והנפלאה נמצאת מסעדה איטלקית נפוליטנית מסורתית, שכולה ללא גלוטן.
חגיגה אמיתית.
המסעדה יפיפייה.
תנור פיצות ענק נמצא מאחורי בר פתוח ואפשר לצפות בטבחים מכינים את הפיצות ואולי עדיף שלא, כי זה יקשה עליכם להתאפק עד שתגיע ההזמנה.

המסעדה כולה ללא גלוטן מבוקשת מאוד ולכן חובה להזמין מקום מראש וגם לדייק בשעת ההגעה, הם לא ימתינו לכם זמן רב.
אפשר לעשות גם טייק אווי והרבה צליאקים משתמשים באופציה הזאת.
אנחנו הזמנו שתי מנות אנטיפסטי ושתי פיצות.
מנות האנטיפסטי לא היו מוצלחות במיוחד.
הראשונה הכילה עגבניות שלמות טריות ומקולפות עליהן הונח כדור ענק של מוצרלה ומלמעלה רוטב פסטו סמיך. הגבינה הייתה מעולה, קשה מבחוץ ונוזלית מבפנים.
מנת האנטיפסטי השנייה הכילה חתיכות בשר דקות שהזכירו בצורתן ובטעמן פסטרמה מהסופר, עליהן הונחו צלפים ענקיים. לא משהו שהייתי מזמינה שוב.

גולת הכותרת – שתי פיצות ענקיות מעולות, עם בצק פשוט אלוהי.
אחת עם בשר ופטריות, ארוגולה ועגבניות והשנייה עם פסטרמה וגבינה ברוטב שום.
שתי הפיצות היו נפלאות.
כתובת: Fernando VI, 23

Honest Greens:

גם המסעדה המצוינת הזאת נמצאת בשכונת צ'ואקה.
כל התפריט במסעדה נטול גלוטן למעט הלחם ומנת הבוריטה שנמצאת בתפריט ארוחת הבוקר.

המסעדה מתהדרת בחומרי גלם איכותיים מאוד ומוגדרת כמסעדת בריאות.
אין צורך להזמין מקום מראש. ההזמנה והתשלום נעשים בכניסה למסעדה.
לאחר הישיבה תקבלו את המנות במהירות רבה לשולחן.
טריק חמוד בנושא השתייה: משלמים על כוס ואותה אפשר למלא באופן חופשי במים/סודה/מיצים כמה פעמים שרוצים (עלות 2.5 יורו לכוס).

יש כמה אופציות למנות עקריות (7.90 יורו למנה): חתיכות דקות של עוף/בקר/טונה צרובים על הגריל המוגשים עם סלט ירוק נפלא. מאוד אהבנו את העוף והבקר את הטונה פחות.
מנה נפלאה נוספת – סטייק סלמון ברוטב אסיאתי.
ישנן גם קערות שונות המכונות כאן Garden bowls. הזמנו קערה עם אורז, שעועית שחורה, עדשים, תירס ועוד ועוד. לא עפנו. הקעריות האחרות שאכלו מסביבנו נראו מוצלחות יותר.
מנת תוספת מעולה שהילדות הזמינו שוב ושוב – צ'יפס בטטה.מושלם.

המנות האחרונות היו פחות מוצלחות בעיננו, אולי כי היו באג'נדה בריאה מידי.
הזמנו קאפקייק רד ולווט (3.5 יורו) ועוגת גבינה ממצ'ה ברוטב פסיפלורה שהייתה יחסית מוצלחת.
את ארוחת הבוקר לקחנו מכאן בטייק אווי ועשינו פיקניק מקסים בפארק רטירו, ישובים על הדשא הנעים המרופד בעלי שלכת צבעוניים.
הפנקייק ריקוטה היה מעולה והוגש עם פירות טריים: אוכמניות, פטל, רימונים ותותים ורוטב מייפל.

המסעדה הזאת עונה על הצורך במזון איכותי ומהיר.
היא לא מספיק מפוארת בשביל בילוי חגיגי. המחירים נוחים והשירות מהיר.
עבורנו היא הייתה פתרון נפלא ובונוס נוסף – המסעדה במרחק 3 דקות הליכה מהדירה שלנו.
כתובת: Hortaleza 100

Celicioso:

רשת מצויינת של בתי קפה, עם מס' סניפים ברחבי מדריד.
בחלק מהסניפים מוגשות ממש ארוחות ובחלקם ארוחות קלילות בלבד.
בכל הסניפים מגוון עצום של עוגות ומנות אחרונות שיפילו לכם את הלסתות מתדהמה.

בכל יום לקחנו מכאן מנות שונות: סנדוויצ'ים (8-11 יורו) וטוסטים שנתנו מענה כארוחות בוקר או ארוחות ביניים.
עוגות ועוגיות מעולות, המומלצות ביותר: פאי לימון (3.5 יורו), רד וולווט (הילדה כמעט התעלפה מאושר), מקרונים צבעוניים ונימוחים בטעם שוקולד/וניל ופיסטוק (11 יורו ל- 6 מקרונים), עוגיות שוקולד ענקיות ואינסטגרמיות בטעם עשיר המזכיר בראוניז ומנה אחרונה מדהימה המזכירה בטעמה פנקוטה עם טופי.

כל כך התלהבנו שלקחנו משם עוגיות ומקרונים שאכלנו להנאתנו בטיסה ואפילו שרדו עד הבית.
חובה להגיע, למרות שממש לא זול כאן.

אחד הסניפים קרוב מאוד לרחוב הקניות המפורסם גראן ויה, ממש ליד הפריימרק. אין ספק שיהיה שימושי עבורכן.
כתובת: כתובת: Hortaleza3

Leon The Baker:

רשת מאפיות נהדרת. תמצאו כאן מגוון עצום של לחמים איכותיים (בסביבות 4 יורו לכיכר לחם), לחמניות טריות, קאפקייקס ומוצרים נלווים.
אנחנו רכשנו לחמים ולחמניות ובתוספת גבינות מעולות ונקניקים מהסופר והכנו סנדוויצ'ים מעולים לארוחות הבוקר וגם לטיסה חזור.
בנוסף קנינו קורנפלקס כריות שהתגלה כמושבח.
כמובן שלקחנו איתנו בציידנית 4 כיכרות לתל אביב. חבל מאוד שלא הבאנו איתנו הרבה יותר.
מומלץ מאוד.
כתובת: Plaza de sta. Barbara 4 (יש סניפים רבים נוספים)

מדריד ללא גלוטן – מסעדות עם אופציות ללא גלוטן:

כאן ריכזתי עבורכם מסעדות שמוגש בהן אוכל ללא גלוטן לצד אוכל המכיל גלוטן. המסעדות מעולות גם לאוכלי גלוטן.
את כל המסעדות שברשימה ניסינו בעצמנו והתרשמנו שההקפדה מעולה, לראייה אחת מהילדות שסובלת מסימפטומים חזקים כשהיא אוכלת פירור מיקרוסקופי – הרגישה נפלא.
כמובן שאני לא לוקחת אחריות וממליצה לבדוק בעצמכם.

Taberna La Concha:

אחת מהמסעדות הטובות ביותר שאכלתי בהן בחיי.
חובה להגיע לכאן. מומלץ במיוחד ביום ראשון, לאחר הביקור בשוק הפשפשים המעולה של מדריד.
המסעדה נמצאת בשכונת לה-לטינה, אחת מהשכונות העתיקות והיפות ביותר במדריד. שכונה אותנטית, עם אופי ספרדי אמיתי.

בימי ראשון מוקדם בבוקר נוהרים תושבי מדריד אל שוק הפשפשים הענק אל ראסטרו (El Rastro).
השוק הנפלא עצום בגודלו ומכיל רחוב ארוך ראשי ובו נמכרים בגדים יד שנייה ובגדים חדשים במחירים מעולים, תיקים, מלאכות יד ועוד ועוד.
מהרחוב הראשי יוצאים רחובות קטנים בהם נמכרות עתיקות מכל המינים והסוגים.

בשעות הצהריים, לאחר הביקור בשוק, מציפים תושבי מדריד את הטברנות הסמוכות בשכונת לה-לטינה, מזמינים טאפסים נפלאים לצד האלכוהול שזורם כאן כמו נהר.

בנס הצלחנו להידחס אל תוך אחת הטברנות המומלצות ביותר – Taberna La Concha
המלצר היחיד במסעדה ניגש אלינו ולמרות המסכה שלבש, החיוך הענק שלו היה מורגש.

מה הם שותים? שאלתי אותו והצבעתי על השולחנות שמסיב.
מנואלה ענה לי המלצר החביב.
יופי, אמרתי, אז תביא לנו שתיים.

המלצר חזר במהירות עם מגש ועליו שתי כוסות מרטיני דקיקות, בתוכן שתי קוביות קרח וקיסם ארוך שבתחילתו זית וקליפת תפוז ובסופו חרוז בצבע פנינה.
ליד הכוסות עמדו בקבוק אדום גדול, ספריי שקוף בבקבוק בושם, ובקבוק עתיק קטן עם מזלף ובתוכו נוזל בצבע בורדו.

הוא הניח את הכוסות על השולחן, הטיז חמישה שפריצים לכל כוס מבקבוק הבושם ועוד שלושה על השולחן והרצפה, מגובה לא יאומן שפך מעל את הנוזל מהבקבוק האדום ואז הזליף בפרעות כמה טיפות מהבקבוק העתיק, חלק לתוך הכוס וחלק מסביב.

מה יש בבקבוק הבושם, שאלתי?
ג'ין הוא ענה, השאיר אחריו אחריו את הכוסות המלאות ונעלם.

זה היה המשקה הכי טעים ששתיתי בחיי.
מתוק וחמצמץ יחד, עם טעם שמזכיר דובדבנים.

כשהמלצר חזר עם התפריט, הכוסות כבר היו ריקות.
עכשיו גם אנחנו חייכנו מאוזן לאוזן.
התפריט בכתב קטן וצפוף עם רשימה בלתי נגמרת של מנות קטנטנות (יש תפריט נפרד למנות ללא הגלוטן, רוב המנות עולות 4.5 יורו).
המשקה היה כל כך חזק שכבר לא הייתי בטוחה אם כתוב בתפריט באנגלית או בספרדית.

המלצר עמד מולי עם הפנקס פתוח והעט מוכנה, כמו תלמיד ממושמע בבית הספר. אלא שהמורה במקרה הזה, כבר לא הייתה איתנו.
אתה יודע מה? צחקקתי, תביא מה שאתה רוצה. אה. וגם עוד מנואלה לכל אחד מאתנו בבקשה.

בשעה וחצי הקרובות נחתו על השולחן מנות קטנטנות וטעימות להפליא.
כמעט הכל הוגש על טוסטים, ללא גלוטן כמובן.
זיהינו ברווז עם פלחי תפוז, דג קוד מעושן, אנשובי מונח על גבינה חריפה, סלט ירוק ומלוח עם קוביות סלמון וקוויאר שחור, בשר בקר שבושל שעות ברוטב עם ניחוח קארי, שרימפס אפוי בגבינה ועוד ועוד.
זאת הייתה הארוחה מדהימה.
בקושי הצלחנו לקום, שלא לומר ללבוש חזרה את כל השכבות.

תביאי לי את התיק, ביקש רונן.
ביציאה מהמסעדה הוא עצר.
זה בכלל לא התיק שלי זה שהבאת לי, מה זה?
באמת? מאיפה הגיע התיק הזה? הוא ירוק וקטן ושלנו בכלל אפור וגדול.
אמא, אמרה לי מיקה, אני חושבת שלקחת את התיק לאיש שישב לידינו.
אופס.
חזרתי פנימה והחלפתי בין התיקים. אתם חושבים שהאיש שם לב? ממש לא. הוא שתה הרבה יותר מנואלות מאיתנו.
אז מסתבר שאין גנבים במדריד כמו שכולם מספרים, יש יותר מידי אנשים ששותים מנואלה בצהריים.

בביקור השני שלנו במסעדה (אם אפשר היה היינו באים עוד אלפי פעמים) בדקתי בדיוק מה מכילה המנואלה.
אז ככה: וורמוט אדום שנעשה בעבודת יד עבור המסעדה, מתובל בתבלינים סודיים, שפריץ של ג'ין וכמה טיפות קמפרי.
אני לא מבינה גדולה באלכוהול, אבל לדעתי מדובר בקוקטייל האיטלקי נגריני.

כמובן שרכשנו בקבוק וורמוט שלם שריפדנו והנחנו במזוודה כמו משה בתיבה.
כתובת: C. de la Cava Baja 7

Emma y Julia:

מסעדה איטלקית מושלמת ואותנטית, נמצאת בשכונת לה-לטינה, באותו הרחוב של הטברנה המעולה.
חובה להגיע לכאן.

גם כאן קיבלנו תפריט נפרד למנות ללא הגלוטן. את הפיצות אופים בתנור נפרד.
השפית המקסימה יצאה לכבודנו מהמטבח, המליצה לנו מה להזמין ולוותה את הארוחה עד סופה.

בהמלצת השפית הזמנו סלט נהדר עם בייקון, פיצה (עם בצק פחות מוצלח מהאיטלקית הנפוליטנית), לחם נהדר חמים ורך חתוך לפרוסות עבות, מזכיר בטעמו לחם שחור כפרי פשוט.
לעיקריות הזמנו ספגטי עם פירות ים (מעולה), ספגטי ברוטב שמנת (נפלא), פנה ברוטב עגבניות ובייקון ( משובח) ולקינוח הזמנו פנקוטה בניחוח תפוזים (אין דברים כאלה, למות מאושר) וטירמיסו מצופה בקקאו (מושלם, חייבת לטוס שוב למדריד בדחיפות ולהזמין 20 כאלה).

את הארוחה ליווה יין ריוחה מקומי מצוין.
לצערי לא זוכרת את העלות של המנות, הייתי עסוקה מידי בהנאה מהאוכל.
כל הארוחה עלתה כ- 80 יורו ל- 4 אנשים. אכלנו כל כך הרבה שבקושי הצלחנו לנשום.
כתובת: C. de la Cava Baja 19

La Tape:

המסעדה הקטנטנה נמצאת בשכונת מלסניה הנהדרת. אכלנו כאן ארוחת בוקר מצוינת, מלווה במיץ תפוזים שנסחט מול עיננו.

הילדות אכלו ביצה מקושקשת עם בייקון, הזמנו גם טוסט נהדר עם חמון (נקניק יבש ספרדי מסורתי פרוס דק), ולחם עם ירקות וחתיכות אבוקדו, עליו הונחה ביצה עלומה נשפכת ורוטב ירוק נהדר.
כתובת: San Bernardo 88

Entre Santos Madrid:

בר קוקטיילים מצוין, נמצא סמוך לכיכר צ'ואקה. למרות שמדובר בבר, אכלנו כאן עם הילדות בכייף.
הזמנו קוקטייל נגרוני שהיה פחות מוצלח מהמנואלה בטברנה לה קונצ'ה, אבל חזק ממנה.
נחמד לראות את הברמן מערבב את הקוקטייל כשהוא מוזג אותו הלוך וחזור מגובה בלתי נתפס, בלי לאבד טיפה.

המלצר עבר איתנו על התפריט והסביר מה הן המנות ללא הגלוטן, ליתר בטחון התייעץ עם השף פעמיים. התרשמנו שההקפדה כאן מצוינת.
המנות קטנטנות ויקרות ויחד עם זה משובחות.

הזמנו ריזוטו פיטריות (14 יורו), שרימפס ברוטב מדהים על בסיס שקדים (18 יורו ל- 6 שריפס), קלמרי צרוב על הגריל עם תפוח עץ ברוטב מיונז ומנטה (13 יורו), סביצ'ה סלמון עם מנגו ואבוקדו (12 יורו), תפוחי אדמה אפויים ברוטב חריף – מעושן (6.5 יורו ל- 4 תפוחי אדמה קטנים).

המנות מוגשות בכלים משגעים בצורות שנלקחו מעולם המים: קונכיות, זכוכיות שקופות כחולות וכו.
כתובת: San Bartolome 4

Chocolateria 1902:

מוסד ידוע וותיק לצ'וקולדה וצ'ורוס, נמצא סמוך לכיכר סול ולכיכר מאיור שהם מקומות חובה ולכן בטוח תעברו כאן.
חששנו מאוד לאכול, בכל זאת מפוצץ כאן גלוטן והיכולת להפרדה מוגבלת.
שאלנו אינספור פעמים אם הצ'ורוס והצ'וקולדה ללא גלוטן וחוץ מלהישבע, הם עשו הכל.

הזמן הרב שלקח להם להביא את הצ'ורוס הוכיח מעל לכל ספק שהם טוגנו בשמן נפרד.
הזמנו שתי מנות וקיבלנו 8 צ'ורוס ושתי צ'וקולדות רוטחות וסמיכות.
ליתר בטחון הזמנו טייק אווי ואכלנו בחוץ, כדי להימלט מהסביבה הגלוטנית.
לא נרשמו תופעות לוואי.

מה יש להגיד על המנה הזאת? שאני שמחה שהזמנו כדי להבין שאנחנו לא מפסידים כלום.
הבצק שמנוני ולא טעים במיוחד ולצ'וקולדה טעם של מילקי חם.
אני ממש לא אהבתי.
הילדות היו מאושרות.
כנראה שחובה לעבור את החוויה הזאת לפחות פעם בחיים.
כתובת: C. de San Martin 2

Takos Al Pastor:

אוכל רחוב מקסיקני ידוע מאוד במדריד במחיר מגוחך (כל טאקו עולה כיורו אחד), מוקד עליה לרגל ממש.
בדרך כלל משתרך כאן תור אימתני. אנחנו זכינו להמתין כמה דקות.
יש כאן 4 סוגי טאקו ללא גלוטן. הזמנו את כולם.
המסעדה קטנטנה ולא אסתטית, הטאקו החמודים מוגשים על אבן צפחה שחורה ואלגנטית שעומדת בניגוד גמור לכיעור מסביב.
אני לא השתגעתי בלשון המעטה. רונן והילדות התענגו על הטעם וטענו שמדובר באוכל מעולה.
כנראה עניין של טעם.

המסעדה נמצאת סמוך מאוד לגראן ויה ואפשר בהחלט לנשנש כמה טאקוס כהפסקה בין הקניות.
כתובת: C. de la Abada 2

Café de la luz:

אנחנו קראנו לו בשם הקוד: בית קפה מגניב.

חזרנו אליו כמה פעמים, למרות שלא מצאנו כאן מנות ללא גלוטן, מהסיבות הבאות:
הקפה מעולה, חזק וטעים. המיקום סמוך לגראן ויה ומאפשר מקום מפלט למנוחה מטירוף הקניות, אי שקט בתוך ההמולה.
המוסיקה נפלאה ומרגיעה, העיצוב משגע. רהיטים ומנורות משנות ה- 50, פינות ישיבה יפיפיות, אנשים מקסימים ואוירה סופר נעימה.
ממליצה מאוד.
כתובת: C. de la Puebla 8

מדריד הייתה נפלאה אלינו, זאת העיר הכי כייפית שהייתי בה בחיים.
למדרידאים קצב מעולה לחופשה עירונית: הם הולכים לישון מאוחר וקמים מאוחר. הם אוהבים לבלות ולשמוח, חברותיים ומסבירי פנים.
העיר יפיפייה ומלאה במוזיאונים מעולים, כיכרות מרהיבות וכן, אפשר לעשות כאן שופינג מעולה במחירים מאוד משתלמים.
ועבורנו הצליאקים היא פשוט מושלמת. סוף סוף הייתה לנו חופשה בלי להיכנס למטבח.
אין ספק שנשוב אלייך מדריד.

מדריד רחוקה לכם אבל אתם רוצים להרגיש קצת חו"ל – כנסו לפוסט על החופשה שלנו בסיני
מחפשים חופשה משפחתית בחו"ל לקיץ? – כנסו לפוסט על החופשה המושלמת שלנו בפלופונס
אפילו באיים האזוריים הנידחים שבלב האוקיינוס האטלנטי הסתדרנו נפלא ללא גלוטן – טיול באי פלורס

הפוסט מדריד ללא גלוטן – העיר הכי כייפית שיש הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אבל כשמשהו נכנס לי לראש, קשה להוציא אותו משם.

בקושי רב אנחנו נחלצים מתל אביב הגשומה והמוצפת ואכן לקראת באר שבע האובך הופך למורגש.
במצפה רמון קפוא.
כפות ידינו רועדות מקור כשאנו אוחזים את כוסות הקפה החם והדלוח שקנינו בקיוסק.

אנחנו עומדים על שפת המצוק, מסתכלים קדימה אל המכתש, אבל אי אפשר לראות את האופק. חול באויר.
קשה לנשום.
נכנסים לאוטו ומדליקים את החימום והנה מתחיל לרדת גשם.

Everything gonna be alright. קולו של בוב מרלי מרגיע אותי מהרדיו.
והופ, תוך רגע כמעט ואנחנו במעבר טאבה.

ריק כאן, אנחנו כמעט לבד ועשרות נהגי מוניות מקיפים אותנו.
אנחנו מצליחים בקושי למצוא את הנהג שקבענו איתו, נכנסים למונית ומתחילים בדרכנו אל טרבין, שנמצאת צפונית לנואייבה, בה היינו בפסח.

אני מסתכלת החוצה מהחלון, אל הנוף היפה והאהוב.
בחיי, אין אובך, האופק נראה בבירור. מוזר שהאובך לא עבר את הגבול איתנו.

ממול הרי ערב הסעודית ורודים כתמיד, השמים כחולים ומעל הים תלויים להם עננים יפיפיים.
מזג האויר נעים, אפשר לומר שחם וכבר אני מצטערת שלא הבנו בגדי ים. מי חשב על בגדי ים בתל אביב הגשומה.

לאחר כארבעים וחמש דקות נסיעה מהגבול, אנחנו מגיעים אל כפר הדייגים טארבין.
המונית נוסעת בין הרחובות הקטנים ועוצרת לנו בפתחו של מלון נחיל אין.
זהו מלון פשוט וקטן, סמוך לחוף. שלא כמו בדיונה או בראס, כאן רצועת החוף צמודה לכפר.

סאמר, בעל המלון המצרי מקבל את פנינו בחביבות. הוא דובר אנגלית רהוטה.
המבנה בולט בנקיונו ובסממנים אירופאים. במטבח לובשים העובדים חולצות לבנות מגוהצות של שפים, בסלון המשותף יש קמין, עץ קריסמס מקושט, במסעדה הצמודה לקבלה שולחנות וכסאות ואפילו תפריטים שמחולקים לסועדים.
סאמר מוביל אותנו לחדר שבקומה השניה. החדר נקי ומצוחצח, יש כאן מקרר קטן, אמבטיה, טלוויזיה וכמובן מזגן וגם מרפסת חמודה עם נוף לים.

אנחנו יורדים אל החוף. לשמחתי החוף מזכיר את הקאמפים הפשוטים של הבדואים, מרבצים עם שטיחים, מזרנים. אבל יש כאן גם כסאות נוח ושמשיות.
במים צפים להם כמה קיאקים. אמנם אין לנו בגדי ים, אבל קיאק זה להיות בלי להרגיש עם.
לא יודעת מאיפה פרץ האנרגיה שנחת עלי, אני מושיבה את הילדות מקדימה ואני מאחור.
ימין, שמאל, אנחנו חותרות ביחד ובעומק הים עוצרות. מסתכלות לתוך המים ובלי משקפת ושנורקלים רואות קיפודי ים, שושני אש, מלפפוני ים וכמה דגים.
אשרף עוזר לנו לקשור את הקיאק ואנחנו יוצאות אל החוף. הערסל כל כך נוח. מתנדנדת לי וקוראת ספר.
סוף סוף יש לי זמן לקרוא.

בחורף כמעט ולא מגיעים ישראלים לסיני, כך שנוצרים מפגשים מעניינים עם תיירים מלאומים אחרים, שלא חוששים מקור.
מלבדנו מתארח בקאמפ זוג ישראלים נוסף עם ילדה קטנה, זוג דנים, משפחה מסקוטלנד ושתי משפחות מצריות.

בלילה הראשון התארחה כאן משפחה ישראלית נוספת מהתנחלות ליד יריחו. הדלקנו יחד נרות חנוכה, שוחחנו קצת על טיולים וגם למדנו אלה מאלה על השוני במבנה בתי הספר בתל אביב ואצלם. היה מעניין מאוד, אבל הם נסעו בבוקר שישי כדי להספיק להגיע לפני כניסת השבת.

הסקוטית המבוגרת כל כך יפה שאני יכולה לבהות בה שעות. גובהה כ 1.80 מ' והיא שזופה שלא לומר שרופה לאחר שכבר שבוע משתרעת כאן עם משפחתה על החוף.
היא ובעלה משנרקלים במרץ רב ושוחים כאילו מדובר בחודש אוגוסט.
ראשם של שני הבנים הגבוהים והשתקנים שלהם תחוב רוב הזמן בטאבלט. לעומת שאר בני משפחתה, הסקוטית פטפטנית וחברותית מאוד.
מסתבר שהייתה מתעמלת אמנותית כשהיתה צעירה. כשהיא רואה את ימה שלי מתרגלת התעמלות אמנותית על החוף, היא מנדבת את עצמה לאמן את הילדה.
האימונים שלה כל כך אינטנסיבים שימה מנסה להתחמק, אבל הסקוטית הגבוהה רואה אותה מכל מקום. בכל אופן אנחנו מבסוטים מאוד כי קיבלנו מהם הזמנה להתארח אצלם בפסטיבל אדינבורו.

זוג הדנים מסוגרים ושתקנים. הפרצופים הנוקשים של הדנית לא עצרו בעד הסקוטית שתפסה אותה אתמול לשיחה ארוכה. הדנית למדה מאיפה משתין הדג והיום נשכבה על כסא חוף מרוחק, התכסתה בשלוש מגבות ועשתה עצמה קוראת בספר .
אין דבר. במקום זה הסקוטית תופסת את בעלה של הדנית לשיחה צפופה.
נראה שמחר גם הדני יתחבא מתחת לשלוש מגבות.

עם המשפחות המצריות פחות יצא לנו להתרועע לצערי, למרות ששלחנו אלה לאלה חיוכים וגם ברכנו הדדית בסאבאח אל נור ומרחבה וגודנייט. מוקדם בבוקר עזרתי לילדה הקטנה שלהם לאסוף צדפים לתוך כף ידה הקטנטנה.

טארבין כמעט נטושה בחורף. הקאמפים שהיו מלאים בקיץ סגורים עכשיו. פה ושם איזה קאמפ פתוח מארח שניים שלושה אורחים.
כל כך ריק כאן שאפילו מוכרות הצמידים הבדואיות לא לוחצות על מכירה ויושבות איתנו לשיחה על הא ועל דא.
למזלן הן לא יודעות אנגלית, אחרת הסקוטית הייתה אוכלת להן את הראש.

אנחנו יוצאים לטייל על רצועת החוף.
יש כאן טיילת, כלומר שביל עפר שעובר צמוד למים, לאורך כל הקאמפים והחנויות הקטנות.
רוב הקאמפים ריקים ונטושים.
אולי כי חורף ואולי כי טרבין שהייתה בעבר מבוקשת מאוד, ננטשה על ידי התיירים הישראלים שמעדיפים את הדיונה בנואבה, את ראס השטן, את דהאב ואת אל מחש.

רצועת החוף צרה יחסית, בחלק הדרומי שלה יש דיונה גדולה של חול ומפרץ יפה.
אנחנו מטפסים אל ראש הדיונה ומסתכלים על הנוף היפה ועל הכפר.

הנוף התת ימי כאן לא מרהיב במיוחד ולכן מתאים מאוד לחופשה חורפית. אם אתם בונים על שנורקלים ושונית מעלפת, אתם עלולים להתאכזב.

המיקום מצויין – בין ראס השטן לנואייבה. אפשר לצאת מכאן גם לטיולים מודרכים בקניון הצבעים, בואדי הלבן או לוואדי וואש וואש שמלבד שם חמוד, יש בו בריכה טבעית משגעת חבויה בין מצוקי המדבר.

אנחנו מתכננים לטייל, אבל בכל יום דוחים למחר. השלווה של החוף מקרקעת אותנו.

אני קמה מוקדם, עוברת במטבח הקאמפ ולוקחת איתי את הקפה של הבוקר ממהרת לזולה הקבועה על שפת המים, בה רבצתי כבר שלושה ימים ללא הפסקה.
הרגעים האלה על שפת המים לפני שהקאמפ מתעורר הם האהובים עלי בסיני.

אלוהים ישמור!
אני עוצרת בבת אחת והקפה כמעט ונשמט מידי.
בזולה שלי יושבים הילדים של המשפחה המצרית ומשחקים טאקי.
אני מתלבטת מה לעשות.
לא רוצה להיות הגורם לתקרית דיפלומטית אבל מצד שני יש גבול. כולם הרי יודעים כאן שזה המקום שלי. מאוכזבת אני נסוגה לזולה אחרת, קו שני למים. מרגישה מובסת.

אני בדיוק לוגמת את השלוק השני של הקפה, כשחבורת הילדים מתרוממת.
הם מתפנים לכיוון החדרים. תוך שניה כבר אני כבר יושבת בזולה שלי. על הכרית שלי, מאושרת.
הינה הכל בא על מקומו בשלום.

אלוהים ישמור!

מרוב מהירות שכחתי את הקפה בזולה השניה.
גם אם אמות כאן בצמא אין מצב שאני מפקירה את הזולה לאויב, סליחה למצרים, נו לילדים האלה.
אני יושבת לי מתפללת שרונן או הילדות יגיעו כבר ויצילו אותי, כלומר, שיביאו לי קפה.

אלוהים ישמור!

הם חוזרים, חבורת הילדים המצרים מלווים בהורים ובדודים שלהם. מדובר במשפחה ענקית.
כנראה כנס של המשפחה המורחבת שהגיעה לנפוש יחד בסיני. והם החליפו בגדים. כולם עכשיו לבושים במותגי ספורט, אדידס ונייקי והם הרבה יותר חזקים ממני. אין ספק שאני הולכת להפסיד להם את הזולה.
לפתע הם משנים כיוון.
מתפרשים על החוף ומתחילים לעשות כושר. קבוצה אחת פותחת בתרגילי גמישות וכוח, אחרת מתרגלת יוגה, אחרת פילטיס. אבי המשפחה יוצא לריצה על החוף עם כמה נכדים.

אלוהים ישמור!
מדובר במתאמנים אולימפיים או מה?
בשעות הקרובות אני אוכלת ארוחת בוקר ענקית, שותה מיץ גויאבה וגם מיץ תפוחים, קפה שחור מבושל בפינג'אן וגם נס קפה רגיל מעפן, קנקן תה, קוראת ספר, מדברת עם הסקוטית ועם הדנית, מתנדנדת על הערסל ושואלת את הבדואי שעובר עם הגמל למה הגמל שלו בוכה.
הוא רעב הוא אומר לי, אני לוקח אותו לאכול. רוצה לעשות סיבוב על גמל?
מה פתאום! אני עונה. תקח אותו מהר לאכול.
הבדואי מתיישב ליד הגמל העצוב, מוציא פיתה גדולה ורטובה וחולק אותה איתו. לשניהם נשאר שפם מרוח בבצק לבן.
אתמול עבר כאן גמל קטן וראשו מעוטר בבלונים.
הוא חוגג יום הולדת שלוש אמר הבדואי שהוביל אותו. רוצה לעשות סיבוב על גמל?
מה פתאום! אמרתי לו וחשבתי שהגמל בטח סובל עם כל הבלונים המעצבנים האלה ושאני מקווה שאף תיירת לא תשב לעולם על גבו הדק.

אני נזכרת בגמל צ'ארלי שסוחב על גבו תיירות בתחנת הדלק בצומת קליה בואך ים המלח. ראיתי את צ'ארלי אוכל דלי ענק של רימונים.
מה בעצם גמלים אוכלים?

אלוהים ישמור!

המשפחה המצרית לא מפסיקה לזוז על החוף. כל האורחים האחרים שרועים במקומם ואני בטוחה שבליבם הם מתפללים, כל אחד בשפתו שלו, שהשקט על החוף ישוב לקדמותו.
זה היה בוקר מאוד אינטנסיבי. הרי בסופו של דבר באנו לבהות בים ולנוח.

כשאנחנו חושבים על חופשת חורף, בדרך כלל סיני לא תעלה כאופציה וחבל.
אנחנו נחזור לכאן בחורף, חד משמעית.
חזרנו לעיר עם שלווים ושזופים ועם כוחות מחודשים.

פוסט על החופשה שלנו בסיני בקאמפ של מקבול – סיני בדיונה הקטנה
מעדיפים את יוון? – חופשה חלומית בפלופונס
על האיים האזוריים שמעתם? חופשה משפחתית בגן עדן טרופי שבקצה אירופה – מדריך למטייל באי סאו מיגל

הפוסט סיני בחורף – חופשה משפחתית בחנוכה הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

האי סאו מיגל הוא הגדול מבין תשעת האיים האזוריים המהווים יחד ארכיפלג של פורטוגל. זהו האי המרכזי והוא נותן שירותים מוניציפאליים ואחרים לכל תושבי האיים.
קל מאוד לטייל באיים האזוריים. הכבישים מתוחזקים נפלא, השלטים ברורים, הצמחייה משגעת, שפע של נחלים, מפלים ואגמים וכמעט לכל המקומות השווים אפשר להגיע עם הרכב או בהליכה ממש קצרצרה וברור שיש כאן שפע מסלולי טיול וטרקים לאלה שרוצים ממש לטייל.
למרות שאפשר לטייל באזוריים במשך כל השנה, חודשי הקיץ (יוני – אוגוסט) הם העונה הפופולרית. בקיץ האי מתמלא בתיירים אמריקאים (בגלל הקרבה הגדולה לחוף המזרחי של ארה"ב), פסטיבל רודף פסטיבל והשמחה גדולה. בגלל העומס בקיץ מומלץ להזמין מקומות לינה ורכב כמה חודשים מראש. הטמפ' באזוריים לא יורדת מתחת ל 13 מעלות (בחורף) ולא עולה מעל 25 מעלות (בקיץ), הלחות שם רבה ועומדת בממוצע על 80%.
הבעיה היא הכמות הרבה של הימים הגשומים שבקיץ עומדת על 11 יום בחודש בממוצע.
בגלל ריבוי ימי הגשם והערפל, מזג האויר הופך את הטיול לאתגר  – באיים האזוריים מזג האויר מפתיע ומתהפך משעה לשעה. יצאנו לטייל כשהתיק שלנו מלא בבגדי ים, מעילי גשם, מטריות וקרם נגד שמש. בכולם השתמשנו כמעט מידי יום. כדי לטייל כאן מתחברים לאפליקציה SPOT AZORES המראה במצלמות בזמן אמת את מצב הערפל.
לעתים במשך ימים שלמים אי אפשר לראות כלום, כמו הערפל הכבד ביום ההוא באי פלורס שבדיעבד היה מתנה, כי העניק לנו יום מנוחה יחיד. צריך להפנים שמזג האויר הוא ששולט בסדר היום ולכן יש להשאיר כמה ימי ספייר עבור שינויים בלוח הטיסות.
רוב הטיסות הבינלאומיות המגיעות לאיים האזוריים נוחתות באי סאו מיגל, סמוך לעיר הבירה פונטה דלגדה. שדה התעופה קטן וחמוד ומאוד קל להתמצא בו.
אנחנו מגיעים לכאן בטיסה של חברת טאפ הפורטוגלית, מהעיר המשגעת פורטו.
מחלונות המטוס נראה האי כמו גן עדן טרופי שנלקח הישר מסרטי האיים האבודים או הלגונה הכחולה.
מסלול הנחיתה צמוד לאוקיינוס האטלנטי ומהמטוס אנחנו הולכים ברגל אל הטרמינל הקטן.
יש כאן אולי שלשה מסועי מזוודות שרק אחד מהם פעיל כעת. בתוך כמה דקות אנחנו כבר אוחזים במזוודות ויוצאים אל אולם הנוסעים לקבל את הרכב שהזמנו.
להפתעתנו אנחנו מקבלים VOLVO חדשה ויפיפייה. איזה שדרוג מדליק.

ללילה הראשון בסאו מיגל הזמנתי לנו דירה במלון קטנטן במרכז העיר פונטה דלגדה, באזור העתיק סמוך לכנסיה.
אנחנו מגיעים אל בניין עתיק ומשופץ באחד מהרחובות הקטנטנים.
שלט חמוד מתנוסס לצד הדלת: Hostel. אני מחליטה להתעלם.
אנחנו מצלצלים בפעמון ואת הדלת פותח בחור צעיר וחביב שנראה כמו גולש גלים שיצא הרגע מהמים. הוא מקבל את פנינו בחיוך ענק ואנחנו עולים אחריו אל אזור רחב שבו יש סלון, מטבח, פינת אוכל ומרפסת קטנה.
הוא מסביר שהמטבח פתוח לאורחי ההוסטל 24/7. יש כאן עוגות חביבות, פשטידות, ריבות ולחמים.
אתם יכולים להשתמש במקרר ובעצם כל המטבח המשותף עומד לרשותכם. הוא מגיש לנו תה קר, אומר שתכף ישוב ונעלם.

רונן והילדות מסתכלים עלי בהלם.
הזמנת לנו חדר בהוסטל? רונן שואל.
מסתבר שכן. למה? יש עם זה בעיה? אני שואלת ולא מסגירה את הבהלה שבתוכי.
לא, אומר רונן. אני ממש אוהב מקלחות משותפות כמו שאת יודעת.
אתה ציני? אני מיתממת.
מה פתאום, הוא עונה.
אמא, אני לא נשארת פה, אני לא ישנה ביחד עם אנשים ולא מתקלחת איתם. מיקה עצבנית עלי אש.
אני מחליטה לצאת לסיבוב בהוסטל ומשאירה את החבורה הזועפת בסלון עם שני תרמילאים צעירים.
אוי ואבוי. באמת יש כאן רק חדרים משותפים.
איך עשיתי טעות כזאת? אני בטוחה שהזמנתי דירה מהממת, 120 מ"ר, מטבח ענק, שני חדרי שינה וסלון. זה לא יכול להיות.
אמנם יפה כאן אבל אין מצב שאצליח להירדם במיטת קומות כשמתחתי מטיילים בשנות ה- 20 לחייהם.
אני מחליטה לזרום, הרי אין לי אופציה אחרת.
אני חוזרת לסלון. אל המשפחה שלי הצטרפו עוד שני תרמילאים חמודים. הם מנגנים בגיטרה ושותים בירה.
דווקא נחמד פה, אני אומרת לרונן שמביט בי זועף.
הגולש מהקבלה מגיע ומציל אותי.

בואו אחרי, נעלה לדירה שלכם.
הוא פותח דלת ואנחנו עולים במדרגות אל אחת הדירות היפות שראיתי מימי.
למרות שיש לכם כאן מטבח משלכם, אתם מוזמנים לסלון לשבת עם כולם ולאכול מה שאתם רוצים, הוא אומר.
את ארוחת הבוקר נביא לכם לכאן. קיבלנו את המייל שלך וקנינו לכם דברים ללא גלוטן.
נו, מה רע בהוסטל? אני מחייכת אל המשפחה אחרי שהגולש יוצא.
הדירה נמצאת במקום מעולה ומשקיפה על הכיכר המרכזית בעיר העתיקה ועל הכנסייה היפה שבקצה הכיכר (Igreja do Santo Cristo).
אנחנו מסתובבים בעיר, הולכים על הטיילת, מסתכלים על ספינות הנוסעים ועל היכטות שעוגנות כאן. אוכלים במסעדה נחמדה וחוזרים אל הדירה.
הילדות עייפות מהיום העמוס ונרדמות מיד.
בוא נרד לסלון, אני אומרת לרונן ולא ממש מחכה לתשובה.
אנחנו מתיישבים במרפסת יחד עם כל המטיילים המאוד צעירים יש לומר.
על השולחן שני בקבוקי יין ואני מוזגת לנו לכוסות. היין משובח.
הם יודעים לעשות יין באיים, בעיקר באי פיקו.
אני מחסלת כמעט בקבוק שלם בזמן שאני משוחחת עם מטיילת חמודה. הם מנגנים כאן בגיטרות וקצת שרים.
דווקא נחמד הוסטל. מזכיר קצת את הטיול אחרי צבא.
בבוקר, אחרי הארוחה המפוארת שהגישו לנו לחדר, אנחנו נפרדים מהצוות החמוד.
רגע לפני שאנחנו יוצאים רונן קורא לי מהסלון.
הוא עומד שם מצביע על השלט שליד המקרר, כמו דיילת לפני הטיסה.
אתם מוזמנים לאכול ולשתות מכל מה שיש במטבח, כתוב בשלט, מלבד היין, שהוא תמיד נקנה באופן פרטי על ידי האורחים.
אז מסתבר ששתית למטיילת החמודה את כל הבקבוק ועוד מול העיניים שלה, רונן צוחק.
בוא נברח מכאן, אני אומרת.
אנחנו נכנסים לרכב המפואר שקיבלנו וממשיכים בדרכנו לבית שלנו לשבוע הקרוב, בכפר הקטן שעל שפת האוקיינוס.

הכפר עם השם הכי קול בעולם – Santana

אנחנו מגיעים אל הכפר הקטן שנמצא בצפון מזרח האי, היישר לשיא החגיגות.
מסתבר שכבר שבוע חוגגים יום הולדת 150 לכנסייה שבמרכז הכפר והשמחה כאן מרקיעה שחקים.
הערב, שיא ההתרגשות.

הרחובות הצרים מעוטרים בעלי כותרת שנקטפו מראשם של פרחי הורטנזיה ריחניים ותהלוכה עצומה צועדת בדרכה לכנסיה:
גברים נושאים בזהירות את פסלי הכנסייה שיצאו סוף סוף לנשום אויר צח, כמרים ובישופים, שלוש תזמורות, שוטרים, מכובדי הכפר, נשים בתחפושות ובשמלות ערב, ילדים מחופשים, ילדים במדי תנועת נוער שעל גרביהם פונפונים בשלל צבעים.
כולם צועדים בקצב המוסיקה על שביל הפרחים.

רגלי האנשים רומסים את העלים ואני מתעטשת ללא הפסקה מהריח המוזר והחריף.
זיקוקים נורים לשמים, נפצים מתנפצים ופעמוני הכנסייה לא מפסיקים לנגן לרגע.
אנחנו חוזרים אל הבית הקטן שלנו.
אנחנו נמנעים, מבחירה, לישון במלונות.
כשישנים בבתי התושבים ולא באזורי התיירות שמנותקים בדרך כלל מהכפרים, מרגישים טוב יותר את הוייב של המקום.
הכפר שלנו Santan לא תיירותי, תכלס, אנחנו התיירים היחידים כאן.

בכפר שלנו מתגוררים חקלאים שיוצאים בבוקר לעבוד בשדות הסמוכים.
אין כאן סופרמרקט, אפילו לא מכלת.
בסביבות השעה 10:00 מגיעים טנדרים שעל גבם לחמים, ירקות ופירות וצופרים בקולי קולות.
הנשים נחפזות החוצה ורוכשות את שרוכשות וכשעתיים לאחר מכן עולים מהבתים ריחות תבשילים מעולמות אחרים.
הבית שלנו, בית מקומי מסורתי, לא ממש נוח.
הוא ישן מאוד ורצפת העץ חורקת. הסלון נמצא בקומה השנייה, מרוחק משאר חלקי הבית.
המיטות רכות מידי והכריות גבוהות מידי. הכיור נמוך מידי, אין רשתות לחלונות, אין תריסים אלא מכסי עץ אטומים.
אבל החצר ענקית ונפלאה ומשקיפה אל האוקיינוס.

יש בה עץ תאנים ועצי פרי נוספים שלא זיהיתי.
בקצה החצר כלוב עם תרנגולות אקסטרה לארג'. אף פעם לא ראיתי תרנגולות גדולות כל כך.
השכן הזקן מהבית ליד מאכיל אותן בכל יום אחה"צ, לאחר שמנופף לנו לשלום.
מוקדם בבוקר, עוד לפני שאנחנו מתעוררים, הוא אוסף את יבול הביצים.
צמוד לחצר שדה תירס ענקי וכשהרוח מזיזה את העלים הם מפיקים קול של גשם חזק, אפילו כשחם.

הרחובות של הכפר כל כך צרים שנותר רק להתפלל שהטנדרים לא ידפקו את הרכב השכור שמנסה להיצמד ככל יכולתו לקירות הבתים.
ביום ראשון בבוקר עלו כולם, משפחות שלמות על הטנדרים הפתוחים ונסעו אל חוף Praia do Fogo, שם התיישבו מתחת לשמשיות ורגליהם נצבעו בצבע החול השחור הגעשי.

למרות שעדיין לא זכיתי לטייל בקובה, הכפר, התושבים ומקומות רבים באי סאו מיגל מזכירים לי את קובה, ההבדל הוא שהשכנים כאן משוגעים על מוסיקת אירוויזיון ולא על מוסיקה קובנית.
במרחק קצר מהכפר נמצאת שמורת טבע נפלאה.

שמורת טבע – Ribeira dos caldeiros

אם אתם חושבים שהטיול שלנו מושלם, אתם טועים.
הבעיה היא כמובן אני ורק אני. אני כל כך בלתי נלאית שאפילו לי כבר אין כח לעצמי.
כיוון שאני רוצה להספיק הכל, בכל בוקר אני מעירה את כולם בשעה שבע וגוררת אותם למסלולי טיול מאתגרים עד לשעת השקיעה. והשקיעה כאן בשעה 22:00.
משפט הסיכום היומי שלי: לא הספקנו כלום היום!
הגרוע מכל שהם בכושר גופני הרבה יותר טוב משלי, שלא לדבר על זה שפורטוגל בכלל והאיים האזוריים בפרט הינם מעצמת יין.
כך שגם בעניין הזה אני חייבת להספיק ולכן טועמת בכל לילה בקבוק אחר.
והעייפות מצטברת.

הבוקר נסענו אל שמורת הטבע הנפלאה Ribeira dos caldeiros.
בשמורה כמה אופציות למסלולי טיול ביער הצפוף המלא בצמחיה טרופית. יש כאן נחל שלאורכו תחנות קמח עתיקות, מפלים ובעצים הכי גבוהים שראיתי בימי חיי.
בסוף המסלול הפלתי את עצמי.
פשוטו כמשמעו. נתקלתי בעצמי ומעדתי והתרסקתי על הכביש בחניה.
לא תגידו באמצע היער, לתוך המפל, או סתם ככה מהצוק בפרטיות.
כמובן שמול חבורת הפורטוגלים חתיכים אש שבדיוק עלו עם ציוד סנפלינג מהמפל.
למרות שקמתי בקלילות וחייכתי כאילו לא קרה כלום, תדעו לכם שמתחת למכנסים רגל ימין שלי סגולה ובנוסף יש לי שפשוף שורף על כף היד.

אל דאגה, התקלה הזאת לא עצרה אותי.
המשכנו אל אגם פורנאש, שנמצא במרכז – מזרח האי.

פורנאש – Furnas – האגם והעיירה

העיירה שלשפת האגם נמצאת במקום נמוך יחסית ולכן סובלת פחות ממזג אויר ערפילי.
בזכות המעיינות הגאותרמיים החמים, יש בה מה לעשות גם בימים הגשומים.
שמרו את הטיול באזור לימים כאלה, אל תדאגו, יהיו כאלה בשפע.

טיפ חשוב: להגיע למעיינות עם בגדי ים ישנים שלא אכפת לכם להחתים, ללא תכשיטים (עלולים לשנות את צבעם). יש אומרים שהמעיינות יכולים להשפיע גם על צבע השיער. מרוב אזהרות יצא לי כל החשק אז לא ניסיתי.
האגם היפה נמצא במרכז הקלדרה, לצד האגם שביל וניתן להקיף אותו בהליכה במשך כשעתיים. אנחנו מתיישבים על הדשא למרגלות הכנסיה הגוטית היפה nossa senhora vitorias neo-gothic church, שנמצאת בצידו הדרומי של האגם. אנחנו פורשים שמיכה ואוכלים ארוחת צהריים שהבאנו איתנו.

למרות שהנוף כאן פחות מרהיב לעומת שני האגמים הגדולים האחרים – סאטה סידאדש ולאגו דה פוגו – אגם פורנאש מקסים והוא בהחלט שווה ביקור.

תצפית – pico do ferro  

תצפית יפה על האגם, אם כי מעט תיירותית מאחרות שהיינו בהן ולכן נאלצנו להצטופף עם תיירים שירדו מאוטובוסים צפופים. מומלץ לצפות כאן מלמעלה באגם ולרדת אליו לאחר מכן.

גנים בוטניים יפיפיים – Terra Nostra Gardens

הגנים הבוטניים והברכה התרמית העצומה שבתוכם, נמצאים בעמק פורנאש העשיר במינרלים.
זאת תחושה מיוחדת מאוד, להתרחץ במים שיוצאים מעומקו של כדור הארץ.
האזור הגעשי מושך תיירים רבים מבפנים ומבחוץ ולכן עמוס יחסית משאר המקומות באי. עשירי האי בנו להם כאן בתי מידות לנופש בתחילת המאה ה- 19 ככה שאפשר לראות כאן ארמונות קטנים שאינם אופייניים לאי הפשוט.

הפארק עצום, גודלו 12.5 דונם ויש בו מעיינות ונחלים רבים וכמות בלתי נתפסת של פרחים, שיחים ועצים מכל העולם (מעל 3,000 מינים). יש כאן מעל 300 זנים של שרכים ומעל 800 זנים של כמליות. הפארק מטופח מאוד ויש בו אזורים המוקדשים לצמחייה מאקלים כזה או אחר ואפילו שיחי ענק המעוצבים כדינוזאורים, דובים ושלל חיות.

למרות שאנחנו לא אוהבים אטרקציות או מקומות המוניים, בשביל הגנים המדהימים האלה שווה לזנוח אג'נדות. זהו מקום יפיפה שאפשר לבלות בו יום שלם, אבל אחרי שעתיים אנחנו מתעייפים וממשיכים הלאה, אל האזור בו מכינים אוכל בבטן האדמה.

cozido das furnas – מאכל מסורתי בפורנאש

במרכז הכפר אזור קטן בו עולים גייזרים, בוץ מבעבע ואדים מבטן האדמה. לכל מסעדה באזור בור משלה אליו מוריד השף סיר ענק עם תבשיל המכיל בשר בקר וירקות, המזכיר חמין.
התבשיל מתבשל לו בבטן האדמה במהלך כל הלילה ונשלף משם בשעות הצהריים (11:30-12:30 למי שרוצה לחזות בפלא) ונמכר במסעדות האזור.
אנחנו גם ככה לא חובבים חמין, לכן אנחנו נגשים לאחת מהבסטות באזור וקונים מבחור צעיר קלחי תירס שבושלו באותו האופן.

התירס כל כך מעולה ואנחנו חוזרים לקנות מנה שנייה ומחסלים לו את כל התירס שנשאר.

תצפית מרהיבה בשקיעה – Miradouro de senta iria

בדרך לכפר שלנו אנחנו עוצרים בתצפית משגעת לראות את השקיעה.
אנחנו פורשים את השמיכה, מוציאים מהצידנית בקבוק יין מעולה שנוצר כמובן באחד מהיקבים באיים האזוריים ואוספים כוחות לקראת בישול ארוחת הערב.

מרכז האי – אגם האש – Lagoa do fogo (fire lake)

אגם פוגו נמצא במקום הגבוה ביותר באי ולרוב מכוסה בערפל. תכננו לרדת לכאן במסלול הליכה שאורך 11 קילומטר, אבל למזלנו לא הצלחנו למצוא את נקודת ההתחלה.
אז החלטנו לרדת אליו בדרך הקלה.
קלה?
כנראה כדי למנוע ירידה המונית לאגם, לא הקלו המקומיים על התיירים.
הירידה קשה מנשוא והעליה עוד יותר.

אנחנו מגיעים למטה ולאחר שנרגעים מהירידה הקשוחה, מתחילים להקיף את האגם משמאל, עד שאנחנו מוצאים חוף פרטי משלנו. כל כך יפה כאן. מדובר באחד מימי השיא של הטיול.
האגם מהווה בית גידול טבעי ולכן אסור להיכנס למים אם נמרחת קודם בקרם הגנה מפני השמש וכמובן שהכל סביב נקי ומצוחצח.

כמו בכל יום אחר, אנחנו שולפים מהצידנית אננס מתוק ונפלא שגדל כאן באי. מסביב חגים שחפים וליבנו מלא בהוקרה לאלוהי הערפל שאפשר לנו לרדת לאגם. חלק גדול מהמטיילים כאן לא מצליחים אפילו לראות אותו.

העלייה חזרה לוקחת לפחות שעה. מזל שקניתי בדקטלון בפונטה דלגדה מקלות הליכה של מטיילים, גם איתם הלכו לי הברכיים.
אנחנו מתיישבים בקצה העליה, מעולפים. אחרי חצי שעה אני אומרת:
יאללה, ממשיכים מכאן למפל נהדר.
לאאא מתחננות הילדות .
אבל אני כבר יושבת ברכב, מוכנה.
וטוב שכך. המקום אליו אנחנו נוסעים מתגלה כמקסים.

מפל Salto do Cabrito

למרות שמדובר בירידה תלולה מאתגרת לנסיעה, בהתחשב בעייפות של כולנו, אנחנו יורדים עד למפל עם הרכב.
מצד שמאל שביל המוביל תוך כמה דקות אל נחל משגע. אנחנו כאן לגמרי לבדנו. המים קרירים ונעימים, הצמחייה הצפופה מצילה עלינו. מי צריך יותר מזה?

כשמספיק לנו אנחנו חוזרים לכיוון החניה. במרחק 5 דקות הליכה נמצא המפל, אנחנו מתיישבים בברכת המים היפה שתחתיו, מסתכלים בסקרנות בחבורה שיורדת מראש המפל בסנפלינג. אם לא היה לי פחד גבהים ורגליים רועדות ממאמץ, יש מצב שהייתי מצטרפת.

אגם Lagoa do Congro

האגם המשגע נמצא קרוב יחסית לפורנאש, אבל אפשר לשלב אותו גם ביום טיול באגם פוגו. משום מה מסלול הטיול הקליל והמעולה הזה אינו פופולרי ככה שאנחנו זוכים לאגם שלם פרטי משלנו.

אנחנו נכנסים ליער המקיף את האגם והולכים על השביל המסומן בצורה ברורה. המים שקטים וירוקי, העצים והעננים משתקפים בהם כמו בציור נפלא.

המקום כל כך מרשים שלטעמו של רונן זה הטיול הכי יפה שעשינו באי. לא לפספס. המסלול קווי. לוקח כשעה הלוך וחזור.

שדות התה בסאו מיגל – Gorreana

לקראת השקיעה אנחנו מגיעים אל שדות התה של גורנה.
אלה שדות התה היחידים באירופה וניתן לגדל אותם כאן בזכות מזג האויר הטרופי של האזוריים.
תושבי האזוריים גאים מאוד במפעל התה. מייצרים כאן לא פחות מ 33 טון תה בשנה המיוצא לכל קצוות העולם.
התה בסאו מיגל גדל מאז 1883 באופן טבעי, ללא חומרי הדברה מכל סוג שהוא.

חנות התה כבר סגורה ואנחנו נכנסים אל תוך המטעים, הולכים בשבילים שבין שיחי התה, מביטים בשמש השוקעת באוקיינוס ומרגישים בקובה.

סטה סידאדש – Lagoa das Sete Cidades – החלק הדרומי באי סאו מיגל

האזור יפיפה, מלא בעדרי פרות הרועות בחופשיות בין שדות ירוקים מרהיבים.
האתגר – האזור סובל מבעיית ערפל חריפה, אבל בשום פנים ואופן אל תוותרו עליו.

ללא ספק מדובר באחת מגולות הכותרת של האי סאו מיגל בפרט והאיים האזוריים בכלל.
המלצה חמה: במידה והאפליקציה מראה על מזג אויר בהיר, טוסו לשם.
במשך ארבעה ימים חיכינו שיתפזר הערפל מעל צידו הדרומי של האי. וכלום.
הבוקר החלטתי שהמצלמה בסטה סידאדש בטוח מקולקלת, לא יתכן ששם אפור כל הזמן כששאר מצלמות האי מראות על יום שמש נפלא.
אז עשינו את המעשה הכי ישראלי ונסענו לשם. הרי ברור שהמצלמה מצוינת, כמו כל דבר אחר פה אגב.
בתצפית המפורסמת ביותר באיים האזוריים ממנה משתקף בתמונות כל תייר כאן (Miradouro da Boca do Inferno),
כשמתחתיו נראים פרושים שני אגמים מופלאים – הירוק והכחול,
נראית מיקה כשמצדדיה ערפל אפור לתפארת.

נצטרך לחזור לאזוריים בשביל התמונה, חד משמעית.

המלון הנטוש- Hotel abandonao –Monte palace

אבל כמו שאתם בטח מבינים, ערפל לא יעצור אותי. אז נסענו דרכו למלון הנטוש.
את המלון המפואר בנה בשנות ה- 70, תייר שטייל במקום ביום שמשי נדיר והתאהב בספוט המדהים הזה, המשקיף על שני האגמים שמתחתיו.

מהר מאוד העסק קרס כי מי מעוניין לשלם הון תועפות כדי לצפות בערפל? המלון ננטש ותהליך קורוזיה יצר כאן מראות מהפנטים.
אומני גרפיטי שמעו על הספוט המטריף והחלו לצייר על הקירות.
המלון מגודר וסביבו שלטי אזהרה האוסרים להיכנס, אבל האיסור לא מפריע לאנשים לחמוק פנימה.

למרות המראה המפחיד יש לומר, הצלחנו לשכנע את הילדות להיכנס פנימה.
אני מודה שבמשך הביקור ייסרתי את עצמי בשאלה אם אני לא מסכנת אותן, כי המבנה באמת במצב איום.
אבל לא הצלחתי לעצור. השילוב בין ההרס לשאריות המבנה המפואר עוצר נשימה.
מהתצפית שמתחת למלון יוצא מסלול הליכה עד לאגמים של Sete Cidades. המסלול חד כיווני וצריך להזמין מונית חזרה. לאור הנסיון שלנו מהטיול באי פלורס, שם נאלצנו להמתין למונית במשך שעות – ויתרנו על מסלול ההליכה והמשכנו אל האגמים ברכב.

האגמים:

המשכנו לפלס דרכנו בערפל מטה, אל האגמים שרק יכולנו לדמיין. בצידי הכביש אלפי פרחי הורטנסיה מטריפים. טוב שהעזנו להמשיך. הערפל החמיא לאגמים היפיפים.
טיילנו קצת בכפר המנומנם שבמרכזו כנסייה מרשימה.
מצאנו מקום נעים על שפת האגם ועצרנו לפיקניק בחברת עשרות אווזים חמודים שהגיעו לבקר אותנו.

בימים פחות מעורפלים אפשר לשכור כאן קיאקים ולשוט או לשכור אופניים למסלול רכוב סביב האגמים.

חוף עם חול שחור – praia dos mosteiros

מהאגמים המשכנו אל הכפר mosteiros ואל החוף הגעשי שלו.
הכפר נח לו ממש בקצה האי, במורד הצוקים.
החול השחור והנעים סופג את החום והתחושה היא כמו לדרוך על מילוי פרג רך וחם בתוך אוזן המן ענקית ובלתי נראית.
האוקיינוס סוער היום מאוד ואי אפשר להיכנס אל המים. עמדנו על החוף מביטים על סלעי הבזלת המזדקרים מהמים, מאושרים על זה שאנחנו כאן.

אומרים שסביב הכפר הזה סיכוי גדול לראות לווייתנים ולכן כדאי לצאת מכאן לשיט.
אנחנו ויתרנו על הלווייתנים וגם על המעיינות התרמיים הלוהטים הסמוכים לחוף שבזמן הגאות מצטננים קצת עם מי האוקיינוס שחודרים אליהם.
השקיעה כאן מרהיבה.

אזור צפון מזרח סאו מיגל –  Nordeste

זהו האזור הפראי ביותר באי וככזה יש בו פחות כפרים.
הכבישים כאן מפותלים ונושקים למצוקים תלולים היורדים עד לאוקיאנוס, הצמחייה פראית וצפופה והתצפיות עוצרות נשימה.
האזור מרהיב ביופיו ואין לוותר עליו בשום פנים ואופן. זה האזור בו נמצא הכפר שלנו.
מקומות חובה:

טיול למפל ולכפר עתיק – Sanguinhosalto do prego

באיים האזוריים יותר בעלי חיים מבני אדם. הפקקים היחידים בכבישים הם לצורך מעבר עדרי פרות, כבשים ועיזים.
התושבים מתייחסים אל בעלי החיים בכבוד רב. את הפרות חולבים בטבע, לא ראיתי כאן רפתות או לולים.

הטבע מלא בציפורים, בארנבים, המוני פרפרים, אווזים, חתולים, תרנגולי הודו וחמורים.
הסאונד של המקום – קול עלי התירס והקנים ברוח, געיות, פעיות, נערות, נביחות קירקורים וציוצים. לא אשכח את הקולות האלה לעולם.
אנחנו נקשרים מאוד אל חמור מקסים שחי בחצר הבית שממול. בכל בוקר אנחנו נגשים לומר לו שלום. נדמה לי שהוא מחייך בחזרה.

הבוקר אנחנו יוצאים לאחד ממסלולי הטיול המומלצים באי סאו מיגל Sanguinhosalto do prego. המסלול המעגלי היפיפה באורך 4.5 ק"מ, כולל הליכה ביער מרהיב, מפל נפלא החבוי ביער בו מתרצים אנשים אמיצים שאינם חוששים מקור ומסתיים בכפר עתיק משוחזר בקצה ההר המשקיף אל נוף עוצר נשימה. טיול חובה.
אנחנו מגיעים לתחילת המסלול בעזרת הוויז ומחנים באחד מרחובות הכפר הקטן ממנו מתחיל המסלול המעגלי.
למזלנו נפלנו על יום שמשי ונעים. אנחנו נכנסים אל תוך יער משגע והולכים על השביל המסומן.
מדי פעם אנחנו עולים על גשרי עץ שחוצים נחל קטנטן.
עשר דקות אל תוך היער ואנחנו פוגשים חבורת תרנגולות פרא.
הן חיות בקבוצה ביער, מאושרות וחופשיות. אנחנו מוצאים חן בעיני תרנגול אחד חמוד והוא מתחיל ללכת אחרינו.
כשאנחנו עוצרים, הוא עוצר. כשאנחנו ממהרים הוא רץ אחרינו.
אתם מכירים את זה שכלב זר הולך אחריכם ואתם חוששים שהוא לא ימצא את דרכו חזרה? אז כזה.
תחזור לחברים שלך תרנגול, אני מתחננת אליו, אבל הוא עקשן.

לאחר כשעה וחצי של הליכה נעימה, אנחנו מגיעים אל מפל מרהיב. רסיסי מים בשלל צבעי הקשת ניתזים לכל עבר.
אנחנו יורדים אליו בזהירות, נאחזים העצים, האדמה כאן מאוד חלקה ורטובה.
לא פגשנו אנשים במהלך ההליכה ולכן אני מופתעת מכמות די נכבדת של טיילים שנחים להם עכשיו על האבנים שלצידי המפל.
כמה אמיצים שלא פוחדים מקור אפילו שוחים בברכה, צורחים בעונג בשלל שפות. כולם תיירים כמובן.

אנחנו מוצאים לנו סלע פנוי לטובת פיקניק.
כשאנחנו ממשיכים הלאה, מופתעים לראות שהתרנגול החמוד חיכה לנו למעלה, בשביל ממנו ירדנו למפל.
הוא מקשקש בזנב, או שנדמה לי?

אנחנו ממשיכים והתרנגול אחרנו.
לאחר כשעה אנחנו מגיעים אל קצה היער ונכנסים אל תוך כפר עתיק מאוד.

הכפר האבוד – Sanguinho

בכפר כ- 20 בתי אבן ישנים, רובם נטושים וחלקם נמצאים בשיפוץ מסיבי.
אני מציצה אל תוך בית קטן ועיני נפערות לרווחה. הבית מרוהט ממש כמו לפני 100 שנה. מדהים.

אני מסתכלת אחורה. התרנגול התחבר עם כמה חתולים והם משחקים ביחד.
ואז נשמע קול קדיחה חזק מאחד הבתים שבשיפוץ.
התרנגול נבהל, פותח בריצה אל תוך היער ונעלם.
אפילו לא הספקנו להיפרד מהמסכן הקטן לשלום.
אנחנו מטיילים בין הבתים העתיקים, נראה שהם אפילו לא מחוברים לרשת חשמל.
יש כאן טרסות ישנות, מטעי בננות, מתקנים לייבוש עלי טבק.
אי אפשר להגיע לכאן ברכב, איך הביאו לכאן את הרהיטים העתיקים?

מסתבר שהכפר משוחזר בגישה אקולוגית והפך לריזורט קסום המשמר את התרבות והמסורת המקומית.
התושבים המקוריים של הכפר נטשו את בתיהם לפני שנים רבות, בעיקר בגלל קושי הגישה וחוסר היכולת של הילדים הקטנים להגיע לבית הספר, בהליכה של קילומטרים בין הגבעות.
רוב התושבים הגרו לארה"ב ולקנדה.

הריזורט מומלץ מאוד למי שרוצה להתנתק מהציוויליזציה לכמה ימים, לנשום אויר צלול, לקרוא ולנוח.
אפשר אפילו לאפות לחמים בתנורי העץ המסורתיים שבבתים.

בסוף הכפר תצפית עוצרת נשימה אל העמק שתחתנו והאוקיאנוס האינסופי.
אנחנו יורדים בשביל מרוצף באבן ומגיעים אל הרכב שלנו.
וואו. זה היה טיול חלומי, כזה שייזכר לעד.

מגדלור ארנל – Arnel Lighthouse

אנחנו מחנים לצד הכביש הראשי ומתחילים לרדת ברגל.
הכביש אליו כל כך תלול שאין לנו את האומץ הנדרש לרדת אליו עם הרכב, שלא לדבר על העלייה אח"כ שהיא בזוית של 35 מעלות, לפי השלט הקטן שליד החניה.
המגדלור היפיפה נמצא באמצע הכביש התלול ובסופו למטה מתגלה כפר דייגים קטן ומקסים.
אני רואה למטה כמה מכוניות, מעריצה את התושבים שמסוגלים לעשות את הדרך הזאת ברכב.
אגב, גם ברגל ממש לא קל אבל המאמץ משתלם כי המראה מכאן מרהיב. אנחנו מסתכלים על המצוקים החדים המעטרים את קו החוף הצפון מזרחי, המראה יפיפה וקשה להפרד וללכת, בעיקר שעליה כל כך חדה מפרידה ביננו לבין הרכב בחניה.
אנחנו מתיישבים על החומה שעל שפת הכביש ומשתהים מול היופי, מדמיינים את הליוויתנים שבים.

אומרים שמומלץ מאוד לראות כאן את הזריחה שכן אורה של השמש משתקף דרך חריכי הצלב שבקירות המבנה המתומן.
אנחנו לא הצלחנו לעמוד במשימה. למי שנשאר קצת כוח וממשיך למטה במורד הכביש יתגלה מפל מרשים שנמצא מעל כפר הדייגים.
לצערי המגדלור פתוח לביקורים רק בימי רביעי (בקיץ 14:00-17:00, הכניסה חופשית), ככה שאנחנו יכולים להסתכל עליו רק מבחוץ.
האיים האזוריים מלאים במגדלורים (ככה אומרים ברבים?) ומגדלור ארנל הוא העתיק ביותר מבין כולם ופועל החל משנת 1876. הוא ממוקם בנקודה הצפון מזרחית של סאו מיגל. אומרים שניתן לראות את האור שלו מהאוקיאנוס כבר ממרחק 25 ק"מ.
אפשר לתאם במגדלור סיורים מודרכים ויש בו תערוכה קבועה העוסקת בהסטוריה של המגדלורים באזוריים.
טיפ: Vista dos Barcos – תצפית  נהדרת על המגדלור וכפר הדייגים, פתרון מעולה לאלה המתעצלים לרדת למטה. נמצאת לצד הכביש הראשי ומסומנת בבירור.

התצפית הכי יפה באי סאו מיגל – miradouro ponta do sol sossego

התצפית היא למעשה מסלול טיול קליל באורך כחצי קילומטר, ממנו נשקף נוף עוצר נשימה (אני מרגשיה שקצת חוזרת על עצמי , אבל אין מילים לתאר את היופי הזה). המיוחד בתצפית הזאת, מעבר לנוף, הוא הגן המטופח המקיף את השביל. יש כאן שלל פרחים צבעוניים, מדשאות, שולחנות לפיקניק והשירותים הכי נקיים בעולם. לא לפספס בשום פנים ואופן.

חזרה הביתה
חזרנו לתל אביב אל הגולגולים של עצי הפיקוס, אל החום, הפקקים והמינוס בבנק.
למדנו כמה דברים במסע הזה:
שאנחנו מעדיפים את קצוות העולם, שאנחנו נוודים בנפשנו פנימה, שאנחנו אוהבים אתגרים, שעליות קשות ומכשולים לא יעצרו אותנו, שאנחנו יכולים להסתפק בכמה בגדים, שמפו וקרם הגנה מהשמש, שאפשר לחיות שבועיים בלי נטפליקס, שלעולם יש אינספור גוונים, שעדיין חיים על כדור הארץ אנשים פשוטים ותמימים, שאנחנו צוות לא רע ולכל אחד מאיתנו תפקיד במרקם הזה שנקרא משפחה, שבשבילנו הטיולים הם החיים ומה שבניהם רק הפסקה.
ושבכל זאת נשארו לנו עוד כמה נושאים לשיחה.
לפוסט על הטיול שלנו באי המדהים פלורס – האי פלורס באיים האזוריים
תחת ערפל בכפר שבקצה אירופה – האי פלורס מתכסה בערפל
האיים האזוריים רחוקים לכם? כנסו לפוסט על הטיול שלנו ביוון – שבועיים מושלמים בפלופונס
נשארים בארץ אבל רוצים להרגיש בחו"ל? – כפר הדייגים בג'סר א-זרקא
בכל זאת חו"ל אבל קרוב – טיול משפחתי בסיני 

הפוסט מדריך למטייל באי סאו מיגל – האיים האזוריים עם ילדים הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

לטייל בארץ בקיץ?

התקופה המשונה הזאת מציבה לנו אתגרים רבים, אחד מהם הוא למצוא מקום נעים לחופשה בארץ הצפופה שלנו, ושיהיה פנוי.
אם יש מקום לבלות בו בקיץ הישראלי הלוהט, אין ספק שזה אצבע הגליל השופע בנחלים קרירים.
ברור שאנחנו נוסעים.

מסתבר שזה האזור הכי מלא במים, אבל גם במטיילים.
המוסלמים והדרוזים סיימו בדיוק לחגוג את חג הקורבן (עיד אל-אדחא) והיהודים יצאו מבין המייצרים והגליל רבותי, מלא במטיילים ובמשפחות מרובות ילדים.
אז תתארו לעצמכם ותוסיפו עוד קצת.
בואו, אפילו בעלי הצימרים המומים מכמויות המטיילים השנה.

ואל תשכחו להזמין מראש מקום לשמורות הטבע, וכדאי לעשות את זה מספיק זמן מראש כי אין מקום.
בגלל שלא ידעתי איפה בדיוק נרצה להיות – הזמנתי מכל הבא ליד. אבטל כשנחליט אמרתי לעצמי.

שמורת טבע נחל שניר:

עד שהצימר יהיה מוכן נטייל קצת בנחל שניר.
זאת לא הפעם הראשונה שלנו כאן, זו אחת השמורות היפות בארץ ולפי תור המכוניות בכניסה – גם אחת הצפופות שיש.
אני מכינה את אישור ההזמנה כדי להראות לאיש בכניסה אבל הוא בכלל לא רוצה לראות.

אנחנו יוצאים מהאוטו הממוזג אל החום הגדול, מחלצים עצמות אחרי נסיעה של כמה שעות טובות.
יש בשמורה חמישה מסלולי טיול, הקצר ביותר אורך רבע שעה והוא מונגש ומתאים לילדים קטנטנים, הארוך ביותר – שעה וחצי והוא כולל מס' מקומות המצריכים הליכה על אבני בזלת רטובות וסולם יתדות קטן.
לא משהו מאתגר במיוחד.
לאוך המסלול צמחיה מטריפה ולגונות נפלאות לשכשוך.
ההתחלה של כול המסלולים זהה ואנחנו מחליטים לזרום ולבחור בדרך אם להמשיך או לקצר.

אלוהים, כמה אנשים. כמה רעש.
כולם זזים מצד לצד ויש את אלה שמתיישבים לנוח בדיוק על הסלע שצריך לשים עליו את הרגל כדי לא לדרוך במים? איזה עצבים.
כיאה למטיילים מנוסים אנחנו יודעים שאם נבחר את המסלול הארוך, סיכוי גדול שנמצא את עצמנו לבד.
כדי לא להיאבק בהמונים שרובצים על האבנים בתחילת המסלול, אנחנו מוותרים על טיול בנעליים יבשות ודורכים בתוך המים הקרירים והנעימים, מתרחקים במהירות מההמון.
כצפוי, אחרי זמן קצר אין זכר לאנשים.
רק אנחנו, הטבע, והלגונות הצוננות שיוצר הנחל.
אנחנו נכנסים אל הברכות הטבעיות, טובלים בהנאה במים הקרירים. כל כך יפה כאן.

הנחל היפיפה מתחיל בבקעת הלבנון, משם זורם לאורך 60 ק"מ, עד שהוא נשפך לירדן.
אני מחליטה לא לטייל יותר הקיץ בשמורות הטבע המסודרות ומבטלת את כל ההזמנות שעשיתי לשמורות בצפון.

בית הלל – החצבני:

ניקול מחכה לנו מחוץ לצימר עם עיניה הכחולות והחיוך הגדול.
היא מכניסה אותנו לצימר הכי נקי בעולם, הלוואי שהבית שלי היה נקי ככה.
קריר ונעים כאן, יש כל מה שצריך, הדלתות המשקופים בצבעי תכלת ולהכל ריח נעים של כביסה.

כבר 16:00 ועדיין לא אכלנו.
אנחנו בולעים את כל מה שהבאנו איתנו בשניות, ויוצאים לשתות קפה שחור עם הל, בחצר הקטנה עליה מצילים עצי זית.

לאזור כולו ולבית הלל בפרט יש ריח של תאנים.
אני משוגעת על הריח הזה שמתקשר אצלי לקיץ וחופש, ולטעם מתוק ולארץ זבת חלב ודבש.
ריח התאנים המופלא שולט גם בצפון יוון ובחצי האי פיליון – אין ספק שלחופש יש ריח של תאנים.
אתם יודעים שפרי התאנה שאנחנו אוכלים הוא התפרחת של העץ? פרחי התאנה כלואים בתוך הכדור דמוי הפרי.
אם תפתחו את התאנה ותסתכלו בתוכה, תראו את הפרחים פורחים פנימה.

נחל החצבני עובר בחצר האחורית של מושב בית הלל, הנחל זורם במרחק הליכה קצר מהבתים, צריך רק למצוא את הדרך להיכנס אליו.
אנחנו מתחילים ללכת בשביל הטיילת ומגיעים ללגונה גדולה. הנחל יוצר כאן עיקול גדול כך שהזרם המהיר טיפה מעט.
החוף מרופד בחלוקי נחל לבנים ובאמת אפשר היה לקרוא למקום גן עדן אלמלא צפיפות החבורות הרועשות, מנפנפי המנגלים, והלכלוך.

אנחנו ממשיכים דרך שביל הטיילת שעל שפת החצבני, דרך מחילות סופים יפיפיות ומגיעים לחוף רחב נוסף ששמו 'חוף ישראלי'.
יש כאן בוטקה של גזלן מחוברת לטרקטור, מוכרים כאן בירות וגלידות, מוסיקה מזרחית בפול ווליום וחבורות עם נרגילות מסביב.

אנחנו ממשיכים הלאה.
השביל משתנה. מימינו נחלות המושב על הפרדסים, מטעי הפקנים והרפתות ומשמאלה גדר גבוהה ומעבר לה זורם החצבני.
איך מגיעים אליו?

מרחוק מתקרבת אלינו שיירת אנשים על סגווי.
כעשר בנות חרדיות בגילאים שונים לבושות בבגדים ארוכים, כולל גרביונים מתחת לחצאיות.
בסוף השיירה איש מבוגר והבן היחיד רכובים על אופניים חשמליים בעלי שלושה גלגלים, לבושים בבגדים כבדים ובמעילים ארוכים שחורים.
כנראה מדובר במשפחה אחת גדולה. הגברים מסיטים את המבט.

סליחה, אתה יודע איך נכנסים לנחל, אני שואלת את המדריך שמוביל את השיירה.
הוא עוצר, יחד עם כל השיירה.
לא פשוט לעצור עם סגווי ככה שהבנות נוסעות במקום הלוך וחזור כדי לשמור על שיוויי משקל בעצירה.

תחזרו אחורה, יש שם גישה נוחה למים, הוא עונה.
אני מבינה שהוא מתכוון לחוף ישראלי עם החפלה הנרגילות והמוסיקה.
נראה לך? אני חושבת בלב ובקול רם אומרת:
פחות מתאים לנו שם. מעדיפים מקום שקט.
המדריך מחייך בהבנה.
תמשיכו עם השביל הוא אומר, אחרי הספסל האדום, מול מטע הפקאן תמצאו פתח קטן בגדר ומשם תוכלו לרדת לנחל.
תודה, אני מספיקה להגיד לפני שכל החבורה נעלמת מעיננו.

אנחנו מוצאים את הפתח המדובר, זו לא כניסה מסודרת, ברור שמישהו חתך כאן את הגדר עם קאטר או איך שקוראים למספריים האלה שחותכות ברזל.
לא פשוט להזדחל מהפתח הצר, אחד צריך להחזיק בכוח את הגדר כדי שהאחרים לא יפצעו ומכאן הירידה למים מאוד תלולה ואין משטח שאפשר לשבת עליו בנוחות.

אבל כל זה מתגמד כי אנחנו כאן לבדינו מוקפים בעצי דולב ותאנה שמצילים על הנחל, מראש העצים המוני תוכי דררה ירוקים קוראים אחד לשני, והמים קפואים ושוצפים בעוצמה שאם את לרגע עוזבת את הקרקע תמצאי את עצמך נסחפת עד לכנרת.
צריך בעיקר לשמור על הקטנה שהיא קלה כמו עלה והמים מנסים לקחת אותה איתם והיא במקום להילחם בהם מתפוצצת מצחוק ומאושרת עד השמים.
לרגע אני רואה סרטן קטן וחמוד נסחף בזרם, מנסה לשווא תפוס משהו עם הצבתות שלו ונעלם.
זוג על אבובים שט במהירות ועובר אותנו, איך הם יעצרו בסוף?

לאחר זמן מה הרגליים מתעייפות מהמאבק בזרם והקטנה מתחילה לרעוד מהקור. אנחנו יוצאים מהנחל אל תוך תחילתה של השקיעה.
השמש צובעת את הרי הגולן באלפי גוונים של כתום.
אנחנו מחליטים לעלות לגולן, להשקיף על כל היופי הזה שנקרה עמק החולה, מלמעלה.

דרך ציר הנפט:

אני אוהבת את רמת הגולן. למה? כי היא פראית, עקשנית ויש לה מצבי רוח.
הרי רמת הגולן נצבעים בשקיעה בגוני כתום – ורוד משגעים.
הכבישים העולים אל הרמה צרים, כמו פעם כשהיינו ילדים וכבישים מרובי מסלולים היו רק באמריקה.
מצידי הכביש שדות תירס, כרמי זיתים ועדרי פרות רועות. מידי פעם הכביש חוצה שדרת אקליפטוסים.

קצת אחרי השלט למעיינות הבניאס אני רואה פניה ימינה אל כביש צדדי המסומנת על ידי שלט קטן: כביש ציר הנפט.
ככה שלגמרי במקרה אנחנו מוצאים את עצמנו על כביש אספלט ישן וסדוק, רוחבו בקושי מספיק לרכב אחד.
הכביש השומם נמתח עד מעבר לאופק, הנוף קסום ופראי. אפשר לראות מכאן את עמק החולה, את ישובי אצבע הגליל ונדמה לי שאת כפרי דרום לבנון, את הר דוב, את קלעת נמרוד, את החרמון.

כמה קשה היה לחיות כאן כשהסורים ישבו בגולן, ממש מעל עמק החולה ואצבע הגליל ומעל הכנרת? מכאן רואים בבירור את המציאות הביטחונית המורכבת.
אנחנו נוסעים לאט, מתפעלים מהנוף ומצבעי השמש השוקעת ולא שיש ברירה – הכביש מלא בעליות ובירידות וכשהעלייה בזוית חדה אי אפשר לראות אם רכב בא ממול.
אבל אין אף רכב ממול. אנחנו כבר חצי שעה כאן, לבדנו.

מרגיש כאילו אנחנו בארץ רחוקה ואחרת, אולי בסוונות של אפריקה או בערבות מונגוליה. כל כך יפה כאן וכל כך שקט.
כבר כמעט חושך וצריך לחזור. אני מבטיחה לעצמי לשוב לכאן בקרוב ולהמשיך עם הכביש הלאה.

בדרך חזרה לצימר אני קוראת על דרך ציר הנפט. מסתבר שהכביש שנסלל לאורך צינור הנפט נמצא בבעלות פרטית אמריקאית.
הוא מתחיל בערב הסעודית ומסתיים בנמל צידון שבלבנון, רק 45 ק"מ ממנו עוברים אצלנו, ברמת הגולן.

מסתבר שבתחילה ישראל אפשרה למדינות ערב להשתמש בצינור, ונפט עבר בו עד לאמצע שנות השבעים.
בשנת 1969 חדרו מחבלים מלבנון ופוצצו את הצינור ליד הכפר ר'ג'ר.
אש פרצה בשדות ואיימה על ישובי הגולן, כמות עצומה של נפט זרמה דרך הבניאס והירדן עד לכנרת.
לאחר מספר חודשים עלה בטעות טרקטור על הצינור ונפט זרם לתוך קיבוץ שמיר.
כדי למנוע פיגועים וטעויות נוספות הוקמה גדר גבוהה לאורכו של הצינור ולאחר מכן הוחלט לאסור את הזרמת הנפט וכיום מזרימים בו מים מהקידוחים למאגרי המים בגולן.

הגדר הגבוהה שהוקמה לאורך הצינור חצתה את רמת הגולן ופגעה בחופש התנועה של חיות הבר.
כדי לפתור את הבעיה הוסרו בשנת 2015 חלק מהגדרות, לשמחת החיות.

אנחנו יושבים בחצר הצימר שלנו עם בעלת הצימר ניקול, מחסלים ביחד בקבוק יין מעולה שהבאתי מתל אביב וכבר הספיק להתקרר.
ניקול מספרת לנו על ההסתגלות לחיים במושב ועל הגעגועים לתל אביב.
הלוואי ויכולנו לשלב בין האהבה לתל אביב ובתי קפה לפרדסים, שדות ונחלים.

מרחק כמה דקות נסיעה מבית הלל נמצאים טיולי מים נפלאים! כל הפרטים בקישור המצורף – עין תינה ונחל בניאס תחתון 
הנה תמונה מהזולה שלנו בבניאס, אם זה לא שווה טיול אז מה כן?:

המלצות נוספות לטיולים נהדרים – טיולים בצפון הארץ
אוהבים טיולי מים – המלצות לטיולי מים בצפון
המלצה חמה: הצימר של ניקול. בסיס מעולה לטיולים באזור במחיר הוגן – אוליב צימר ישראלי 

הפוסט טיול מים נפלא בצפון – חופשה משפחתית בבית הלל הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

כבר שנים שאני רוצה לטייל בשמורת הטבע עין פרת, אבל בכל פעם שמנסה להבין מה קורה שם, מתבלבלת ומתייאשת.
עין פרט ועין מבוע זה אותו הדבר? ומה קשור ואדי קלט? וכל זה בשטחים? איך נוסעים? בכביש לכיוון בית אל? הבנתי.
לא תודה, נטייל במקום אחר.

אבל התמונות של השמורה היפה לא נותנות לי מנוח. וכל היופי הזה במרחק שעת נסיעה בלבד ממרכז תל אביב.

מסוכן שם? אני מסמסת לאודי, חבר ילדות שמתגורר באחד מהקיבוצים באזור.
כן, הוא עונה ואז מקליד מקליד מקליד.
בזמן הזה אני  יורדת מהעניין, שמחה שהצלתי את המשפחה מפיגוע חטיפה.
הו הינה הוא סיים להקליד, הקצב שלהם בדרום זה משהו…
מסוכן מאוד. הכביש. אודי כותב. הוא צר ומפותל ויורד לשמורה בירידה שמזכירה את הירידות בכבישים הצרים של צפון הודו. תסעו לאט ובזהירות. אה. ותחפשי בשיחים אילניות. אלה הצפרדעים הכי חמודות בעולם.

אז בואו נעשה סדר.

כן, שמורת הטבע עין פרת נמצאת בשטחים ואליה מגיעים מתוך ההתנחלות ענתות.
לא, הדרך לשם לא מסובכת אלא קלה ומאוד מעניינת. כדאי להבין אותה מראש ואז מרגישים רגועים יותר.
השמורה מלאה במטיילים (יותר מידי) ובפקחים ומרגישה מוגנת מאוד.

אל שמורת הטבע עין פרת, אנחנו מגיעים מכיוון צפון, פונים שמאלה בכביש 1 מזרח, אל כביש 437, בעקבות תמרור שכתוב עליו בית אל ורמאללה.
משני צידי הכביש הפתלתל ישובים בדואים.
איך חיים האנשים בפחונים האלה בשרב כבד כל כך? לוהט בחוץ.
עדיין לא 09:00 בבוקר וכבר 35 מעלות.

אפשר להגיע אל ענתות עם הוויז בדרך קצרה יותר ע"י פניה שמאלה מיד אחרי המחסום הצבאי הסמוך לכפר א-זעיים.
אני מעדיפה את הדרך שאנחנו עשינו, אין לי הסבר הגיוני מלבד תחושת בטן. הגענו וחזרנו בשלום, לרגע לא הרגשנו פחד.

עין פרת הוא הגדול מבין שלושת המעיינות של נחל פרת (השניים הנוספים הם עין מבוע ועין קלט, שבכלל לא נמצאים במסלול הטיול המתואר כאן).
נחל פרת זורם לאורך 28 ק"מ, דרך קניונים ומצוקים, מירושלים ועד לירדן.
לצד מי הנחל המתוקים והצלולים גדלה צמחיה עשירה המעניקה חיים וצל נדיר בלב מדבר.
אפשר לפגוש כאן, חיות בר, דגים, צפרדעים וסרטנים.
האדם ניצל את המים האלה עוד בימי קדם ולראיה סביב הנחל שרידי מבנים קדומים, מנזרים ואמות מים ששמשו לחקלאות.

אנחנו נכנסים אל ההתנחלות ענתות וממשיכים בנסיעה לשמורת הטבע עין פרט, לפי השילוט שבדרך.
זאת הפעם הראשונה שאני בהתנחלות. הישוב נראה כמו כל מושב קטן אחר בארץ.
בתים פרטיים מרווחים על המצוק מול נוף מדברי משגע, צמחיה, כבישים קטנים, אזור עם פחי מחזור.
הכי לא בתים טרומיים מוזנחים אליהם ציפיתי.

כמו שהבטיח אודי, הכביש לכיוון השמורה מפותל וצר, במקומות מסוימים מתאים ברוחבו רק לרכב אחד.
פקח מקבל את פנינו בכניסה לחניה התחתונה ומסמן לנו היכן בדיוק להשאיר את הרכב, כאילו הגענו לחתונה.
תעשו לעצמכם טובה ואל תגיעו לכאן אחרי 09:30. בשעה הזאת נסגרה החניה התחתונה בגלל עומס מטיילים והבאים בתור נאלצו להחנות את הרכבים בחניה העליונה, במרחק 10 דקות הליכה בעליה חדה ובשמש נוראית.

ברכת התמר:

צמוד לחניה חורשת אקליפטוסים מרשימה, מלאה בשולחנות פיקניק ובמרכזה, הנחל.
את חורשת האקליפטוסים, כמו במקומות רבים אחרים בארץ, נטעו הבריטים.
הבריטים היו משוגעים על איקליפטוסים. צריך באמת לבדוק מה פשר הדבר. בהזדמנות אחרת.

בקצה העליון והצפוני של חורשת האקליפטוסים נמצאת בריכת התמר.
בריכת קצינים צלולה שמימיה בגוון טורקיז מזמין.

תוך שנייה, הילדות כבר במים. הן נהנות מהמים הצוננים ואנחנו מקבלים הזדמנות להסתכל קצת מסביב.
סביב הנחל והבריכה גדלים עצי בוסתן נפלאים ובניהם שיזף, תאנה, רימון ותמר.

שביל מסומן בשחור מוביל לכיוון מעלה הנחל, אל הנביעה העליונה שלו, עין פרת. המסלול שלנו יתחיל בשביל הזה, בשלב מסויים נעזוב את הנחל ונעלה עד למנזר פארן שעל ההר משמאל ומשם נרד אל תחילת המסלול בחלק העליון שלו. משם נחזור דרך הנחל אל חורשת האיקליפטוסים ממנה יצאנו. נשמע ארוך? בשביל הסדר הטוב מעדכנת שבלי עצירות המסלול הזה לוקח פחות משעה. כשנגיע חזרה אל חורשת האקליפטוסים נחליט אם לרדת עם הנחל בכיוון ההפוך. מי שממשיך את כל הדרך במורד הנחל, יגיע בסופו של דבר אל עין מבוע. אבל בשביל המסלול הזה צריך זמן, כושר, רכב שימתין בעין מבוע ויש האומרים שכדאי בקבוצה ועם נשק.
לי לא מתאים הסטרס הזה.

ברכת התמר נמאסת עלינו די מהר.
בגלל הקרבה לחניה היא מתמלאת באנשים ובילדים עם מצופים. אפילו מציל יש שם ליתר בטחון.
תודה, אבל אם הייתי רוצה בריכה הייתי נוסעת לסבתא בקיבוץ. אנחנו כאן כדי לטייל.

מנזר פארן או בשמו השני מנזר חריטון:

בקושי רב אנחנו מצליחים להוציא את הילדות מהמים. הן חשבו שזה הטיול ועכשיו הן מאוכזבות וכועסות שאני גוררת אותן בחום ובעליה לכיוון המנזר, ללא טיפת צל.

על ההר שמעל עין פרט שוכן מנזר פארן (או בשמו השני – מנזר חריטון, על שם הנזיר שהקים אותו). זהו המנזר הראשון במדבר יהודה, המכונה גם ארץ המנזרים.
במערות הרבות שסביב הנחל, התבודדו נזירים שנהגו להיפגש בימי שבת וראשון, לפעילות משותפת.

צורת חיים זו מוגדרת כלאורה או מבדד בעברית. הלאורות נוסדו במדבר יהודה ומשם התפשטה צורת הנזירות הזאת למקומות שונים בארץ ובמדינות השכנות.
למשל מבדד נטופה המרהיב שביער סמוך להררית, לאורה זאת פעילה עד היום ומשרתת קהילת נזירות חביבות. ממליצה מאוד לקרוא את הפוסט על הררית.
כיום חיים במנזר פרן שאינו מחובר לחשמל ולמים, בבדידות ובצניעות שלושה נזירים צמחונים.

אנחנו מגיעים, מתנשפים (טוב, רק אני מתנשפת) אל המנזר שבראש הגבעה. השער נעול. אנחנו מתקשרים למספר הטלפון שמופיע בחוברת של רשות שמורות הטבע, כדי לתאם ביקור: 052-5399075
אבל אף נזיר לא עונה.
המראה מכאן מרהיב. זאת נקודת תצפית נפלאה אל ההרים שמסביב לואדי קלט, אל נחל פרת הבוהק בטורקיז וסביבו צמחיה ירוקה יפיפיה, אל קיר הטיפוס שנמצא מעברו השני של הנחל.

הדבר היחיד שאי אפשר לראות מהכניסה למנזר, זה את המנזר עצמו.

נחל פרת:

מהמנזר יורד שביל צר ישר אל הברכה שבקצה העליון של השמורה. הברכה יחסית ריקה, למזלנו רוב האנשים נשארים בחורשת האיקליפטוסים ובברכת התמר.
אנחנו מוצאים לנו מקטע פראי של הנחל, ריק מאדם ונכנסים למים.

תוך שניה הילדות מזנקות החוצה ונעמדות על סלע ענק שמציץ מהמים.
יש במים דגים שנושכים את הרגליים, הן צורחות.
אכן, המוני דגיגונים מדגדגים לי את כפות הרגליים. לי זה לא מפריע בכלל, רק קצת מדגדג.
ליד הסופים אני פוגשת צפרדע חמודה ששוחה בשחיית חזה מושלמת. אולי זאת האילנית החמודה עליה סיפר אודי.

אם נמשיך דרך השביל שלאורך הנחל מכאן ועד חורשת האיקליפטוסים, נסיים את הטיול בעשר דקות.
בואו נלך דרך המים, אני אומרת, מעמיסה את התרמיל על גבי ומתחילה לצעוד עם נעלי האדידס שלי בנחל, כאילו אני בהשרדות הפיליפינים.
השאר הולכים אחרי ומקטרים.
תוך זמן קצר אנחנו נעלמים בסבך הצמחייה. הנחל מוביל אותנו לפינות גן עדן, בין מפלונים ועצי תאנה שיוצרים סכך מעל ראשנו.

אנחנו מתמקמים בזולה נפלאה כזאת, מוסתרים מהשמש ומשאר המטיילים. אנחנו וצלילי הנחל הזורם וציוצי הציפורים והדגים שדלוקים לי על כפות הרגליים. לא אכפת לי להישאר כאן שעות.
בפעם המיליון אני מגלה את מה שכבר ידעתי: תנו לי עץ תאנה ונחל זורם ואין מאושרת ממני בעולם כולו.

טוב, שעה חולפת לה והרעב מתחיל להציק. הבאנו איתנו אוכל, אבל לא כזה שאפשר לאכול בתוך הנחל.
אנחנו ממשיכים דרך המים עד חורשת האיקליפטוסים.
אלוהים, נראה כאילו כל האנשים בארץ הגיעו לכאן. המקום עמוס עד אפס מקום ותור נמשך עד ברכת התמר למעלה.

אנחנו ממשיכים קצת במורד הנחל, מעבר לחורשה. את הצמחיה שבאזור החריבה שרפה לפני כחודש.
הפיח השחור שעל הגבעות ממלא אותי בעצב. אנחנו מחליטים לחזור לחניה ולהמשיך מכאן אל מקום שקט ומוצל, כדי לאכול ולנוח.
אני נזכרת באחד מהמנזרים האהובים עלי, דיר חג'לה שנמצא במרחק 20 דקות נסיעה מכאן, סמוך לצומת בית הערבה.

מנזר דיר חג'לה סמוך לעין פרת:

מנזר דיר חג'לה שנמצא על כביש 90 בדרך ליריחו, נראה כמו נווה מדבר מוריק, צבעוני ומוצל.

הוא בנוי סביב חצר פתוחה ומסביב פסלי אריות רבים.
למה אריות?
טוב ששאלתם.
לפי האמונה הנזיר שהקים את המנזר נתקל במדבר באריה צולע שקוץ תקוע בכרית כף רגלו. הנזיר הטוב סיכן את חייו וחילץ את הקוץ מכף רגלו של האריה הסובל.
האריה שהחלים גמל לו טובה וליווה אותו מאז לכל מקום. אבל כאן לא נגמר הסיפור.
האריה שהיה שובב גדול, אכל את החמור של הנזיר. כעונש שימש מאז האריה גם כחמור. מספרים שכשמת הנזיר נשכב האריה על קברו ומת גם הוא. מצער.

בכל אופן פסלי אריות פזורים בחצר היפה של המנזר וגם תרנגולים חיים והמון יונים והכל צבעוני ונעים.
בתוך הכנסייה ציור נדיר של מריה מניקה את ישו שנראה לפחות בן שמונה. עקרון הרצף כנראה.

אנחנו נכנסים אל החצר הפנימית. מזל שמוצל כאן כי האויר רותח. אנחנו מטפסים במדרגות אל המנזר שבקומה השניה.
המנזר פתוח, אבל מואר רק באור החודר מהחלונות הצרים. נברשות הזהב המפוארות שמשתלשלות מהתקרה, כבויות.

אנחנו הולכים בשקט, מתבוננים בציורים היפים המכסים את הקירות, בעיטורי התקרה היפיפיים. נזירה חמורת סבר בולשת אחרנו במבטה.

אני נזכרת בביקורים הקודמים שלנו במנזר. נדמה לי או שאז החצר היתה מטופחת יותר? אני זוכרת בוודאות שנברשות הזהב דלקו באור יקרות, שבחצר היו תוכים גדולים בתוך כלובים ושבכניסה למנזר דלקו נרות גבוהים.
בביקורנו האחרון ראינו נזירה יושבת על אחד הכסאות, מתחת לחלון המאורך. היא רקמה בחוט צבעוני על בד מהודק סביב חישוק עץ קטן. היא הרימה את ראשה וחייכה אלינו.

מנזר דיר חג'לה זכה לזרם בלתי פוסק של צליינים ואלה פסקו מלהגיע עם פרוץ הקורונה. יתכן ונפגעו התקציבים שלו. בכל אופן, ברור שהמצב פגע במצב הרוח של הנזירה.
אנחנו יוצאים מהמנזר, מחפשים מקום נעים לשבת ולאכול. מעבר לכביש קיוסק ובהמשך שער לגנים מוריקים.
אנחנו נכנסים אל הגנים ומוצאים שם פינות מוצלות, שולחנות וספסלים צבועים בטורקיז, סככות קש, בוגנביליות פורחות. הכל מסביב נקי ומטופח והירוק הזה כל כך לא אופייני למדבר. אבל אנשים אין כאן.

אנחנו מתיישבים ליד אחד השולחנות המאורכים. בקושי מספיקים לשבת וכבר ניגש אלנו איש, שמופיע משום מקום.
שלום, אנחנו אומרים.
שלום, הוא עונה.
אפשר לשבת כאן לאכול? אני שואלת.
כן, עונה האיש. אבל צריך לשלם 50 ₪ בשביל שולחן הפיקניק.

אנחנו מוותרים וקמים.
באמת יפה כאן ומושקע, אבל עם כל הכבוד, אנחנו לא תיירים אמריקאים, אקסקיוז מי. אנחנו ישראלים ולא נשלם כסף תמורת ישיבה.
אנחנו נגשים לקיוסק, שנראה ומרגיש כמו טברנה.
שולחנות וכסאות שראו ימים טובים יותר מפוזרים תחת צמחיה. מוסיקה יוונית בפול ווליום.

שני גברים יושבים ליד אחד השולחנות ומעשנים.
אפשר לשבת כאן לאכול את האוכל שלנו? אני שואלת אותם.
בטח , הם עונים.
אנחנו מתמקמים, מוציאים את האוכל מהציידנית.
לא נעים לי להקים את בעל הקיוסק באמצע הסיגריה, אבל חם כאן כל כך.
כשתתפנו, נשמח לקנות מים וקרטיבים.
אנחנו אורחים כאן בדיוק כמוך, עונה אחד מהם. בעל הקיוסק נמצא בפנים.

אכלנו, שתינו, אבל לא הזדרזנו לקום מהטברנה. אולי זה החום, המדבר, אולי בגלל שקמנו מוקדם, העייפות מסמרה אותנו לכסאות.
בינתיים התיישבו עוד מבקרים סביב השולחנות הישנים והמוסיקה היוונית הלכה והתגברה.
תמונה די סוריאליסטית בהתחשב בזה שאנחנו בסוף העולם שמאלה.

מרצדס שחורה עוצרת סמוך לקיוסק. בעל המקום רץ אל הרכב ופותח את הדלת כאילו מדובר במתמודד בפסטיבל קאן.
להפתעתי מהרכב המפואר יוצא כומר זקן, לבוש בבגד שחור ארוך וכבד, אוחז מקל הליכה בידו.

הכומר בירך אותנו בהינד ראש והתקדם אל עבר המנזר, כשבעל הקיוסק תומך בו.

במרחק שעת נסיעה מתל אביב נמצאת ארץ אחרת. ארץ המנזרים, רועי הצאן, שטחי האש, ארץ המדבר.
אל האזור הזה אני חוזרת שוב ושוב, בכל עונות השנה ובכל פעם מגלה בו דברים חדשים.

המלצות נוספות:
אוהבים טיולי מים כמוני? מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב
אוהבים מים צלולים תחת עצי תאנה? מסלול טיול משגע בצפון הארץ, קליל ומתאים מאוד לילדים – עין תינה ונחל בניאס תחתון
אוהבים את צפון ים המלח? אל תפספסו ביקור בגלריית גרפיטי פתוחה שנמצאת ממש ליד דיר חג'לה – גלריה מינוס 430
חולמים על טיול ביוון – ממליצה לקרוא על הטיול המושלם שעשינו באזורים הפראיים של הפלופונס – לטייל ביוון עם ילדים
מקום מעניין נוסף באזור סמוך לדיר חג'לה – קאסר אל יהוד

הפוסט עין פרת ומנזר דיר חג'לה – טיול מים במדבר הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אני עומדת מול היופי הזה ולא מאמינה למראה עיני. איך לא ביקרתי כאן קודם?

אבל לפני שאספר לכם על כפר הדייגים הקטן של ג'סר א- זרקא שפשוט אל תרשו לעצמכם לפספס, נחזור אל ההתחלה.
אל מה שהביא אותי לכאן ואל הכפר עצמו.

שנים שאני נוסעת בכביש החוף, חולפת על פני הכפר הערבי הצפוף ג'סר א זרקא.
אל העוני וההזנחה נחשפים כבר במבט מהיר.
נראה שהם  בולטים יותר על רקע הישובים היהודים העמידים השכנים: קיסריה מדרום וקיבוץ מעגן מיכאל מצפון.
מי שיש לו ראיה טובה יכול להתרשם גם מהוילות של זכרון יעקב, שמשקיפות מגבוה על ג'סר הנמוכה.
כביש החוף כל כך קרוב אל בתי הכפר שהתחושה היא כאילו נוסעים בתוך חצרות הבתים.
לפעמים אפשר לראות מהרכב אישה תולה כביסה או ילדים משחקים בחצר.
תושבי הכפר לא זכו לחומת בידוד כמו אלה שנהוג לבנות סמוך לבתים בישובים יהודים הקרובים לכביש.
מכיוון שהכפר כלוא בין הכביש, הים, קיסריה ומעגן מיכאל, הצפיפות אדירה. כדי להתגבר עליה החלה בניה מהירה ולא מסודרת לגובה.
ועדיין, ל- 500 משפחות אין איפה לגור.
בחלק מהבתים חסר טיח ואין ספק שהתשתיות לא תואמות את הצרכים.

כמעט 15,000 תושבים חיים כאן בצפיפות אדירה, רובם בדואים מוסלמים.
הכפר מורכב מ 24 משפחות, שתי הגדולות שבהן הן משפחות ג'ורבאן ועמאש.
עד שנת 1926, השנה בה הוקם הכפר, חיו התושבים בביצות אלכבארה העצומות שהציפו את השטחים שבין בנימינה, זיכרון יעקב והר הכרמל.
תושבי הכפר (שבט העווראנה), חיו בשולי הביצה, גידלו ג'מוסים, דגו דגים והפיקו מלח ממי המעיינות שבאזור.
אנשי השבט שחומי העור נחשבו לנחותים גם בעיני התושבים הערבים ולכן נאלצו להתחתן בינם לבין עצמם, מה שגרם למחלת דם תורשית בשם אנמיה חרמשית.
המחלה הפכה אותם עמידים בפני המלריה, שהפילה קורבנות רבים אצל תושבי האזור. בזכות חסינותם למחלה, אנשי השבט היו כוח האדם המרכזי בפרויקט יבוש הביצות.

למעשה, הם ייבשו את מקור פרנסתם.
כקרקע חלופית ותמורת עבודתם הם קיבלו במימון הברון רוטשילד את האדמות בהם יושב הכפר היום.
ממש חלוצים ציונים.

הכפר סובל מדימוי בעייתי.
אני נחשפת לזה במקרה, כשאני מספרת לחברים שאנחנו רוצים לבקר שם.
את לא פוחדת להיכנס לכפר הזה? הם שואלים.
למה שאפחד? אני מופתעת מהשאלה.
זורקים שם אבנים, יש פשע ועוני, הם עונים.

אם ככה מדברים חברי השמאלנים, אני אפילו לא רוצה לדמיין מה חושבים על הכפר מהצד השני של הקשת הפוליטית.

בואו נשים את הדברים על השולחן:
לפי העיתונות, אכן יש פשע בג'סר א –זרקא ולצערי, היא לא שונה בזה מישובים ערבים נוספים.
כולנו עדים לאלימות ההולכת וגואה בישובים הערביים, בגלל מיעוט שבחר בדרך האיומה הזאת ובגלל הזנחה מתמשכת של מוסדות השלטון.
הסובלים העיקריים הם התושבים עצמם. רובם מתחננים לאכיפה משטרתית.
לגבי זריקת האבנים – היו שני אירועים בהם נזרקו אבנים אל כביש החוף, מגשר להולכי רגל שעובר מעליו. הפעם האחרונה (לפני גוגל) היתה בשנת 2014, לפני 7 שנים. מאז גודר הגשר בגדר גבוהה.

לגבי העוני. באמת מאוד מצער. אל העוני נחשפים כאן בכל פינה ובעיקר באזור הקרוב אל כביש החוף.
חלק מהתושבים מתגוררים בבתים שהבניה שלהם טרם הסתיימה. חלק מהחצרות מלאות באשפה והצפיפות גדולה.
עולם שלישי בתוך מדינת ישראל.
מאוד מאכזב שהמדינה לא מצאה את כוח האדם הנכון ואת התקציבים המתאימים לשפר את רמת החיים של תושבי הכפר.

אבל כל אלה לא מרחיקים אותי מכאן, להפך.
ביום שבת שעברה, זכינו סוף סוף לבקר כאן.

הבתים הכחולים של ג'סר א- זרקא:

בשנים האחרונות, כמו קסם, החלו הבתים הקרובים אל הכביש לשנות את צבעם לכחול.
הכחול החינני והמזמין מעורר את סקרנותי, בכל פעם שאני חולפת בנסיעה על פני הכפר.
מה פשר הבתים הכחולים?
הבתים הכחולים הם יוזמה נפלאה של ענת כהן הלוי, אדריכלית ומעצבת פנים.
ענת, כמו כולנו, חלפה פעמים רבות על פני הכפר כשנסעה על כביש החוף וראתה את הבתים האפורים המוזנחים.
אבל בשונה מאיתנו, שמעקמים פרצוף וממשיכים הלאה, עלה במוחה רעיון נפלא – לצבוע את הבתים של ג'סר, במטרה לעורר את תשומת לב הנוסעים על הכביש ולמשוך מבקרים אל הכפר.

ענת נפגשה עם ראש המועצה שהתגייס בשמחה לקדם את המבצע, הם רתמו את חברת נירלט שתרמה צבע ואת משרד התיירות שתרם תקציב עבור צביעת 23 הבתים הראשונים שנבחרו לפרוייקט.
יחד עם תושבי הכפר הם בחרו את הצבע הכחול שמתכתב עם מיקום הכפר על חוף הים, והולם את שמו: ג'סר א-זרקא, הגשר הכחול בערבית.
היום בולטים הבתים הכחולים כמו אבני חן ומשווים לכפר מראה יווני.
מסתבר שלא רק את תשומת ליבי מושכים הבתים הכחולים.
מאז הופיעו התחילו להגיע מבקרים אל הכפר, שעד אותו רגע הכירו בעיקר שביליסטים שעברו בו בזכות שביל ישראל העובר כאן.

יוזמות פיתוח תיירותיות נוספות נוצרו, כמו פרוייקט הגשר הכחול (סיורים מודרכים בכפר ואירוח בבתי התושבים) וה- Beachub (חלל פתוח על החוף לעבודה דיגיטלית).
אלה הצטרפו למיזם הראשון ג'וחא גסטהאוס שמארח שביליסטים ותיירים.

ניצנים של תקווה החלו לפרוח.
ואז הגיע הקורונה והשפיעה לרעה על התיירות בג'סר. המבקרים שגם ככה לא היו רבים, הפסיקו להגיע.

למרות שג'סר נמצא כאמור סמוך (מידי) לכביש החוף, הכניסה אליו מתאפשרת רק מכביש 4.
כלומר, צריך לחצות את אור עקיבא ואז לפנות לכביש צר המוביל אל הכפר.
אני מציינת את זה כי המעבר בתוך אור עקיבא המתחדשת על בתיה הגבוהים וכיכרותיה המטופחות, עומדים בניגוד כואב לבתים הצפופים של ג'סר שאנחנו רואים עכשיו מולנו בקצה הכביש המשובש.

בסוף הכביש אנחנו מגיעים אל הכניסה לג'סר, להפתעתנו מקבלת את פנינו מנהרה צרה העוברת מתחת לכביש החוף.
רוחב המנהרה מספיק לרכב אחד, למרות שמדובר כאן על כביש דו מסלולי.
מצידה השני של המנהרה ממשיך עד הים הרחוב הראשי של הכפר. התחושה היא שנכנסנו בבת אחת אל עולם אחר.
הבתים בנויים בצפיפות, הכבישים משובשים וצרים ומכיוון שאין מדרכות צריך לנסוע בזהירות רבה.
על הכביש הולכים אנשים וילדים רוכבים על אופניים, מכוניות צופרות וההמולה רבה.

במרכז הכפר מתנוסס מסגד מפואר רחב ידיים וכיפת הזהב הנהדרת שלו נוצצת למרחוק.
מסביב למסגד בתי קפה קטנטנים, בהם יושבים גברים בלבד, על כסאות קש נמוכים, ממוללים בידיהם שרשאות חרוזים ומעשנים.
אנחנו כאן בפעם הראשונה ולא ברור לנו איך להמשיך עם הסמטאות הצרות אל הים.

כל הצירופים שאנחנו מכניסים לוויז לא עוזרים. אנחנו נוסעים אחרי רכב עם מס' לבן של דיפלומט. איכשהו ברור לי שהוא בדרכו אל הים.
והינה, אנחנו מגיעים אל חניה רחבת ידיים. לצד החניה חורשת דקלים מרהיבה, המתאימה לפיקניק.
מהחורשה אפשר לראות את הים המשגע ולהנות מהרוח הנעימה.
אבל לא באנו לכאן כדי לנוח מתחת עצי התמר.
מולנו נמצא כפר הדייגים היפיפה, אליו מועדות פנינו.

כפר הדייגים של ג'סר א – זרקא:

שימו בוויז: קריית אלסיאדין ותגיעו אל החניה.
אנחנו עוזבים את החניה ומתקדמים אל כפר הדייגים שנמצא מולנו.
אבל לפני כן, בואו נעשה קצת סדר.

כפר הדייגים מנותק מהכפר ג'סר. בין בתיה של ג'סר לחוף מפרידים מצפון ברכות דגים של קיבוץ מעגן מיכאל, מערבית ודרומית להן נמצאת שמורת טבע ובה תל תנינים, נחל תנינים, גשר, שטחים פתוחים, חורשת הדקלים ועוד.
כיוון שכפר הדייגים מנותק פיזית מבתיה של ג'סר, אפשר לטייל כאן מבלי לבקר בכפר, למרות שלדעתי, מדובר בפספוס אדיר.
אנחנו נכנסים אל כפר הדייגים, שהוא פשוט חלומי.
זהו כפר הדייגים היחידי בארץ ואיך אומרות הדודות בסיורים המאורגנים? כל כך אותנטי כאן.
אז, כן. במקרה הזה באמת אפשר להגדיר את המקום כאותנטי.
הביקור כאן מרגיש כאילו חזרנו אחורה בזמן אל העבר הרחוק. הכפר לא תיירותי. יש כאן בקתות דייגים קטנות ופשוטות שאת רובן אפשר להגדיר יותר כחדרים עשויים מפחונים.
אלה הגובלות בחוף בנויות מאבני כורכר ומוצמדות להן סככות קש ודקלים המזכירים מאוד את סיני.

לעומת ג'סר שסובלת מלכלוך, כפר הדייגים נקי מאוד. המים צלולים בגוונים שלא ראיתי מאז הביקור האחרון שלנו ביוון.
השלווה והמרחבים הפתוחים של כפר הדייגים רחוקים מהצפיפות הנוראה של ג'סר שכל כך קרוב לכאן. ההבדל תהומי.
משני צידי המפרץ הקטן עמודי מגדלור צנועים מסמנים את הכניסה לנמל.

על המים הצלולים נעות סירות דייגים צבעוניות עשויות מעץ. על החוף ערמות של רשתות דייגים, ממתינות שיעלו אותן לסירות.
הדייגים ובני משפחותיהם יושבים מתחת לסככות, שותים קפה ומביטים בים ובילדים שמשחקים בחול ובין הסירות.
יש כאן שתי מסעדות קטנות. אין הרבה מבקרים שאינם בני הכפר.

אנחנו מתחילים ללכת על קו החוף, לכיוון דרום. מיד אחרי מפרץ הדייגים מסתתר חוף גן עדן ובו ברכות טבעיות ושוניות המזכירות את החוף באכזיב.
על האבנים נחה להקת שחפים ובמים הרדודים אפשר בקלות לראות את הדגים שוחים בשלווה.
בעומק הים כמה סירות מנוע ואופנוע ים אחד שובב.
לאורך החוף פגשנו בשתי משפחות ישראליות ובזוג ששיחק בצלחת מעופפת.

בהמשך חוף מסודר, ללא אבנים ומתאים לשחיה, אבל לא היום. היום הים גלי מאוד.
יש כאן סככת מציל צבועה בגווני טורקיז ולצידה סככות צל ריקות מאדם.
כמה צעירים מהכפר יושבים מתחת לאחת הסככות ומעשנים. הם מברכים אותנו לשלום כשאנחנו חולפים על פניהם.

בקצה החוף, משני צידי השונית עומדים דייגים.
הם נועלים מגפי גומי גבוהים וסרבל חסין מים ולכל אחד מהם תיק צד בתוכו מונחים הדגים שהצליח למשות מהים.

אחד הדייגים מצליח לדוג דג. הוא רואה שאני מתעניינת ומסמן לי להתקרב.

שלום, אני מברכת אותו ומסתכלת על הדג המפרפר שבקצה החכה.
על הגב של הדג מניפת קוצים שהוא פורש באיום.
איזה דג זה? אני שואלת.
זה דג ארס, עונה הדייג, אוחז את הדג שפיו עדיין בתוך הקרס ומקרב אותו אלי.
אני קצת מרחמת על הדג, אבל לא אומרת כלום.
הדייג מנתק במקצועיות את הדג ומכניס אותו לתיק הצד הלבן שתלוי על כתפו.
דגת הרבה דגים היום? אני שואלת.
לא הרבה, אומר הדייג ומראה לי את תכולת התיק.
אלה שני בורים, הוא אומר ויש כאן עוד שלושה ארסים.
אתה מהכפר? אני שואלת.
לא, עונה הדייג, אני מהכפר אכסאל.
אכסאל? אני חוזרת על דבריו בקול רם. השם כל כך מוכר לי. ואז אני נזכרת.
אכסאל, ליד נצרת? אני אומרת בשמחה מוגזמת.
כן, אומר הדייג ועיניו נוצצות באושר. מכירה?
בטח, עניתי.
וזהו, כאן פחות או יותר הסתיימה השיחה.
הדייג החביב חוזר ומטיל את חכתו אל המים, אנחנו נפרדים ממנו וממשיכים לטייל על החוף.

אנחנו חוזרים אל כפר הדייגים ונכנסים אל וה- Beachub.
זהו חלל עבודה משותף בתוך מבנה אבן עתיק שנמצא בקצה כפר הדייגים, או נכון יותר מרפסת נפלאה מול הים. עד לפני הקורונה הביקוש לעמדת עבודה כאן היה גדול.
רוב הלקוחות הגיעו לכאן מגוש דן, אין ספק שהבריזה והאווירה המיוחדת משרה יצירתיות.

איך הביצ'האב תורם לכפר? אתם שואלים. הינה התשובה מתוך האתר:
ביצ’האב בונה גשר בין יהודים לערבים דרך עשייה חיובית משותפת והזדמנות לשגשוג משותף. כאבן שואבת עבור קהילה איכותית…ביצ’האב פועל לשיפור התדמית השלילית של הכפר, להקניית ערכי חדשנות וקיימות, להנגשת כלים וידע טכנולוגי ולמיתוג מחדש של הכפר דרך חוויה אותנטית חיובית ומרגשת…

הביצ'האב עכשיו סגור ובמרפסת שלו יושבים כמה גברים, שותים קפה שחור ומסתכלים על הים. אני שואלת אותם אם הם מתכננים לפתוח שוב.
כן, עונה לי אחד מהם, אולי בעוד שבוע, אולי יותר מאוחר.

אנחנו נכנסים אל כפר הדייגים, משחקים עם סוס שובב שמתגלגל על גבו בחול ורוצה לשחק.
משם אנחנו ממשיכים אל תל תנינים (קְרוֹקוֹדִילוֹפּוֹלִיס), ממנו נוף פנורמי מרהיב על כל האזור. למרגלות התל נשפך נחל תנינים אל הים ומעליו גשר בנוי מעל מקשתות אבן.
רוכב על סוס חוצה את הגשר בדהרה, חולף על פני זוג שביליסטים שמסתכלים על הים. על גבם תרמילים ענקיים ובידם מקלות הליכה. בעומק הנחל בן הקנים נראים דייגים, חכותיהם במים.

כל כך יפה כאן, אנחנו בתוך גלויה.
איך הזניחה הממשלה את הכפר הזה שלחוף הים ואת אתריו הארכיאולוגיים?
איך הזניחו את תושביו המשוועים לתקציבים שיגיעו לידיים הנכונות והפכו אותם לפצצה מתקתקת?
איך לא מימשו התושבים את הפוטנציאל האדיר הטמון כאן? פשוט לא יאמן.

נותר רק להתנחם שבזכות ההזנחה הזאת נשאר ג'סר א-זרקא תקוע אי שם בעבר ולכן מציע עולם לא מכאן, מסורתי, פשוט ויפה כל כך, מקום סודי וקסום ללא המוני מבקרים שרומסים אותו.
אבל לא לעוד הרבה זמן.
מסתבר שהכרישים התעוררו. לא הכרישים ששוחים סמוך לכאן בשפך נחל חדרה, נהנים מהמים החמימים שמזרימה חברת החשמל.
אני מתכוונת לכרישי הנדל"ן.

פרוייקט טורקיז:

אין ספק שמישהו צריך היה לזהות את הפוטנציאל, חבל שאת המימוש לא עשו אנשי ג'סר.
פרויקט ענק שמשלב בתוכו את מחיר למשתכן יבנה על שפת הים.
הפרוייקט כולל כפר נופש, מלון, אתר קמפינג, בנייני מגורים, גני ילדים שטחי מסחר ומה לא?

לפי דברי היזם תאריך היעד לקבלת המפתח הוא 3 שנים מהיום. בעוד כחצי שנה צפויה להתחיל הבניה.
האם ישלבו את תושבי ג'סר בפרויקט היוקרתי?
לפי היזם, את הדירות בשוק החופשי קונים בינתיים יהודים בלבד, חלק גדול מהם כדירה שניה למטרות נופש.
מחיר למשתכן הקצה כמות מסוימת של דירות לתושבי ג'סר, בואו נראה אם אלה יוכלו להעמיד קרוב לשני מיליון שקל לדירה.
נכון ל 4.5.21 נרשמו לפרוייקט במסגרת מחיר למשתכן 1,377 משקי בית, מתוכם 21 בלבד הם בני המקום.

אני מקווה שהפיתוח האדיר יועיל לג'סר ויביא איתו תקציבים, אוכלוסיה חזקה וקדמה.
בכל אופן, עד שיעלו הדחפורים על הקרקע וישנו את פני המקום לתמיד, רוצו טוסו לחוף הים של ג'סר. לא תצטערו.

כפר הדייגים העלה בך געגוע אל יוון – פוסט על הטיול המשפחתי המושלם שלנו בפלופונס
יוון רחוקה לכם? – פוסט על הטיול המשפחתי שלנו לדיונה הקטנה בסיני
נשארים בארץ? – מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב 
המלצה לטיול קצר וקליל בשבת – תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק

הפוסט ג'סר א זרקא – כפר דייגים כמו ביוון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

מהסיבה הזאת הוקמה אפליקציה ואפשר לצפות בה במצלמות בזמן אמת. ככה אפשר לדעת אם כדאי לנסוע למקום מסויים ממש ברגע זה.
אגב, ברוב המקרים תראו ערפל מוחלט בצד אחד של האי ובצד אחר שמש ושמים כחולים. לכן האפליקציה הזאת מאוד יעילה ואי אפשר לטייל כאן בלעדיה.
פלורס אי קטן מאוד ולכן כשהוא מתכסה בערפל, נדיר שנשארים בו חלקים בהירים. הוא כולו מוסתר בערפל.
צריך לקחת את זה בחשבון כשמחליטים לטייל כאן.

יום בכפר שעל שפת האוקיינוס:

אנחנו כבר שלושה ימים באי פלורס, גרים בבית פורטוגזי עתיק בכפר פאג'ה גרנדה Faja Grande.

אני מאוהבת לחלוטין בכפר הקטן והשקט הזה שעל שפת האוקיינוס האטלנטי העצום והסוער.
לכמה אומץ וגבורה הזדקקו התושבים כאן, שעד לפני זמן לא רב התבססו בתזונתם על הים הגדול, כשיצאו אליו בסירות דייגים קטנות לצוד לווייתנים.

האוקיינוס האטלנטי מכסה 20% משטחו של כדור הארץ ולעומת האוקיינוסים האחרים, יש בו מעט מאוד איים.
שמו נגזר משמו של הטיטאן אטלס מהמיתולוגיה היוונית, שהוכתר כשליט האי אטלנטיס שנמצא באוקיינוס הנושא את שמו.
אגדות רבות נקשרו באטלנטיס האבודה, לפי אחת מהן אטלנטיס הם האיים האזוריים.
אטלס נלחם יחד עם חבריו הטיטאנים באלי האולימפוס וכשהפסידו העניש אותו זאוס בעונש נורא: לשאת לעד על כתפיו את כיפת השמיים.
מסיבה זו נהוג לראות ביצירות האומנות את אטלס כאדם הנושא על כתפיו את כדור הארץ ושמו הפך למטפורה לסבל.

החופים של הכפר געשיים ושחורים, מלאים באבני בזלת מהתפרצויות הרי הגעש שהיו כאן.
מחצר הבית שלנו אנחנו שומעים היטב את גלי האוקיינוס מתנפצים על הסלעים ורואים שלושה מפלים שיורדים מההר הגבוה שבהמשך החצר האחורית.
תליתם פעם כביסה ליבוש בזמן שהסתכלתם על שלושה מפלים? כי לי זאת הפעם הראשונה ואני אוהבת את זה.

אנחנו מתעוררים ליום האחרון שלנו באי.
את יום הטיול הכי יפה שמרתי להיום.
כמו בכל הבקרים האחרונים, אני מכינה לי קפה, אוחזת את הספל החם ויוצאת איתו החוצה,
כדי לשבת ליד השולחן הקטן ולהסתכל על המפלים.
אמאלה אני צועקת, כמעט שופכת את הקפה.
הכל מסביב מכוסה בערפל. ההר הגבוה והמפלים נעלמו, ככה גם בתי השכנים ושביל הגישה אל הבית.
זה רק אנחנו בעולם הזה, כל השאר נעלם בערפל.
ואז מתחיל הגשם. גשם? שיטפון.
אני נסוגה אל תוך הבית ולמרות שהייתי בחוץ רק רגע קטן, אני רטובה כולי.

לא יתכן שהיום האחרון שלנו במקום המושלם הזה ייהרס, אני אומרת לרונן.
רונן מציץ מהחלון, כלומר לא מצליח לראות כלום.
זה יפה שאת אופטימית, הוא אומר. אני אוהב את זה אצלך.
עוד תראה שהערפל יתפזר והשמש תצא, אני מכריזה, מסיטה את וילון התחרה ומסתכלת על הכלום שבחוץ.

אני מסרבת לשקוע בדכדוך.
את השיא של הטיול השארתי ליום הזה:
לבוקר קבעתי שיט לאי קורבו, אי פצפון עליו מתגוררים 300 תושבים בלבד ואפילו אין בו מכוניות. אל האי שטים בסירות מנוע מגומי, כמו של צוללנים ובדרך רואים מפלים יפיפים זורמים מהמצוקים לאוקיינוס.
אחר הצהרים תכננתי כטיול פרידה מפלורס, ללכת אל אגם הברווזים שבתוך היער. מהעבר השני של האגם מתמר מצוק עצום, ממנו יורדים לא פחות מעשרים מפלים.
תכלס, בגלל תמונת האגם הזה הגעתי אל האי פלורס.
לא יתכן שנפספס את גולת הכותרת.

כן, אין ספק. בקרוב יתבהר.
הרי כל עונות השנה חולפות ביום אחד? אז עוד רגע יגיע האביב.

אבל מזג האויר לא מתבהר והערפל הסמיך שמסתיר את ההר הענק ואת המפלים שמול הבית, מסרב להתפזר.
אני מקבלת הודעה במייל שהשיט מבוטל. האוקיינוס סוער ואי אפשר לשוט אל קורבו.
לא נורא, נשאר לנו אגם הברווזים שנמצא בסך הכל במרחק רבע שעת נסיעה מהכפר שלנו.

אנחנו ממשיכים לחכות בבית.
כל היום אנחנו בתוך ענן, נושמים ענן, נוגעים בענן ואוכלים ענן. האיור רווי במים.
אבל כמה אפשר לשבת בתוך הבית, יפה ככל שיהיה?
לא הגענו עד שפת האוקיינוס האטלנטי כדי לשבת בין הקירות.

די, אני אומרת. ניסע אל אגם הברווזים, יהיה מה שיהיה.
אנחנו נכנסים באומץ לרכב ומתחילים לנסוע. אי אפשר לראות מטר קדימה. בקושי אפשר להבחין בקצה הכביש, בטח לא במכונית אם תגיע ממול. מסוכן ממש.
אנחנו מצליחים למצוא את החניה שבתחילת המסלול לאגם הברווזים ויוצאים מהרכב.
קולות אנשים מתקרבים נשמעים בבירור. לפתע הם מגיחים מתוך הערפל, כמו בסרט אימה.
אלה שתי משפחות עם ילדים, תיירים כמונו.

אין לכם טעם להתקדם, הם אומרים אפילו בלי שנשאל.
אנחנו חוזרים מהאגם,אי אפשר לראות כלום. לא את האגם ולא את המפלים. בקושי מצאנו את הדרך.
אנחנו מודים להם.
בלית ברירה ותוך תחושת אכזבה איומה, אנחנו מחליטים לחזור אל הבית שלנו שבכפר.

בהמשך היום אנחנו מבקרים שלוש פעמים במכולת, קוראים קצת, שומעים מוזיקה בפטיפון שבסלון וגם משתעממים.
בואו נצא לטייל בכפר שלנו, אני אומרת, אולי נפגוש מישהו שיספר לנו קצת על הכפר.

הערפל בכפר מעט דליל יותר, אולי בגלל הגובה הנמוך ככה שאפשר להסתובב וגם לראות משהו.
אנחנו הולכים לאורך האוקיינוס נזהרים מהגלים הענקיים שמתנפצים על אבני הבזלת, מסתכלים על הסרטנים ועל הציפורים. הסרטנים כאן בצבע שחור, ממש כמו אבני הבזלת עליהם הם נחים.
מדוזות סגולות שנראות כמו בלונים סגולים מוטלות על החוף. אנחנו נזהרים מהן, קראתי שהן ארסיות ושיש אנשים שמגיבים קשה מאוד לצריבה שלהן.

אנחנו ממשיכים לטייל בין הבתים. לכל בית חצר אחורית עם גינת ירק. בכפר הקטן אי אפשר להיות תלויים באספקת האוכל ולכן מגדלים לבד את מה שאפשר.
מעבר לחצרות האחוריות נמצאים השדות. אנחנו מטיילים בין מטעי הבננות והתירס ומתפעלים מהעלים הענקיים של צמחי הטארו שגדלים בארצות טרופיות והעלים הענקיים שלהם בצורת לב.
שורש הטארו הוא מאכל נפוץ מאוד באיים האזוריים, טעמו מזכיר תפוח אדמה מעורב בארטישוק ירושלמי.

איך אומרים? מחשבה בוראת מציאות? רציתי לפגוש מישהו שיספר לנו על החיים בכפר?
והינה, במעלה הגבעה, בסמטה הכי עליונה של הכפר, עוצר אותנו סבא חביב.
הוא מחייך מאוזן לאוזן, מדבר באנגלית רהוטה במבטא אמריקאי וניכר שהוא מאוד רוצה לשוחח.
הסבא מספר לנו שהוא נולד כאן, בכפר פאג'ה גרנדה.
כשהיה בן עשר עבר עם משפחתו לקליפורניה.
במשך ארבעים שנה לא ביקר באי, אבל מאז אותו ביקור, הוא מקפיד לחזור לכאן בכל שנה בקיץ.

כי כאן זה הבית, הוא אומר.

אנחנו עומדים לצידו, במקום הכי גבוה בכפר.
הבתים פרושים לפננו, מאחוריהם האוקיינוס ואחריו, אמריקה.
הסבא מצביע על הבתים ומספר מי מתגורר בהם.
הוא מצביע על הבית הפצפון שבו גדל, שהיום מתגורר בו בנו של אחיו הבכור.
הוא מתאר ילדות בצל עוני נורא, כזה שהביא את ילדי המשפחה לדפוק על דלתות השכנים כדי לבקש קצת אוכל.

בראש ההר גידלה המשפחה שלי פרה, הוא מספר ומצביע על ההר הגבוה שמול הבית שלנו, זה שיורדים ממנו שלושה מפלים.
עכשיו אפשר לראות רק את חלקו התחתון של ההר, שזה כבר יותר טוב ממה שהיה כאן לפני כמה שעות. החלק העליון עדיין מכוסה בערפל.

בכל בוקר אבא שלח אותי לפסגת ההר כדי לחלוב את הפרה, המשיך הסבא בסיפור.
לפעמים ההר היה מכוסה בערפל כמו עכשיו ולפעמים היו רוחות חזקות ואני פחדתי נורא.
אבל לא משנה מה היה מזג האויר, בכל בוקר טיפסתי לראש ההר כדי לחלוב את הפרה. אחר כך הייתי יורד בזהירות עם כד החלב המלא ומביא אותו לאמא.
זה היה התפקיד שלי. הוא אומר בעצב.

הסבא מספר לנו גם על חבורת הילדים שגרו בימים ההם בכפר, 28 במספר.
היינו רצים יחד בשדות וקופצים לאוקיינוס, הוא מספר ועיניו נוצצות בשובבות.
למדנו כולנו יחד בבית הספר הקטן שאז היה כאן.
היום יש בכפר רק 5 ילדים ובית הספר נסגר, אבל המצב הכלכלי של התושבים השתפר מאוד, הם לא רעבים כמו שאנחנו היינו.

אנחנו נפרדים מהסבא החביב, ממשיכים במורד הסמטה אל הבית שלנו, לארוז את המזוודות.
בערב הערפל מתפזר ואנחנו יורדים אל החוף לצפות בדייגים.
בחצר המסעדה שליד המזח יושב הסבא. חיוך גדול על פניו וכוס בירה ענקית לפניו, מוקף בחברי ילדותו ומנופף לנו לשלום.

טיסה לאי סאו מיגל:

בבוקר הטיסה ג'ין היפה שמטפלת בבית, מגיעה להפרד מאיתנו.
אנחנו יוצאים איתה אל הדשא, מסתכלים על ההר הגבוה ועל שלושת המפלים ונפרדים גם מהם לשלום.
ג'ין נותנת לנו במתנה בקבוק יין לבן שמיוצר באי פיקו וסבון ריחני בעבודת יד.
אנחנו נפרדים ממנה בחיבוק גדול וכבר מצטערים שלא נראה אותה שוב.

בדרך לשדה התעופה הערפל מתפזר בבת אחת ופרחי ההורטנזיה הצבעוניים שבשולי הכביש מתגלים.
אנחנו עוצרים לרגע בצד הכביש, מסתכלים על השדות המוריקים, על האגמים ועל הפרות הרועות בשלווה באחו.
את הכל מקיף האוקיינוס. האי כל כך קטן שמכל מקום אפשר לראות את הכחול הגדול הזה.

אנחנו מגיעים אל העיר היחידה שבאי, סנטה קרוז, הרבה יותר מהר משתכננו.
בגלל שהערפל התפזר הנסיעה עברה מהר יחסית ונשאר לנו שפע של זמן עד לטיסה.
אנחנו מחנים את הרחב באחד מהרחובות הקטנים הסמוכים לנמל.
הבתים כאן נמוכים ומזכירים לי את קובה, לא שהייתי שם, אבל מכירה מתמונות.
אנחנו מסתכלים על המזח ורואים אנשים עולים לסירת המנוע שתיקח אותם לאי קורבו.
עד לכאן מרגישים את השמחה והאדרנלין שלהם.

אנחנו מסתכלים בסירה שמתרחקת במהירות לעומק האוקיינוס וליבנו נצבט בצער.
טוב, אין ברירה, אני אומרת. נצטרך לחזור לכאן באחד הימים, לשוט לקרבו ולטייל לאגם הברווזים.
אני אוהב שאת אופטימית, אומר לי רונן ומחייך.

את הרכב שלקח לנו שלוש שעות לאסוף כשהגענו, אנחנו מוסרים בשניה אחת.
הספקנו לראות רק שליש מהדברים שתכננתי לראות בפלורס, אני חושבת בדרכי אל המטוס הקטן שיקח אותנו אל האי סאו מיגל.
היינו כאן רק שלושה ימים.
במזג אויר טוב זה אולי מספיק, אבל כאן בקצה העולם, אי אפשר לסמוך על מזג האויר, בעיקר לא באי פלורס שידוע במזג האויר ההפכפך שלו.
אני נכנסת אל האפליקציה כדי לבדוק מה מזג האויר באי סאו מיגל ומציצה גם במצלמה של הכפר שעזבנו הרגע.
מעניין אם האי סאו מיגל יתעלה על האי פלורס, או אם יש מקום בעולם יפה יותר מכאן. לא בטוח.
כשהמטוס ממריא אני מנסה לזהות מלמעלה את הבית הפוטוגזי העתיק ממנו שמענו את גלי האוקיאנוס ולא מצליחה.

סאו מיגל, האי אליו אנחנו טסים מתגלה כאחד המקומות היפים בתבל – המדריך למטייל באי סאו מיגל  
בינתיים תמונה מאגם פוגו המרהיב שנוצר בתוך לועו של הר הגעש.

מומלץ – כבר קראת את הפוסט על הטיול המושלם שעשינו באי פלורס? כן, היו לנו כמה ימים שמשיים והספקנו המון.
האיים האזוריים רחוקים לכם, אבל אתם אוהבים ים מוקף בטבע? חובה לקרוא על חבל מאני הפראי שבפולפונס.
נשארים בארץ? מה דעתכם על טיול מטריף בעמק המעיינות?

מקומות באי פלורס שלא הספקנו לראות:

Poço Ribeira do Ferreiro – אגם הברווזים הגובל בהר גבוה ממנו יורדים עשרים מפלים מרשימים, הגבוה שבהם בגובה 300 מ'. ביקור חובה. אם מזג האויר יפה, אל תהססו ורוצו לשם. בעוד רגע יכול הכל להתכסות בערפל.
שיט לאי קורבו Corvo

הפוסט האי פלורס שבאיים האזוריים – לגור בכפר קטנטן בקצה אירופה הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

לא יודעת מה איתכם, אבל הפעם אני רוצה לראות נוף שונה, לא של אירופה.
רוצה טבע פראי, מקום נידח, כזה שלא כולם נוהרים אליו בקיץ. שיהיה טרופי. ירוק ומלא בצמחים.
ושיהיה בו אננס. כן, אננס. ודולפינים.
אבל שיהיה קרוב יחסית ולא מאוד יקר. אין לי כסף להוואי.

את כל אלה ואפילו יותר, אנחנו מוצאים באיים האזוריים.

מגיעים אל האי פלורס Flores – הנקודה המערבית ביותר באירופה:

אחרי שלושה ימים וארבע טיסות עם שלוש חברות תעופה שונות, אנחנו מגיעים סוף סוף אל האי פלורס, אי הפרחים.
את מסע הכומתה הזה עשינו, כדי להוזיל את עלות הטיסות. מצרפת בסוף הפוסט את דרכי ההגעה, למי שמתעניין בפרטים.

האי הקטן פלורס נחשב יחד עם האי הקטנטן קורבו Corvo, בו חיים רק 300 תושבים, לקבוצת האיים המערבית של האזוריים.
פלורס הוא האי הרחוק ביותר מהאי הראשי סאו מיגל ומייבשת אירופה והטיסה אליו מסאו מיגל אורכת כשעתיים.
המטוסים של החברה האזורית קטנים, מזכירים את הטיסות לאילת.
מקומות הישיבה לא מסומנים וכדאי להזדרז ולתפוס מקום ליד החלון, כי הנוף של האיים מלמעלה פשוט לא יאמן.

אנחנו יורדים מהמטוס באיטיות, עייפים מטלטלות הדרך ונגשים בעצלתיים אל מסוע המזוודות בשדה התעופה הפצפון.
טעות.
בעוד אנחנו מתמהמהים, שאר התיירים מתפצלים, נציג אחד אוסף מזוודות והשני נעמד בתור של חברות ההשכרה. ככה שאחרי איסוף המזוודות אנחנו מוצאים את עצמנו אחרונים בתור לרכב.
אלוהים, איזה תור.
אזור דלפקי חברות ההשכרה קטנטן ורק שני דלפקים פתוחים, כל אחד מהם ברוחב מטר בקושי. האיטיות בלתי נסבלת.
לאחר כמה שעות אנחנו מצליחים לקבל את הרכב שלנו, האחרון שנשאר לחברת ההשכרה, רנו קליאו במצב בינוני.
אבאלה, באי הקטן הזה, מה שיוצא אני מרוצה.
טיפים ששווים זהב:

1. למהר לתפוס מקום ליד החלון בטיסות בין האיים, המקומות לא מסומנים.
2. לפצל תורים באי הקטנטן פלורס – אחד למזוודות, אחד לתור לחברת ההשכרה.

הכפר פאג'ה גרנדה Faja Grande – האי פלורס, האיים האזוריים:

האי הקטן שבלב האוקיאנוס האטלנטי הוא הנקודה המערבית ביותר באירופה.
כפי ששמתם לב, ההגעה לכאן מאתגרת, אפילו ביחס לאיים האזוריים האחרים, אבל היופי שעוד רגע יקיף אותנו, בהחלט שווה את הטרחה.

באי מתגוררים כארבעת אלפים תושבים הפזורים בעיר סנטה קרוז Santa Cruz ובכפרים קטנים.
בעבר הרחוק סבלו התושבים באי המבודד ממתקפות איומות של פיראטים. בנוסף נאלצו תושביו האמיצים שעל האי המבודד להתמודד עם האוקיאנוס האטלנטי, שהוא ים בעל מצב רוח הפכפך וסוער. הם יצאו אל הים בכל רגע אפשרי כדי לצוד לוויתנים, דגים, פירות ים וצדפות. על אלה התבסס מזונם בחיזוק מעט גידולי חקלאות מקומית.

אנחנו מפעילים את הוויז, שלהפתעתי עובד כאן נפלא, מתחילים בנסיעה אל הכפר פאג'ה גרנדה, בו נמצא הבית שלנו לשלושת הימים הקרובים.
ברגע שאנחנו יוצאים מהעיר הקטנה מתגלה לעיננו יופי דרמטי ובלתי נתפש.

בשולי הכביש ועל ההרים שמסביב פורחים אינספור פרחי הורטנזיה.
המצוקים התלולים יורדים אל האוקיאנוס הכחול ומהם נשפכים מפלים רבים. לועי הרי הגעש הרבים שהתפרצו כאן בעבר הפכו לאגמים מרהיבים, מוקפים ביערות. מסביב ירוק באינספור גוונים.
התחושה היא שהגענו אל האיים האבודים הכי יפים שדמיינו.

האי פלורס הוא הנקודה המערבית ביותר באירופה והכפר הקטן שלנו פאג'ה גרנדה שעל חוף האוקיאנוס, הוא הישוב המערבי ביותר באי.
הפעם, הגענו ממש לקצה ואני אוהבת את זה כל כך.

אנחנו מתגוררים בבית פורטוגזי עתיק מוקפים במצוקי ענק ירוקים מלאים במפלים. את המראה המטריף הזה אנחנו רואים ישירות מחצר הבית. מעבר לנוף יש בחצר הבית ארנבות, תרנגולות, אווזים, גורי חתולים וכלב.
הבעלים של הבית הוא סופר בריטי וכשהוא לא נמצא כאן, משכירה את הבית לתיירים ג'ין שהגיעה לכאן ממקסיקו. ג'ין הצעירה והיפה מתגוררת ביער סמוך לכפר, בתוך בקתה קטנה. זאת ממש הזיה כי האי נידח, הכפר פצפון ובכל זאת צפוף לה והיא רוצה להתבודד ביער.

הבית כמעט ולא שופץ ויש בו חלקים עתיקים מאוד, כמו רצפת העץ, המשקופים וגג הרעפים.
המבנה שלו מוזר, נראה כאילו הוא מורכב משני בתים שונים. בחלק אחד נמצא המטבח, חדר שינה גדול ומקלחת.
בחלק השני יש סלון קטן, חדר שינה גדול ומקלחת נוספת.
אין חיבור בין שני חלקי הבית. כדי לעבור בינהם יוצאים מהמטבח אל פטיו קטן ללא גג ומעבר לפטיו דלת לסלון החלק השני.
מהפטיו ומהחצר שומעים היטב את גלי האוקיאנוס ואפשר לראות את ההר הגבוה ואת שלושת המפלים שיורדים ממנו.

גן עדן, כבר אמרתי?

ברור לי לגמרי שאין סיכוי שהילדות ירדמו בחדר שינה שמנותק מאיתנו. אין דבר. בחדר השינה שליד המטבח יש מיטת פוטון נפתחת. נישן כולנו שם.

אנחנו יוצאים לסיבוב מהיר בכפר ומתחילים, איך לא, מהמכלת היחידה שכאן.
בעלת המכלת הנחמדה מוטרדת מאוד כי בעלה שבר את הרגל לפני יומיים.
למרות זאת כחנות המזון היחידה בכפר, רובצת עליה אחריות כבדה והיא חייבת לפתוח. היא פותחת את החנות הפצפונת כל יום בשעה 06:30 בבוקר וסוגרת מאוחר, לאחר שכולם הספיקו לקנות משהו.
אנחנו רוצים להצטייד במזון, אבל המשימה לא פשוטה. הירקות נגמרו. כלומר יש שני גזרים אבל מי שעמד לפני בתור לוקח אותם. הירק היחיד שאני מצליחה להשיג הוא לימון בודד והוא בכלל פרי.
מסתבר שעל אספקת הירקות אחראי השוטר של האי שהוא גם חקלאי.

בעלת המכלת מספרת שהשוטר עבד במשמרת לילה והתעייף, לכן הביא היום רק בצל, חסה ומלפפונים ואלה נגמרו מזמן.
כולנו מחזיקים אצבעות שישן טוב בלילה הזה, אם כן, יביא מחר עגבניות.
אחרי ההסבר הזה אני מבינה למה כולם כאן מגדלים בגינה ירקות. הרי אי אפשר שהסלט יהיה תלוי בשעות השינה של השוטר החקלאי. לצערי העגבניות שבגינה שלנו עדיין ירוקות.

אין על האי הרבה מסעדות ורק לבודדות מהן אופציות ללא גלוטן. מזל שהזמנתי עוד מהארץ מקום במסעדה, אחרת היינו גוועים הערב ברעב.

המסעדה נמצאת במרחק כמה דקות נסיעה מהכפר שלנו, במיקום מיוחד המאוד.
מדובר בריזורט בשם Aldeia da cuada, שהוקם בתוך כפר נטוש.
הכפר שננטש שופץ תוך כדי שימור קפדני. הבתים מושכרים לתיירים ובליבו מסעדה מצויינת.

הריזורט זכה מתישהו בפרס כאחד המקומות היפים בעולם לישון בהם, לא זוכרת איפה קראתי את זה, אבל זה בהחלט מוצדק.
כדי לזכות בחדר צריך להזמין זמן רב מראש. גם המסעדה מאוד מבוקשת. כל מה שהזמנו היה טעים מאוד, אבל לצערי לא היו אופציות רבות ללא גלוטן.

מסלול הטיול הכי יפה באי פלורס – האיים האזוריים:

מסתבר שהשמועה על המשפחה שממש רוצה עגבניות הגיעה אל השוטר החקלאי. כמו בכל הלילות הקודמים, גם הלילה לא היו פשעים והוא בכל זאת הצליח לתפוס תנומה במהלך המשמרת וקם רענן.
הוא הביא למכלת במיוחד בשבילנו ארבע עגבניות כמעט אדומות, חסה אחת ומלפפון ענק ששוקל יותר מקילו.
בעלת המכלת ראתה אותנו מרחוק, יצאה החוצה ונפנפה לנו בידיה, מסמנת שנבוא. כמה שמחנו למראה השקית ששמרו במיוחד לנו.
אחרי שהכנסנו את הירקות בזהירות למקרר, ארזנו תיקים מלאים במים ובאוכל ויצאנו לטייל, סליחה לטרק.
זה המסלול היפה ביותר באי שאורכו בסך הכל שבעה קילומטר אבל הוא היפה והמאתגר שעשינו עד היום.
קישור לתיאור המסלול באתר אינטרנט מעולה של האזוריים: Miradouro das Lagoas – Poço do Bacalhau
המסלול מתחיל בחלק הכי גבוה באי, בתצפית על האגמים ומסתיים במפל הגדול שבכפר שלנו, במרחק הליכה מהבית.
בגלל הגובה, האזור הזה מוסתר פעמים רבות בערפל כבד ואין מה להתקרב לכאן במצב הזה, מניסיון שאותו נרכוש מחר.

אבל הבוקר הראשון שלנו בפלורס בהיר ומושלם.
ממש בתחילת המסלול, סמוך לחניה תצפית עוצרת נשימה על שני אגמים געשיים, האחד בצבע טורקיז והשני בצבע שחור. בין שני האגמים מפרידה רצועת אדמה צרה ועליה אנחנו עומדים.
אנחנו מביטים נפעמים בשני האגמים ומצלמים עוד ועוד. קשה להתנתק מהיופי הזה, אבל אנחנו רק בתחילת הדרך ואי אפשר להישאר כאן לנצח. אנחנו נאלצים להמשיך בשביל מסומן ונוח העובר בין שני אגמים יפיפיים נוספים.

האזור כולו מהווה מקום מנוחה ונופש לציפורים העייפות שמגיעות מרחוק.
בדרכן מיבשת אמריקה אל אירופה ולהפך, עוצרות הציפורים למנוחה באיים האזוריים. כמו המטוסים שטסים רחוק, גם הן צריכות לתדלק.
הציפורים מנצלות את הזמן כאן למנוחה ואכילה וכנראה גם לסקס כי הן מקננות במרץ. שלטי עץ מסביב מורים לשמור על שקט ולא לרדת מהשבילים, כדי לא לפגוע במנוחת הציפורים.

מכל עבר פורחים פרחי ההורטנזיה. צבעם מושפע ממליחות הקרקע ורובם בצבע סגלגל תכלכל אבל יש גם ורודים ולבנים.
אחרי האגמים מתחילה עליה תלולה עד לקצה ההר.
בסופה מתגלה בבת אחת האוקיינוס, שנפרש לפנינו במלוא הדרו.
בחיי, זאת אחת מהתצפיות היפות שראיתי בחיי. כבר באותו הרגע ברור לי שזה רגע שלא ישכח.

אנחנו מתיישבים לפיקניק מול הנוף שאין מילה אחרת מלהגדירו כעוצר נשימה.
כל כך יפה פה שאני מקנאה בעצמי שזכיתי להגיע למקום הזה וכבר מתחילה להצטער שבקרוב נצטרך להמשיך הלאה.
מזג האויר כאן משוגע וכל עונות השנה יכולות לעבור ביום אחד. כבר שמעתי על אנשים שהגיעו לכאן לכמה ימים אבל לא הצליחו לראות כלום כי האי כוסה בערפל. כהוכחה אנחנו פוגשים בקצה ההר מטייל בודד שמספר שזה היום השלישי ברציפות שהוא עושה את המסלול הזה, כדי לזכות סוף סוף לצפות בנוף ביום בהיר.

אנחנו עוברים דרך מקבץ עצום של פרחי הורטנזיה כחולים סגולים מאושרים וצוחקים, עדיין לא מודעים לירידה הקשה שלפנינו. ואז היא מגיעה.
אחרי הפסגה מתחילה ירידה קשה ותלולה שנמשכת כשני קילומטר, עד לכפר הקטן שלנו.

הברכיים כואבות, הרגליים רועדות והנעליים מחליקות. כשאנחנו יורדים מכאן אני קונה מקלות הליכה לכולנו, אני מעודדת את הבנות.
מיקה מתחילה לבכות. ולך אני קונה נעלי הליכה שלא מחליקות, אני מנסה לנחם אותה. בקיצור, למסלול הזה צריך להגיע מצויידים.
אנחנו עוצרים מידי פעם כדי לצפות בשדות הירוקים שנפרשים למטה, תחומים בחומות אבני הבזלת כמו שמיכת טלאים יפיפיה ובינהם הכפר הקטן שלנו, עם בתיו הלבנים בעלי גגות הרעפים האדומים ומיד אחריהם האוקיינוס האין סופי.

אנחנו בתוך גלויה.

הירידה האיומה מסתיימת במפל גדול ומרשים הנופל מגובה 90 מטר אל בריכה טבעית מדהימה, בה שוחים אנשים אמיצים. למה אמיצים? כי המים קפואים.

אנחנו עומדים ומסתכלים אל פסגת ההר הגבוה ממנה ירדנו ותחושת סיפוק עצומה ממלאה אותנו. את ההר הזה רואים מחצר הבית שבו אנחנו גרים ובמהלך הימים הקרובים הסתכלתי עליו והתפעלתי שוב ושוב מעוצמת הטבע.
למרגלות ההר רועות פרות שלוות, באזור התחום באבני בזלת קטנות.
באי פלורס אין מכלאות ואין רפתות מודרניות. החליבה נעשית בשטח, כמו פעם, ללא מכשור כבד מודרני.
הקונספט הוא לפגוע כמה שפחות בבעלי החיים ובטבע. כמה שפחות גדרות, זיהום ובניה מסיבית.
הכל קטן, מינימליסטי וצנוע. וכל כך נקי כאן. לא תראו טיפת לכלוך.

למרות שהמים בברכה שלמרגלות המפל קפואים, אנחנו מכניסים אליהם את כפות רגלינו האומללות לחגיגות סיום המסלול.
אנחנו חוזרים ברגל אל הבית שלנו, דרך הכביש הצמוד לאוקיינוס, צונחים באפיסת כוחות סביב שולחן האוכל במטבח העתיק, עד שנאסוף כוחות להכין ארוחת צהריים.

אחרי שאנחנו משיבים את נפשנו, מתחילים לטפל בפרוייקט ההגעה לרכב שהשארנו בתחילת המסלול. כשיצאנו לטיול לא הבנו עד כמה זה מסובך.
חשבנו שנתפוס טרמפ חזרה עם אחד המטיילים, או שניקח מונית. מי ידע שיש באי רק שלוש מוניות, וכל השלוש תפוסות?
אנחנו הולכים למכלת לקנות ארטיקים לבנים שעליהם ריבה אדומה ושוקולד. צריך מתוק בשביל לחשוב.
בעלת המכלת האדיבה מנסה לעזור ולמצוא מישהו שיקח אותנו לרכב ולא מצליחה.

אנחנו מתקשרים לג'ין, שמטפלת בבית, אבל לצערנו תופסים אותה באי סאו מיגל, היא קפצה לקניות ותחזור רק בערב.
אם לא נצליח להחזיר את הרכב עד אז, היא תקפיץ אותנו אליו.

בשבע בערב מתקשר אלנו מדריך תיירים בשם קרלוס. מסתבר שבעלת המכלת התקשרה לכל החברים שעל האי, במטרה למצוא מישהו פנוי שיקפיץ אותנו.
המדריך החביב מציע לקחת אתו אל הרכב. מרוב שמחה אנחנו כמעט מחבקים אותו כשהוא מגיע.

בדרך מספר לנו קרלוס שהוא נולד כאן באי פלורס. כשגדל עזב, כמו רוב הצעירים, לנסות את מזלו בארצות הברית.
הוא עבד שם כמה שנים כמדריך תיירים, אבל הגעגועים לאי החזירו אותו הביתה.
הוא מספר לנו בעצב שהמבוגרים עוזבים את האי פלורס וכמעט לא נשארו בו זקנים.
בגיל מבוגר נזקקים האנשים מטבע הדברים לתמיכה רפואית ואין באי שירותי רפואה רציפים. אין בית חולים.
מי שצריך טיפולים רפואיים שוטפים לא יכול לחיות כאן.
בנוסף, בגלל מזג האויר ההפכפך אי אפשר להיות תלויים בטיסות שמתבטלות כמעט בכל יום.
כל אירוע רפואי שמצריך סיוע מעבר לרופא משפחה, מפונה מכאן במסוק.
ולפעמים צריך להמתין כמה ימים עד שיתפזר הערפל כדי להמריא.
טוב שלא הייתי מודעת לפרט הזה. לא בטוח שהייתי מחליטה להגיע לכאן עם ילדים.

באי פלורס שבאיים האזוריים גרים 3,400 תושבים בלבד, הוא מספר. רובם חקלאים ומעטים מתפרנסים מתיירות.
האי ממש לא מתויר ואף אחד לא מנסה כאן לעשות רושם על התיירים.
אין חנויות, אין באסטות, אין תחבורה ציבורית, אין בתי חרושת, אין רמזורים, אין מלונות, אין אטרקציות, יש מעט מסעדות וכמו שהבנתם לא פשוט להתנייד.
אבל יש טבע פראי ומדהים, אנשים שמחייכים ומברכים לשלום, חוף ים געשי עם חול שחור, אננסים וג'ונגל, דולפינים, לווייתנים, פרחים אינספור, ציפורים נדירות, מפלים ואגמים ובתים עתיקים שנשמרו בדיוק כפי שהיו כשנבנו.
ואתם יודעים מה ממש משמח? אין באי נחשים! בכלל! מבחינתי זאת סיבה מצוינת לטייל כאן.
בגלל שהאי שנוצר מהתפרצות געשית צעיר יחסית ונמצא במרחק רב מהיבשת, הצליחו להגיע לכאן רק חיות פצפונות שנשאה עימה הרוח, או הקקי של הציפורים – בעיקר עכבישים וחרקים למיניהם.

את החיות הגדולות הביא איתו בסירות, האדם.
יש על האי יותר פרות, כבשים, עיזים, כלבים, חתולים, ארנבות, אווזים ותרנגולות מאנשים.
אנחנו מגיעים אל הרכב שנשאר חונה ליד שני המפלים, השחור והטורקיז.
נפרדים מהנהג החביב וחוזרים אל הבית העתיק והיפה שלנו.

בפוסט הבא – ערפל מכסה את האי הקטן פלורס ואנחנו יוצאים לחקור את הכפר שלנו – יום בכפר שבקצה אירופה
האי סאו מיגל – שער הכניסה לאיים האזוריים – מדריך למטייל באי סאו מיגל 

אוהבים נופים פראיים וים? כל הפרטים על החופשה המשפחתית שלנו בפלופונס היווני
רוצים שקט וים צלול בטורקיז? החופשה המשפחתית שלנו בסיני
נשארים בארץ? קבלו את מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב 

הטיסות שלנו לאיים האזוריים:

הדרך שלנו מישראל לאי פלורס ארכה שלושה ימים, בארבע טיסות עם שלוש חברות תעופה שונות.
את מסע הכומתה הזה עשינו, כדי להוזיל את עלות הטיסות וגם כי רצינו מאוד לטייל בעיר פורטו. אין טיסות ישירות מישראל לפורטו, יש טיסות ישירות לליסבון.
בדיעבד, לא בטוח שהטלטול שווה את החיסכון, למרות שהוא היה משמעותי מאוד. ומספרים שגם ליסבון נהדרת.
המהלך שלנו היה כזה:

1. טיסה מתל אביב לפורטו (פורטוגל) עם טורקיש איירוויז (קונקשיין של שעתיים באיסטנבול) לילה בפורטו.
2. מפורטו לאי סאו מיגל ( עיר הבירה של האי היא פונטה דלגדה) עם טאפ פורטוגל. לילה בפונטה דלגדה (פחות מ- 24 שעות שהייה).
3. טיסה מהאי סאו מיגל אל האי פלורס עם Sata, חברת התעופה של האיים האזוריים – את הטיסה הזאת קיבלנו בחינם, כיוון שלפי חוקי חברת התיירות האזורית, אם שהית מתחת ל – 24 שעות באחד מהאיים, הוא נחשב לקונקשיין ולא ליעד. כדי לממש את ההטבה יש צורך ליצור קשר במייל עם משרד התיירות של האיים האזוריים.
   כדי לא להשאיר אתכם במתח, אפרט את המשך התוכנית האידיוטית שעשיתי:

4. אחרי שלושה ימים בפלורס נטוס אל סאו מיגל עם חברת Sata, נשהה בסאו מיגל 7 ימים.
5. מסאו מיגל נטוס אל פורטו עם חברת טאפ פורטוגל, נשהה שם שני לילות.
6. מפורטו נטוס בטיסת קונקשיין לתל אביב עם חברת טורקיש איירליינס, עצירה של שעתיים באיסטנבול.

קיבלתם סחרחורת? גם אנחנו.
היתרון: חסכנו כ- 1,000 דולר (לכולם יחד), טיילנו בפורטו שהיא אחת הערים היפות בעולם ואכלנו רחת לוקום ללא גלוטן בשדה התעופה באיסטנבול. שווה, לא?

הפוסט האיים האזוריים – טיול משפחתי באי פלורס שבלב האוקיאנוס האטלנטי הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.