יצאנו למסע בן 3 שבועות שהתחיל והסתיים במדריד, אחת מהערים האהובות עלינו ביקום, ממנה המשכנו אל פיקוס דה אירופה ומשם אל חבל גליסיה הפראי.
בפוסט הזה אספר לכם על פיקוס דה אירופה שיכול להיות יעד בפני עצמו לטיול מרתק.

פיקוס דה אירופה – מידע כללי קצר:

שמורת טבע שנמצאת בנסיכות אסטוריאס, בצפון ספרד. אסטוריאס היפיפיה והירוקה גובלת מצד מזרח בקנטבריה, מדרום בקסטיליה ולאון, במערב בגליסיה ובצפונה נמצא מפרץ ביסקיה. הקרבה לאזורים האלה מאפשרת שפע של אופציות לטיולים נרחבים, האפשרויות כל כך רבות שחייבים להתמקד. אנחנו החלטנו להתמקם בפיקוס דה אירופה, שגם הוא עצמו ענק ולא ניתן למצות אותו בשבוע.
פיקוס דה אירופה מזכיר בנופיו הדרמטיים את הדולומיטים והאלפים, אבל פחות מתוייר מהם. רוב התיירים חובבי ההרים שמגיעים לספרד, בוחרים לטייל בפירנאים. זאת סיבה מספיק טובה עבורי להחליט ההפך, למרות שאני בטוחה שגם הפירנאים מרשימים מאוד.

עלות הלינה בעונת הקיץ הבוערת תהיה כ 150 יורו ללילה למשפחה בבית/צימר מקסים, האוכל זול בצורה משמעותית מהארץ, היין במסעדות עולה כמעט כמו מים ובסופרים תוכלו למצוא יין מעולה בשלושה יורו. מסלולי הטיול בטבע – בחינם. לעיתים תהיה עלות גבוהה על אמצעי התחבורה לנקודה מסוימת – רכבל, פוניקולר וכו. יש כל כך הרבה אופציות למסלולי טיול בטבע שאפשר בקלות לוותר עליהם.
נהוג לחלק את הביקור בשמורה לשני אזורים, סביבם נמצאים מוקדי הטיולים והאטרקציות המפורסמות, אם אפשר בכלל להגדיר טיול סביב אגמים, שחיה בנחלים או ביקור בכפרים קטנטנים, כאטרקציה. סביב העיירה פוטוס שנמצאת בחלק של נסיכות קנטבריה וסביב העיירה קנגס דה אוניס שנמצאת באסטוריאס. המרחק בין שני האזורים ברכב הוא כשעתיים לכיוון (ללא עצירה), בכבישי נוף מפותלים וצרים. לא מסע שנרצה לעשות ביום אחד. אנחנו בחרנו להתמקם ליד קנגס דה אוניס וויתרנו לחלוטין על אזור פוטוס מהסיבה שאנחנו לא אוהבים להחליף הרבה בתים במהלך הטיול ויש לנו חיבה לשהות ארוכה ומעמיקה באזור אליו אנחנו מגיעים.
האתר הרשמי של פיקוס דה אירופה למידע מקיף.

איך מגיעים לפיקוס דה אירופה?

יש אין ספור אופציות, אף אחת מהן אינה בטיסה ישירה. יתכן וזאת הסיבה שלא תמצאו שם הרבה ישראלים, אנחנו לא פגשנו דובר עברית אחד.

בטיסה – אפשר להגיע בטיסת קונקשן (לרוב דרך מדריד) אל שדה התעופה באסטוריאס שנמצא קרוב לעיר אוביידו, מקובל יותר להגיע אל שדה התעופה בעיר בילבאו שבבסקים (ולשלב עם טיול נפלא בסן סבסטיאן), יש עוד שדות תעופה באזור כמו זה שבעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה בגליסיה. אבל בואו לא נתפזר. מכל מקום יקח לכם זמן לא מבוטל לנסוע אל השמורה.
ברכב – שתי האופציות ההגיוניות הן מברצלונה או ממדריד. אנחנו בחרנו להגיע ממדריד כיוון שאנחנו אוהבים אותה הרבה יותר מאשר את ברצלונה ותמיד תמיד נשמח להגיע אליה. הנסיעה היא טיול בפני עצמו שכן הדרך יפיפיה.

הדרך ממדריד לפיקוס דה אירופה:

אנחנו מתחילים בנסיעה הארוכה לפיקוס דה אירופה שנמצא שש שעות נסיעה מכאן, בהנחה שלא עוצרים בדרך. בוחרים בכבישים ללא אגרה, כדי לחוות את הדרך היפה.
לאט לאט הנוף משתנה מצהוב, צפוף וצחיח, לשדות מוריקים וגבעות יפיפיות.
אנחנו יורדים מהכביש הראשי לכפר קטן, הרחובות ריקים ואנחנו מחפשים מקום לעצור בו ולשתות קפה.
המקום היחיד בכפר נראה נטוש, כמה כסאות פלסטיק מחוץ למבנה קטן, אבל בפנים – הפתעה.
המוני אנשים יושבים מול צלחות עצומות, עליהן מונחת ארוחת צהרים ענקית ושומנית.
צ'יפס, קבבים, כמה ירקות ועל כל הטוב הזה מונחות חתיכות חמון, אותן פורס בעל המקום בעדינות, דקיקות דקיקות, מרגל חזיר גדולה שמונחת על הבר בפתח המסעדה.
המסעדה מוקפת בצמחיה עשירה ונחל זורם מתחתיה. הנוף עומד בניגוד מוחלט לאווירה השמנונית שבתוכה.

אנחנו מוצאים מקום פנוי על הבר, בין כוסות הבירה הריקות, שנחות כאן עד שלמישהו יהיה זמן לפנות אותן לשטיפה.
בעל המקום שהוא גם המלצר, הברמן והקופאי, מתרוצץ משולחן לשולחן, בקושי מעיף עלינו מבט.
מזמינים קפה, באופן מפתיע יש לו אפילו חלב סויה. מיקה מזמינה מיץ תפוזים ובעל המקום סוחט לה אותם במסחטה ידנית ענקית, מסנן את בשר התפוז למיץ צלול מתוק וטעים. למיץ טעם ברור כזה, כמו התפוזים שהיינו קוטפים ישר מהעץ כשהיינו ילדים, לפני שהכל הפך למתועש ומהונדס.
אנחנו ממשיכים בנסיעה בין כפרים קטנים ושדות חמניות. את הכביש חוצות מידי פעם מכונות חקלאיות שלא ראיתי כבר שנים, מחוברות לטרקטורים ענקיים.

הכביש מתחיל לטפס על הרים עצומים, הופך צר ומפותל, הצמחייה צפופה, מצוקים מכל עבר והטמפרטורות צונחות. למרות היופי עוצר הנשימה, הנסיעה כבר קשה מאוד ואנחנו חייבים לעצור לרגע את רכבת ההרים הזאת.
עוצרים ליד אגם ענק בעיירה ריאנו Riaño שנמצאת בלאון (בקהילה האטונומית קסטיליה ולאון שמקורן בשתי ממלכות קדומות אבל זה לפוסט אחר), המראה מרהיב, אבל כל כך קר. אני מסתכלת על רונן מהבנות. כולנו לבושים בבגדי קיץ מינימליים איתם עזבנו את מדריד הלוהטת וכאן 14 מעלות בקושי. אנחנו מחלצים מערמת המזוודות כמה בגדים ומתכסים. האמת שבדקתי את מזג האויר לפני שיצאנו, אבל בחום של ישראל ומדריד, חשבתי שהאפליקציה טועה.

אנחנו נוסעים כבר שעתיים בכביש המתפתל הזה, מידי פעם חולפים על פני כפר קטן שמכיל בתים ספורים עתיקים ומטופחים, החצרות מלאות בפרחים וגידולי ירקות, על אדני החלונות עציצים משגעים. וכאילו לא מספיק נידח כאן, הוויז מפנה אותנו לכביש תלול שבקושי מספיק לרכב אחד, אלוהים איפה הכפר שלנו נמצא? בעננים?
ערפל כבד מכסה את הכביש וסוף סוף, לאחר כמה קילומטרים נראים כמה בתים צבעוניים וצפופים.

הכפר שלנו בפיקוס דה אירופה – Vis:

יומיים לפני שאנחנו יוצאים לדרך, אני מקבלת הודעה מבעלת הבית שלנו ג'ני עם הסברי הגעה:
אם אתם מגיעים מריאנו Riaño, כותבת לנו ג'ני, הפנייה היא ימינה ממש אחרי הכפר Santillan.
כשתגיעו לכפר (2.5 ק"מ מהכביש הראשי), תפנו שמאלה בכיכר כשתראו את קבוצת ההוראוס hórreos (אסמי עץ על עמודי אבן) ותחפשו מיד מקום חניה. אי אפשר לנסוע הרבה מעבר להוראוס, אז אין טעם לנסות. הבית שלנו הוא הבית הלבן בקצה הדרך הזו. לא תראו את הבית עד שתגיעו בהליכה אל סוף הדרך.
חשוב מאוד – אם אתם משתמשים ב-GPS, אל תכניסו AMIEVA; זה השם של האזור העירוני אבל גם שם של כפר אחר. זכרו שהכפר נקרא Vis אבל בגוגל מפות הוא נקרא VISTA.

אלוהים ישמור! למה זה כל כך מסובך? כבר מאוחר מידי לבטל ונותר רק להתפלל שאי פעם נמצא את הכפר.

אנחנו מחנים את הרכב ליד ההוראוס בכפר הפצפון. שתי זקנות יושבות בפתח בית קטן ומחייכות אלנו. בתנועות ידיים הן מסבירות לנו שכדאי לסובב את הרכב עם הפנים החוצה, כי אח"כ יחנו כאן עוד מכוניות ולא נצליח לצאת לעולם. לאחר שמסתיימת סאגת החנייה, הן מסבירות בתנועות ידיים איפה נמצא הבית שלנו.

גשם מתחיל לרדת ואנחנו מתקדמים אל בית קטנטן, בפתחו עומדת ג'ני, בעלת הבית – אישה מבוגרת, קטנה וחייכנית שמדברת במהירות באנגלית צחה.
מסתבר שג'ני היא אירית שלימדה ספרדית באוניברסיטה באנגליה והחליטה בפנסיה שלה לעבור לכפר הקטנטן הזה בספרד וללמד את הספרדים אנגלית דרך האינטרנט.
בכלל לא אכפת לה שאנחנו עומדים בגשם עם התיקים על הגב. אנחנו הולכים אחריה, מנסים לעמוד בקצב המהיר. היא מסבירה ומסבירה, מצביעה על ההרים שמסביב ומספרת לנו על נקודות תצפית ומסלולי הליכה. הגשם נוזל לי על הפנים והגוף אז אני מהנהנת ומידי פעם אומרת וואו אבל רק מחכה שכל זה יגמר.

ג'ני הנמרצת מבחינה סוף סוף שאנחנו רטובים לחלוטין ומשחררת אותנו לתוך הבית העתיק הפצפון.
הבית בנוי משתי קומות. בקומה התחתונה סלון קטן עם מטבח וחדר שירותים, בקומה העליונה שני חדרי שינה מרווחים וחדר מקלחת ושירותים מחבר ביניהם. הבית מבריק ומצוחצח, המצעים הלבנים מגוהצים וריחניים ומהחלון הענק שבחדר השינה שלנו נשקף נוף מרהיב, שאי אפשר להסביר במילים.

החיים בכפר בפיקוס דה אירופה – היחסים עם ג'ני מתחממים:

מלבד הבית שג'ני משכירה לנו, היא מארחת אנשים בחדר העליון בבית שלה.
זאת כנראה משמעות האות P שמקובעת על קיר הבית הלבן שלה. פנסיון.

היחסים ביננו מתחילים בקרירות מסוימת.
אני מופתעת מזה שג'ני ואנחנו חולקים קיר משותף, שהכניסה הקטנטנה צמודה לכניסה שלה.
מי רוצה לגור צמוד לבעלת הבית שלו?
זה לא כתוב בשום מקום, העניין הזה. אני מתלוננת לרונן.
ככה זה, רונן עונה.
היא מעצבת אותי, אני אומרת לו. היא כל הזמן זזה, רצה מפה לשם עם הסל שלה ומדברת.
מה נתפסת עליה? רונן מתרגז. היא אישה מקסימה.
טוב, הוא לא דוגמא לכלום, מה כבר אפשר לצפות ממי ששמו אותו בגיל שלושה ימים בבית ילדים? הקיבוצניקים האלה, מסתדרים עם כולם. הם לא אנשים נורמליים.
לאן אתם מטיילים היום?
ג'ני מבהילה אותי בקולה הרם כשאני יושבת לבדי על ספסל העץ בכניסה הקטנטנה, בוהה לי בשלווה בהרים.
לאגמי קבדונגה אני עונה.
ג'ני מעקמת פרצוף.
זה מקום מאוד תיירותי, צפוף שם. בעונת הקיץ העמוסה סוגרים במחסום את הכביש והגישה היא רק באוטובוסים שיוצאים מהתחנה בקנגס דה אוניס. אני לא ממליצה. חוץ מזה יש ערפל היום ותפספסו את הנוף היפה.
מה זה היא לא ממליצה? אני חושבת לעצמי. בגלל תמונת האגמים המדהימים האלה בכלל הגעתי לכאן.
אני מחייכת חיוך מאולץ, ממשיכה לבהות בהרים.

ג'ני נעלמת לרגע וחוזרת עמוסה במפות. את הגדולה ביותר היא פורשת על שולחן העץ במרפסת שלנו.
אני ממליצה על המסלול הזה, היא מצביעה על נקודות, מסמנת עיגולים וחיצים עם העט שלה.
אתם מתחילים כאן, פונים ימינה ועולים עם השביל, בנקודה הזאת יפתח לכם נוף מרהיב להרים משני הצדדים. אחר כך אתם עולים לכאן ואז עולים לכאן.
אני שותקת, מנסה למצוא איך אומרים עליות באנגלית. מרוב שאני לא סובלת עליות המילה הזאת פשוט לא נכנסת לי לראש.
איך אומרים עליות? אני צועקת לרונן שנמצא בקומה השנייה.
סטיפ הוא צועק לי בחזרה.
אני לא אוהבת סטיף, אני אומרת לה.
סטיפ ג'ני מתקנת אותי.
ג'ני אירית וגם מורה לאנגלית. היא מדברת אנגלית ברורה כזאת, מדגישה כל הברה ומזיזה את השפתיים כאילו היא מדברת לחרשים.
אבל ככה זה בהרים היא אומרת, יש עליות.

יש מים בטיול הזה? אני שואלת אותה. אגם, נחל, משהו?
לא היא אומרת. יש יער ונוף משגע.
אני רוצה מים, אני אומרת לה. במדינה שלנו אין כמעט מים ואני אוהבת נוף של מים.
ג'ני שוב שולפת את המפה הענקית.
זה מסלול צמוד לנחל.
אתם מתחילים כאן והולכים עם השביל לאורך הנחל, עד שאתם מגיעים לבריכה הגדולה.
השביל שטוח, כמו שאת רוצה. אין כמעט עליות, אבל גם אין את הנוף של ההרים שזה חבל.
אבל אתם צריכים לצאת מוקדם, היא מביטה בשעון שלה בפרצוף סקפטי. יש שם חניה קטנה מאוד שמתמלאת מהר.
ג'ני הולכת, משאירה אותי עם ערמת המפות.

אני מקווה שבזה נגמרה השיחה, אבל היא חוזרת עם סל ובו פירות מוזרים עטופים בעלי כותרת יבשים.
תטעמי, היא נותנת לי פרח כזה.
אני לא יודעת מה עושים עם הפרח הזה וגם לא כל כך בא לי, אני עדיין עם הקפה של הבוקר.
אבל בגלל שאני מנומסת אני לוקחת פרח אחד ומסתכלת עליו.
ג'ני מדגימה לי איך מקלפים את העלים. היא מעיפה את העלים ובתוכם מתגלה פרי קטן וכתום, מזכיר עגבניית שרי עגולה.
הפרי נעלם בפה שלה, היא מתמוגגת.
אני עושה כמוה. וואו. הטעם מעניין. חמוץ וגם מתוק, רך וגם קשיח, עסיסי אבל לא נוזלי.
ג'ני מחייכת אלי, מרוצה.
אני רואה שאת אוהבת, היא אומרת.
היא משאירה את ערמת הפרחים היבשים על השולחן.
אני הולכת לקטוף אגסים, היא מדווחת ומתרחק במרץ עם הסל הריק, נעלמת בין העצים במורד ההר שאין סיכוי שאי פעם ארד בה, כי עליה עצומה תחכה לי כשארצה לשוב לבית.

עד שאנחנו זזים, כבר צהרים. אנחנו נוסעים לעיירה הגדולה קאנגס דה אוניס Cangas de Onís, שנמצאת רבע שעה נסיעה מכאן. אנחנו הולכים ברחובות היפים של העיירה עד לגשר הרומי Old Roman Bridge עליו תלוי צלב מרשים. מתחת לגשר זורם נחל והמראה משגע. אנחנו מתיישבים ליד הנחל, מתלבטים לאן להמשיך מכאן.

אנחנו כבר רעבים מאוד, אז אנחנו בוחרים בגוגל מאפס את המסעדה עם הציונים הכי טובים, מניסיוננו אלה המסעדות שתמיד נמצא בהם משהו ללא גלוטן ומודעות לצליאק. ובאמת יש להם תפריט המציין מה הן המנות ללא גלוטן. האוכל נפלא ואנחנו מרוצים מאוד. ג'ני מספרת לנו אחר כך שזו המסעדה הכי טובה באזור. מצרפת לכם קישור לאתר המסעדה, כי כדאי להזמין מקום מראש: המסעדה המצוינת.
אנחנו ממשיכים לסופרמרקט, כי בכפר שלנו אין אפילו מכולת וצריך למלא במשהו את המקרר. מפה לשם נהייה כבר מאוחר. השמים מעוננים, אבל כמעט ואין כבר ערפל.
בוא נעלה לאגמי קבדונגה, אני אומרת לרונן. כבר מאוחר אז בטח יהיה ריק.
אנחנו מספיקים לעלות על האוטובוס, שניה לפני שהוא יוצא. האוטובוס באמת ריק.

אגמי קבדונגה Lakes of Covadonga:

אגמי קבדונגה ששמותיהם מתוקים ממש – לאגו דה אנול ולאגו דה לה ארצ'ינה,
נחשבים לאחד מגולות הכותרת בפיקוס דה אירופה ובצדק. הבעיה שבעונת הקיץ, כמו שכבר הבנתם מדבריה של ג'ני, האגמים עמוסים בתיירים. כיוון שהכביש לאגמים צר מאוד ותלול, בעונת השיא הוא נחסם והגישה היא רק באוטובוסים שיוצאים מהתחנה המרכזית בקנגס דה אוניס.

מאוד קל למצוא את התחנה, פשוט תחנו את הרכב באחד מהחניונים במרכז העיירה ותשאלו מישהו איפה התחנה. הכל כאן קטן ואין בעיה ללכת ברגל.
תדירות האוטובוסים גבוהה ולא תצטרכו להמתין יותר מחצי שעה. אנחנו הגענו במקרה שניה לפני שהאוטובוס יצא, קנינו במהירות כרטיסים במשרד התחנה והינה אנחנו כבר יוצאים לדרך.
האוטובוס מתחיל לנסוע במעלה ההרים, הנוף עוצר נשימה אבל קשה להתמקד בו כי הנסיעה מפחידה.
הכביש צר מאוד, תהום עצומה מצידו הימני ומידי פעם יורד ממול אוטובוס מההר. הנהגים מדברים ביניהם דרך מכשיר קשר, מתאמים מקומות מסוימים בהם יחלפו אחד מול השני במרחק מילימטר זה מזה.
אני נזכרת בכביש למנלי בהודו, איזה פחד.
הדבר המשמח הוא שאני לא רואה אוטובוסים מרוסקים בתהומות למטה, שזה מעולה.
מידי פעם נראים בתים קטנים של רועי כבשים. הנוף באמת מהיפים שראיתי.

אנחנו יורדים בפסגת ההר, השביל לאגם הראשון בעליה מטורפת.
אני מתנשפת, משתרכת מאחור.
בפסגת ההר מתגלה אגם מקסים וסביבו פרות ג'ינגיות מתוקות.
אנחנו מקיפים את האגם, נזהרים לא לדרוך על הקקי הריחני של הפרות, שנמצא כאן בכל מקום.

יש כאן כמה שבילי הליכה קלים ונעימים, נחמד לטייל בהם כי כל העצלנים נשארים שרועים ליד האגם. ככה תמצאו את עצמכם כמעט לבד בטבע המשגע הזה, תפגשו בקתות רועים ותקבלו זוית ראיה משגעת על האגם.
מאחד השבילים אנחנו רואים חבורה של צעירים עם שקי שינה, יושבים באזור שלא ניתן לראות מהאגם, מצחקקים ומאושרים. הם כנראה מתכננים להישאר כאן ללילה ולכן מסתתרים במקום מרוחק. למטב ידיעתי אסור לישון כאן.

כשאנחנו מתחילים ללכת לאגם השני, ערפל פתאומי מכסה את ההר. בקושי אפשר לראות את השביל והאגם נעלם.
איזה אגם מקסים, הילדות צוחקות, עומדות מול האגם שאייננו.

ג'ני צודקת. חובה לבחור יום עם ראות מוצלחת כדי לחוות את הנוף המשגע הזה.
איך ירדנו באוטובוס מההר בערפל הזה? בחיי שמדובר בנס. כנראה שהנהג מכיר את הדרך בעל פה, כי את הכביש אי אפשר לראות.
ג'ני שומעת אותנו מתקרבים ומיד יוצאת החוצה, עם הסל כמובן.
איך היה בנחל היא שואלת?
היינו באגמי קובדונגה, אני אומרת בבושת פנים.
היא מעקמת פרצוף.
מחר נלך לנחל, אני מנחמת אותה.
יופי, ג'ני אומרת, היא מכניסה את ידה לסל ונותנת לכל אחד מאיתנו אגס.

קובאדונגה – אתר עלייה לרגל:

אתר מפורסם נוסף נמצא בדרך לאגמים, זהו אתר עליה לרגל למאמינים אבל גם לתיירים רבים. והוא מוקדש לגברתנו מקובדונגה, לזכר קרב קובדונגה.
האוטובוס שיקח אתכם אל האגמים יעצור כאן בדרכו להרים. אפשר לרדת כאן בהלוך או בחזור ולהמשיך עם האוטובוס הבא. אנחנו ויתרנו על ביקור כאן, אבל חייבת לציין שמחלונות האוטובוס נראה המקום יפיפה ושווה ביקור. בגלל שאני אוהבת אתכם, מוסיפה כאן מעט חומר על המקום שהכנתי עבור עצמי.

יש לאתר הזה משמעות רבה בעיני הנוצרים. העיירה קנגאס דה אוניס הייתה בעברה בירת השלטון האסטורי. כאן בקובדונגה ניצח המלך דון פלאיו בשנת 722 בקרב קובאדונגה המפורסם Batalla de Covadonga. ניצחון זה הוא נקודת ציון חשובה במאבק הנוצרים נגד הפלישה המוסלמית. כאן החלה הרקונקיסטה – תהליך הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי על ידי הממלכות הספרדיות הנוצריות, עד שסילקו לחלוטין את המוסלמים בשנת 1492.
על פי אמונת המקומיים מריה אימו של ישו סייעה למלך דון פלאיו לנצח בקרב הקשה את המוסלמים הרשעים.

מה אפשר לראות כאן?
The Basilica de Santa Maria la Real de Covadonga – בזיליקת סנטה מריה לה ריאל דה קובדונגה: בזיליקה יפיפייה ממנה נשקף נוף מדהים של ההרים.
The Santa Cueva de Covadonga – המערה הקדושה של הבתולה של קובדונגה. היא מקום הקבורה של המלך פלגיוס (המלך הראשון של נסיכות אסטוריאס) והמלך אלפונסו הראשון, בתוכה נמצאת קפלה קטנה ובה דמות הבתולה הקדושה.
The Collegiate Church of Nuestra Senora de Covadonga – כנסיית גבירתנו של קובדונגה, נבנתה במאה ה- 16

טיול לבריכה הירוקה – Hoya De San Vicente:

את הבריכה הירוקה היפה, שנמצאת בסיום המסלול לנחל, עליו המליצה ג'ני – רואים מהכפר שלנו. אפשר ללכת אליה מהבית שלנו ברגל, אבל היא נמצאת בתחתית ההר והעליה משם חזרה נראית לי קשה מידי. מזכירה לכם שאני לא אוהבת עליות.

ג'ני עושה את המסלול הזה בקלילות מהבית וככה גם השכן הלא צעיר, שבאחד משיטוטי בכפר תפס אותי לשיחה והמליץ לי בתנועות ידיים על המסלול.
ניכר שמאוד גאים כאן בכפר על זה שאחד ממסלולי הטיול היפים בפיקוס דה אירופה, מתחיל בין הבתים שלהם.
בכל אופן, אנחנו מחליטים לנסוע ברכב ולהתחיל את המסלול מתחתית הערוץ. ג'ני שכבר הבינה שהפעם לא מתארחת אצלה משפחה של מטפסי הרים, לא מתאכזבת מההחלטות שלנו.

נקודת ההתחלה היא במפגש בין שני נהרות מטריפים – הסלה Sella River והדוברה Dobra River.
כדי להגיע לתחילת המסלול שימו בגוגל מאפס: .Senda De la Hoya De San Vicente
את הרכב אפשר להחנות בחניון הקטן של המסעדה שתמצאו בתחילת המסלול או כמו שאנחנו עשינו – בחניות קטנות שנמצאות לאורך הכביש הראשי ומשם ללכת בזהירות לצד הכביש עד לתחילת המסלול. כדאי להגיע מוקדם כי החניות מתמלאות מהר מאוד.
כבר כשאנחנו צועדים לאורך הכביש, אנחנו שומעים את שאון המים הנפלא של הנהר. בפתח בית עומד סבא חביב ומנפנף לשלום לעוברים ולשבים. אנחנו כאן כבר כמה ימים, חולפים על פני הכביש הזה בדרכנו לכפר והסבא הזה תמיד כאן, מנופף לשלום. מקסים, לא?
אנחנו חוצים בזהירות את הכביש לצד השני ונכנסים במסלול המסומן אל תוך היער, משמאלנו זורם נהר הדוברה. הצמחייה ירוקה ושופעת כאילו אנחנו לא באמצע יולי. מזג האויר חם אבל השביל מוצל ברובו ומהנהר עולה משב רוח קריר ונקי כזה שמנעים את האוירה הצוהלת גם ככה.

אנחנו עוברים על גשר רומי מקושת קטן ועתיק לצידו השני של הנהר. מכאן ילווה אותנו הנהר מצד ימין. השביל רחב ונוח, מראה המים והצמחיה שסביבו משגע. מידי פעם אנחנו חולפים על פני בקתת רועים ופוגשים גם כבשים ג'ינג'יות מתוקות.
בואי רגע, קורה לי רונן, בלחש. הוא עומד ומסתכל לנהר.
תראי. שם. הוא לוחש כאילו הוא בפעילות מטעם המוסד ומצביע בסתר על נקודה במים.
אלוהים, אני בקושי משתלטת על האינסטינקט שלי לצרוח. יש שם נחש מים ענק ששוחה לו בנחת, צף על המים בכייף שלו, חסר לו רק מזרן ים וקוקטייל.
אם יש משהו שאני שונאת בעולם הזה אפילו יותר מעליות – זה נחשים.
בוא נחזור. אני לא ממשיכה בטיול הזה, אני לוחשת כנראה חזק מידי.
מה קרה? שואלת מיקה
מה יש שם? שואלת ימה
כלום, אני עונה בקול מזויף.
אל תעשי דרמה, לוחש רונן.
טוב, אני מתעשתת ועונה לו בלחש. נמשיך, אבל לא נכנס למים. בשום פנים ואופן.
לאורך הנחל אנחנו עוצרים במקומות יפיפיים. השביל עובר בתוך הצמחיה, תמיד לאורך הנחל. מידי פעם אנחנו רואים אנשים מתרחצים, חלקם נהנים ממפלים קטנים וחמודים.
השביל נעשה צר וחלקו עובר על סלעים חלקלקים, בשלב הזה כדאי ללכת בזהירות.
לאחר מקטע האבנים, בדיוק כשהעניין מתחיל לחזור על עצמו, השביל מתרחב מאוד ומגיע אל משטח עצום של חלוקי נחל ובסופו מתגלה הבריכה הטבעית הירוקה, נוצצת כמו אימרגד ענק.
מסתבר שכל תושב שחי באסטוריאס ביקר כאן כמה פעמים בחייו, ממש כמו שאין ישראלי שלא היה בסחנה (אני מקווה). בואו, אין כאן את כמות האנשים שבסחנה וגם אף אחד לא מנפנף כאן על מנגל כן? האוירה תרבותית אירופאית אבל המקום די מלא.
אנחנו מוותרים על שחיה בברכה העמוסה הזאת, חוזרים מעט אחורה ומוצאים חוף קטן ומוסתר בו אנחנו לבדנו, למעט זוג מאוהב שמפסיק לרגע את הפוצי מוצי כשאנחנו מפתיעים אותם ולאחר שאנחנו מתרגלים אלה לנוכחותם של אלה – הם ממשיכים בפעילות בכייף שלהם.
הבנות נכנסות למים הקפואים, מאושרות. אני אמנם פוחדת מנחשים, אבל יש לי זיכרון של ציפור ומה שקרה לפני שעתיים כבר לא מעסיק אותי עכשיו.

אנחנו עושים פיקניק על שפת הנחל, מסתכלים על הפרפרים, הצמחים וזרימת המים. מאושרים.
אפשר לבלות כאן יום שלם, זה באמת אחד ממסלולי הטיול השווים, שאיכשהו לא הגיע לידיעת התיירים. מזל שג'ני המקומית המליצה לנו עליו. מושלם כאן.
אנחנו חוזרים באותה הדרך לרכב שהשארנו בחניה. מנופפים לשלום לסבא החמוד וחוזרים לכפר שלנו, מאושרים.

קאנגס דה אוניס Cangas de Onís:

העיירה המתוקה הזאת שחוזרת שוב ושוב בפוסט הזה, היתה בעבר בירת הממלכה האסטורית. היום היא מתפקדת כבסיס לטיולים בצד האסטורי של פיקוס דה אירופה וכמובן כעיר גדולה הנותנת שירות לכפרים הקטנים.
העיירה הזו היא נקודת היציאה לשני אתרים מפורסמים שנחשבים אתרי חובה בפיקוס דה אירופה – אתר העלייה לרגל של קובדונגה ואגמי קובדונגה.

העיירה מזכירה עיירות טיילים תיירותיות אחרות באירופה, יש לה אזור עתיק הבנוי סביב נהר הסלה, לשכת תיירות לא מאוד מתפקדת, שפע של מסעדות מקומיות הנקראות כאן לרוב סידריות (מהמילה סיידר), בתי קפה, חנויות מקומיות וחנויות תיירותיות, סופרמרקטים, תחנות דלק. בתי מלון קטנים ודירות אירוח, שום דבר מיוחד.

אני לא ממליצה לישון כאן, יש שפע של כפרים מקסימים באזור ובהם בתים ודירות קטנות להשכרה. הרבה יותר אותנטי ונעים בכפרים.
המקום הכי יפה בקנגס דה אוניס, לדעתי, הוא הגשר הרומי Old Roman Bridge ואני ממליצה לא להתעצל ולהסתפק בתצפית עליו מלמעלה כמו רוב התיירים – אלא לרדת אל גדות נהר הסלה שמתחתיו ולטייל קצת.

התושבים הצעירים בקנגס דה אוניס לרוב יודעים כמה מילים שימושיות באנגלית, אבל אפשר להסתדר כאן עם הגוגל טרנסלט, תנועות ידיים והמון סבלנות.
קנגס דה אוניס נמצאת במרחק רבע שעה נסיעה מהכפר שלנו והיא משמשת אותנו בעיקר לקניות בסופרמרקט וכמובן לבילוי במסעדות. כל ביקור בסופרמרקט הוא הרפתקה מאתגרת.

למשל הביקור הזה:
אני עומדת  מול מדף אבקות הכביסה, על המוצרים אין מילה באנגלית, הכל בספרדית. מחפשת קופסא קטנה, כדי לא לסחוב איתנו משהו כבד.
מוצאת משהו, אבל לא בטוחה שזה זה.
זאת אבקת כביסה? אני שואלת עובדת בסופר.
היא נלחצת ממש. הספרדים בכפרים לא יודעים אנגלית ואת חלקם זה מלחיץ. אבל זאת ממש בפאניקה. היא מרכיבה את משקפי הקריאה, מסירה אותם ושמה שוב. הופכת את הקופסא מצד לצד ופוערת זוג עיניים מבוהלות.
אני עוברת לפנטומימה. מצביעה על הבגדים שאני לובשת, עושה עם היד תנועות סיבוב וגם מוסיפה קולות של מכונת כביסה. העובדת נבהלת ממש.
אני עוברת לתנועות כביסה ביד, בניסיון אחרון, לא עוזר.
מוציאה את הטלפון, נכנסת לגוגל טרנסלט ומתרגמת מעברית לספרדית שאלה – זאת אבקת כביסה?
העובדת לא מסתכלת על הטלפון שלי. אני מקרבת אותו אליה אבל היא לא מסתכלת עלי אלא מפנה את מבטה לצדדים, מחפשת עזרה.

אני מוותרת, אקנה את האבקה הזאת וזהו. הרי יש עליה תמונה של מכונת כביסה. מה כבר יכול להיות?
זוג צעיר שכנראה הבחין במצוקה שלה ושלי, ניגש אלינו.
הי, פונה אלי הבחורה בחיוך גדול, אני מדברת אנגלית, אולי אפשר לעזור?
נפלא, אני אומרת, תודה תודה – זאת אבקת כביסה?
היא לוקחת ממני את הקופסה ונותנת לבן זוג שלה, היא שואלת אותו משהו בספרדית.
החבר שלי לא יודע אנגלית ואני בקושי יודעת ספרדית, היא מסבירה.
החבר עונה לה משהו עם הבעות פנים מוגזמות. אפילו אני מבינה שהוא אומר לה שזאת לא אבקת כביסה. הזוגיות שלהם כל כך מעניינת אותי, שכבר לא אכפת לי מהאבקה הזאת.
זאת לא אבקת כביסה היא אומרת. זאת אבקה לניקוי מכונת כביסה.
בחיי, לא ידעתי שיש דבר כזה, למה צריך לנקות את מכונת הכביסה הרי היא כל הזמן עם סבון. לא משנה.
הזוג מוביל אותי חזרה למדף. הם מדברים ביניהם בספרדית הכוללת תנועות ידיים והבעות פנים יותר גדולות משך חנוך רוזן. אחרי דיון קצר הבחורה מגישה לי קופסה קטנה לבנה. קחי את זה, היא אומרת.
אני יכולה לעזור לך במשהו נוסף? היא שואלת.
אני מהססת.
אגלה לכם סוד.
אם יש משהו שהספרדים והפורטוגזים מייחסים אליו ברצינות – זה היין.
הסופרמרקטים מלאים ביין. אבל איך בוחרים?
אני בוחרת לי אנשים שנראים מבינים בנושא ומבקשת מהם המלצה.
ספרדי או פורטוגלי שנתקל בשאלה כזאת – עוצר את כל חייו, גם אם הוא ממהר מאוד.
רונן שונא את זה.
אחרי המקרה ההוא בסופר באיים האזוריים בפורטוגל, בו נתקעתי שעה עם בחור אחד שניסה להתאים לי יין מדויק ורדף אחרי עד לקופות אוחז בקבוקי יין מסוגים שונים, מסביר עליהם בפרטוגזית כמו מוכרת חרוצה בערוץ הקניות – הבטחתי לו שלעולם לא אבקש יותר המלצה על יין.
אבל אני לא מצליחה לעמוד בזה.
אני מסתכלת לצדדים. רונן לא כאן, הוא בטח ליד המקררים.
אתם יכולים להמליץ לי על יין טוב? אני שואלת בלחש, מתפללת שרונן לא יגיע.
בטח, הבחורה ממש מאושרת. היא מסבירה לחבר שלה מה שאלתי והוא מחייך מאוזן לאוזן ומוביל אותנו בדילוגים אל מעבר היין הענק.
את רוצה יין לבן, ורוד או ירוק היא שואלת.
לבן אני עונה.
לבשר, לדגים או בנפרד, היא שואלת.
בנפרד אני עונה.
הבחור מתסכל על היינות, נוגע בזה ובזה, חושב ואז שואל משהו את הבחורה.
יבש או חצי יבש היא שואלת אותי.
יבש לגמרי אני עונה.
הבחור שולף בקבוק ומגיש לי.
זה יין ירוק מצוין, יותר מתאים לך מלבן, מסבירה לי הבחורה. הוא מתאים להכל וגם המחיר שלו משתלם, אבל צריך לשתות אותו קר לגמרי.
היין עולה רק שני יורו. זה לא יאמן המחירים מחוץ לארץ המטורפת שלנו.
תודה, אני אומרת לה. מנסה לברוח מהר עם הבקבוק, כדי שרונן לא ישים לב.
אבל תזכרי, היא קוראת אחרי כשאני מתרחקת, חייבים לשתות אותו קר מאוד.

פיקוס דה אירופה – מה אוכלים כאן:

כמו ברוב המקומות, בהרים מתמחים בתבשילי בשר ארוכי בישול או בסטקים מדממים מבשר משובח (מסכנות הפרות והעיזים המתוקות) יש כאן שפע של גבינות איכותיות מחלב פרה, עיזים וכבשים. מחיר הגבינות נמוך לפחות בחצי ממה שאנחנו רגילים בארץ.
ליד הים מתמחים כמובן במאכלים שבאים מהים. צדפות בשלל סוגים, שרימפסים שמשום מה נהוג להגיש עם הרגליים וזה סיוט, תמנונים שאין סיכוי שאטעם כי החיה הזאת כל כך אהובה עלי וכמובן דגים. אפשר להזמין כל דבר בנפרד או כסוג של פאייה – סיר שטוח בו מוגש אורז שבושל עם פירות ים ודגים ונצרב לסיום בתנור. זהירות, הסיר מוגש לשולחן לוהט. לא פעם ראינו סיר כזה עף מידיו של מלצר שקיבל כוויה.

יש שני דברים שאסור וגם אי אפשר לפספס:
גבינת הקברלס Cabrales היא גבינה כחולה שמנה, בעלת טעם עשיר ונפלא המיוצרת מתערובת של חלב פרות, עזים וכבשים. אפשר לאכול אותה בפני עצמה וגם למצוא אותה כחלק משפע של מנות: היא מפתיעה כרוטב לסטייקים או לצדפות, בפסטות, על תפוחי אדמה וכחלק מסלטים והיד עוד נטויה. ממליצה מאוד לקנות לכם גבינות כאלה, התוקף שלהן ארוך ונדיר למצוא אותן מחוץ לאסטוריאס.
סיידר. באסטוריאס משוגעים על סיידר ולרוב המסעדות קוראים סידריות. כל מסעדה שמכבדת את עצמה מחזיקה מפעל משלה לייצור סיידר פרטי. הסיידר מכיל 6% אלכהול והוא נמכר בבקבוקים ירוקים של 750 מ"ל, סגורים בפקק שעם, ממש כמו יין.

במקומות תיירותיים המלצר מוזג את הסיידר מגבוה, כלומר מרים את היד האוחזת בבקבוק הכי גבוה שאפשר ומחזיק את הכוס הכי נמוך שאפשר ומוזג. המזיגה מתבצעת בחוץ, על המדרכה כי חצי מכמות המשקה נשפכת החוצה.
האופציה הפחות תיירותית הנהוגה במסעדות המקומיות מתבצעת ככה – המלצרית מביאה את בקבוק הסיידר האלכוהולי הקר יחד עם מתקן כזה, הדומה למכשיר סודה סטרים פרמיטיבי. היא מכניסה את הבקבוק למתקן וכשלוחצים על כפתור נמזגת מהמכשיר כמות מדודה לתוך הכוס וצריך לשתות מיד במכה אחת, כי אם מחכים רגע הגז נעלם והסיידר הופך למשקה הדומה במראה ובטעם לפיפי של חתול. לא שטעמתי אחד כזה.
אתם בטח מדמיינים סיידר מתוק כמו שנהוג לקנות בבקבוק קטן כאן בארץ, אז זהו שלא. הטעם מר ולא ברור. מסתבר שטעם הסיידר הוא נרכש, כי אחרי יומיים אנחנו מתאהבים במשקה, מזמינים אותו בכל ארוחה ואפילו רוכשים בקבוק אחד משובח הביתה.

רוטה דל קארס Ruta del Cares – שיא הטיול בפיקוס דה אירופה:

מסלול הטיול רוטה דל קארס הוא אולי המפורסם ביותר בפיקוס דה אירופה ואפילו נחשב לאחד ממסלולי הטיול היפים ביותר בספרד אם לא היפה בהם.
כל ההקדמה הזאת באה בעצם כדי להגיד לכם בצורה ברורה – חובה לטייל כאן, שלא תעזו לוותר עליו, זה יהיה פספוס אדיר להגיע לשמורה בלי לחוות אותו.

אכתוב עליו בקצרה כי חבר גוגל מפוצץ במידע עליו.
מסלול טיול קווי באורך כ – 12 ק"מ לכיוון שמחבר בין שני כפרים: פונסבוס Poncebos ו- קאין דה ולדאון Caín de Valdeón.
אפשר להתחיל או לסיים בכל אחד מהכפרים האלה, אבל החלק המעניין, היפה וההרפתקני של המסלול נמצא ליד הכפר קאין.
בגלל שהמסלול ממילא קווי ואין לי שום חשק ללכת הלוך חזור מסלול שלם באורך 24 ק"מ (השתגעתם!) כשאפשר רק חצי ועוד בחלק המעניין – בחרנו להתחיל את המסלול בקאין, ללכת רק את החלק המוצלח עד חצי מהמסלול כולו ולחזור על עקבותינו. סה"כ הלכנו 6 ק"מ הלוך חזור, במשך ארבע שעות כולל עצירה משמעותית למנוחה. אני חושבת שזאת הייתה בחירה מצוינת.

את אמצע המסלול מסמנת בקתת אבן מקסימה שנמצאת על השביל. זה המקום היחיד בו השביל מתרחב וניתן לעצור למשהו שמרגיש כמו הפסקה. סביב הבקתה פגשנו עיזים מקסימות ושובבות שטיפסו על ההרים מסביב במנחים מרשימים מאוד.

הכביש לכפר קאין מרהיב ביופיו, הוא עובר דרך כפרים משגעים, בתוך עמקים מיוערים, נחלים ואגמים נשקפים ממנו, כרי דשא בהם סוסים ופרות וכמובן פסגות משגעות של הרים גבוהים. קחו בחשבון שבמרחק כחצי שעה נסיעה מקאין הכביש נעשה צר ומתאים בעיקר לרכב אחד אבל הוא דו מסלולי. את הנהיגה בשלב הזה צריך לעשות לאט ובזהירות ובעיקר עם המון סבלנות לרכב הבא ממולך, שצריך לחלוק איתך בכביש הצר.

מה הפסדנו כשוויתרנו על התחלה או סיום בכפר פונסבוס? לא ממש יודעת כי לא היינו שם, אבל אני מבינה שמפונסבוס יוצאים מסלולי טיול רבים ונפלאים כמו רוטה דל קארס כמובן אבל גם הטיול לכפר בולונס שנחשב למבודד ביותר באירופה.
השביל מישורי ברור ומסומן היטב, אי אפשר להתבלבל או להסתבך בדרך.
חשוב להפנים ולהבין שרובו ברוחב מטר וחצי כשצד אחד צמוד להר אבל צידו השני מסתיים במצוק תלול מאוד עם גובה עצום עד תחתית הקניון בו זורם הנהר. מה שאני מנסה להגיד הוא שחובה ללכת בזהירות רבה, לנסות להיצמד לצד של ההר. מאוד יעזור לכם להשתמש במקלות הליכה, שפסיכולוגית מעניקים יציבות. השביל לא מומלץ לאנשים עם פחד גבהים קיצוני או עם ילדים ממש קטנים ולא ממושמעים.

אין בחלק שאנחנו עשינו מקומות לעצירה, לא נעים וגם די בלתי אפשרי לעצור על השביל. ככה שכדאי להתחיל את המסלול אחרי שאכלתם ארוחה (לא יהיה פיקניק במהלך הטיול) ועשיתם פיפי.
טיפ חשוב: להתחיל את המסלול מוקדם בבוקר כי חלקו חשוף לשמש וגם כי בשעות העומס הרבה מטיילים יגיע מהצד ההפוך ואחד מכם יצטרך להיפרד מהצד של ההר וללכת בחלק הקרוב לשפת המצוק. הגעה מוקדמת תאפשר מציאת חניה נוחה בכפר הקטן. מאותן סיבות – בעונת הקיץ העמוסה תמנעו מטיול כאן בסופי שבוע.
בקיצור – הטיול ברוטה דל קארס מומלץ מוקדם בבוקר ובימי חול.
אחרי שהפחדתי אתכם חייבת להזכיר שהמסלול הזה הוא חובה בעיני למטיילים בפיקוס דה אירופה ושלמרות האתגרים כולנו סיכמנו את הטיול כשיא הטיול בשמורה וכאחד מהשיאים בחופשה כולה. אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם כמה נדיר לקבל כזאת ביקורת נפלאה על טיול בטבע, משתי מתבגרות תל אביביות. אז קחו לתשומת לבכם.
למה כדאי לטייל ברוטה דל קארס?

השביל ברובו חצוב בהר ובסלעים. חלקו מתבצע במנהרות בהן פתחים אל הנוף המופלא. העצים צומחים על המצוקים במנחים בלתי אפשריים, בתחתית הערוץ, לעיתים בעומק 2,000 מ', זורם נחל הקארס אותו רואים היטב בתחילת המסלול ולאחר מכן רק שומעים את הצליל הנפלא של הזרימה. המעברים אל צידי הערוץ נעשים על גבי גשרי ברזל צרים בגובה רב, התחושה היא שהגעת ללונה פארק של הטבע.
המטייל מתגמד אל מול הטבע העצום והמרהיב הזה. ההתנתקות כאן היא מוחלטת, האויר נקי ונעים, אין כביש שעובר באזור, רוב המצוקים שמסביב בכלל לא נגישים לאדם, חלקים גדולים של המסלול ללא קליטה סלולרית. זה רק אתה והטבע.

לאן ממשיכים מכאן?

היעד הבא בטיול שלנו הוא חבל גליסיה הפראי שלאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי. העיר הבירה של גליסיה היא סנטיאגו דה קומפוסטלה העיר השלישית החשובה לנוצרים אחרי רומא וירושלים והיא יעד הסיום של מסע הצליינים המפורסם – קמינו דה סנטיאגו.

על הטיול המטריף שעשינו בגליסיה – בפוסט הבא.

פיקוס דה אירופה – מה לא הספקנו?

כמו בכל טיול, חייבים לוותר על חלק מהמקומות שרצינו לראות. כותבת לכם על אלה שנראו לי שווים במיוחד, אולי אתם תגיעו אליהם במקומי.

ביקור בכפר בולונס Bulnes – נחשב לכפר המבודד ביותר באירופה. כפר קטן ומסורתי שנמצא בין ההרים העצומים. אי אפשר להגיע אליו ברכב. ההגעה אליו אפשרית מהכפר פונסבוס בלבד שתי דרכים:
ברגל במסלול טיול די מאתגר אך מרשים ונופי, באורך 5 ק"מ בשם Ruta La Canal del Texu או בעזרת פונקולר יקר להחריד בשם Funicular de Bulnes, שנוסע 8 דקות בתוך ההרים.
בכפר מתגוררים מקסימום 30 תושבים, יש בו כמה מסעדות מתוקות, כנסיה, תצפיות ומסלולי טיול קלילים, גשרי עץ ונחל שניתן להשתכשך בו.
ביקור בכפר לאס ארנס דה קברלס (כשמה של הגבינה הכחולה) – כפר מקסים, אפשר לבקר במערות בהן מיישנים את הגבינה, לבקר במסעדות המצויינות ולטייל.
ביקור בעיירה פוטס – כפר עתיק ומקסים מלא בגשרים, במיקום מצויין בלב השמורה, כחצי שעה מהרכבל המפורסם (ראו בפסקה הבאה), יש בו מלונות קטנים, בתים וחדרי אירוח להשכרה, מסעדות, בתי קפה.
נסיעה ברכבל Fuente Dé – האטרקציה הכי מבוקשת בשמורה, לכן מומלץ לרכוש כרטיסים כמה ימים מראש. הנסיעה קצרה ויקרה מאוד, אבל הנופים עוצרי נשימה. מספרים שהתצפית מלמעלה היא היפה בפיקוס דה אירופה. אפשר לצאת למסלול טיול חביב מהתחנה העליונה של הרכבל שהיא בגובה 1,800 מ', או לרדת מהתחנה העליונה ברגל כארבע וחצי שעות. חובה להגיע ביום עם ראות טובה.
סן וינסט דה לה ברקה San Vicente de la Barquera – כפר דייגים היסטורי יפיפה, מלא במסעדות דגים נפלאות וחוף חולי מרהיב, חלק ממסלול קמינו דה סנטיאגו עליו אפרט בפוסט הבא.
סנטיאנה דל מר Santillana del Mar – במחוז קנטבריה, כפר מימי הביניים שנחשב לאחד מהיפים בספרד, מלא במסעדות, בתי קפה וכנסיות, ארמונות רנסנס ומגדלים, רחובות מרוצפי אבנים ובתים מרהיבים בני מאות שנים. ידוע גם בזכות מערת האדם הקדמון אלטמירה Altamira הנמצאת לידו ובה ציורים בני עשרות אלפי שנים.

הפוסט פיקוס דה אירופה – טיול משפחתי מושלם בצפון ספרד הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

המקומות הנפלאים לחופשה, בעיקר בתקופות עמוסות במטיילים, הם אלה שהמקום עצמו הוא הטיול.
הישוב הררית שבגליל התחתון (משגב), הוא לגמרי מקום כזה שאפשר להישאר בו ימים שלמים בלי לצאת ממנו.

הררית ויישובי משגב הם מיקום מנצח ומספקים שפע של מסלולי טיול וחוויות קולינריות, נגישים לכל אזור הצפון במרחק של עד שעה נסיעה.
הררית יושבת במקום אסטרטגי וצופה על כל האזור מלמעלה.
דבר לא מפריע לקו הראיה עד האופק. והשקט, הו השקט.
בסיום הפוסט תמצאו המלצה לטיול מעגלי קצר וסודי אליו יוצאים מהררית,
אבל לפני כן רוצה לספר לכם על טיולי מים קלילים ומטריפים שעשינו באזור.

אנחנו מגיעים בערב החג השני אל הכביש עוצר הנשימה שמחבר את יודפת אל הררית.
מימיננו בקעת בית נטופה, מורכבת מטלאים טלאים של שדות בגוונים שונים, משמאלנו מטעי עצי זית צפופים שמזכירים לי את קלמטה שבפלופונס היווני.
הלב מתרחב ממראה פרחי השדה שמציפים את האזור והריח משכר.
זה ריח הילדות שלי. ריח אלה וקידה שעירה.

אנחנו פורקים את הציוד שלנו אל תוך הדירה הקטנה שלקחנו בסבלט.
יש לה מרפסת עצומה המשקיפה אל בקעת בית נטופה, מצוק הארבל, הכנרת והרי הגולן.
על קירות הבית תלויים קישוטים אנתרופוסופיים יפיפיים.
מחוץ לחלון עץ אקליפטוס ענק שעליו מפיקים ברוח את הצליל הנעים ששמור לאזור הכנרת.
בול מה שאני צריכה.

למרות שהתחייבתי לפני כולם על חופשה שלווה, ללא יציאה מהישוב, רק שעה חלפה ואני לא מצליחה להתאפק.
חייבת לשמוע קול מים זורמים. חייבת לשבת ליד נחל.
אין בעיה, יש בסביבה המון אופציות טיול לעצלנים (כלומר למתבגרות עצבניות), כזה שתוך רגע מהחניה כבר נגיע לנחל.

מפלי פרוד – טיול מים קליל:

בוויז: מפלי פרוד
אחד מהמקומות המוכרים והפופולריים לטיול. מתאים לחורף ולאביב, כל עוד המים זורמים.
משום מה עדיין לא הייתי כאן.
הנסיעה מהררית לכיוון קיבוץ פרוד מרהיבה.

הוויז מוביל אותנו דרך הכפר עראבה.
בגלל עומס התנועה האפליקציה מפנה אל רחובות צדדיים, כאלה שהם דו סטריים אבל הכביש ברוחב שמספיק בקושי לרכב אחד.
אני משוגעת על הנסיעות האלה בכפרים.
מחלונות הרכב אני צופה במנורות הצבעוניות שנתלו כאן לרגל חג הרמדאן, בילדים שמשחקים בחצרות, בנשים עמוסות הקניות, בכביסה המתנופפת ברוח ואפילו בתוך הבתים עצמם.
עולם שלם, שונה ומלא בפעילות תזזיתית.

ופתאום, ברגע אחד מסתיים הכפר הצפוף ומתחיל הטבע, ירוק ושמח, במלוא תפארתו.
אנחנו פונים ימינה לקיבוץ פרוד ומיד שמאלה, עוברים במעבר תת קרקעי קטן ומגיעים אל חניה גדולה ונוחה.

כבר ביציאה מהרכב אנחנו מוקפים ביער צפוף ומדהים. מימיננו זורם לו הנחל ויוצר ברכות קטנות בתוכן משחקים ילדים.
אנחנו מתחילים לעלות צמודים לנחל.
מידי פעם חוצים אותו על שבילי אבנים מאולתרים שמישהו הניח כאן.
אין בעיה להמנע מלהירטב, אבל למי שרוצה, מאוד נעים ללכת בתוך המים.

העלייה לצד הנחל לא קשה, הרבה יותר קשה להתעלם מהפרצופים העצבניים של המתבגרות שגם ממלמלות דברי קיטורים בעוצמות משתנות.
לאחר כעשר דקות אנחנו מגיעים אל מקבצי מפלים. מדובר במפלונים מקסימים, לא במפל אחד גדול והם פזורים במעלה ההר על שטח נרחב.
אנחנו מוצאים לנו מקבץ מפלונים ריק מאנשים ורחוק מהשביל, רק בשבילנו.

זה הזמן להכין תה מתוק בפינג'ן ולטבול בו את הואפלות שהבאנו איתנו. התה המתוק, ריח הפריחה והמפלים, משכיחים מהילדות שהן בעצם עצבניות והינה הן כבר מחייכות, טובלות את הידיים בזרם המים הקרירים ומקשקשות במרץ. כמה נעים כאן.

כמובן, מי שכוחו במותניו וזמנו בידיו (כלומר, אין איתו ילדות מתבגרות) – יכול בקלות להמשיך הלאה אל תוך פינות קסומות ביער המלא בפריחה או להמשיך במעלה הנחל אל מפלים נוספים.
אני מוותרת על ההמשך כי רוצה להספיק עוד טיול קטן לעצלנים, נחל צלמון.

נחל צלמון – טיול מים מפתיע:

בוויז: נחל צלמון (סוף מסלול)
אנחנו חוזרים בכביש שאיתו הגענו ולאחר כעשר דקות נסיעה מגיעים אל חניה קטנה מימין לכביש. אין כאן מכוניות נוספות, שזה סימן מעולה לנחל פרטי משלנו.
מה? למה עצרנו פה? הילדות שחשבו בטעות שאנחנו עוד רגע בדירה, מופתעות שתכננתי עוד טיול ועכשיו הן שוב כועסות.
בכלל לא מזיז לי.
אני מכירה אותן ויודעת שבעוד רגע יראו את הנחל ויהיו מאושרות.
אפילו המוכשרים ביותר לא מסוגלים לכעוס בטיול מים.
בחיי, לא הלכנו אפילו שתי דקות וכבר אנחנו בנחל צלול ומקסים, מסביב פרחים ועצים ותחנת קמח ישנה.

השביל מוביל אותנו לאורך הנחל, יש כאן מקומות מעולים לעצירה,
זולות קטנות ומטריפות שמזכירות את הזולות בנחל בניאס תחתון אלא שכאן הזרימה הרבה פחות סוערת.

הקטנה, שיש לה עיניים שרואות את הפרטים הקטנים, מוצאת ספוט מדהים (המלצה: כדי לשפר את האוירה, תנו לילדים לבחור איפה לעצור זה גורם להם להיות מעורבים ולעוף על עצמם),
אנחנו חוצים בזהירות את שביל האבנים שבמים לצד השני של הנחל ומתמקמים.
מדובר באמת בזולה שצנחה אלינו ישירות מגן עדן. הצליח לה לקטנה.

אלא שפתאום מגיע בחור צעיר ומתחיל לתלות ערסל בין העצים ממש לידינו.

הלו? יש חוק כזה בטיולי טבע, לא מתיישבים ליד אנשים שמצאו להם נקודה פרטית, בעיקר אם המקום כולו ריק. ככה זה.
אבל אין לי חשק לחנך את הבחור ואנחנו ממשיכים הלאה, אל ספוט יפה לא פחות.

אנחנו מתיישבים תחת עץ תאנה ענקי שענפיו נוגעים במים, חולצים נעליים ומכניסים את כפות הרגליים אל מי הנחל הקרירים.

מפה לשם כבר הגענו לאחר הצהריים המאוחרים ואני רוצה להספיק לראות את השקיעה מהמרפסת היפה בהררית.
אנחנו נפרדים מהנחל המשגע, ברור לכולנו שעוד נחזור לכאן.

הכנרת היא לא רק חופים לרחצה:

מורדות הגולן עדיין ירוקים באביב, עצי המנגו פורחים בגוון כתמתם רמז לצבע פרי המנגו שייוולד מהם.
והכנרת? אני לא זוכרת אותה מלאה כל כך.

העצים שפעם מלאו את החוף מכוסים במים, צמרותיהם מציצות ונעות ברוח, המראה מטריף.

יש חוף סודי שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב, לצערי כשלא הייתי מרוכזת, התחייבתי לחברה שהכירה לי אותו, שלא אפרסם את מיקומו בבלוג.
והבטחות צריך לקיים.
רמז: החוף נמצא באזור טבחה.

בכל אופן, מרוב שהוא סודי אנחנו כאן כמעט לבדנו.
אנחנו ועוד משפחה אחת.
העצים כאן צומחים בפראות, חלקם מלאים בפרחים.

הניתוק של המקום הופך אותו לסוג של שמורת טבע. אנחנו פוגשים בשפן סלע, חרדונים וציפורים ממינים שונים.
שני סרטנים קטנים מטיילים על החוף.
הם מגיבים אלינו בדרמטיות מוגזמת.
אחד מתהפך מרוב בהלה והשני קופא על מקומו, עושה את עצמו מת.
תרגעו, חמודים אני מנסה לדבר על לבם ומתרחקת ליתר ביטחון.
שני ההיסטריים מתארגנים מחדש ונמלטים על נפשם.

אנחנו צופים בדררות ירוקות יפייפיות (תוכי טרופי ירוק) שקוטפות פרחים אדומים מראש העץ.
עוקבים אחרי הקומראנים השחורים שצוללים עמוק למים, מחפשים אחר דגים.

יש כאן שפמנונים ענקיים ודג אמנון כסוף ששוחה על הצד.
מידי פעם הוא חולף בשחייה וחוזר כשרקצידו האחד מופנה כלפי מעלה ומנצנץ בשמש.
מה זה אומר כשדג שוחה על הצד? שואלת אותי מיקה.
אין לי מושג, אני עונה, אבל יש לי הרגשה שהוא לא ימשיך ככה עוד הרבה זמן.
מיקה מחפשת בגוגל ומקריאה: מה לעשות כשהדג שוחה על הצד? להגיד לו שלום.
אופס, כנראה צדקתי.

המים בכנרת קרים מידי לשחייה באביב, הנחלים שזורמים אליה קפואים.
מומלץ להביא סירה מתנפחת או סאפ כדי להנות מהמים בלי להירטב לחלוטין.
אנחנו הסתפקנו בטבילת רגליים.
כל כך יפה כאן שאין לי בעיה לשבת שעות ולבהות בטבע המרהיב.

לפעמים כדאי לזכור שהכנרת היא לא רק חופי רחצה, אלא עולם שלם של טבע ונופים ובית גידול מיוחד של בעלי חיים.

יש סביב הכנרת לא מעט חופים כאלה, חוף חוקוק הירוק בשעות הבוקר המוקדמות פנוי ויפיפה לא פחות. שווה להגיע מוקדם כי ב 11:00 כבר לא תצליחו להנות מרוב מתרחצים.
אני בטוחה שתמצאו את החוף האחד שלכם ומי יודע? אולי בעתיד החברה שלי תסכים שאחשוף לכם את המיקום. מבטיחה לעדכן.

כנסיית 12 השליחים על שפת ים כנרת:

בוויז: כנסית 12 השליחים
אחרי שעות של רביצה וצפייה במים, נפרדנו לשלום מהדג ששוחה על הצד,
פנינו מועדות אל אחד מהמקומות היפים בארץ.
ביקור בכנסיית 12 השליחים שליד כפר נחום הוא חובה. ממש ככה.
אי אפשר להסביר במילים את השלווה שאוחזת בך כשאת עוברת את השער ונכנסת אל הגנים.

הכנסייה נראית מבחוץ כמו ארמון מהאגדות, קירותיה לבנים בוהקים וכיפותיה ורודות.
כשהילדות היו קטנות אמרתי להן בצחוק שגרות כאן נסיכות.
שנים אחרי הבנתי שהן לקחו אותי ברצינות והאמינו לי. לא מומלץ.

מיד אחרי השער הענק הצבוע בטורקיז מקבלים את פנינו בנוצות פתוחות שני טווסים.
זה לא לכבודנו באופן אישי.
ככה הם מקבלים את פני כל המבקרים.

לכנסיה היוונית-אורתודוקסית 12 כיפות, כמספר השליחים לכבודם נבנתה.
היא מוקפת בגן משגע ובו עצי תות עתיקים, עצומי ממדים.
שדרת עמודים ופרגולה עטופה בשיחי גפן, מובילים אל הכנרת.

יש כאן שולחנות ענק המיועדים לתפילות אבל משמשים בעיקר משפחות לפיקניקים.
גם דייגים נחים לאורך השולחנות העצומים ועל שולחנות הפיקניק הפזורים בדשא.

הדשא אפשר לראות את השדות החקלאיים המדהימים המקיפים את מתחם הכנסייה.
אל הכנסייה עצמה רצוי להיכנס בלבוש צנוע או לפחות לכסות בבד את הכתפיים החשופות.
לא שמישהו יעיר לכם, אבל ככה, בשביל לכבד.

קירות ותקרות הכנסייה הקטנה מעוטרים בציורים צבעוניים שיצרו אמנים שהגיעו במיוחד מיוון.
הציורים מתארים את קורות חייו של ישו כשהנושא המרכזי הוא כמובן 12 השליחים.
על הקירות מצוירים גם סיפורי המקרא: עקדת יצחק, בת פרעה מושה את משה מהמים, משה מנפץ את לוחות הברית ועוד,
ככה שאם לא נוח לכם עם סיפורי הנצרות עם הילדים, אפשר להתמקד בציורים האחרים.
בנוסף תהינו מהוויטרז'ים היפים, אור השמש הנכנס דרכם צובע את הכנסייה בצבעים מרהיבים.
משתי הכיפות הגדולות משתלשלות נברשות ענק.

הררית – מסלול מעגלי קצר, סודי ומרתק:

להררית הקדשתי פוסט נפרד, אז אין צורך לחפור. בכל זאת חייבת לחלוק אתכם המלצה לטיול מעגלי קליל.
המלצה שבעיני שווה זהב.

ביקור ביישוב המיוחד הזה שווה מהרבה בחינות, אפילו רק כדי ליהנות מהנוף.
הר נטופה עליו ממוקמת הררית נמצא בקצה המזרחי של רכס הרי יודפת.
הוא גבוה יותר מיתר ההרים באזור ומתחתיו עמק ונוף פתוח עד להרי הגולן.
היתרון האסטרטגי הזה מעניק נקודות תצפית מטריפות.
בקצה המזרחי של הרחוב הראשי בהררית יש שער, לידו מחנים את הרכב.
בוויז: מבדד נטופה.
זה השער ממנו נצא אל טיול מעגלי קצר, סודי ומרתק.

מבדד נטופה:

אנחנו עוברים את השער המוביל אל היער וממשיכים בשביל הפונה שמאלה.
לאחר מטע הזיתים נכנס השביל אל תוך יער שנראה כאילו יצא מהאגדות
ביער הזה, מסתתרים בין העצים בתים קטנטנים בהם מתגוררות בבדידות מזהרת, הנזירות.
(חייבת לשכלל את הדימויים שלי, המוטיב של האגדות קצת חוזר על עצמו. אולי בגלל ההגדה של פסח?).

על העצים תלויים שלטי עץ מקסימים המובילים אל הכנסייה ששמה לאורת נטופה (מבדד נטופה).
בכנסייה הבנויה במערה ביקרנו כבר כמה פעמים. המקום הוא גולת הכותרת בהררית ובאזור משגב בכלל.
אבל הפעם, כנראה בגלל חג הפסחא ואולי בגלל סוף השבוע, זכינו לראות כאן אירוע מיוחד.

ביום שישי בשעה 18:00, בעודנו מטיילים ביער, אנחנו שומעים את פעמוני הכנסייה מצלצלים בעוצמה.
לאט לאט צצות מבין העצים נזירות לבושות בלבן, עטויות בגלימות צחורות.
הן ממהרות לרדת אל תוך הכנסייה שמעוטרת כעת בפרחי שדה יפיפיים ומחייכות אלינו בחיוך רחב.
הנזירות מתיישבות במקומותיהן ופוצחות בשירה.
כנראה בגלל האקוסטיקה המדהימה, קולן נשמע צלול, נעים ורם וממלא את היער בקסם.

גן יער:
לאחר היציאה מהכנסייה, ממשיכים ללכת בשביל לעומק היער ופונים שמאלה בעקבות שלט העץ המוביל להררית.

מימין לשביל נמצאת בקתה קטנה בה מתגוררת אחת הנזירות.
בהמשך השביל, משמאל נמצא מתחם עם מתקני עץ טבעיים (לא תעשייתיים).
זהו גן היער של ילדי הררית. לכאן הם מגיעים בבוקר, ללמוד ולהתפתח כשהטבע סביבם וחומרי היצירה שלהם הם מה שהטבע נתן.
כאן הם חווים ללא חציצה את עונות השנה המתחלפות, את ריח הפריחה, את השמש, הגשם והרוח.
לא יודעת מה איתכם, אותי זה מרגש.
ממשיכים בשביל ומגיעים אל השער ממנו מתחילים את המסלול.

תצפית נדירה מהררית:

ממש מולכם, במרחק 5 דקות הליכה, נקודת תצפית נדירה על הכנרת והרי הגולן.
מימינכם – נקודת תצפית יפה לא פחות על בקעת נטופה. מדובר במקומות מושלמים לפיקניק בשקיעה.
השמש אמנם שוקעת בצד השני אבל הצבעים האדומים צובעים את כל האזור.
מי שלא צפה לפחות פעם אחת בשקיעה מהררית, הפסיד בגדול.

זה הזמן לגשת אל הרכב, להוציא את המחצלת, לפרוש אותה בנקודת התצפית, לפתוח בקבוק יין ולהתרשם מהנוף שמולכם.
אני ממליצה להתחיל את הטיול בשעות אחר הצהריים ולסיים לקראת השקיעה בתצפית.
ההמלצה יפה כמובן גם לשעות הבוקר.
כל הטיול ביער, החל מהיציאה והחזרה לשער אורך כחצי שעה.
תוסיפו על זה את זמן הביקור בכנסיה, את העצירות להתפעלות מהנוף ומהצמחייה העשירה ואת העצירה לתצפיות.
בחיי, אפשר לבלות כאן יום שלם.
לאחרונה נפתח בהררית חזוא – קפה גלריה עם מרפסת משגעת מול הנוף, המציג עבודות של אמנים מקומיים.
קיבלתי המלצה ממקומית על מאפה קינמון מושלם. לצערי לא הספקנו להגיע. סיבה מצוינת לחזור בקרוב.

בכל המקומות בהם טיילנו, היינו כמעט לבד.
מסתבר שלא צפוף באתרי הטבע בחג הפסח כמו שנדמה, צריך רק למצוא את המקומות הנכונים.

אוהבים כנסיות? כנסו לפוסט על המנזר באבו גוש בו התארחתי שלושה ימים – כנסיית גברתנו של ארון הברית
חושבים על קמפינג בכנרת? כנסו לפוסט על קמפינג בכנרת עם ילדים
מחפשים עוד מסלולים נפלאים באזור? טיול נפלא למרגלות הר מירון – נחל גוש חלב

הפוסט טיולי מים בצפון – הגליל התחתון, הכנרת ואזור הר מירון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

לטייל בארץ בקיץ?

התקופה המשונה הזאת מציבה לנו אתגרים רבים, אחד מהם הוא למצוא מקום נעים לחופשה בארץ הצפופה שלנו, ושיהיה פנוי.
אם יש מקום לבלות בו בקיץ הישראלי הלוהט, אין ספק שזה אצבע הגליל השופע בנחלים קרירים.
ברור שאנחנו נוסעים.

מסתבר שזה האזור הכי מלא במים, אבל גם במטיילים.
המוסלמים והדרוזים סיימו בדיוק לחגוג את חג הקורבן (עיד אל-אדחא) והיהודים יצאו מבין המייצרים והגליל רבותי, מלא במטיילים ובמשפחות מרובות ילדים.
אז תתארו לעצמכם ותוסיפו עוד קצת.
בואו, אפילו בעלי הצימרים המומים מכמויות המטיילים השנה.

ואל תשכחו להזמין מראש מקום לשמורות הטבע, וכדאי לעשות את זה מספיק זמן מראש כי אין מקום.
בגלל שלא ידעתי איפה בדיוק נרצה להיות – הזמנתי מכל הבא ליד. אבטל כשנחליט אמרתי לעצמי.

שמורת טבע נחל שניר:

עד שהצימר יהיה מוכן נטייל קצת בנחל שניר.
זאת לא הפעם הראשונה שלנו כאן, זו אחת השמורות היפות בארץ ולפי תור המכוניות בכניסה – גם אחת הצפופות שיש.
אני מכינה את אישור ההזמנה כדי להראות לאיש בכניסה אבל הוא בכלל לא רוצה לראות.

אנחנו יוצאים מהאוטו הממוזג אל החום הגדול, מחלצים עצמות אחרי נסיעה של כמה שעות טובות.
יש בשמורה חמישה מסלולי טיול, הקצר ביותר אורך רבע שעה והוא מונגש ומתאים לילדים קטנטנים, הארוך ביותר – שעה וחצי והוא כולל מס' מקומות המצריכים הליכה על אבני בזלת רטובות וסולם יתדות קטן.
לא משהו מאתגר במיוחד.
לאוך המסלול צמחיה מטריפה ולגונות נפלאות לשכשוך.
ההתחלה של כול המסלולים זהה ואנחנו מחליטים לזרום ולבחור בדרך אם להמשיך או לקצר.

אלוהים, כמה אנשים. כמה רעש.
כולם זזים מצד לצד ויש את אלה שמתיישבים לנוח בדיוק על הסלע שצריך לשים עליו את הרגל כדי לא לדרוך במים? איזה עצבים.
כיאה למטיילים מנוסים אנחנו יודעים שאם נבחר את המסלול הארוך, סיכוי גדול שנמצא את עצמנו לבד.
כדי לא להיאבק בהמונים שרובצים על האבנים בתחילת המסלול, אנחנו מוותרים על טיול בנעליים יבשות ודורכים בתוך המים הקרירים והנעימים, מתרחקים במהירות מההמון.
כצפוי, אחרי זמן קצר אין זכר לאנשים.
רק אנחנו, הטבע, והלגונות הצוננות שיוצר הנחל.
אנחנו נכנסים אל הברכות הטבעיות, טובלים בהנאה במים הקרירים. כל כך יפה כאן.

הנחל היפיפה מתחיל בבקעת הלבנון, משם זורם לאורך 60 ק"מ, עד שהוא נשפך לירדן.
אני מחליטה לא לטייל יותר הקיץ בשמורות הטבע המסודרות ומבטלת את כל ההזמנות שעשיתי לשמורות בצפון.

בית הלל – החצבני:

ניקול מחכה לנו מחוץ לצימר עם עיניה הכחולות והחיוך הגדול.
היא מכניסה אותנו לצימר הכי נקי בעולם, הלוואי שהבית שלי היה נקי ככה.
קריר ונעים כאן, יש כל מה שצריך, הדלתות המשקופים בצבעי תכלת ולהכל ריח נעים של כביסה.

כבר 16:00 ועדיין לא אכלנו.
אנחנו בולעים את כל מה שהבאנו איתנו בשניות, ויוצאים לשתות קפה שחור עם הל, בחצר הקטנה עליה מצילים עצי זית.

לאזור כולו ולבית הלל בפרט יש ריח של תאנים.
אני משוגעת על הריח הזה שמתקשר אצלי לקיץ וחופש, ולטעם מתוק ולארץ זבת חלב ודבש.
ריח התאנים המופלא שולט גם בצפון יוון ובחצי האי פיליון – אין ספק שלחופש יש ריח של תאנים.
אתם יודעים שפרי התאנה שאנחנו אוכלים הוא התפרחת של העץ? פרחי התאנה כלואים בתוך הכדור דמוי הפרי.
אם תפתחו את התאנה ותסתכלו בתוכה, תראו את הפרחים פורחים פנימה.

נחל החצבני עובר בחצר האחורית של מושב בית הלל, הנחל זורם במרחק הליכה קצר מהבתים, צריך רק למצוא את הדרך להיכנס אליו.
אנחנו מתחילים ללכת בשביל הטיילת ומגיעים ללגונה גדולה. הנחל יוצר כאן עיקול גדול כך שהזרם המהיר טיפה מעט.
החוף מרופד בחלוקי נחל לבנים ובאמת אפשר היה לקרוא למקום גן עדן אלמלא צפיפות החבורות הרועשות, מנפנפי המנגלים, והלכלוך.

אנחנו ממשיכים דרך שביל הטיילת שעל שפת החצבני, דרך מחילות סופים יפיפיות ומגיעים לחוף רחב נוסף ששמו 'חוף ישראלי'.
יש כאן בוטקה של גזלן מחוברת לטרקטור, מוכרים כאן בירות וגלידות, מוסיקה מזרחית בפול ווליום וחבורות עם נרגילות מסביב.

אנחנו ממשיכים הלאה.
השביל משתנה. מימינו נחלות המושב על הפרדסים, מטעי הפקנים והרפתות ומשמאלה גדר גבוהה ומעבר לה זורם החצבני.
איך מגיעים אליו?

מרחוק מתקרבת אלינו שיירת אנשים על סגווי.
כעשר בנות חרדיות בגילאים שונים לבושות בבגדים ארוכים, כולל גרביונים מתחת לחצאיות.
בסוף השיירה איש מבוגר והבן היחיד רכובים על אופניים חשמליים בעלי שלושה גלגלים, לבושים בבגדים כבדים ובמעילים ארוכים שחורים.
כנראה מדובר במשפחה אחת גדולה. הגברים מסיטים את המבט.

סליחה, אתה יודע איך נכנסים לנחל, אני שואלת את המדריך שמוביל את השיירה.
הוא עוצר, יחד עם כל השיירה.
לא פשוט לעצור עם סגווי ככה שהבנות נוסעות במקום הלוך וחזור כדי לשמור על שיוויי משקל בעצירה.

תחזרו אחורה, יש שם גישה נוחה למים, הוא עונה.
אני מבינה שהוא מתכוון לחוף ישראלי עם החפלה הנרגילות והמוסיקה.
נראה לך? אני חושבת בלב ובקול רם אומרת:
פחות מתאים לנו שם. מעדיפים מקום שקט.
המדריך מחייך בהבנה.
תמשיכו עם השביל הוא אומר, אחרי הספסל האדום, מול מטע הפקאן תמצאו פתח קטן בגדר ומשם תוכלו לרדת לנחל.
תודה, אני מספיקה להגיד לפני שכל החבורה נעלמת מעיננו.

אנחנו מוצאים את הפתח המדובר, זו לא כניסה מסודרת, ברור שמישהו חתך כאן את הגדר עם קאטר או איך שקוראים למספריים האלה שחותכות ברזל.
לא פשוט להזדחל מהפתח הצר, אחד צריך להחזיק בכוח את הגדר כדי שהאחרים לא יפצעו ומכאן הירידה למים מאוד תלולה ואין משטח שאפשר לשבת עליו בנוחות.

אבל כל זה מתגמד כי אנחנו כאן לבדינו מוקפים בעצי דולב ותאנה שמצילים על הנחל, מראש העצים המוני תוכי דררה ירוקים קוראים אחד לשני, והמים קפואים ושוצפים בעוצמה שאם את לרגע עוזבת את הקרקע תמצאי את עצמך נסחפת עד לכנרת.
צריך בעיקר לשמור על הקטנה שהיא קלה כמו עלה והמים מנסים לקחת אותה איתם והיא במקום להילחם בהם מתפוצצת מצחוק ומאושרת עד השמים.
לרגע אני רואה סרטן קטן וחמוד נסחף בזרם, מנסה לשווא תפוס משהו עם הצבתות שלו ונעלם.
זוג על אבובים שט במהירות ועובר אותנו, איך הם יעצרו בסוף?

לאחר זמן מה הרגליים מתעייפות מהמאבק בזרם והקטנה מתחילה לרעוד מהקור. אנחנו יוצאים מהנחל אל תוך תחילתה של השקיעה.
השמש צובעת את הרי הגולן באלפי גוונים של כתום.
אנחנו מחליטים לעלות לגולן, להשקיף על כל היופי הזה שנקרה עמק החולה, מלמעלה.

דרך ציר הנפט:

אני אוהבת את רמת הגולן. למה? כי היא פראית, עקשנית ויש לה מצבי רוח.
הרי רמת הגולן נצבעים בשקיעה בגוני כתום – ורוד משגעים.
הכבישים העולים אל הרמה צרים, כמו פעם כשהיינו ילדים וכבישים מרובי מסלולים היו רק באמריקה.
מצידי הכביש שדות תירס, כרמי זיתים ועדרי פרות רועות. מידי פעם הכביש חוצה שדרת אקליפטוסים.

קצת אחרי השלט למעיינות הבניאס אני רואה פניה ימינה אל כביש צדדי המסומנת על ידי שלט קטן: כביש ציר הנפט.
ככה שלגמרי במקרה אנחנו מוצאים את עצמנו על כביש אספלט ישן וסדוק, רוחבו בקושי מספיק לרכב אחד.
הכביש השומם נמתח עד מעבר לאופק, הנוף קסום ופראי. אפשר לראות מכאן את עמק החולה, את ישובי אצבע הגליל ונדמה לי שאת כפרי דרום לבנון, את הר דוב, את קלעת נמרוד, את החרמון.

כמה קשה היה לחיות כאן כשהסורים ישבו בגולן, ממש מעל עמק החולה ואצבע הגליל ומעל הכנרת? מכאן רואים בבירור את המציאות הביטחונית המורכבת.
אנחנו נוסעים לאט, מתפעלים מהנוף ומצבעי השמש השוקעת ולא שיש ברירה – הכביש מלא בעליות ובירידות וכשהעלייה בזוית חדה אי אפשר לראות אם רכב בא ממול.
אבל אין אף רכב ממול. אנחנו כבר חצי שעה כאן, לבדנו.

מרגיש כאילו אנחנו בארץ רחוקה ואחרת, אולי בסוונות של אפריקה או בערבות מונגוליה. כל כך יפה כאן וכל כך שקט.
כבר כמעט חושך וצריך לחזור. אני מבטיחה לעצמי לשוב לכאן בקרוב ולהמשיך עם הכביש הלאה.

בדרך חזרה לצימר אני קוראת על דרך ציר הנפט. מסתבר שהכביש שנסלל לאורך צינור הנפט נמצא בבעלות פרטית אמריקאית.
הוא מתחיל בערב הסעודית ומסתיים בנמל צידון שבלבנון, רק 45 ק"מ ממנו עוברים אצלנו, ברמת הגולן.

מסתבר שבתחילה ישראל אפשרה למדינות ערב להשתמש בצינור, ונפט עבר בו עד לאמצע שנות השבעים.
בשנת 1969 חדרו מחבלים מלבנון ופוצצו את הצינור ליד הכפר ר'ג'ר.
אש פרצה בשדות ואיימה על ישובי הגולן, כמות עצומה של נפט זרמה דרך הבניאס והירדן עד לכנרת.
לאחר מספר חודשים עלה בטעות טרקטור על הצינור ונפט זרם לתוך קיבוץ שמיר.
כדי למנוע פיגועים וטעויות נוספות הוקמה גדר גבוהה לאורכו של הצינור ולאחר מכן הוחלט לאסור את הזרמת הנפט וכיום מזרימים בו מים מהקידוחים למאגרי המים בגולן.

הגדר הגבוהה שהוקמה לאורך הצינור חצתה את רמת הגולן ופגעה בחופש התנועה של חיות הבר.
כדי לפתור את הבעיה הוסרו בשנת 2015 חלק מהגדרות, לשמחת החיות.

אנחנו יושבים בחצר הצימר שלנו עם בעלת הצימר ניקול, מחסלים ביחד בקבוק יין מעולה שהבאתי מתל אביב וכבר הספיק להתקרר.
ניקול מספרת לנו על ההסתגלות לחיים במושב ועל הגעגועים לתל אביב.
הלוואי ויכולנו לשלב בין האהבה לתל אביב ובתי קפה לפרדסים, שדות ונחלים.

מרחק כמה דקות נסיעה מבית הלל נמצאים טיולי מים נפלאים! כל הפרטים בקישור המצורף – עין תינה ונחל בניאס תחתון 
הנה תמונה מהזולה שלנו בבניאס, אם זה לא שווה טיול אז מה כן?:

המלצות נוספות לטיולים נהדרים – טיולים בצפון הארץ
אוהבים טיולי מים – המלצות לטיולי מים בצפון
המלצה חמה: הצימר של ניקול. בסיס מעולה לטיולים באזור במחיר הוגן – אוליב צימר ישראלי 

הפוסט טיול מים נפלא בצפון – חופשה משפחתית בבית הלל הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

כבר שנים שאני רוצה לטייל בשמורת הטבע עין פרת, אבל בכל פעם שמנסה להבין מה קורה שם, מתבלבלת ומתייאשת.
עין פרט ועין מבוע זה אותו הדבר? ומה קשור ואדי קלט? וכל זה בשטחים? איך נוסעים? בכביש לכיוון בית אל? הבנתי.
לא תודה, נטייל במקום אחר.

אבל התמונות של השמורה היפה לא נותנות לי מנוח. וכל היופי הזה במרחק שעת נסיעה בלבד ממרכז תל אביב.

מסוכן שם? אני מסמסת לאודי, חבר ילדות שמתגורר באחד מהקיבוצים באזור.
כן, הוא עונה ואז מקליד מקליד מקליד.
בזמן הזה אני  יורדת מהעניין, שמחה שהצלתי את המשפחה מפיגוע חטיפה.
הו הינה הוא סיים להקליד, הקצב שלהם בדרום זה משהו…
מסוכן מאוד. הכביש. אודי כותב. הוא צר ומפותל ויורד לשמורה בירידה שמזכירה את הירידות בכבישים הצרים של צפון הודו. תסעו לאט ובזהירות. אה. ותחפשי בשיחים אילניות. אלה הצפרדעים הכי חמודות בעולם.

אז בואו נעשה סדר.

כן, שמורת הטבע עין פרת נמצאת בשטחים ואליה מגיעים מתוך ההתנחלות ענתות.
לא, הדרך לשם לא מסובכת אלא קלה ומאוד מעניינת. כדאי להבין אותה מראש ואז מרגישים רגועים יותר.
השמורה מלאה במטיילים (יותר מידי) ובפקחים ומרגישה מוגנת מאוד.

אל שמורת הטבע עין פרת, אנחנו מגיעים מכיוון צפון, פונים שמאלה בכביש 1 מזרח, אל כביש 437, בעקבות תמרור שכתוב עליו בית אל ורמאללה.
משני צידי הכביש הפתלתל ישובים בדואים.
איך חיים האנשים בפחונים האלה בשרב כבד כל כך? לוהט בחוץ.
עדיין לא 09:00 בבוקר וכבר 35 מעלות.

אפשר להגיע אל ענתות עם הוויז בדרך קצרה יותר ע"י פניה שמאלה מיד אחרי המחסום הצבאי הסמוך לכפר א-זעיים.
אני מעדיפה את הדרך שאנחנו עשינו, אין לי הסבר הגיוני מלבד תחושת בטן. הגענו וחזרנו בשלום, לרגע לא הרגשנו פחד.

עין פרת הוא הגדול מבין שלושת המעיינות של נחל פרת (השניים הנוספים הם עין מבוע ועין קלט, שבכלל לא נמצאים במסלול הטיול המתואר כאן).
נחל פרת זורם לאורך 28 ק"מ, דרך קניונים ומצוקים, מירושלים ועד לירדן.
לצד מי הנחל המתוקים והצלולים גדלה צמחיה עשירה המעניקה חיים וצל נדיר בלב מדבר.
אפשר לפגוש כאן, חיות בר, דגים, צפרדעים וסרטנים.
האדם ניצל את המים האלה עוד בימי קדם ולראיה סביב הנחל שרידי מבנים קדומים, מנזרים ואמות מים ששמשו לחקלאות.

אנחנו נכנסים אל ההתנחלות ענתות וממשיכים בנסיעה לשמורת הטבע עין פרט, לפי השילוט שבדרך.
זאת הפעם הראשונה שאני בהתנחלות. הישוב נראה כמו כל מושב קטן אחר בארץ.
בתים פרטיים מרווחים על המצוק מול נוף מדברי משגע, צמחיה, כבישים קטנים, אזור עם פחי מחזור.
הכי לא בתים טרומיים מוזנחים אליהם ציפיתי.

כמו שהבטיח אודי, הכביש לכיוון השמורה מפותל וצר, במקומות מסוימים מתאים ברוחבו רק לרכב אחד.
פקח מקבל את פנינו בכניסה לחניה התחתונה ומסמן לנו היכן בדיוק להשאיר את הרכב, כאילו הגענו לחתונה.
תעשו לעצמכם טובה ואל תגיעו לכאן אחרי 09:30. בשעה הזאת נסגרה החניה התחתונה בגלל עומס מטיילים והבאים בתור נאלצו להחנות את הרכבים בחניה העליונה, במרחק 10 דקות הליכה בעליה חדה ובשמש נוראית.

ברכת התמר:

צמוד לחניה חורשת אקליפטוסים מרשימה, מלאה בשולחנות פיקניק ובמרכזה, הנחל.
את חורשת האקליפטוסים, כמו במקומות רבים אחרים בארץ, נטעו הבריטים.
הבריטים היו משוגעים על איקליפטוסים. צריך באמת לבדוק מה פשר הדבר. בהזדמנות אחרת.

בקצה העליון והצפוני של חורשת האקליפטוסים נמצאת בריכת התמר.
בריכת קצינים צלולה שמימיה בגוון טורקיז מזמין.

תוך שנייה, הילדות כבר במים. הן נהנות מהמים הצוננים ואנחנו מקבלים הזדמנות להסתכל קצת מסביב.
סביב הנחל והבריכה גדלים עצי בוסתן נפלאים ובניהם שיזף, תאנה, רימון ותמר.

שביל מסומן בשחור מוביל לכיוון מעלה הנחל, אל הנביעה העליונה שלו, עין פרת. המסלול שלנו יתחיל בשביל הזה, בשלב מסויים נעזוב את הנחל ונעלה עד למנזר פארן שעל ההר משמאל ומשם נרד אל תחילת המסלול בחלק העליון שלו. משם נחזור דרך הנחל אל חורשת האיקליפטוסים ממנה יצאנו. נשמע ארוך? בשביל הסדר הטוב מעדכנת שבלי עצירות המסלול הזה לוקח פחות משעה. כשנגיע חזרה אל חורשת האקליפטוסים נחליט אם לרדת עם הנחל בכיוון ההפוך. מי שממשיך את כל הדרך במורד הנחל, יגיע בסופו של דבר אל עין מבוע. אבל בשביל המסלול הזה צריך זמן, כושר, רכב שימתין בעין מבוע ויש האומרים שכדאי בקבוצה ועם נשק.
לי לא מתאים הסטרס הזה.

ברכת התמר נמאסת עלינו די מהר.
בגלל הקרבה לחניה היא מתמלאת באנשים ובילדים עם מצופים. אפילו מציל יש שם ליתר בטחון.
תודה, אבל אם הייתי רוצה בריכה הייתי נוסעת לסבתא בקיבוץ. אנחנו כאן כדי לטייל.

מנזר פארן או בשמו השני מנזר חריטון:

בקושי רב אנחנו מצליחים להוציא את הילדות מהמים. הן חשבו שזה הטיול ועכשיו הן מאוכזבות וכועסות שאני גוררת אותן בחום ובעליה לכיוון המנזר, ללא טיפת צל.

על ההר שמעל עין פרט שוכן מנזר פארן (או בשמו השני – מנזר חריטון, על שם הנזיר שהקים אותו). זהו המנזר הראשון במדבר יהודה, המכונה גם ארץ המנזרים.
במערות הרבות שסביב הנחל, התבודדו נזירים שנהגו להיפגש בימי שבת וראשון, לפעילות משותפת.

צורת חיים זו מוגדרת כלאורה או מבדד בעברית. הלאורות נוסדו במדבר יהודה ומשם התפשטה צורת הנזירות הזאת למקומות שונים בארץ ובמדינות השכנות.
למשל מבדד נטופה המרהיב שביער סמוך להררית, לאורה זאת פעילה עד היום ומשרתת קהילת נזירות חביבות. ממליצה מאוד לקרוא את הפוסט על הררית.
כיום חיים במנזר פרן שאינו מחובר לחשמל ולמים, בבדידות ובצניעות שלושה נזירים צמחונים.

אנחנו מגיעים, מתנשפים (טוב, רק אני מתנשפת) אל המנזר שבראש הגבעה. השער נעול. אנחנו מתקשרים למספר הטלפון שמופיע בחוברת של רשות שמורות הטבע, כדי לתאם ביקור: 052-5399075
אבל אף נזיר לא עונה.
המראה מכאן מרהיב. זאת נקודת תצפית נפלאה אל ההרים שמסביב לואדי קלט, אל נחל פרת הבוהק בטורקיז וסביבו צמחיה ירוקה יפיפיה, אל קיר הטיפוס שנמצא מעברו השני של הנחל.

הדבר היחיד שאי אפשר לראות מהכניסה למנזר, זה את המנזר עצמו.

נחל פרת:

מהמנזר יורד שביל צר ישר אל הברכה שבקצה העליון של השמורה. הברכה יחסית ריקה, למזלנו רוב האנשים נשארים בחורשת האיקליפטוסים ובברכת התמר.
אנחנו מוצאים לנו מקטע פראי של הנחל, ריק מאדם ונכנסים למים.

תוך שניה הילדות מזנקות החוצה ונעמדות על סלע ענק שמציץ מהמים.
יש במים דגים שנושכים את הרגליים, הן צורחות.
אכן, המוני דגיגונים מדגדגים לי את כפות הרגליים. לי זה לא מפריע בכלל, רק קצת מדגדג.
ליד הסופים אני פוגשת צפרדע חמודה ששוחה בשחיית חזה מושלמת. אולי זאת האילנית החמודה עליה סיפר אודי.

אם נמשיך דרך השביל שלאורך הנחל מכאן ועד חורשת האיקליפטוסים, נסיים את הטיול בעשר דקות.
בואו נלך דרך המים, אני אומרת, מעמיסה את התרמיל על גבי ומתחילה לצעוד עם נעלי האדידס שלי בנחל, כאילו אני בהשרדות הפיליפינים.
השאר הולכים אחרי ומקטרים.
תוך זמן קצר אנחנו נעלמים בסבך הצמחייה. הנחל מוביל אותנו לפינות גן עדן, בין מפלונים ועצי תאנה שיוצרים סכך מעל ראשנו.

אנחנו מתמקמים בזולה נפלאה כזאת, מוסתרים מהשמש ומשאר המטיילים. אנחנו וצלילי הנחל הזורם וציוצי הציפורים והדגים שדלוקים לי על כפות הרגליים. לא אכפת לי להישאר כאן שעות.
בפעם המיליון אני מגלה את מה שכבר ידעתי: תנו לי עץ תאנה ונחל זורם ואין מאושרת ממני בעולם כולו.

טוב, שעה חולפת לה והרעב מתחיל להציק. הבאנו איתנו אוכל, אבל לא כזה שאפשר לאכול בתוך הנחל.
אנחנו ממשיכים דרך המים עד חורשת האיקליפטוסים.
אלוהים, נראה כאילו כל האנשים בארץ הגיעו לכאן. המקום עמוס עד אפס מקום ותור נמשך עד ברכת התמר למעלה.

אנחנו ממשיכים קצת במורד הנחל, מעבר לחורשה. את הצמחיה שבאזור החריבה שרפה לפני כחודש.
הפיח השחור שעל הגבעות ממלא אותי בעצב. אנחנו מחליטים לחזור לחניה ולהמשיך מכאן אל מקום שקט ומוצל, כדי לאכול ולנוח.
אני נזכרת באחד מהמנזרים האהובים עלי, דיר חג'לה שנמצא במרחק 20 דקות נסיעה מכאן, סמוך לצומת בית הערבה.

מנזר דיר חג'לה סמוך לעין פרת:

מנזר דיר חג'לה שנמצא על כביש 90 בדרך ליריחו, נראה כמו נווה מדבר מוריק, צבעוני ומוצל.

הוא בנוי סביב חצר פתוחה ומסביב פסלי אריות רבים.
למה אריות?
טוב ששאלתם.
לפי האמונה הנזיר שהקים את המנזר נתקל במדבר באריה צולע שקוץ תקוע בכרית כף רגלו. הנזיר הטוב סיכן את חייו וחילץ את הקוץ מכף רגלו של האריה הסובל.
האריה שהחלים גמל לו טובה וליווה אותו מאז לכל מקום. אבל כאן לא נגמר הסיפור.
האריה שהיה שובב גדול, אכל את החמור של הנזיר. כעונש שימש מאז האריה גם כחמור. מספרים שכשמת הנזיר נשכב האריה על קברו ומת גם הוא. מצער.

בכל אופן פסלי אריות פזורים בחצר היפה של המנזר וגם תרנגולים חיים והמון יונים והכל צבעוני ונעים.
בתוך הכנסייה ציור נדיר של מריה מניקה את ישו שנראה לפחות בן שמונה. עקרון הרצף כנראה.

אנחנו נכנסים אל החצר הפנימית. מזל שמוצל כאן כי האויר רותח. אנחנו מטפסים במדרגות אל המנזר שבקומה השניה.
המנזר פתוח, אבל מואר רק באור החודר מהחלונות הצרים. נברשות הזהב המפוארות שמשתלשלות מהתקרה, כבויות.

אנחנו הולכים בשקט, מתבוננים בציורים היפים המכסים את הקירות, בעיטורי התקרה היפיפיים. נזירה חמורת סבר בולשת אחרנו במבטה.

אני נזכרת בביקורים הקודמים שלנו במנזר. נדמה לי או שאז החצר היתה מטופחת יותר? אני זוכרת בוודאות שנברשות הזהב דלקו באור יקרות, שבחצר היו תוכים גדולים בתוך כלובים ושבכניסה למנזר דלקו נרות גבוהים.
בביקורנו האחרון ראינו נזירה יושבת על אחד הכסאות, מתחת לחלון המאורך. היא רקמה בחוט צבעוני על בד מהודק סביב חישוק עץ קטן. היא הרימה את ראשה וחייכה אלינו.

מנזר דיר חג'לה זכה לזרם בלתי פוסק של צליינים ואלה פסקו מלהגיע עם פרוץ הקורונה. יתכן ונפגעו התקציבים שלו. בכל אופן, ברור שהמצב פגע במצב הרוח של הנזירה.
אנחנו יוצאים מהמנזר, מחפשים מקום נעים לשבת ולאכול. מעבר לכביש קיוסק ובהמשך שער לגנים מוריקים.
אנחנו נכנסים אל הגנים ומוצאים שם פינות מוצלות, שולחנות וספסלים צבועים בטורקיז, סככות קש, בוגנביליות פורחות. הכל מסביב נקי ומטופח והירוק הזה כל כך לא אופייני למדבר. אבל אנשים אין כאן.

אנחנו מתיישבים ליד אחד השולחנות המאורכים. בקושי מספיקים לשבת וכבר ניגש אלנו איש, שמופיע משום מקום.
שלום, אנחנו אומרים.
שלום, הוא עונה.
אפשר לשבת כאן לאכול? אני שואלת.
כן, עונה האיש. אבל צריך לשלם 50 ₪ בשביל שולחן הפיקניק.

אנחנו מוותרים וקמים.
באמת יפה כאן ומושקע, אבל עם כל הכבוד, אנחנו לא תיירים אמריקאים, אקסקיוז מי. אנחנו ישראלים ולא נשלם כסף תמורת ישיבה.
אנחנו נגשים לקיוסק, שנראה ומרגיש כמו טברנה.
שולחנות וכסאות שראו ימים טובים יותר מפוזרים תחת צמחיה. מוסיקה יוונית בפול ווליום.

שני גברים יושבים ליד אחד השולחנות ומעשנים.
אפשר לשבת כאן לאכול את האוכל שלנו? אני שואלת אותם.
בטח , הם עונים.
אנחנו מתמקמים, מוציאים את האוכל מהציידנית.
לא נעים לי להקים את בעל הקיוסק באמצע הסיגריה, אבל חם כאן כל כך.
כשתתפנו, נשמח לקנות מים וקרטיבים.
אנחנו אורחים כאן בדיוק כמוך, עונה אחד מהם. בעל הקיוסק נמצא בפנים.

אכלנו, שתינו, אבל לא הזדרזנו לקום מהטברנה. אולי זה החום, המדבר, אולי בגלל שקמנו מוקדם, העייפות מסמרה אותנו לכסאות.
בינתיים התיישבו עוד מבקרים סביב השולחנות הישנים והמוסיקה היוונית הלכה והתגברה.
תמונה די סוריאליסטית בהתחשב בזה שאנחנו בסוף העולם שמאלה.

מרצדס שחורה עוצרת סמוך לקיוסק. בעל המקום רץ אל הרכב ופותח את הדלת כאילו מדובר במתמודד בפסטיבל קאן.
להפתעתי מהרכב המפואר יוצא כומר זקן, לבוש בבגד שחור ארוך וכבד, אוחז מקל הליכה בידו.

הכומר בירך אותנו בהינד ראש והתקדם אל עבר המנזר, כשבעל הקיוסק תומך בו.

במרחק שעת נסיעה מתל אביב נמצאת ארץ אחרת. ארץ המנזרים, רועי הצאן, שטחי האש, ארץ המדבר.
אל האזור הזה אני חוזרת שוב ושוב, בכל עונות השנה ובכל פעם מגלה בו דברים חדשים.

המלצות נוספות:
אוהבים טיולי מים כמוני? מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב
אוהבים מים צלולים תחת עצי תאנה? מסלול טיול משגע בצפון הארץ, קליל ומתאים מאוד לילדים – עין תינה ונחל בניאס תחתון
אוהבים את צפון ים המלח? אל תפספסו ביקור בגלריית גרפיטי פתוחה שנמצאת ממש ליד דיר חג'לה – גלריה מינוס 430
חולמים על טיול ביוון – ממליצה לקרוא על הטיול המושלם שעשינו באזורים הפראיים של הפלופונס – לטייל ביוון עם ילדים
מקום מעניין נוסף באזור סמוך לדיר חג'לה – קאסר אל יהוד

הפוסט עין פרת ומנזר דיר חג'לה – טיול מים במדבר הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אני עומדת מול היופי הזה ולא מאמינה למראה עיני. איך לא ביקרתי כאן קודם?

אבל לפני שאספר לכם על כפר הדייגים הקטן של ג'סר א- זרקא שפשוט אל תרשו לעצמכם לפספס, נחזור אל ההתחלה.
אל מה שהביא אותי לכאן ואל הכפר עצמו.

שנים שאני נוסעת בכביש החוף, חולפת על פני הכפר הערבי הצפוף ג'סר א זרקא.
אל העוני וההזנחה נחשפים כבר במבט מהיר.
נראה שהם  בולטים יותר על רקע הישובים היהודים העמידים השכנים: קיסריה מדרום וקיבוץ מעגן מיכאל מצפון.
מי שיש לו ראיה טובה יכול להתרשם גם מהוילות של זכרון יעקב, שמשקיפות מגבוה על ג'סר הנמוכה.
כביש החוף כל כך קרוב אל בתי הכפר שהתחושה היא כאילו נוסעים בתוך חצרות הבתים.
לפעמים אפשר לראות מהרכב אישה תולה כביסה או ילדים משחקים בחצר.
תושבי הכפר לא זכו לחומת בידוד כמו אלה שנהוג לבנות סמוך לבתים בישובים יהודים הקרובים לכביש.
מכיוון שהכפר כלוא בין הכביש, הים, קיסריה ומעגן מיכאל, הצפיפות אדירה. כדי להתגבר עליה החלה בניה מהירה ולא מסודרת לגובה.
ועדיין, ל- 500 משפחות אין איפה לגור.
בחלק מהבתים חסר טיח ואין ספק שהתשתיות לא תואמות את הצרכים.

כמעט 15,000 תושבים חיים כאן בצפיפות אדירה, רובם בדואים מוסלמים.
הכפר מורכב מ 24 משפחות, שתי הגדולות שבהן הן משפחות ג'ורבאן ועמאש.
עד שנת 1926, השנה בה הוקם הכפר, חיו התושבים בביצות אלכבארה העצומות שהציפו את השטחים שבין בנימינה, זיכרון יעקב והר הכרמל.
תושבי הכפר (שבט העווראנה), חיו בשולי הביצה, גידלו ג'מוסים, דגו דגים והפיקו מלח ממי המעיינות שבאזור.
אנשי השבט שחומי העור נחשבו לנחותים גם בעיני התושבים הערבים ולכן נאלצו להתחתן בינם לבין עצמם, מה שגרם למחלת דם תורשית בשם אנמיה חרמשית.
המחלה הפכה אותם עמידים בפני המלריה, שהפילה קורבנות רבים אצל תושבי האזור. בזכות חסינותם למחלה, אנשי השבט היו כוח האדם המרכזי בפרויקט יבוש הביצות.

למעשה, הם ייבשו את מקור פרנסתם.
כקרקע חלופית ותמורת עבודתם הם קיבלו במימון הברון רוטשילד את האדמות בהם יושב הכפר היום.
ממש חלוצים ציונים.

הכפר סובל מדימוי בעייתי.
אני נחשפת לזה במקרה, כשאני מספרת לחברים שאנחנו רוצים לבקר שם.
את לא פוחדת להיכנס לכפר הזה? הם שואלים.
למה שאפחד? אני מופתעת מהשאלה.
זורקים שם אבנים, יש פשע ועוני, הם עונים.

אם ככה מדברים חברי השמאלנים, אני אפילו לא רוצה לדמיין מה חושבים על הכפר מהצד השני של הקשת הפוליטית.

בואו נשים את הדברים על השולחן:
לפי העיתונות, אכן יש פשע בג'סר א –זרקא ולצערי, היא לא שונה בזה מישובים ערבים נוספים.
כולנו עדים לאלימות ההולכת וגואה בישובים הערביים, בגלל מיעוט שבחר בדרך האיומה הזאת ובגלל הזנחה מתמשכת של מוסדות השלטון.
הסובלים העיקריים הם התושבים עצמם. רובם מתחננים לאכיפה משטרתית.
לגבי זריקת האבנים – היו שני אירועים בהם נזרקו אבנים אל כביש החוף, מגשר להולכי רגל שעובר מעליו. הפעם האחרונה (לפני גוגל) היתה בשנת 2014, לפני 7 שנים. מאז גודר הגשר בגדר גבוהה.

לגבי העוני. באמת מאוד מצער. אל העוני נחשפים כאן בכל פינה ובעיקר באזור הקרוב אל כביש החוף.
חלק מהתושבים מתגוררים בבתים שהבניה שלהם טרם הסתיימה. חלק מהחצרות מלאות באשפה והצפיפות גדולה.
עולם שלישי בתוך מדינת ישראל.
מאוד מאכזב שהמדינה לא מצאה את כוח האדם הנכון ואת התקציבים המתאימים לשפר את רמת החיים של תושבי הכפר.

אבל כל אלה לא מרחיקים אותי מכאן, להפך.
ביום שבת שעברה, זכינו סוף סוף לבקר כאן.

הבתים הכחולים של ג'סר א- זרקא:

בשנים האחרונות, כמו קסם, החלו הבתים הקרובים אל הכביש לשנות את צבעם לכחול.
הכחול החינני והמזמין מעורר את סקרנותי, בכל פעם שאני חולפת בנסיעה על פני הכפר.
מה פשר הבתים הכחולים?
הבתים הכחולים הם יוזמה נפלאה של ענת כהן הלוי, אדריכלית ומעצבת פנים.
ענת, כמו כולנו, חלפה פעמים רבות על פני הכפר כשנסעה על כביש החוף וראתה את הבתים האפורים המוזנחים.
אבל בשונה מאיתנו, שמעקמים פרצוף וממשיכים הלאה, עלה במוחה רעיון נפלא – לצבוע את הבתים של ג'סר, במטרה לעורר את תשומת לב הנוסעים על הכביש ולמשוך מבקרים אל הכפר.

ענת נפגשה עם ראש המועצה שהתגייס בשמחה לקדם את המבצע, הם רתמו את חברת נירלט שתרמה צבע ואת משרד התיירות שתרם תקציב עבור צביעת 23 הבתים הראשונים שנבחרו לפרוייקט.
יחד עם תושבי הכפר הם בחרו את הצבע הכחול שמתכתב עם מיקום הכפר על חוף הים, והולם את שמו: ג'סר א-זרקא, הגשר הכחול בערבית.
היום בולטים הבתים הכחולים כמו אבני חן ומשווים לכפר מראה יווני.
מסתבר שלא רק את תשומת ליבי מושכים הבתים הכחולים.
מאז הופיעו התחילו להגיע מבקרים אל הכפר, שעד אותו רגע הכירו בעיקר שביליסטים שעברו בו בזכות שביל ישראל העובר כאן.

יוזמות פיתוח תיירותיות נוספות נוצרו, כמו פרוייקט הגשר הכחול (סיורים מודרכים בכפר ואירוח בבתי התושבים) וה- Beachub (חלל פתוח על החוף לעבודה דיגיטלית).
אלה הצטרפו למיזם הראשון ג'וחא גסטהאוס שמארח שביליסטים ותיירים.

ניצנים של תקווה החלו לפרוח.
ואז הגיע הקורונה והשפיעה לרעה על התיירות בג'סר. המבקרים שגם ככה לא היו רבים, הפסיקו להגיע.

למרות שג'סר נמצא כאמור סמוך (מידי) לכביש החוף, הכניסה אליו מתאפשרת רק מכביש 4.
כלומר, צריך לחצות את אור עקיבא ואז לפנות לכביש צר המוביל אל הכפר.
אני מציינת את זה כי המעבר בתוך אור עקיבא המתחדשת על בתיה הגבוהים וכיכרותיה המטופחות, עומדים בניגוד כואב לבתים הצפופים של ג'סר שאנחנו רואים עכשיו מולנו בקצה הכביש המשובש.

בסוף הכביש אנחנו מגיעים אל הכניסה לג'סר, להפתעתנו מקבלת את פנינו מנהרה צרה העוברת מתחת לכביש החוף.
רוחב המנהרה מספיק לרכב אחד, למרות שמדובר כאן על כביש דו מסלולי.
מצידה השני של המנהרה ממשיך עד הים הרחוב הראשי של הכפר. התחושה היא שנכנסנו בבת אחת אל עולם אחר.
הבתים בנויים בצפיפות, הכבישים משובשים וצרים ומכיוון שאין מדרכות צריך לנסוע בזהירות רבה.
על הכביש הולכים אנשים וילדים רוכבים על אופניים, מכוניות צופרות וההמולה רבה.

במרכז הכפר מתנוסס מסגד מפואר רחב ידיים וכיפת הזהב הנהדרת שלו נוצצת למרחוק.
מסביב למסגד בתי קפה קטנטנים, בהם יושבים גברים בלבד, על כסאות קש נמוכים, ממוללים בידיהם שרשאות חרוזים ומעשנים.
אנחנו כאן בפעם הראשונה ולא ברור לנו איך להמשיך עם הסמטאות הצרות אל הים.

כל הצירופים שאנחנו מכניסים לוויז לא עוזרים. אנחנו נוסעים אחרי רכב עם מס' לבן של דיפלומט. איכשהו ברור לי שהוא בדרכו אל הים.
והינה, אנחנו מגיעים אל חניה רחבת ידיים. לצד החניה חורשת דקלים מרהיבה, המתאימה לפיקניק.
מהחורשה אפשר לראות את הים המשגע ולהנות מהרוח הנעימה.
אבל לא באנו לכאן כדי לנוח מתחת עצי התמר.
מולנו נמצא כפר הדייגים היפיפה, אליו מועדות פנינו.

כפר הדייגים של ג'סר א – זרקא:

שימו בוויז: קריית אלסיאדין ותגיעו אל החניה.
אנחנו עוזבים את החניה ומתקדמים אל כפר הדייגים שנמצא מולנו.
אבל לפני כן, בואו נעשה קצת סדר.

כפר הדייגים מנותק מהכפר ג'סר. בין בתיה של ג'סר לחוף מפרידים מצפון ברכות דגים של קיבוץ מעגן מיכאל, מערבית ודרומית להן נמצאת שמורת טבע ובה תל תנינים, נחל תנינים, גשר, שטחים פתוחים, חורשת הדקלים ועוד.
כיוון שכפר הדייגים מנותק פיזית מבתיה של ג'סר, אפשר לטייל כאן מבלי לבקר בכפר, למרות שלדעתי, מדובר בפספוס אדיר.
אנחנו נכנסים אל כפר הדייגים, שהוא פשוט חלומי.
זהו כפר הדייגים היחידי בארץ ואיך אומרות הדודות בסיורים המאורגנים? כל כך אותנטי כאן.
אז, כן. במקרה הזה באמת אפשר להגדיר את המקום כאותנטי.
הביקור כאן מרגיש כאילו חזרנו אחורה בזמן אל העבר הרחוק. הכפר לא תיירותי. יש כאן בקתות דייגים קטנות ופשוטות שאת רובן אפשר להגדיר יותר כחדרים עשויים מפחונים.
אלה הגובלות בחוף בנויות מאבני כורכר ומוצמדות להן סככות קש ודקלים המזכירים מאוד את סיני.

לעומת ג'סר שסובלת מלכלוך, כפר הדייגים נקי מאוד. המים צלולים בגוונים שלא ראיתי מאז הביקור האחרון שלנו ביוון.
השלווה והמרחבים הפתוחים של כפר הדייגים רחוקים מהצפיפות הנוראה של ג'סר שכל כך קרוב לכאן. ההבדל תהומי.
משני צידי המפרץ הקטן עמודי מגדלור צנועים מסמנים את הכניסה לנמל.

על המים הצלולים נעות סירות דייגים צבעוניות עשויות מעץ. על החוף ערמות של רשתות דייגים, ממתינות שיעלו אותן לסירות.
הדייגים ובני משפחותיהם יושבים מתחת לסככות, שותים קפה ומביטים בים ובילדים שמשחקים בחול ובין הסירות.
יש כאן שתי מסעדות קטנות. אין הרבה מבקרים שאינם בני הכפר.

אנחנו מתחילים ללכת על קו החוף, לכיוון דרום. מיד אחרי מפרץ הדייגים מסתתר חוף גן עדן ובו ברכות טבעיות ושוניות המזכירות את החוף באכזיב.
על האבנים נחה להקת שחפים ובמים הרדודים אפשר בקלות לראות את הדגים שוחים בשלווה.
בעומק הים כמה סירות מנוע ואופנוע ים אחד שובב.
לאורך החוף פגשנו בשתי משפחות ישראליות ובזוג ששיחק בצלחת מעופפת.

בהמשך חוף מסודר, ללא אבנים ומתאים לשחיה, אבל לא היום. היום הים גלי מאוד.
יש כאן סככת מציל צבועה בגווני טורקיז ולצידה סככות צל ריקות מאדם.
כמה צעירים מהכפר יושבים מתחת לאחת הסככות ומעשנים. הם מברכים אותנו לשלום כשאנחנו חולפים על פניהם.

בקצה החוף, משני צידי השונית עומדים דייגים.
הם נועלים מגפי גומי גבוהים וסרבל חסין מים ולכל אחד מהם תיק צד בתוכו מונחים הדגים שהצליח למשות מהים.

אחד הדייגים מצליח לדוג דג. הוא רואה שאני מתעניינת ומסמן לי להתקרב.

שלום, אני מברכת אותו ומסתכלת על הדג המפרפר שבקצה החכה.
על הגב של הדג מניפת קוצים שהוא פורש באיום.
איזה דג זה? אני שואלת.
זה דג ארס, עונה הדייג, אוחז את הדג שפיו עדיין בתוך הקרס ומקרב אותו אלי.
אני קצת מרחמת על הדג, אבל לא אומרת כלום.
הדייג מנתק במקצועיות את הדג ומכניס אותו לתיק הצד הלבן שתלוי על כתפו.
דגת הרבה דגים היום? אני שואלת.
לא הרבה, אומר הדייג ומראה לי את תכולת התיק.
אלה שני בורים, הוא אומר ויש כאן עוד שלושה ארסים.
אתה מהכפר? אני שואלת.
לא, עונה הדייג, אני מהכפר אכסאל.
אכסאל? אני חוזרת על דבריו בקול רם. השם כל כך מוכר לי. ואז אני נזכרת.
אכסאל, ליד נצרת? אני אומרת בשמחה מוגזמת.
כן, אומר הדייג ועיניו נוצצות באושר. מכירה?
בטח, עניתי.
וזהו, כאן פחות או יותר הסתיימה השיחה.
הדייג החביב חוזר ומטיל את חכתו אל המים, אנחנו נפרדים ממנו וממשיכים לטייל על החוף.

אנחנו חוזרים אל כפר הדייגים ונכנסים אל וה- Beachub.
זהו חלל עבודה משותף בתוך מבנה אבן עתיק שנמצא בקצה כפר הדייגים, או נכון יותר מרפסת נפלאה מול הים. עד לפני הקורונה הביקוש לעמדת עבודה כאן היה גדול.
רוב הלקוחות הגיעו לכאן מגוש דן, אין ספק שהבריזה והאווירה המיוחדת משרה יצירתיות.

איך הביצ'האב תורם לכפר? אתם שואלים. הינה התשובה מתוך האתר:
ביצ’האב בונה גשר בין יהודים לערבים דרך עשייה חיובית משותפת והזדמנות לשגשוג משותף. כאבן שואבת עבור קהילה איכותית…ביצ’האב פועל לשיפור התדמית השלילית של הכפר, להקניית ערכי חדשנות וקיימות, להנגשת כלים וידע טכנולוגי ולמיתוג מחדש של הכפר דרך חוויה אותנטית חיובית ומרגשת…

הביצ'האב עכשיו סגור ובמרפסת שלו יושבים כמה גברים, שותים קפה שחור ומסתכלים על הים. אני שואלת אותם אם הם מתכננים לפתוח שוב.
כן, עונה לי אחד מהם, אולי בעוד שבוע, אולי יותר מאוחר.

אנחנו נכנסים אל כפר הדייגים, משחקים עם סוס שובב שמתגלגל על גבו בחול ורוצה לשחק.
משם אנחנו ממשיכים אל תל תנינים (קְרוֹקוֹדִילוֹפּוֹלִיס), ממנו נוף פנורמי מרהיב על כל האזור. למרגלות התל נשפך נחל תנינים אל הים ומעליו גשר בנוי מעל מקשתות אבן.
רוכב על סוס חוצה את הגשר בדהרה, חולף על פני זוג שביליסטים שמסתכלים על הים. על גבם תרמילים ענקיים ובידם מקלות הליכה. בעומק הנחל בן הקנים נראים דייגים, חכותיהם במים.

כל כך יפה כאן, אנחנו בתוך גלויה.
איך הזניחה הממשלה את הכפר הזה שלחוף הים ואת אתריו הארכיאולוגיים?
איך הזניחו את תושביו המשוועים לתקציבים שיגיעו לידיים הנכונות והפכו אותם לפצצה מתקתקת?
איך לא מימשו התושבים את הפוטנציאל האדיר הטמון כאן? פשוט לא יאמן.

נותר רק להתנחם שבזכות ההזנחה הזאת נשאר ג'סר א-זרקא תקוע אי שם בעבר ולכן מציע עולם לא מכאן, מסורתי, פשוט ויפה כל כך, מקום סודי וקסום ללא המוני מבקרים שרומסים אותו.
אבל לא לעוד הרבה זמן.
מסתבר שהכרישים התעוררו. לא הכרישים ששוחים סמוך לכאן בשפך נחל חדרה, נהנים מהמים החמימים שמזרימה חברת החשמל.
אני מתכוונת לכרישי הנדל"ן.

פרוייקט טורקיז:

אין ספק שמישהו צריך היה לזהות את הפוטנציאל, חבל שאת המימוש לא עשו אנשי ג'סר.
פרויקט ענק שמשלב בתוכו את מחיר למשתכן יבנה על שפת הים.
הפרוייקט כולל כפר נופש, מלון, אתר קמפינג, בנייני מגורים, גני ילדים שטחי מסחר ומה לא?

לפי דברי היזם תאריך היעד לקבלת המפתח הוא 3 שנים מהיום. בעוד כחצי שנה צפויה להתחיל הבניה.
האם ישלבו את תושבי ג'סר בפרויקט היוקרתי?
לפי היזם, את הדירות בשוק החופשי קונים בינתיים יהודים בלבד, חלק גדול מהם כדירה שניה למטרות נופש.
מחיר למשתכן הקצה כמות מסוימת של דירות לתושבי ג'סר, בואו נראה אם אלה יוכלו להעמיד קרוב לשני מיליון שקל לדירה.
נכון ל 4.5.21 נרשמו לפרוייקט במסגרת מחיר למשתכן 1,377 משקי בית, מתוכם 21 בלבד הם בני המקום.

אני מקווה שהפיתוח האדיר יועיל לג'סר ויביא איתו תקציבים, אוכלוסיה חזקה וקדמה.
בכל אופן, עד שיעלו הדחפורים על הקרקע וישנו את פני המקום לתמיד, רוצו טוסו לחוף הים של ג'סר. לא תצטערו.

כפר הדייגים העלה בך געגוע אל יוון – פוסט על הטיול המשפחתי המושלם שלנו בפלופונס
יוון רחוקה לכם? – פוסט על הטיול המשפחתי שלנו לדיונה הקטנה בסיני
נשארים בארץ? – מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב 
המלצה לטיול קצר וקליל בשבת – תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק

הפוסט ג'סר א זרקא – כפר דייגים כמו ביוון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

מדרום לגבעת אולגה ומצפון למכמורת, מסתתר אחד החופים היפים בישראל.
מעל החוף, מצוק כורכר שהטבע צבע בגוונים חלומיים. על המצוק שבילי טיול קלים ונעימים ונקודות תצפית קסומות.

סלעי כורכר שהתדרדרו אל תוך המים יצרו לגונות משגעות בצבעי טורקיז וקו החוף יפה כל כך שנראה כמו סט צילום.
בשיא הקיץ צפוף כאן, כמו בכל החופים במדינתנו הקטנטונת. אבל חוף גדור מתאים מאוד לבילוי יום שבת בשמש סתוית או חורפית, במידה ולא יורד גשם.

המפרץ הסיני – שמורת הטבע גדור:

בשעה 11:00 אנחנו נפגשים עם יהודה, דידי והילדים בחניה של חוף גדור בגבעת אולגה.
השבוע האחרון היה גשום וקר ורק היום יצאה השמש. אנחנו בטוחים שנהיה כאן לבד, בכל זאת אמצע חודש נובמבר. להפתעתנו בחניה כמות נכבדת של רכבים.

ברגע שיוצאים מהאוטו מרגישים את האויר הנעים של הים. התקרבתי לשפת המצוק וראיתי שהחוף מלא באנשים שיושבים על מחצלות. בים נראו גולשי גלים ופה ושם גם שחיינים.
אנחנו לבושים בבגדים ארוכים. אתמול, כשתכננו את הטיול, ירד גשם זלעפות. שכחתי כמה מזג האויר הפכפך במדינה שלנו. הינה, היום קיץ. חבל שלא הבאנו בגדי ים. לא נורא, תמיד נעים לטבול את כפות הרגליים.
גולת הכותרת של הטיול, אמור להיות המפרץ הסיני. מספרים שהוא אחד מהחופים היפים בארץ, אם לא ה. השם שלו קסום בעיני ואני סקרנית לראות אותו.
אבל איפה הוא?

אנחנו עומדים על שפת המצוק. התצפית מכאן מרהיבה, אפשר לראות את קו החוף צפונה וגם דרומה. משני הכיוונים פרושים לפנינו מפרצים משגעים. אני לא מזהה אחד יפה יותר מכולם.
במפה המשוכללת של יהודה נראה כאילו החוף הסיני מולנו, אבל מולנו אין מפרץ ספציפי, סתם חוף.
אז החלטתי שהמפרץ הסיני הוא זה שמשמאל, כי ככה מרגיש לי. המשכנו ללכת על המצוק דרומה, דרך השבילים הצרים.
רציתי לספר לכולם על שם מה נקרא המפרץ הסיני, אבל הם כל כך מיהרו למצוא את הירידה אל החוף ונעלמו.
אז אספר לכם.
בסביבות שנת 1940 עלו ארצה יהודים סינים שנמלטו מאירופה. חלק גדול מהם הגיע אל המעברה הסמוכה בגבעת אולגה. את שעות הפנאי שלהם נהגו לבלות במפרץ הזה, ככה שכל החוף התמלא בסינים. מכאן שמו.

אנחנו ממשיכים ללכת על השבילים שאת שוליהם מעטרים פרחים צהובים ויפים.
הם נראים כמו סביונים אבל מסתבר ששמם חרצית דביקה. הצמח בסכנת הכחדה חמורה כיוון שיזמי הנדל"ן חמים על השטחים הקרובים לחוף, שהוא בית הגידול שלו.

נחש !צורחת ימה.
הלב שלי דופק על מאתיים, יש לי סחרחורת, קוצר נשימה, הפרעות בקצב הלב ועוד סימפטומים.
זה קמטן, אומר רונן.
מה אכפת לי איזה סוג נחש זה? אני צורחת.
קמטן זאת לטאה עם רגליים כמעט בלתי נראות, הוא עונה בשלווה.
מזל שרונן מבדיל בין נחש ללטאה בלי רגליים, אחרת יש מצב שהייתי נופלת מהצוק.
אנחנו מסכמים את האירוע בלא קרה כלום ומחפשים את הירידה לחוף.

בהמשך המצוק ישנן כמה ירידות אפשריות אל החוף. הירידות די תלולות, אבל לא קשות מיוחד.
הירידה הראשונה מהמצוק לחוף היא במרחק מקסימום רבע שעה הליכה מהחניה. לנו לקח הרבה יותר כי צילמנו, דיברנו והשקפנו על הנוף.

על החוף מתחת למצוק איזו מגודר, כמו מכלאה גדולה. מסתבר שזאת חוות המלטה לצבים. כעת היא ריקה.
צבות הים נוהגות להטיל ביצים דווקא בחוף גדור.
למה? בזכות סלעי הכורכר שיצרו לגונות נוחות, כי לא צפוף פה והסיבה המרתקת ביותר לדעתי – צבת הים שואפת לחזור ולהטיל את הביצים קרוב למקום בו היא עצמה בקעה מהביצה שלה.
ליתר בטחון אני נזהרת לא לדרוך בטעות על קן הטלה, אבל שום צבה לא נראית באזור.

החוף יחסית ריק. יש כאן כמה אנשים ושני דייגים.
אני מסתכלת על המצוק ממנו ירדנו ומבחינה בשכבות הצבע היפות שלו.

מרחוק, לכיוון דרום, נראים עצי דקל. זה החוף של כושי שבקצה הצפוני של מכמורת.
אני מתכננת שנמשיך ללכת על קו המים עד שנגיע לשם, אבל יהודה ודידי רוצים לעצור.
הם עייפים ומאוד עצובים. אריק, הכלב האהוב שלהם נפטר לפני יומיים.
אנחנו מתיישבים על החול ומביטים במים. הילדים מתחילים לחפור בור ענק.

מרגישים שהים עושה להם טוב. הים תמיד מרגיע.

דייג אוהב דגים?

אני נגשת לדייג המבוגר עם השיער הכסוף.

הצלחת לדוג? שאלתי אותו.
רק דג אחד. ארס. ענה לי.

את הארס אני מכירה היטב. התחביב של אבא היה דיג ובילדותי אהבתי להצטרף אליו.
לאבא היתה חכה גדולה ולי חכה קטנה. אהבתי להמתין בסבלנות עד שהמצוף היה נעלם, אבל ממש שנאתי כשדג עלה בחכה. ומהארס פחדתי במיוחד.
הארס שוחה קרוב לחוף לכן קל לדוג אותו עם חכה. הבעיה שהוא מלא בקוצים ובקוצים שלו יש ארס. צריך להיזהר מאוד כשמוציאים אותו מהקרס וכמובן מאתגר לנקות אותו.

הצצתי בדג שבדלי וצילמתי.

כנראה שנראיתי מאוכזבת כי הדייג הצביע על הדייג השני ואמר: הוא הצליח לדוג שני בורי גדולים. כדאי לך לראות, הם מאוד יפים.

יפה שראה שאני כה מתעניינת, חשבתי כשהתרחקתי.

שלום, ברכתי את הדייג השני.
שלום ענה בחשדנות.
הצלחת לדוג? שאלתי.
מממ בערך, ענה לי.

בערך זאת לא תשובה, חשבתי לעצמי. האיש לא מעוניין בשיחה, זה ברור.

הדייג השני אמר שדגת שני בורי, הלשנתי.
מממממ ברררר מלמל הדייג.

הסתכלתי מסביב, שום דלי לא נראה באופק.

איפה הם? התעקשתי. אפשר לראות?
לא, ענה הדייג. הם סגורים בתיק בתוך מקרר.

מקרר? בטח בקושי ציידנית. איזה איש מוזר חשבתי לי בדרכי חזרה לדייג הראשון.

נו? שאל אותי, ראית?
לא. עניתי, הוא לא מסכים להראות.
הוא מפחד מעיין הרע, אמר הדייג.
אה, אמרתי כי לא היה לי משהו אחר להגיד אבל בלב חשבתי: אז למה שלחת אותי אליו?
את אוהבת דגים? שאל אותי הדייג הזקן.
ממממממ זה תלוי עניתי.
שתיקה. נראה היה שהשיחה הסתיימה.

אתה מגיע לכאן כל יום? שאלתי ולא ציפיתי לסיפור שהגיע כתשובה.
אחרי שאני שם את הילדים בבית הספר, אני משתדל להגיע, אבל לא תמיד מספיק. אני גר רחוק. אחרי הלימודים צריך לקחת אותם לשיעורים פרטיים וגם לשיעורי רכיבה על סוסים.
ילדים? שאלתי. בכל זאת, האיש כבן שבעים.
כן. אני מגדל את הילדים של הבן שלי. שלושה. אישתו התאהבה בבדואי ונעלמה איתו.
מאז לא חזרה.
זה היה לפני חמש שנים. היא לא ביקרה את הילדים אפילו שבית המשפט קבע לה יום ביקור אחד בשבוע.
הקטן היה בן שבעה חודשים כשהיא עזבה, היום הוא בכיתה א'. הם שלושתם תלמידים מצוינים וחשוב לי שיצליחו בחיים.
למה האבא לא מגדל אותם, שאלתי
הבן שלי התחתן שוב. יש להם ילד ואישתו בהריון. אישה לא אוהבת את הילדים של אישה אחרת. ככה זה. אז אני מגדל אותם.

יש היום דגים בים? איש שעבר מאחורינו קטע את השיחה.
מי יודע? הים הוא סוד, ענה לו הדייג, כמו אישה.

בחסות האירוע נפרדתי מהדייג והמשכתי לדרכי.

סיפרתי לרונן וליהודה על הדייג.
לכל הדייגים יש משפטים כאלה, אמר לי יהודה.
את מזכירה לי את הכנרת. יפה, רגועה, אבל מתחת זרמים סוערים.
מה? צחקתי. מאיפה זה?
אבא גנוב, אמר לי יהודה. את לא מכירה?

חוף גדור – מקום מושלם לפיקניק בשבת:

השמש הנעימה, החול הנקי, הנוף המשגע ותנועת גלי הים, כל אלה כמובן פותחים את התיאבון.
היו שם ביצים קשות, קציצות, ירקות ותירס ולקינוח תמרים, ממתקי שוקולד מעולים שדידי מכינה משוקולד ללא סוכר, מחית פיסטוק וכל מיני דברים.
באמת אני צריכה לבקש ממנה מתכון.
אני הבאתי את עוגת הבית שלנו, שהספקתי לאפות אתמול: טורטה קפרזה.
עוגת שוקולד מדהימה ללא גלוטן, מכילה שוקולד מריר ואיכותי על בסיס קמח שקדים. מקור המתכון בקאפרי שבאיטליה.

על חוף הים הזמן עובר מהר. השמש כבר מתחילה לשקוע. אנחנו מחליטים לחזור דרך החוף.

בין המפרץ בו אנחנו נמצאים, לחוף הראשי, יש מעבר צר.
בין שני המפרצים סלעי כורכר ענקיים יוצרים לגונות קטנות ומקומות מוצלים.
מסתבר שבין הסלעים מבלים פה….נודיסטים.
זה סבבה לגמרי מצידי, מפרגנת. רק מתריעה מראש כדי שתחליטו אם מתאים לכם לעבור מכאן עם הילדים.
אחרי שאנחנו עברנו בטעות דרך חוף נודיסטים ביוון, הילדות שלנו כבר פחות מתרגשות מנודיסטים,
בעיקר אם הם נימולים.

את הדרך לכיוון כביש החוף עשינו דרך שבילי ה – 4X4 החוליים שמעל מצוק הכורכר.

הנוף יפיפה, מצד אחד גבעות פראיות ושדות ומהצד השני הים. חלק מהמעברים מאתגרים.
לפרייבט אין סיכוי לעבור פה. הסוברו XV שלנו עברה בהצלחה את החול העמוק. הכביש מסתיים בחוף של כושי במכמורת.

שמורת טבע גדור – מתכון טיול

מיקום: מרכז הארץ, בין גבעת אולגה למכמורת
מסלול: קווי (הלוך חזור)
אורך: לבחירה. אפשר כ– 2 קילומטר, אפשר הרבה פחות
משך מסלול: כשעה, אפשר הרבה יותר אם משלבים בילוי בחוף.
נקודת התחלה: בוויז – שמורת גדור
נקודת סיום: כנ"ל
בכמה מילים: זה לא בדיוק טיול, נכון יותר יהיה להגדיר כבילוי בטבע. מצוק כורכר משגע עם נקודות תצפית עוצרות נשימה, חוף ים נסתר ומיוחד. מקום מושלם לבילוי יום שבת כשאין כוח לטיול ממש, אבל כן רוצים לבלות בטבע. נפלא לפיקניק.
עונה: כל עונות השנה, בקיץ – כבילוי בחוף ים, בעונות המעבר ובחורף כטיול קליל.
דרגת קושי: הכי קל שיש. מתאים לכל הגילאים.
כלבים: מתאים מאוד.
המלצות מחוץ למסלול:
1. הדיונות של בית ינאי – פוסט מומלץ על הטיול
2. גלידת תל חנן – בתחנת הדלק של גבעת אולגה מסתתר סניף של הגלידה הזאת. כל מי שהיה ילד בשנות ה- 70 באזור חיפה, מתגעגע לגלידה הלבנה והרכה, מעליה סירופ שוקולד או פטל והכי טוב – שניהם. המהדרין יבקשו קצפת מלמעלה.
3. תצפית על כרישים בשפך נחל חדרה – לא רחוק מכאן נמצא פארק נחל חדרה. בקצה המערבי של הפארק, סמוך לארובות חברת החשמל אפשר בימים טובים, בעיקר בחורף, לראות כרישים או יותר נכון את הסנפיר המשולש והמפחיד שלהם. מכניס את הילדים לריגוש היסטרי ואני מודה שגם אותי.
משפט סיכום: אפשר לעשות וי על שבת בטבע בלי להזיע אפילו טיפה. העיקר שהילדים לא היו במסכים וכבונוס פגשנו ענף במשפחה שאהוב עלינו במיוחד.
מדד נקיון: 9
מדד צפיפות: 9. בשבת שמשית באמצע חודש נובמבר לא הורגשה בעיית צפיפות, היה נעים מאוד.
ציון כללי: 9+
המלצה על טיול מים שהוא פשוט חובה – כאן נכנסים לפוסט על עמק המעיינות

הפוסט מוקדש לאריק טוב הלב והנאמן, שנמצא עכשיו בגן העדן של הכלבים
נתגעגע אלייך, אריק.

הפוסט שמורת טבע חוף גדור – טיול קליל במרכז הארץ הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

איך הכל התחיל?
במקרה, כמו שאומרים.
יום אחד הבחנתי שהילדות שלי נראות כמו פיקסלים וחיוורות כמו דף חדש באפליקציית וורד.
כמה אפשר להיות קבורים בתוך הזום?

לא יודעת מה נפל עלי, בטעות חשבתי בקול רם:
אולי נצא ליומיים טיול בשביל ישראל? שמעתי את עצמי אומרת.
בסוף השבוע? שאלו הילדות באכזבה
לא, עניתי, באמצע השבוע.
יש! בטח! הילדות בשמיים.
שזאת ההוכחה החותכת לכמה הזום מוצלח.
הן מוכנות ללכת יחפות על גחלים לוהטות, בתנאי שבתמורה יפסידו שיעור חשבון עם המורה רותי.

מיד חטפתי רגשות אשם שאני גורמת להן להפסיד לימודים,
ובנוסף ציינתי לעצמי שאני חייבת להפסיק לחשוב בקול רם.

אין ספק שמגיע לי כעונש, לישון באוהל על שביל ישראל.
אבל איפה לעזאזל השביל הזה?

השביל הזה מתחיל כאן:

מסתבר שמאז שסגרו את נתב"ג בגלל הקורונה, שביל ישראל הוא ה-חו"ל החדש, ה-טיול אחרי צבא, ה-טרק למשפחות מגניבות.
בקיצור, כל מה שאני לא.
יש שתי קבוצות פייסבוק פעילות מאוד שמתמחות בנושא. מיד הבנתי שהקבוצה בשבילי היא זאת למשפחות ולטיולי יום.
בקבוצה הזאת מחלקים את השביל למקטעים של 103 במקום ל-56.
הם ממליצים לצאת לסיורים קלים על השביל ליד הבית.
בקיצור, נחמדים.

אבל לא מצאתי את הידיים ואת הרגליים.
צירפתי למיזם את דודי שגם הוא בחל"ת וביתו, כמו שתי בנותיי, מוכנה ללטף נחש בשטח, בתמורה לחופשה מהזום.

בנוסף פניתי למומחה מספר 1.
עזרא ביטרן, בן זוגה של חברתי דוית, שעשה את שביל ישראל עם שלושה מארבעת ילדיו.
בימים כתיקונם הוא מדריך טיולים בקירגיסטן, קולומביה, לפלנד ואיפה לא.

עזרא בחור רציני.
הוא קבע תאריך לטיול, וזימן את דודי ואותי לפגישה יומיים לפני המועד המתוכנן.
הינה, ליום הראשון בחרתי מקטע מעניין ולא קשה, אמר לנו.
מג'אסר א – זרקא לחוף בית ינאי.
אני מכירה את הכביש בין שתי הנקודות, חשבתי לעצמי. זה מרחק מטורף.
מה אורך המסלול? שאלתי בפחד.
ממש כלום, אמר עזרא. 20 ק"מ.
לשני הימים ביחד, כן? שאלתי בגרון ניחר
מה פתאום? אמר עזרא. את צוחקת איתי?

הסתכלתי על דודי. אנחנו מבינים אחד את השנייה אפילו בלי מילים. כלומר הבנתי שאין מצב שהוא עושה 20 ק"מ ביום ובנוסף שאין מצב שהוא זה שאומר את זה לעזרא.

לקחתי נשימה עמוקה ולמרות שידעתי שאני פוגעת במיתוג שלי כטיילת, מיתוג שעבדתי עליו קשה, אמרתי:
עזרא, אין מצב. אתה לא מסתכל בשביל ישראל הנכון. בשביל ישראל שלי כל מקטע סביב 7 ק"מ.
גם עזרא לקח נשימה עמוקה ובגלל שהוא כזה מלך, בחר שלא להלבין את פני.

אז אפשר לעשות דרך קצרה ונעימה מקיבוץ דן עד נחל שניר, הציע. חצי מהמקטע הראשון.
השתגעת? אמרתי. בנחל שניר יש עכברת.

עזרא שוב לקח נשימה עמוקה והפעם גם הכין לכולנו רום עם קמפרי.
את יודעת מה? אמר
אפשר לעשות קמפינג בכנרת.
מעולה! נהדר! צעקתי, ובלב חשבתי: הכל רק לא ללכת 20 ק"מ ביום ולמות מעכברת.
ודודי? דודי זרם.

ככה יצא שמצאתי את עצמי בקמפינג בכנרת.

התארגנות לקמפינג – רשימת ציוד ועוד:

אוהל – אין לי
מזרנים – אין לי
רשת צל – אין לי
כיסאות מתקפלים – אין לי
שולחן מתקפל – אין לי
תאורה – אין לי
מקום להשאיר את הכלבה – אין לי

עזרא המלך פתר את כל הבעיות בשנייה. אני אביא לכם את מה שחסר, הוא אמר.
ואת הכלבה, תביאו אתכם.

מזל שיש לנו גם כמה דברים משל עצמנו:
מחצלת – יש
צידנית – יש
שקי שינה – יש
את האוכל אנחנו מחלקים ביננו.
זהו. זה קורה.

ואז דודי התחיל לעשות בעיות.
הוא החליט שצריך לטייל ביום הראשון.

הירדן ההררי:

אנחנו קובעים להיפגש בירדן ההררי, שם נכין תה ואז נחליט לגבי הטיול שדודי מתעקש עליו.

לא יאמן שסוף אוקטובר. חום אימים, ממש כמו בשיא הקיץ. קשה לעזוב את המזגן שבאוטו.

סעו אחרי, אומר עזרא וממשיך לנסוע בשביל העפר עד למפגש עם הנחל.
האדמה מסביב יבשה כל כך, מחכה לגשם הראשון.
מתחת לעצים נח לו עדר גדול של פרות.
הגבעה שמולנו מלאה בחצבים פורחים כל עמוד בשלב שונה של פריחה.
והינה הירדן מלא במים, הזרימה חזקה.
כמה טוב שהחורף הקודם היה עשיר במים.

עזרא מכין תה בפינג'אן.
בשבילי בלי סוכר, אני אומרת.
כולם מסתכלים עלי במבט כועס, רק עזרא שאי אפשר להוציא אותו משלוותו אומר:
אין בעיה. אמזוג לך ואז נוסיף סוכר.
התה טעים ורותח ועזרא מוזג אותו לכוסות נירוסטה קטנות שהביא מהודו. יש להן תחתית כפולה ובתוכה מוסתר פעמון.
מי שרוצה תוספת מצלצל בפעמון.
כולנו מצלצלים.

לאורך הירדן עצי אקליפטוס מרשימים, עליהם מפיקים צליל מיוחד ברוח, צליל שאפשר לשמוע רק באזור הכנרת.
תוך רגע אני חוזרת להיות ילדה. הינה אני על שפת הכינרת עם אמא ואבא ואחותי הקטנה.
אבא מנפח את סירת הגומי עם מפוח רגלי.
טססס סטססס משמיע המפוח קול עם כל דריכה.
אחותי ואני כבר בקושי יכולות להמתין עד שהסירה תתנפח.
אבל לאבא יש סבלנות והוא ממשיך לדרוך על המפוח, עד שהיא מלאה לחלוטין.
אבא מכניס את הסירה למים ושתינו קופצות פנימה.
בגלל שאני הבכורה יש לי זכות ראשונים על המשוט היחיד. אני מתיישבת בקידמת הסירה וחותרת במרץ.

נו? אז מתחילים את המסלול?
קולו של דודי מעיר אותי מהמחשבות, והסירה ואבא מתפוגגים כלא היו.

אנחנו הולכים לאורך הנחל. יפה כאן אבל חם מאוד, השמש מעלינו ואין צל.
אנה הכלבה מתמלאת בקוצים וקשה לה ללכת,
ואז רותם מדווח שראה נחש.
זהו. אני אומרת. לא רוצה לטייל כאן.
אבל דודי רוצה לטייל.
ניסע מכאן לעין דבשה, הוא אומר.

עין דבשה:

נחל קטן, צלול ומקסים הנמצא במורדות הגולן, בין גונן לגדות.

אנחנו צועדים במים הקרירים במעלה הנחל, המים נעימים ומצננים את החום.
על גדות הנחל צמחיה עשירה. אפשר לראות כאן שיחי פטל, עצי תאנה, נענע פראית שמריחה כמנטה חריפה, עצי דולב ועוד.
המסלול קצר ומוצל ומתאים לכל הגילאים.

בתחילת המסלול פינת ישיבה עם ספסלים. שם פגשנו חבורת פנסיונריות שברכו אותנו לשלום.
המסלול מאוד מומלץ אך לא בפני עצמו, אלא כחלק מטיול באזור. הוא דומה מאוד לעין תינה שנמצא כמה דקות נסיעה מכאן, בהמשך הכביש. עין תינה מעט מאתגר ממנו.
אם יש לכם ילדים ממש קטנים כדאי לבחור בעין דבשה, אם לא – עין תינה מרשים יותר.

קמפינג בכנרת – באיזה חוף להתמקם

החופים היפים, כך אומרים, נמצאים בצידה המזרחי של הכנרת – באזור קיבוץ עין גב.
מי שמכיר אותי יודע שאני משקיעה במחקר לפני שיוצאת לטיולים. ואכן, תחקרתי לעומק מספר מומחים בתחום.
כולם המליצו פה אחד על חוף סוסיתא.
טוב, כדי למנוע אכזבות מעדכנת שנכון לחודש אוקטובר 2020, חוף סוסיתא סגור למבקרים. חבל לנסות. אין אפילו פרצה בגדר.
אז עברנו להמלצה הבאה בתור: חוף כורסי.

חוף כורסי שנמצא קרוב לעין גב, התאחד עם החופים חלוקים ולבנון, ויחד הם הפכו למתחם גדול לקמפינג.
החיובי – החוף לא עד כדי כך מוסדר. כלומר, יש פחים, ברזיות, תאורה, מקלחות ושירותים, אבל בכל זאת נשארה תחושה של טבע. החוף בהחלט לא מפונפן. אפשר להכניס כלבים ומבחינתנו זה יתרון עצום.
השלילי – אפשר להשתדל קצת יותר עם הניקיון, בעיקר של השירותים אבל לא רק. מערכת הכריזה התריעה על היות החוף שקט, כלומר אסור להשמיע מוסיקה ועדיף גם לא לצעוק.
בואו, הדבר הכי מרעיש בחוף היתה הכריזה הזאת, שהביאה את הקריזה.
אם אפשר להפסיק את ההתראות בשעה 21:00 זה יהיה מקסים. תודה.

באיזה מקום להתמקם בחוף:

יש תורה שלמה שעוסקת בבחירת המיקום לזולה. אצל המנוסים זה כבר בדם והם מוזמנים לדלג, אבל אם אתם מתחילים כמוני, ממליצה שתקראו בתשומת לב.
בחירת המיקום לזולה – עשרת הדברות, במקרה יצאו לי עשרה סעיפים, אז זרמתי עם הדברות:
• שטח – כמה שיותר ישר ובלי אבנים.
• שולחן – אם לא הבאתם, כדאי שיהיה לפחות שולחן אחד של החוף.
• תאורה – מומלץ להתמקם ליד עמודי תאורה, אבל לא קרוב מדי. התאורה דולקת כל הלילה והאוהל לא אטום.
• צל – רצוי להתמקם מתחת לעצים. הם מצלים, אפשר לקשור אליהם את רשת הצל שהבאתם וגם ערסל אם שיחקתם אותה. גם חבל ליבוש מגבות.
• מים זורמים – חשובה קרבה לברזיה/מים זורמים, אבל לא יותר מדי כדי שלא יעמדו לכם על הראש כל שוטפי הכלים בחוף.
• שירותים/מקלחות – כנ"ל.
• פחים – בקרבת פחים אבל לא עליהם.
• נוף – בקרבה סבירה לכנרת, הרי באנו לראות את הנוף ולא את החניה.
• ניקיון – שהאזור יהיה נקי
• והכי חשוב – לשים לב מי השכנים שלכם לזולה.

אגלה לכם סוד.
בכל מקום שאני מגיעה אליו, מלון, וילה או אפילו חושה בסיני – קודם כל אני לא מרוצה.
ככה אני, רואה מיד את כל הפרטים, גם השוליים ביותר והלא מושלם קופץ לי לעיניים.
אז יש לי רוטינה קבועה. אני מבקשת לראות חדרים נוספים ורק אחרי שאני בטוחה שהדשא של השכן לא ירוק יותר, אני מרוצה.
בדרך כלל אני בוחרת בחדר הראשון שקיבלתי.
אז זהו, שמסתבר שהרוטינה הזאת לא פוסחת גם על הקמפינג.

עזרא מיד מצא מקום לזולה, מתחת לארבעה עצי צאלון גדולים.
יצאתי מהאוטו, עשיתי סיבוב ועיקמתי פרצוף.
לא קשה להבחין שאני לא מרוצה.
כמו שאמר דודי: עדיף שתהיי מרוצה כי ההבדל אצלך בין מרוצה ללא מרוצה הוא ענק. אין אמצע.

עזרא מנסה לשווק לי את המקום, כאילו היה מתווך נדל"ן.
רונן שותק ונשאר באוטו, מוכן לתזוזה. הוא הרי מכיר אותי טוב מכולם ויודע שאי אפשר לצאת מזה.
כשעזרא מבין שכלום לא יעזור הוא משאיר נציגות במקום, ונוסע לחפש אופציה נוספת.
המקום האחר מקסים אך בשיפוע גדול ומלא באבנים שאי אפשר להזיז. בתוך המים גדלה צמחיה כך שהגישה לשחייה לא נוחה. כמובן שחזרנו למקום הראשון.
עכשיו אני מרוצה.

נותר רק להקים את הזולה:
למקם את רשת הצל בהתייחס לכיוון עליית השמש מחר בבוקר, לפרוש מחצלות, לפתוח אוהלים ולסדר בתוכם את המזרנים ושקי השינה.
אני רציתי אוהל נוסף כחדר ארונות והלבשה, נוח מאוד לבחורות יש לומר.
ליתר בטחון הבאתי לי כרית ולכולנו סדינים.
אל תגלו לעזרא.

עכשיו נשאר רק להנות:

סוף סוף נכנסנו לכנרת.
כבר כמעט שקיעה והמים שקטים, צבועים בורוד וזהב.

כל כך יפה כאן. שנים שלא שחיתי בכנרת. היא מלאה במים ויש כאן ציפורים יפיפיות. ומסביב, אנשים נחמדים. משפחות עם ילדים, זוגות.
אני מגלה שקשה יותר לשחות במים מתוקים מאשר במי ים, כי המלח מציף.
כמה אנשים לידי משליכים חכות למים.
גם רעי, הבן של עזרא תפס לו עמדת דיג שלא יזוז ממנה ביממה הקרובה.
אני אוהבת להביט במצוף שנע על הגלים, דרוכה לקראת הרגע שיצלול. הדגים קטנים ומי שמצליח לדוג משחרר אותם חזרה. מזל.

שלושה גברים בהריון מתקדם מתקרבים למים, הם סוחבים מזרן ים ענק שנראה כמו מזרן זוגי של מיטה. לאחד מהם בקבוק וויסקי ביד.
הם מנסים להישכב על המזרן יחד עם הבקבוק, ללא הצלחה, מתייאשים ויוצאים מהמים, גוררים את המזרן הכבד.
אני כמעט טובעת מצחוק.

מתוך המים אפשר לראות את הרי הגולן המרשימים ומעליהם מתחיל לזרוח ירח עגול וגדול.
מהגדה השנייה נדלקו האורות בבתים של העיר טבריה.
החוף שלנו פרוש מולי ואני רואה שדי מרווח פה. אולי כי אמצע השבוע והפתיחה של הסגר עדיין לא הושלמה. אולי לא כולם יודעים שאפשר כבר לעשות קמפינג.
כך או כך, טוב שלא צפוף כאן. לכל אוהל יש מרחב מחיה, יש כאן גם כמה קרוואנים. חלקם מרשימים מאוד.

אנחנו יוצאים מהמים ומתחילים לארגן ארוחת ערב, כדי לא לפגוע ברגשות הצמחונים לא אפרט מה הנחנו על הגריל.
היה טעים אש.
אנה הכלבה כל כך התלהבה מהאוהל, נכנסה אליו והציצה מידי פעם מהפתח, מחייכת.
ייתכן ונקנה לה אוהל קטן ונמקם בסלון.

להפתעתי, למרות שהתכוננתי ללילה לבן, הצלחתי בסופו של דבר להירדם כשאנה ישנה על המזרן, ביני לבין מיקה.
התעוררתי מעט אחרי הזריחה והצצתי לכיוון המים מחלון האוהל.
רעי כבר בעמדה שלו דג, כאילו לא הפריד הלילה בין אתמול להיום.

המים שטוחים כמו פלטה, אף גל אחד לא מזיז אותם.
צבע המים והשמים התאחד ליחידה אחת קסומה.
על צמרות העצים שהציצו מתוך המים עמדה להקת ציפורים קטנטנות. על האבנים בחוף ענפה לבנה.
בתוך המים שט לו קורמרן שחור, שבטעות חשבתי שהוא ברווז. מידי פעם צלל ונעלם, כנראה בעקבות דג.
רעי ואני נכנסנו למים ושחינו לעומק. רק שנינו ערים בכל החוף הזה.

חזרנו לזולה, עזרא הכין קפה שחור ולאט לאט התעוררו כולם.
דודי נסע למכולת שבקיבוץ עין גב והביא ביצים ועגבניות לשקשוקה. גם שקיות קרח אותן הכנסנו לצידניות.
עזרא הכין שקשוקה מהסרטים.

על שפת המים הקמתי את אוהל הים, ליד עץ אקליפטוס, ככה שישבנו ממש על שפת ים כנרת, מתחת לדקל שפל צמרת.

היום עבר בנעימים עם טבילות רבות בכנרת, שבכל שעה נראית קצת אחרת, אבל תמיד כל כך יפה.
אולי נשאר לילה נוסף? שאלתי כשאכלנו ארוחת צהרים מאוחרת. הופה! צחקו כולם.
מי היה מאמין שכל כך אהנה כאן.

פירוק הזולה לוקח שניה.
זה די מדהים כי ההכנות והאריזות נמשכו יום שלם, ההקמה לקחה זמן והינה הכל מתפרק ברגע, כאילו לא היה.

שנייה לפני שנסענו, כשכבר היינו באוטו, עצר לידינו רכב.
מתוכו יצאו זוג צעירים וכלב.
הם הסתכלו על הזולה ונראו מרוצים.

מצאתם את הזולה המושלמת, אמרתי להם.
איזה כייף, אמרה הבחורה.
יש כאן צל? היא שאלה
ברוב שעות היום, עניתי.
כמה זמן תהיו פה? שאלתי אני
אין לנו מושג, אמר הבחור וחייך, זה לא שיש לנו עבודה לחזור אליה. כלום לא מחכה לנו.

כשהתחלנו בנסיעה הביתה חשבתי לעצמי שאפשר לראות בזה יתרון, שכלום לא מחכה לנו.
הינה, בזכות החופש הזה מצאתי את עצמי עם המשפחה והחברים, בסוף חודש אוקטובר, באמצע השבוע, בקמפינג בכנרת.

ומיד התחלתי לתכנן את ההרפתקה הבאה.

אוהבים קמפינג ליד המים, אבל מעדיפים חדר על המים בסיני המדהימה? פוסט על החופשה המשפחתית שלנו בסיני
אוהבים טיולי מים? פוסט עם המסלול הכי יפה בארץ – נחל כזיב 
מחפשים חוף ים מדהים במרכז הארץ שאפשר לשלב בו טיול קטן? פוסט על שמורת הטבע חוף גדור

קמפינג בחוף כורסי – מתכון טיול:

מיקום: בגדה המזרחית של הכנרת, צפונית לקיבוץ עין גב.
אופי החוף: רצועת חוף ארוכה המאגדת בתוכה שלושה חופים – כורסי, חלוקים ולבנון. חוף מוסדר אבל לא מפונפן. אפשר למצוא כאן מקלחות + שירותים, עמודי תאורה, ברזיה, שולחנות פה ושם, שירות פינוי אשפה. אין שירותי הצלה.
משך הקמפינג: כמה שתרצו. אחרי כל כך הרבה טרחה בהכנות חבל להישאר רק לילה אחד.
בוויז: חוף כורסי.
בכמה מילים: קמפינג בכנרת הוא פשוט יחסית מהסיבה שמימיה מתוקים. ככה שמי שלא אוהב מקלחות ציבוריות הרוויח. הכנרת כל כך יפה ותמיד מעניינת – היא משתנה מרגע לרגע.
עונה: עונות המעבר. בקיץ חם פה למות ובחורף, נו. מי עושה קמפינג בחורף.
דרגת קושי: הכי קשה לארוז לקראת הקמפינג.
כלבים: מתאים מאוד.
מידע שימושי: בקיבוץ עין גב הסמוך מכולת נוחה להשלמת חסרים. מול הקיבוץ מרינדו -קצביה/מעדניה/מסעדה משובחת במיוחד. המסעדה מתפקדת כרגע במתכונת טייק אווי.
המלצה מחוץ למסלול למתעקשים לטייל, לכל המקומות – הכניסה ללא תשלום:
1. עין דבשה או עין תינה – שניהם מסלולים מקסימים וקצרים ככה שאת לא מרגישה גמורה עוד לפני הקמפינג.
2. גן לאומי סוסיתא – אתר ארכיאולוגי מרהיב ביופיו, לטעמי אחד מהיפים בארץ. נמצא מעל קיבוץ עין גב. כמו בכל מקום בגולן – שימו לב לא לצאת מהשבילים. סכנת מוקשים. האתר אינו מוצל. מומלץ מאוד לקראת השקיעה.
עלויות: אנחנו היינו כ-26 שעות, לילה אחד – התשלום היה 67 ₪. בהחלט סביר לארבעה אנשים. בכניסה לוקחים פתק, ממש כמו לחניה ובסיום משלמים במכונה ביציאה. ממליצה לשלם במחסום היציאה משום שהמכונה שלפני עשתה בעיות.
משפט סיכום: בפעם הבאה נגיע לפחות ליומיים.
מדד צפיפות: 9. בסוף חודש אוקטובר, בשלהי הסגר השני ובאמצע השבוע – היה ממש מרווח. הבנתי שלקראת סוף השבוע המקום התמלא.
מדד נקיון: 8
ציון: 9

הפוסט קמפינג בכנרת – כל מה שצריך כדי להנות בקמפינג עם ילדים הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

בטח שמתם לב שנהיה מאוד צפוף במדינה שלנו. המדינה קטנטנה ואנשים בה הרבה.
אין מקום על המדרכות, הכבישים פקוקים, אי אפשר למצוא פיסת חול פנויה להניח עליה את המגבת בים בשבת,
להתחיל מסלול טיול בשעה 11:00? מיותר. אין מקום אפילו להשאיר את האוטו.

מוצאת את עצמי מחפשת מסלול טיול לפי מילות חיפוש: מסלולים שאף אחד לא מכיר. עוד רגע אתחיל לחפש לפי טיולים שאף אחד לא רוצה.
ופתאום ביום ה – 84 לחל"ת הברקה! נעשה מהלימון לימונדה!
אנחנו ממילא מובטלים והילדות יצאו לחלוטין מהשוונג של הלמידה בזום. אז נטייל באמצע השבוע.

והכי כייף בקיץ – טיול רטוב. הזדמנות נהדרת לטייל בעמק המעיינות שידוע כמקום שלא מומלץ להתקרב אליו בסופי השבוע.

יום גדול ממתין בפתח זה היום שלה – נחל הקיבוצים:

עמק המעיינות.
עד לפני עשר שנים הוא היה סתם עמק בית שאן והבית של הגבעתרון.
אלא שאז תושבי המקום כנראה עשו קורס בשיווק, והבינו שמיתוג הוא השחור החדש.
אף אחד לא רוצה לטייל בעמק בית שאן אבל כולם ירצו לטייל בעמק המעיינות.
מאז אי אפשר להתקרב למקום בשבת, פשוט אין מקום.

אז בבוקר יום שלישי אנחנו מחנים את האוטו מתחת לעץ בכניסה לנחל הקיבוצים.
די ריק פה. כמה אנשים שוחים בנחל תכול נחמד והגזלן כל כך פנוי שהוא מתנדב להסביר לנו איך כדאי לטייל פה ומאיפה להתחיל.
אנחנו מתקדמים בשביל הסלול. משמאל הגלבוע עצום וגאה. חם מאוד.
הצמחייה צהובה. ובתוך הצהוב הזה הכחול של הנחל. שקט. ציפורים מצייצות. קרוב לסוף השביל אנחנו נכנסים למים.
מכאן נעשה בשחייה את כל הדרך חזרה.

המים קרים ונעימים וכל הנעימות הזאת גורמת לנו לצחוק.
על גדות המים סופים גבוהים ואקליפטוסים, צמחי פטל ותאנים.
במים רק אנחנו והדגים שמדגדגים את כפות הרגליים. וגולת הכותרת – מתחת לכבישים הקטנים עובר הנחל לצד השני דרך צינור גדול.
הצינור הזה משמש כמגלשת מים וזה היסטרי. כל כך כייף שאנחנו חוזרים שוב ושוב לצינורות, עד לצינור האחרון בו מסתיים המסלול. מזמן לא צרחתי ככה בצחוק.

יום גשום כבר סוף עונה – עין מודע:

אנחנו רעבים מאוד. עולים לאוטו וממשיכים למעיין קרוב ששמו עין מודע, שם נוכל לאכול על שפת המים.בדרך אנחנו עוצרים ליד שדה חמניות. הן נבולות כבר. חבל, לא יהיו לי תמונות עם חמניות צהובות וחייכניות כמו לכולם.
אני קוטפת מראש הפרח שני גרעינים כדי להראות לילדות מאיפה הם נולדים.
עוצרת בהמשך ליד שדה עגבניות. הן אדומות וחמודות ואני מתכופפת לצלם אותן מגובה האדמה, מתפללת שלא יפתיע אותי נחש.

היי
מישהו קורה לי.
אני מסתובבת ורואה קיבוצניק בתוך טנדר גדול, על ראשו ראסטות ובנדנה.
אני מנסה לכסות את הטוסיק עם הגופייה, אבל היא קצרה מידי.
מה חשבתי לעצמי כשיצאתי מהנחל ונשארתי בבגד ים? ברור שלא חשבתי שיש בעמק הזה אנשים.
מנסה להגיע להחלטה מהירה אם להישאר בכריעה המביכה הזאת או להישכב בין העגבניות והנחשים ולהעלם.
היי. אני עונה ויודעת שהפנים שלי אדומות יותר מהעגבניות.
שתיקה.
אני מסתכלת על הקיבוצניק. הוא מקסימום בן 30, שרירי ושזוף. כשתגמר הסיטואציה המביכה הזאת לא אכניס יותר לפה אוכל לעולם, אני מבטיחה לעצמי. מקסימום כמה עלי חסה וגם זה רק בחגים.
את יכולה לקטוף עגבניות. הוא אומר.
מה פתאום? לא נעים לי אני עונה.
תקטפי לך. הוא אומר שוב.
זה השדה שלך? אני שואלת ורואה שעוד קיבוצניק הגיע, רכוב על טרקטור וחונה מאחוריו.
אולי יש עוד כמה חברים שרוצים להסתכל על הבושה הזאת? אלוהים, למה הגופייה שלי כל כך קצרה?
כן. זה השדה של הקיבוץ. תקטפי לך עגבניות ותקחי הביתה.
תודה. אני מצייצת בקול חלוש.
הקיבוצניק מנופף לי לשלום ונוסע, הטרקטור נוסע אחריו.

רק עכשיו אני מעיזה להתרומם. קוטפת כמה עגבניות ונכנסת לאוטו.

ראית מה היה פה? אני שואלת את רונן שניצל את הזמן להתעדכן בחדשות.
לא. מה קרה? הוא מרים את הראש מהטלפון.
כלום, אני אומרת.

אנחנו מגיעים לעין מודע, סוחבים בחום את הצידנית הכבדה.
איזה יופי. חוץ מאיתנו ומפלוגה ח' 2 ממש ריק פה.

אנחנו כל כך רעבים.
אני אוכלת: ביצה קשה, ירקות, פשטידת בטטה, קלחי תירס, אבטיח ועוגת בננה.
בביס האחרון נזכרת בהתחייבות בנוגע לאכילת חסה בלבד ונופלת לדכדוך.
לעומתי לפלוגה ח' 2 יש מצב רוח נהדר.
הם מאוד אוהבים מוסיקה ויש להם ברוך השם רמקולים עוצמתיים.
בחוסר ברירה אנחנו זורמים עם עומר אדם אבל כשהם שמים את דקל ועקנין אני שולפת את הקטנה מהמים ומודיעה לכולם חגיגית שממשיכים הלאה.
את העגבניות אני שומרת למזכרת.

שיר כאב – עין שוקק והשביל הרטוב:

הנוסחה של המטיילים – ככל שקשה להגיע יהיו שם פחות אנשים.
לכן אנחנו הולכים בשמש היוקדת לכיוון עין שוקק, שמרוחק יחסית מהחניה.
חם מאוד. משני צידי השביל שדות חרושים.
מרחוק רואים את קיבוץ ניר דוד.

כשהייתי קטנה טיילתי בקיבוץ עם אמא ואבא.
הגענו לכאן אחרי שבילינו בסחנה. החום היה בלתי נסבל.
שער הקיבוץ בזמנו היה פתוח ואפשר היה להיכנס לקיבוץ. והקיבוץ כמו נווה מדבר מלא בצמחייה ומוצל, עד שאפילו נהייה קצת קריר.
עמדנו על הגשרים מעל נחל האסי והסתכלנו במים.
המים היו כל כך שקופים שאפשר היה לראות את הדגים שוחים להם. על המים שטו ברווזים ואמא הראתה לי שני ברבורים לבנים. א
לה היו הברבורים הכי יפים בעולם ואני רציתי להסתכל עליהם שעות. בפעם הבאה ראיתי ברבורים רק 30 שנים אחר כך, באירופה.

בכל אופן, היום כבר אי אפשר להיכנס סתם ככה לקיבוצים ולהסתכל על המים. השער סגור והשומרים בכניסה מאוד קשוחים.

כל כך השתוקקתי כבר להגיע לעין שוקק, החום איום והילדות לא הפסיקו לקטר על מר גורלן. ואז הוא הופיע.
המעיין הכי יפה וצלול שראיתי אבר. מיקמנו את השמיכה ממש על שפת המים, בצל עץ תאנה ונכנסנו לשחות.

על המים היו פזורים עלי כותרת קטנטנים של פרחים צהובים. קשה לי לתאר את יופי המקום ואת נעימות המים.
אתם מכירים את התחושה שהלוואי ולא יגמר לעולם? אז כזה.
אחרי שנרגעתי התפנתי לבחון את שאר יושבי המעיין.
משפחה דתית, משפחה ערבית, שני בחורים צעירים עם נרגילה, שתי קיבוצניקיות צעירות מהממות בביקיני, שני גברים עם בקבוק ויסקי ו…מוסיקה.
הבקבוק כבר היה בחצי הגובה ונראה שלא היה להם ממש כוח לתת בדי ג'י. אז הם שמו גלגלצ. מאוד מגוון. הדורז, ר אי אם, אייל גולן, אליעד נחום ואז זה הגיע. מאיר אריאל.

שיר כאב, עובר ושב
איזה מזל אני שר עכשיו
שיר כאב כל פעם חוזר
אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר.

היש יותר מושלם מזה? מעיין צלול? מאיר אריאל? כמעט בכיתי מרוב אושר.
שני הגברים עם הויסקי שרו בקולי קולות. הם הכירו כל מילה.
אני הצטרפתי בעיקר בפזמון. גם רונן.
הבחורים עם הנרגילה חייכו והצעירות בביקני אכלו אבטיח והתנדנדו לצלילי המוסיקה.

אחרי שיא כזה, כבר אין לאן להתקדם.
נפרדנו מכולם והמשכנו לתוך מסלול קצר שחוצה צמחייה צפופה ומוביל לבריכה ענקית נוספת בה משתקפים עצי אקליפטוס.

בדרך הביתה הסתכלתי על העגבניות שקטפתי.
הלוואי שאפשר היה לשמור אותן לתמיד ולהיזכר ביום המקסים הזה, בעמק החם עם המעיינות הקרירים והאנשים שהם הכי לא הומוגניים.

נחל הקיבוצים – מתכון טיול

מיקום: עמק המעיינות, סמוך לקיבוץ ניר דוד
מסלול: מעגלי
אורך: כ – 2 ק"מ (1 בהליכה על היבשה, 1 בשחיה)
משך המסלול: כשעתיים
נקודת התחלה: בוויז – חניון נחל הקיבוצים
נקודת סיום: כנ"ל
סימון שבילים: סימון פנימי וברור. מהחניון ממשיכים בהליכה קצרה לבריכת הקיבוצים, ומשם בשביל סלול לאורך נחל הקיבוצים עד היכן שתבחרו. תכנסו למים וחיזרו לברכת הקיבוצים – הפעם בהליכה/שחיה.
בכמה מילים: טיול רטוב ומקסים, המים נעימים לאורך כל השנה, לאורך הנחל צמחיה עשירה ולעיתים נדמה שזה האמזונס בקטן (לא הייתי, אבל ככה דמיינתי), המים נקיים, בתחתית המים בוצה. לעיתים המים עמוקים ממש. חובה נעליים להליכה במים, בגד ים, מצופים לילדים שלא שוחים כהלכה, תיק נגד מים לשמירה על הסלולריים וכו. מי שלא מוכן להסתכן בהרטבת הציוד – שילך לאורך המים ויסבול או שישאיר באוטו. שמש מלאה לאורך כל המסלול, אין צל להצטייד בהתאם – כובעים, מים, קרם מגן מהשמש. גולת הכותרת: צינורות מים שעוברים מתחת לכביש משמשים כמגלשת מים מדהימה. איזה כייף! פיקניק וצל – סביב בריכת הקיבוצים, סמוך לחנייה.
עונה: כל עונות השנה, מלבד החורף. המים שומרים על טמפרטורה נעימה של 24 מעלות לאורך כל השנה, אבל בחורף קר מידי לצאת מהמים. מסלול הליכה במים המרעננים, לכן אפשרי גם כשחם. לקחת בחשבון הליכה כ- 20 דקות בשמש, ללא צל, עד תחילת המסלול הרטוב.
דרגת קושי: הכי קל בעולם, בתנאי שאתם יודעים לשחות.
כלבים: פחות (בגלל השחייה במים עמוקים, יחסית לזמן ממושך)
מדד נקיון: 8. על פניו ניראה נקי אבל מי שרגיש ללכלוך כמוני, יראה סמוך לגדות המים בקבוקי פלסטיק צפים ועוד.
מדד צפיפות: טיילנו באמצע יוני ביום חול בבוקר, היה ממש ריק ונעים. בסופי שבוע וחגים – עמוס כאן מאוד.
משפט סיכום: להתגלץ' בצינורות זה מושלם. נסו, אי אפשר להפסיק.
ציון: 9

עין מודע – מתכון טיול

מיקום: עמק המעיינות
מסלול: קווי (הלוך חזור)
אורך: מהחניה הליכה של רבע שעה. רוב הדרך בשמש הלוהטת.
משך המסלול: זה לא מסלול, זאת בריכה. עד שימאס לכם.
נקודת התחלה: בוויז – עין מודע
נקודת סיום: כנ"ל
סימון שבילים: סימון פנימי וברור. מהחניון ממשיכים בעקבות האנשים בהליכה קצרה עד לעין מודע.
בכמה מילים: מעיין הנובע לתוך בריכה גדולה יחסית, עמוקה מספיק כדי לשחות ורדודה מספיק כדי שמבוגר יוכל לעמוד בה. טמפרטורת המים נעימה מאוד. סביב הבריכה חורשת אקליפטוסים. בין העצים פזורים שולחנות קק"ל. מאוד נוח לעשות כאן פקניק. לטעמי צפוף ומסודר מידי. אפשר לוותר.
עונה: קיץ ואביב, כי בלי להכנס למים באמת שאין מה לעשות כאן.
דרגת קושי: קשה להתמודד עם הצפיפות והמוסיקה הרועשת.
כלבים: אפשר, אבל קחו בחשבון שאם יש לכם כלב זאב ענק ואתם זורקים לו כדור למים, כדי שיביא לכם אותו – יתכן והכלב יפגע בילד שבדיוק שוחה שם. במו עיני ראיתי.
מדד נקיון: 8
מדד צפיפות: טיילנו באמצע יוני ביום חול בבוקר, היו כאן יותר מידי אנשים שעשו על האש, שמעו מוסיקה וכו
משפט סיכום: אפשר לוותר, באמת שאין צורך להתאמץ ולהגיע לכאן. תשאירו את המקום לפלוגה ח' 2.
המלצה מחוץ למסלול: משני צידי הכביש המוביל לעין מודע וסביב שטח הבריכה עצמה – אפשר לראות שדות חמניות, גידולי עגבניות, אבטיחים, מלונים ותירס. הנוף נהדר, המראה מרשים והצילומים שתצלמו כאן יהיה מרהיבים. אל תקטפו בלי רשות, החקלאים כאן עובדים מאוד קשה כדי להצמיח חיים על האדמה.
ציון: 7

הפוסט עמק המעיינות – טיול רטוב ונפלא הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.