יצאנו למסע בן 3 שבועות שהתחיל והסתיים במדריד, אחת מהערים האהובות עלינו ביקום, ממנה המשכנו אל פיקוס דה אירופה ומשם אל חבל גליסיה הפראי.
בפוסט הזה אספר לכם על פיקוס דה אירופה שיכול להיות יעד בפני עצמו לטיול מרתק.

פיקוס דה אירופה – מידע כללי קצר:

שמורת טבע שנמצאת בנסיכות אסטוריאס, בצפון ספרד. אסטוריאס היפיפיה והירוקה גובלת מצד מזרח בקנטבריה, מדרום בקסטיליה ולאון, במערב בגליסיה ובצפונה נמצא מפרץ ביסקיה. הקרבה לאזורים האלה מאפשרת שפע של אופציות לטיולים נרחבים, האפשרויות כל כך רבות שחייבים להתמקד. אנחנו החלטנו להתמקם בפיקוס דה אירופה, שגם הוא עצמו ענק ולא ניתן למצות אותו בשבוע.
פיקוס דה אירופה מזכיר בנופיו הדרמטיים את הדולומיטים והאלפים, אבל פחות מתוייר מהם. רוב התיירים חובבי ההרים שמגיעים לספרד, בוחרים לטייל בפירנאים. זאת סיבה מספיק טובה עבורי להחליט ההפך, למרות שאני בטוחה שגם הפירנאים מרשימים מאוד.

עלות הלינה בעונת הקיץ הבוערת תהיה כ 150 יורו ללילה למשפחה בבית/צימר מקסים, האוכל זול בצורה משמעותית מהארץ, היין במסעדות עולה כמעט כמו מים ובסופרים תוכלו למצוא יין מעולה בשלושה יורו. מסלולי הטיול בטבע – בחינם. לעיתים תהיה עלות גבוהה על אמצעי התחבורה לנקודה מסוימת – רכבל, פוניקולר וכו. יש כל כך הרבה אופציות למסלולי טיול בטבע שאפשר בקלות לוותר עליהם.
נהוג לחלק את הביקור בשמורה לשני אזורים, סביבם נמצאים מוקדי הטיולים והאטרקציות המפורסמות, אם אפשר בכלל להגדיר טיול סביב אגמים, שחיה בנחלים או ביקור בכפרים קטנטנים, כאטרקציה. סביב העיירה פוטוס שנמצאת בחלק של נסיכות קנטבריה וסביב העיירה קנגס דה אוניס שנמצאת באסטוריאס. המרחק בין שני האזורים ברכב הוא כשעתיים לכיוון (ללא עצירה), בכבישי נוף מפותלים וצרים. לא מסע שנרצה לעשות ביום אחד. אנחנו בחרנו להתמקם ליד קנגס דה אוניס וויתרנו לחלוטין על אזור פוטוס מהסיבה שאנחנו לא אוהבים להחליף הרבה בתים במהלך הטיול ויש לנו חיבה לשהות ארוכה ומעמיקה באזור אליו אנחנו מגיעים.
האתר הרשמי של פיקוס דה אירופה למידע מקיף.

איך מגיעים לפיקוס דה אירופה?

יש אין ספור אופציות, אף אחת מהן אינה בטיסה ישירה. יתכן וזאת הסיבה שלא תמצאו שם הרבה ישראלים, אנחנו לא פגשנו דובר עברית אחד.

בטיסה – אפשר להגיע בטיסת קונקשן (לרוב דרך מדריד) אל שדה התעופה באסטוריאס שנמצא קרוב לעיר אוביידו, מקובל יותר להגיע אל שדה התעופה בעיר בילבאו שבבסקים (ולשלב עם טיול נפלא בסן סבסטיאן), יש עוד שדות תעופה באזור כמו זה שבעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה בגליסיה. אבל בואו לא נתפזר. מכל מקום יקח לכם זמן לא מבוטל לנסוע אל השמורה.
ברכב – שתי האופציות ההגיוניות הן מברצלונה או ממדריד. אנחנו בחרנו להגיע ממדריד כיוון שאנחנו אוהבים אותה הרבה יותר מאשר את ברצלונה ותמיד תמיד נשמח להגיע אליה. הנסיעה היא טיול בפני עצמו שכן הדרך יפיפיה.

הדרך ממדריד לפיקוס דה אירופה:

אנחנו מתחילים בנסיעה הארוכה לפיקוס דה אירופה שנמצא שש שעות נסיעה מכאן, בהנחה שלא עוצרים בדרך. בוחרים בכבישים ללא אגרה, כדי לחוות את הדרך היפה.
לאט לאט הנוף משתנה מצהוב, צפוף וצחיח, לשדות מוריקים וגבעות יפיפיות.
אנחנו יורדים מהכביש הראשי לכפר קטן, הרחובות ריקים ואנחנו מחפשים מקום לעצור בו ולשתות קפה.
המקום היחיד בכפר נראה נטוש, כמה כסאות פלסטיק מחוץ למבנה קטן, אבל בפנים – הפתעה.
המוני אנשים יושבים מול צלחות עצומות, עליהן מונחת ארוחת צהרים ענקית ושומנית.
צ'יפס, קבבים, כמה ירקות ועל כל הטוב הזה מונחות חתיכות חמון, אותן פורס בעל המקום בעדינות, דקיקות דקיקות, מרגל חזיר גדולה שמונחת על הבר בפתח המסעדה.
המסעדה מוקפת בצמחיה עשירה ונחל זורם מתחתיה. הנוף עומד בניגוד מוחלט לאווירה השמנונית שבתוכה.

אנחנו מוצאים מקום פנוי על הבר, בין כוסות הבירה הריקות, שנחות כאן עד שלמישהו יהיה זמן לפנות אותן לשטיפה.
בעל המקום שהוא גם המלצר, הברמן והקופאי, מתרוצץ משולחן לשולחן, בקושי מעיף עלינו מבט.
מזמינים קפה, באופן מפתיע יש לו אפילו חלב סויה. מיקה מזמינה מיץ תפוזים ובעל המקום סוחט לה אותם במסחטה ידנית ענקית, מסנן את בשר התפוז למיץ צלול מתוק וטעים. למיץ טעם ברור כזה, כמו התפוזים שהיינו קוטפים ישר מהעץ כשהיינו ילדים, לפני שהכל הפך למתועש ומהונדס.
אנחנו ממשיכים בנסיעה בין כפרים קטנים ושדות חמניות. את הכביש חוצות מידי פעם מכונות חקלאיות שלא ראיתי כבר שנים, מחוברות לטרקטורים ענקיים.

הכביש מתחיל לטפס על הרים עצומים, הופך צר ומפותל, הצמחייה צפופה, מצוקים מכל עבר והטמפרטורות צונחות. למרות היופי עוצר הנשימה, הנסיעה כבר קשה מאוד ואנחנו חייבים לעצור לרגע את רכבת ההרים הזאת.
עוצרים ליד אגם ענק בעיירה ריאנו Riaño שנמצאת בלאון (בקהילה האטונומית קסטיליה ולאון שמקורן בשתי ממלכות קדומות אבל זה לפוסט אחר), המראה מרהיב, אבל כל כך קר. אני מסתכלת על רונן מהבנות. כולנו לבושים בבגדי קיץ מינימליים איתם עזבנו את מדריד הלוהטת וכאן 14 מעלות בקושי. אנחנו מחלצים מערמת המזוודות כמה בגדים ומתכסים. האמת שבדקתי את מזג האויר לפני שיצאנו, אבל בחום של ישראל ומדריד, חשבתי שהאפליקציה טועה.

אנחנו נוסעים כבר שעתיים בכביש המתפתל הזה, מידי פעם חולפים על פני כפר קטן שמכיל בתים ספורים עתיקים ומטופחים, החצרות מלאות בפרחים וגידולי ירקות, על אדני החלונות עציצים משגעים. וכאילו לא מספיק נידח כאן, הוויז מפנה אותנו לכביש תלול שבקושי מספיק לרכב אחד, אלוהים איפה הכפר שלנו נמצא? בעננים?
ערפל כבד מכסה את הכביש וסוף סוף, לאחר כמה קילומטרים נראים כמה בתים צבעוניים וצפופים.

הכפר שלנו בפיקוס דה אירופה – Vis:

יומיים לפני שאנחנו יוצאים לדרך, אני מקבלת הודעה מבעלת הבית שלנו ג'ני עם הסברי הגעה:
אם אתם מגיעים מריאנו Riaño, כותבת לנו ג'ני, הפנייה היא ימינה ממש אחרי הכפר Santillan.
כשתגיעו לכפר (2.5 ק"מ מהכביש הראשי), תפנו שמאלה בכיכר כשתראו את קבוצת ההוראוס hórreos (אסמי עץ על עמודי אבן) ותחפשו מיד מקום חניה. אי אפשר לנסוע הרבה מעבר להוראוס, אז אין טעם לנסות. הבית שלנו הוא הבית הלבן בקצה הדרך הזו. לא תראו את הבית עד שתגיעו בהליכה אל סוף הדרך.
חשוב מאוד – אם אתם משתמשים ב-GPS, אל תכניסו AMIEVA; זה השם של האזור העירוני אבל גם שם של כפר אחר. זכרו שהכפר נקרא Vis אבל בגוגל מפות הוא נקרא VISTA.

אלוהים ישמור! למה זה כל כך מסובך? כבר מאוחר מידי לבטל ונותר רק להתפלל שאי פעם נמצא את הכפר.

אנחנו מחנים את הרכב ליד ההוראוס בכפר הפצפון. שתי זקנות יושבות בפתח בית קטן ומחייכות אלנו. בתנועות ידיים הן מסבירות לנו שכדאי לסובב את הרכב עם הפנים החוצה, כי אח"כ יחנו כאן עוד מכוניות ולא נצליח לצאת לעולם. לאחר שמסתיימת סאגת החנייה, הן מסבירות בתנועות ידיים איפה נמצא הבית שלנו.

גשם מתחיל לרדת ואנחנו מתקדמים אל בית קטנטן, בפתחו עומדת ג'ני, בעלת הבית – אישה מבוגרת, קטנה וחייכנית שמדברת במהירות באנגלית צחה.
מסתבר שג'ני היא אירית שלימדה ספרדית באוניברסיטה באנגליה והחליטה בפנסיה שלה לעבור לכפר הקטנטן הזה בספרד וללמד את הספרדים אנגלית דרך האינטרנט.
בכלל לא אכפת לה שאנחנו עומדים בגשם עם התיקים על הגב. אנחנו הולכים אחריה, מנסים לעמוד בקצב המהיר. היא מסבירה ומסבירה, מצביעה על ההרים שמסביב ומספרת לנו על נקודות תצפית ומסלולי הליכה. הגשם נוזל לי על הפנים והגוף אז אני מהנהנת ומידי פעם אומרת וואו אבל רק מחכה שכל זה יגמר.

ג'ני הנמרצת מבחינה סוף סוף שאנחנו רטובים לחלוטין ומשחררת אותנו לתוך הבית העתיק הפצפון.
הבית בנוי משתי קומות. בקומה התחתונה סלון קטן עם מטבח וחדר שירותים, בקומה העליונה שני חדרי שינה מרווחים וחדר מקלחת ושירותים מחבר ביניהם. הבית מבריק ומצוחצח, המצעים הלבנים מגוהצים וריחניים ומהחלון הענק שבחדר השינה שלנו נשקף נוף מרהיב, שאי אפשר להסביר במילים.

החיים בכפר בפיקוס דה אירופה – היחסים עם ג'ני מתחממים:

מלבד הבית שג'ני משכירה לנו, היא מארחת אנשים בחדר העליון בבית שלה.
זאת כנראה משמעות האות P שמקובעת על קיר הבית הלבן שלה. פנסיון.

היחסים ביננו מתחילים בקרירות מסוימת.
אני מופתעת מזה שג'ני ואנחנו חולקים קיר משותף, שהכניסה הקטנטנה צמודה לכניסה שלה.
מי רוצה לגור צמוד לבעלת הבית שלו?
זה לא כתוב בשום מקום, העניין הזה. אני מתלוננת לרונן.
ככה זה, רונן עונה.
היא מעצבת אותי, אני אומרת לו. היא כל הזמן זזה, רצה מפה לשם עם הסל שלה ומדברת.
מה נתפסת עליה? רונן מתרגז. היא אישה מקסימה.
טוב, הוא לא דוגמא לכלום, מה כבר אפשר לצפות ממי ששמו אותו בגיל שלושה ימים בבית ילדים? הקיבוצניקים האלה, מסתדרים עם כולם. הם לא אנשים נורמליים.
לאן אתם מטיילים היום?
ג'ני מבהילה אותי בקולה הרם כשאני יושבת לבדי על ספסל העץ בכניסה הקטנטנה, בוהה לי בשלווה בהרים.
לאגמי קבדונגה אני עונה.
ג'ני מעקמת פרצוף.
זה מקום מאוד תיירותי, צפוף שם. בעונת הקיץ העמוסה סוגרים במחסום את הכביש והגישה היא רק באוטובוסים שיוצאים מהתחנה בקנגס דה אוניס. אני לא ממליצה. חוץ מזה יש ערפל היום ותפספסו את הנוף היפה.
מה זה היא לא ממליצה? אני חושבת לעצמי. בגלל תמונת האגמים המדהימים האלה בכלל הגעתי לכאן.
אני מחייכת חיוך מאולץ, ממשיכה לבהות בהרים.

ג'ני נעלמת לרגע וחוזרת עמוסה במפות. את הגדולה ביותר היא פורשת על שולחן העץ במרפסת שלנו.
אני ממליצה על המסלול הזה, היא מצביעה על נקודות, מסמנת עיגולים וחיצים עם העט שלה.
אתם מתחילים כאן, פונים ימינה ועולים עם השביל, בנקודה הזאת יפתח לכם נוף מרהיב להרים משני הצדדים. אחר כך אתם עולים לכאן ואז עולים לכאן.
אני שותקת, מנסה למצוא איך אומרים עליות באנגלית. מרוב שאני לא סובלת עליות המילה הזאת פשוט לא נכנסת לי לראש.
איך אומרים עליות? אני צועקת לרונן שנמצא בקומה השנייה.
סטיפ הוא צועק לי בחזרה.
אני לא אוהבת סטיף, אני אומרת לה.
סטיפ ג'ני מתקנת אותי.
ג'ני אירית וגם מורה לאנגלית. היא מדברת אנגלית ברורה כזאת, מדגישה כל הברה ומזיזה את השפתיים כאילו היא מדברת לחרשים.
אבל ככה זה בהרים היא אומרת, יש עליות.

יש מים בטיול הזה? אני שואלת אותה. אגם, נחל, משהו?
לא היא אומרת. יש יער ונוף משגע.
אני רוצה מים, אני אומרת לה. במדינה שלנו אין כמעט מים ואני אוהבת נוף של מים.
ג'ני שוב שולפת את המפה הענקית.
זה מסלול צמוד לנחל.
אתם מתחילים כאן והולכים עם השביל לאורך הנחל, עד שאתם מגיעים לבריכה הגדולה.
השביל שטוח, כמו שאת רוצה. אין כמעט עליות, אבל גם אין את הנוף של ההרים שזה חבל.
אבל אתם צריכים לצאת מוקדם, היא מביטה בשעון שלה בפרצוף סקפטי. יש שם חניה קטנה מאוד שמתמלאת מהר.
ג'ני הולכת, משאירה אותי עם ערמת המפות.

אני מקווה שבזה נגמרה השיחה, אבל היא חוזרת עם סל ובו פירות מוזרים עטופים בעלי כותרת יבשים.
תטעמי, היא נותנת לי פרח כזה.
אני לא יודעת מה עושים עם הפרח הזה וגם לא כל כך בא לי, אני עדיין עם הקפה של הבוקר.
אבל בגלל שאני מנומסת אני לוקחת פרח אחד ומסתכלת עליו.
ג'ני מדגימה לי איך מקלפים את העלים. היא מעיפה את העלים ובתוכם מתגלה פרי קטן וכתום, מזכיר עגבניית שרי עגולה.
הפרי נעלם בפה שלה, היא מתמוגגת.
אני עושה כמוה. וואו. הטעם מעניין. חמוץ וגם מתוק, רך וגם קשיח, עסיסי אבל לא נוזלי.
ג'ני מחייכת אלי, מרוצה.
אני רואה שאת אוהבת, היא אומרת.
היא משאירה את ערמת הפרחים היבשים על השולחן.
אני הולכת לקטוף אגסים, היא מדווחת ומתרחק במרץ עם הסל הריק, נעלמת בין העצים במורד ההר שאין סיכוי שאי פעם ארד בה, כי עליה עצומה תחכה לי כשארצה לשוב לבית.

עד שאנחנו זזים, כבר צהרים. אנחנו נוסעים לעיירה הגדולה קאנגס דה אוניס Cangas de Onís, שנמצאת רבע שעה נסיעה מכאן. אנחנו הולכים ברחובות היפים של העיירה עד לגשר הרומי Old Roman Bridge עליו תלוי צלב מרשים. מתחת לגשר זורם נחל והמראה משגע. אנחנו מתיישבים ליד הנחל, מתלבטים לאן להמשיך מכאן.

אנחנו כבר רעבים מאוד, אז אנחנו בוחרים בגוגל מאפס את המסעדה עם הציונים הכי טובים, מניסיוננו אלה המסעדות שתמיד נמצא בהם משהו ללא גלוטן ומודעות לצליאק. ובאמת יש להם תפריט המציין מה הן המנות ללא גלוטן. האוכל נפלא ואנחנו מרוצים מאוד. ג'ני מספרת לנו אחר כך שזו המסעדה הכי טובה באזור. מצרפת לכם קישור לאתר המסעדה, כי כדאי להזמין מקום מראש: המסעדה המצוינת.
אנחנו ממשיכים לסופרמרקט, כי בכפר שלנו אין אפילו מכולת וצריך למלא במשהו את המקרר. מפה לשם נהייה כבר מאוחר. השמים מעוננים, אבל כמעט ואין כבר ערפל.
בוא נעלה לאגמי קבדונגה, אני אומרת לרונן. כבר מאוחר אז בטח יהיה ריק.
אנחנו מספיקים לעלות על האוטובוס, שניה לפני שהוא יוצא. האוטובוס באמת ריק.

אגמי קבדונגה Lakes of Covadonga:

אגמי קבדונגה ששמותיהם מתוקים ממש – לאגו דה אנול ולאגו דה לה ארצ'ינה,
נחשבים לאחד מגולות הכותרת בפיקוס דה אירופה ובצדק. הבעיה שבעונת הקיץ, כמו שכבר הבנתם מדבריה של ג'ני, האגמים עמוסים בתיירים. כיוון שהכביש לאגמים צר מאוד ותלול, בעונת השיא הוא נחסם והגישה היא רק באוטובוסים שיוצאים מהתחנה המרכזית בקנגס דה אוניס.

מאוד קל למצוא את התחנה, פשוט תחנו את הרכב באחד מהחניונים במרכז העיירה ותשאלו מישהו איפה התחנה. הכל כאן קטן ואין בעיה ללכת ברגל.
תדירות האוטובוסים גבוהה ולא תצטרכו להמתין יותר מחצי שעה. אנחנו הגענו במקרה שניה לפני שהאוטובוס יצא, קנינו במהירות כרטיסים במשרד התחנה והינה אנחנו כבר יוצאים לדרך.
האוטובוס מתחיל לנסוע במעלה ההרים, הנוף עוצר נשימה אבל קשה להתמקד בו כי הנסיעה מפחידה.
הכביש צר מאוד, תהום עצומה מצידו הימני ומידי פעם יורד ממול אוטובוס מההר. הנהגים מדברים ביניהם דרך מכשיר קשר, מתאמים מקומות מסוימים בהם יחלפו אחד מול השני במרחק מילימטר זה מזה.
אני נזכרת בכביש למנלי בהודו, איזה פחד.
הדבר המשמח הוא שאני לא רואה אוטובוסים מרוסקים בתהומות למטה, שזה מעולה.
מידי פעם נראים בתים קטנים של רועי כבשים. הנוף באמת מהיפים שראיתי.

אנחנו יורדים בפסגת ההר, השביל לאגם הראשון בעליה מטורפת.
אני מתנשפת, משתרכת מאחור.
בפסגת ההר מתגלה אגם מקסים וסביבו פרות ג'ינגיות מתוקות.
אנחנו מקיפים את האגם, נזהרים לא לדרוך על הקקי הריחני של הפרות, שנמצא כאן בכל מקום.

יש כאן כמה שבילי הליכה קלים ונעימים, נחמד לטייל בהם כי כל העצלנים נשארים שרועים ליד האגם. ככה תמצאו את עצמכם כמעט לבד בטבע המשגע הזה, תפגשו בקתות רועים ותקבלו זוית ראיה משגעת על האגם.
מאחד השבילים אנחנו רואים חבורה של צעירים עם שקי שינה, יושבים באזור שלא ניתן לראות מהאגם, מצחקקים ומאושרים. הם כנראה מתכננים להישאר כאן ללילה ולכן מסתתרים במקום מרוחק. למטב ידיעתי אסור לישון כאן.

כשאנחנו מתחילים ללכת לאגם השני, ערפל פתאומי מכסה את ההר. בקושי אפשר לראות את השביל והאגם נעלם.
איזה אגם מקסים, הילדות צוחקות, עומדות מול האגם שאייננו.

ג'ני צודקת. חובה לבחור יום עם ראות מוצלחת כדי לחוות את הנוף המשגע הזה.
איך ירדנו באוטובוס מההר בערפל הזה? בחיי שמדובר בנס. כנראה שהנהג מכיר את הדרך בעל פה, כי את הכביש אי אפשר לראות.
ג'ני שומעת אותנו מתקרבים ומיד יוצאת החוצה, עם הסל כמובן.
איך היה בנחל היא שואלת?
היינו באגמי קובדונגה, אני אומרת בבושת פנים.
היא מעקמת פרצוף.
מחר נלך לנחל, אני מנחמת אותה.
יופי, ג'ני אומרת, היא מכניסה את ידה לסל ונותנת לכל אחד מאיתנו אגס.

קובאדונגה – אתר עלייה לרגל:

אתר מפורסם נוסף נמצא בדרך לאגמים, זהו אתר עליה לרגל למאמינים אבל גם לתיירים רבים. והוא מוקדש לגברתנו מקובדונגה, לזכר קרב קובדונגה.
האוטובוס שיקח אתכם אל האגמים יעצור כאן בדרכו להרים. אפשר לרדת כאן בהלוך או בחזור ולהמשיך עם האוטובוס הבא. אנחנו ויתרנו על ביקור כאן, אבל חייבת לציין שמחלונות האוטובוס נראה המקום יפיפה ושווה ביקור. בגלל שאני אוהבת אתכם, מוסיפה כאן מעט חומר על המקום שהכנתי עבור עצמי.

יש לאתר הזה משמעות רבה בעיני הנוצרים. העיירה קנגאס דה אוניס הייתה בעברה בירת השלטון האסטורי. כאן בקובדונגה ניצח המלך דון פלאיו בשנת 722 בקרב קובאדונגה המפורסם Batalla de Covadonga. ניצחון זה הוא נקודת ציון חשובה במאבק הנוצרים נגד הפלישה המוסלמית. כאן החלה הרקונקיסטה – תהליך הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי על ידי הממלכות הספרדיות הנוצריות, עד שסילקו לחלוטין את המוסלמים בשנת 1492.
על פי אמונת המקומיים מריה אימו של ישו סייעה למלך דון פלאיו לנצח בקרב הקשה את המוסלמים הרשעים.

מה אפשר לראות כאן?
The Basilica de Santa Maria la Real de Covadonga – בזיליקת סנטה מריה לה ריאל דה קובדונגה: בזיליקה יפיפייה ממנה נשקף נוף מדהים של ההרים.
The Santa Cueva de Covadonga – המערה הקדושה של הבתולה של קובדונגה. היא מקום הקבורה של המלך פלגיוס (המלך הראשון של נסיכות אסטוריאס) והמלך אלפונסו הראשון, בתוכה נמצאת קפלה קטנה ובה דמות הבתולה הקדושה.
The Collegiate Church of Nuestra Senora de Covadonga – כנסיית גבירתנו של קובדונגה, נבנתה במאה ה- 16

טיול לבריכה הירוקה – Hoya De San Vicente:

את הבריכה הירוקה היפה, שנמצאת בסיום המסלול לנחל, עליו המליצה ג'ני – רואים מהכפר שלנו. אפשר ללכת אליה מהבית שלנו ברגל, אבל היא נמצאת בתחתית ההר והעליה משם חזרה נראית לי קשה מידי. מזכירה לכם שאני לא אוהבת עליות.

ג'ני עושה את המסלול הזה בקלילות מהבית וככה גם השכן הלא צעיר, שבאחד משיטוטי בכפר תפס אותי לשיחה והמליץ לי בתנועות ידיים על המסלול.
ניכר שמאוד גאים כאן בכפר על זה שאחד ממסלולי הטיול היפים בפיקוס דה אירופה, מתחיל בין הבתים שלהם.
בכל אופן, אנחנו מחליטים לנסוע ברכב ולהתחיל את המסלול מתחתית הערוץ. ג'ני שכבר הבינה שהפעם לא מתארחת אצלה משפחה של מטפסי הרים, לא מתאכזבת מההחלטות שלנו.

נקודת ההתחלה היא במפגש בין שני נהרות מטריפים – הסלה Sella River והדוברה Dobra River.
כדי להגיע לתחילת המסלול שימו בגוגל מאפס: .Senda De la Hoya De San Vicente
את הרכב אפשר להחנות בחניון הקטן של המסעדה שתמצאו בתחילת המסלול או כמו שאנחנו עשינו – בחניות קטנות שנמצאות לאורך הכביש הראשי ומשם ללכת בזהירות לצד הכביש עד לתחילת המסלול. כדאי להגיע מוקדם כי החניות מתמלאות מהר מאוד.
כבר כשאנחנו צועדים לאורך הכביש, אנחנו שומעים את שאון המים הנפלא של הנהר. בפתח בית עומד סבא חביב ומנפנף לשלום לעוברים ולשבים. אנחנו כאן כבר כמה ימים, חולפים על פני הכביש הזה בדרכנו לכפר והסבא הזה תמיד כאן, מנופף לשלום. מקסים, לא?
אנחנו חוצים בזהירות את הכביש לצד השני ונכנסים במסלול המסומן אל תוך היער, משמאלנו זורם נהר הדוברה. הצמחייה ירוקה ושופעת כאילו אנחנו לא באמצע יולי. מזג האויר חם אבל השביל מוצל ברובו ומהנהר עולה משב רוח קריר ונקי כזה שמנעים את האוירה הצוהלת גם ככה.

אנחנו עוברים על גשר רומי מקושת קטן ועתיק לצידו השני של הנהר. מכאן ילווה אותנו הנהר מצד ימין. השביל רחב ונוח, מראה המים והצמחיה שסביבו משגע. מידי פעם אנחנו חולפים על פני בקתת רועים ופוגשים גם כבשים ג'ינג'יות מתוקות.
בואי רגע, קורה לי רונן, בלחש. הוא עומד ומסתכל לנהר.
תראי. שם. הוא לוחש כאילו הוא בפעילות מטעם המוסד ומצביע בסתר על נקודה במים.
אלוהים, אני בקושי משתלטת על האינסטינקט שלי לצרוח. יש שם נחש מים ענק ששוחה לו בנחת, צף על המים בכייף שלו, חסר לו רק מזרן ים וקוקטייל.
אם יש משהו שאני שונאת בעולם הזה אפילו יותר מעליות – זה נחשים.
בוא נחזור. אני לא ממשיכה בטיול הזה, אני לוחשת כנראה חזק מידי.
מה קרה? שואלת מיקה
מה יש שם? שואלת ימה
כלום, אני עונה בקול מזויף.
אל תעשי דרמה, לוחש רונן.
טוב, אני מתעשתת ועונה לו בלחש. נמשיך, אבל לא נכנס למים. בשום פנים ואופן.
לאורך הנחל אנחנו עוצרים במקומות יפיפיים. השביל עובר בתוך הצמחיה, תמיד לאורך הנחל. מידי פעם אנחנו רואים אנשים מתרחצים, חלקם נהנים ממפלים קטנים וחמודים.
השביל נעשה צר וחלקו עובר על סלעים חלקלקים, בשלב הזה כדאי ללכת בזהירות.
לאחר מקטע האבנים, בדיוק כשהעניין מתחיל לחזור על עצמו, השביל מתרחב מאוד ומגיע אל משטח עצום של חלוקי נחל ובסופו מתגלה הבריכה הטבעית הירוקה, נוצצת כמו אימרגד ענק.
מסתבר שכל תושב שחי באסטוריאס ביקר כאן כמה פעמים בחייו, ממש כמו שאין ישראלי שלא היה בסחנה (אני מקווה). בואו, אין כאן את כמות האנשים שבסחנה וגם אף אחד לא מנפנף כאן על מנגל כן? האוירה תרבותית אירופאית אבל המקום די מלא.
אנחנו מוותרים על שחיה בברכה העמוסה הזאת, חוזרים מעט אחורה ומוצאים חוף קטן ומוסתר בו אנחנו לבדנו, למעט זוג מאוהב שמפסיק לרגע את הפוצי מוצי כשאנחנו מפתיעים אותם ולאחר שאנחנו מתרגלים אלה לנוכחותם של אלה – הם ממשיכים בפעילות בכייף שלהם.
הבנות נכנסות למים הקפואים, מאושרות. אני אמנם פוחדת מנחשים, אבל יש לי זיכרון של ציפור ומה שקרה לפני שעתיים כבר לא מעסיק אותי עכשיו.

אנחנו עושים פיקניק על שפת הנחל, מסתכלים על הפרפרים, הצמחים וזרימת המים. מאושרים.
אפשר לבלות כאן יום שלם, זה באמת אחד ממסלולי הטיול השווים, שאיכשהו לא הגיע לידיעת התיירים. מזל שג'ני המקומית המליצה לנו עליו. מושלם כאן.
אנחנו חוזרים באותה הדרך לרכב שהשארנו בחניה. מנופפים לשלום לסבא החמוד וחוזרים לכפר שלנו, מאושרים.

קאנגס דה אוניס Cangas de Onís:

העיירה המתוקה הזאת שחוזרת שוב ושוב בפוסט הזה, היתה בעבר בירת הממלכה האסטורית. היום היא מתפקדת כבסיס לטיולים בצד האסטורי של פיקוס דה אירופה וכמובן כעיר גדולה הנותנת שירות לכפרים הקטנים.
העיירה הזו היא נקודת היציאה לשני אתרים מפורסמים שנחשבים אתרי חובה בפיקוס דה אירופה – אתר העלייה לרגל של קובדונגה ואגמי קובדונגה.

העיירה מזכירה עיירות טיילים תיירותיות אחרות באירופה, יש לה אזור עתיק הבנוי סביב נהר הסלה, לשכת תיירות לא מאוד מתפקדת, שפע של מסעדות מקומיות הנקראות כאן לרוב סידריות (מהמילה סיידר), בתי קפה, חנויות מקומיות וחנויות תיירותיות, סופרמרקטים, תחנות דלק. בתי מלון קטנים ודירות אירוח, שום דבר מיוחד.

אני לא ממליצה לישון כאן, יש שפע של כפרים מקסימים באזור ובהם בתים ודירות קטנות להשכרה. הרבה יותר אותנטי ונעים בכפרים.
המקום הכי יפה בקנגס דה אוניס, לדעתי, הוא הגשר הרומי Old Roman Bridge ואני ממליצה לא להתעצל ולהסתפק בתצפית עליו מלמעלה כמו רוב התיירים – אלא לרדת אל גדות נהר הסלה שמתחתיו ולטייל קצת.

התושבים הצעירים בקנגס דה אוניס לרוב יודעים כמה מילים שימושיות באנגלית, אבל אפשר להסתדר כאן עם הגוגל טרנסלט, תנועות ידיים והמון סבלנות.
קנגס דה אוניס נמצאת במרחק רבע שעה נסיעה מהכפר שלנו והיא משמשת אותנו בעיקר לקניות בסופרמרקט וכמובן לבילוי במסעדות. כל ביקור בסופרמרקט הוא הרפתקה מאתגרת.

למשל הביקור הזה:
אני עומדת  מול מדף אבקות הכביסה, על המוצרים אין מילה באנגלית, הכל בספרדית. מחפשת קופסא קטנה, כדי לא לסחוב איתנו משהו כבד.
מוצאת משהו, אבל לא בטוחה שזה זה.
זאת אבקת כביסה? אני שואלת עובדת בסופר.
היא נלחצת ממש. הספרדים בכפרים לא יודעים אנגלית ואת חלקם זה מלחיץ. אבל זאת ממש בפאניקה. היא מרכיבה את משקפי הקריאה, מסירה אותם ושמה שוב. הופכת את הקופסא מצד לצד ופוערת זוג עיניים מבוהלות.
אני עוברת לפנטומימה. מצביעה על הבגדים שאני לובשת, עושה עם היד תנועות סיבוב וגם מוסיפה קולות של מכונת כביסה. העובדת נבהלת ממש.
אני עוברת לתנועות כביסה ביד, בניסיון אחרון, לא עוזר.
מוציאה את הטלפון, נכנסת לגוגל טרנסלט ומתרגמת מעברית לספרדית שאלה – זאת אבקת כביסה?
העובדת לא מסתכלת על הטלפון שלי. אני מקרבת אותו אליה אבל היא לא מסתכלת עלי אלא מפנה את מבטה לצדדים, מחפשת עזרה.

אני מוותרת, אקנה את האבקה הזאת וזהו. הרי יש עליה תמונה של מכונת כביסה. מה כבר יכול להיות?
זוג צעיר שכנראה הבחין במצוקה שלה ושלי, ניגש אלינו.
הי, פונה אלי הבחורה בחיוך גדול, אני מדברת אנגלית, אולי אפשר לעזור?
נפלא, אני אומרת, תודה תודה – זאת אבקת כביסה?
היא לוקחת ממני את הקופסה ונותנת לבן זוג שלה, היא שואלת אותו משהו בספרדית.
החבר שלי לא יודע אנגלית ואני בקושי יודעת ספרדית, היא מסבירה.
החבר עונה לה משהו עם הבעות פנים מוגזמות. אפילו אני מבינה שהוא אומר לה שזאת לא אבקת כביסה. הזוגיות שלהם כל כך מעניינת אותי, שכבר לא אכפת לי מהאבקה הזאת.
זאת לא אבקת כביסה היא אומרת. זאת אבקה לניקוי מכונת כביסה.
בחיי, לא ידעתי שיש דבר כזה, למה צריך לנקות את מכונת הכביסה הרי היא כל הזמן עם סבון. לא משנה.
הזוג מוביל אותי חזרה למדף. הם מדברים ביניהם בספרדית הכוללת תנועות ידיים והבעות פנים יותר גדולות משך חנוך רוזן. אחרי דיון קצר הבחורה מגישה לי קופסה קטנה לבנה. קחי את זה, היא אומרת.
אני יכולה לעזור לך במשהו נוסף? היא שואלת.
אני מהססת.
אגלה לכם סוד.
אם יש משהו שהספרדים והפורטוגזים מייחסים אליו ברצינות – זה היין.
הסופרמרקטים מלאים ביין. אבל איך בוחרים?
אני בוחרת לי אנשים שנראים מבינים בנושא ומבקשת מהם המלצה.
ספרדי או פורטוגלי שנתקל בשאלה כזאת – עוצר את כל חייו, גם אם הוא ממהר מאוד.
רונן שונא את זה.
אחרי המקרה ההוא בסופר באיים האזוריים בפורטוגל, בו נתקעתי שעה עם בחור אחד שניסה להתאים לי יין מדויק ורדף אחרי עד לקופות אוחז בקבוקי יין מסוגים שונים, מסביר עליהם בפרטוגזית כמו מוכרת חרוצה בערוץ הקניות – הבטחתי לו שלעולם לא אבקש יותר המלצה על יין.
אבל אני לא מצליחה לעמוד בזה.
אני מסתכלת לצדדים. רונן לא כאן, הוא בטח ליד המקררים.
אתם יכולים להמליץ לי על יין טוב? אני שואלת בלחש, מתפללת שרונן לא יגיע.
בטח, הבחורה ממש מאושרת. היא מסבירה לחבר שלה מה שאלתי והוא מחייך מאוזן לאוזן ומוביל אותנו בדילוגים אל מעבר היין הענק.
את רוצה יין לבן, ורוד או ירוק היא שואלת.
לבן אני עונה.
לבשר, לדגים או בנפרד, היא שואלת.
בנפרד אני עונה.
הבחור מתסכל על היינות, נוגע בזה ובזה, חושב ואז שואל משהו את הבחורה.
יבש או חצי יבש היא שואלת אותי.
יבש לגמרי אני עונה.
הבחור שולף בקבוק ומגיש לי.
זה יין ירוק מצוין, יותר מתאים לך מלבן, מסבירה לי הבחורה. הוא מתאים להכל וגם המחיר שלו משתלם, אבל צריך לשתות אותו קר לגמרי.
היין עולה רק שני יורו. זה לא יאמן המחירים מחוץ לארץ המטורפת שלנו.
תודה, אני אומרת לה. מנסה לברוח מהר עם הבקבוק, כדי שרונן לא ישים לב.
אבל תזכרי, היא קוראת אחרי כשאני מתרחקת, חייבים לשתות אותו קר מאוד.

פיקוס דה אירופה – מה אוכלים כאן:

כמו ברוב המקומות, בהרים מתמחים בתבשילי בשר ארוכי בישול או בסטקים מדממים מבשר משובח (מסכנות הפרות והעיזים המתוקות) יש כאן שפע של גבינות איכותיות מחלב פרה, עיזים וכבשים. מחיר הגבינות נמוך לפחות בחצי ממה שאנחנו רגילים בארץ.
ליד הים מתמחים כמובן במאכלים שבאים מהים. צדפות בשלל סוגים, שרימפסים שמשום מה נהוג להגיש עם הרגליים וזה סיוט, תמנונים שאין סיכוי שאטעם כי החיה הזאת כל כך אהובה עלי וכמובן דגים. אפשר להזמין כל דבר בנפרד או כסוג של פאייה – סיר שטוח בו מוגש אורז שבושל עם פירות ים ודגים ונצרב לסיום בתנור. זהירות, הסיר מוגש לשולחן לוהט. לא פעם ראינו סיר כזה עף מידיו של מלצר שקיבל כוויה.

יש שני דברים שאסור וגם אי אפשר לפספס:
גבינת הקברלס Cabrales היא גבינה כחולה שמנה, בעלת טעם עשיר ונפלא המיוצרת מתערובת של חלב פרות, עזים וכבשים. אפשר לאכול אותה בפני עצמה וגם למצוא אותה כחלק משפע של מנות: היא מפתיעה כרוטב לסטייקים או לצדפות, בפסטות, על תפוחי אדמה וכחלק מסלטים והיד עוד נטויה. ממליצה מאוד לקנות לכם גבינות כאלה, התוקף שלהן ארוך ונדיר למצוא אותן מחוץ לאסטוריאס.
סיידר. באסטוריאס משוגעים על סיידר ולרוב המסעדות קוראים סידריות. כל מסעדה שמכבדת את עצמה מחזיקה מפעל משלה לייצור סיידר פרטי. הסיידר מכיל 6% אלכהול והוא נמכר בבקבוקים ירוקים של 750 מ"ל, סגורים בפקק שעם, ממש כמו יין.

במקומות תיירותיים המלצר מוזג את הסיידר מגבוה, כלומר מרים את היד האוחזת בבקבוק הכי גבוה שאפשר ומחזיק את הכוס הכי נמוך שאפשר ומוזג. המזיגה מתבצעת בחוץ, על המדרכה כי חצי מכמות המשקה נשפכת החוצה.
האופציה הפחות תיירותית הנהוגה במסעדות המקומיות מתבצעת ככה – המלצרית מביאה את בקבוק הסיידר האלכוהולי הקר יחד עם מתקן כזה, הדומה למכשיר סודה סטרים פרמיטיבי. היא מכניסה את הבקבוק למתקן וכשלוחצים על כפתור נמזגת מהמכשיר כמות מדודה לתוך הכוס וצריך לשתות מיד במכה אחת, כי אם מחכים רגע הגז נעלם והסיידר הופך למשקה הדומה במראה ובטעם לפיפי של חתול. לא שטעמתי אחד כזה.
אתם בטח מדמיינים סיידר מתוק כמו שנהוג לקנות בבקבוק קטן כאן בארץ, אז זהו שלא. הטעם מר ולא ברור. מסתבר שטעם הסיידר הוא נרכש, כי אחרי יומיים אנחנו מתאהבים במשקה, מזמינים אותו בכל ארוחה ואפילו רוכשים בקבוק אחד משובח הביתה.

רוטה דל קארס Ruta del Cares – שיא הטיול בפיקוס דה אירופה:

מסלול הטיול רוטה דל קארס הוא אולי המפורסם ביותר בפיקוס דה אירופה ואפילו נחשב לאחד ממסלולי הטיול היפים ביותר בספרד אם לא היפה בהם.
כל ההקדמה הזאת באה בעצם כדי להגיד לכם בצורה ברורה – חובה לטייל כאן, שלא תעזו לוותר עליו, זה יהיה פספוס אדיר להגיע לשמורה בלי לחוות אותו.

אכתוב עליו בקצרה כי חבר גוגל מפוצץ במידע עליו.
מסלול טיול קווי באורך כ – 12 ק"מ לכיוון שמחבר בין שני כפרים: פונסבוס Poncebos ו- קאין דה ולדאון Caín de Valdeón.
אפשר להתחיל או לסיים בכל אחד מהכפרים האלה, אבל החלק המעניין, היפה וההרפתקני של המסלול נמצא ליד הכפר קאין.
בגלל שהמסלול ממילא קווי ואין לי שום חשק ללכת הלוך חזור מסלול שלם באורך 24 ק"מ (השתגעתם!) כשאפשר רק חצי ועוד בחלק המעניין – בחרנו להתחיל את המסלול בקאין, ללכת רק את החלק המוצלח עד חצי מהמסלול כולו ולחזור על עקבותינו. סה"כ הלכנו 6 ק"מ הלוך חזור, במשך ארבע שעות כולל עצירה משמעותית למנוחה. אני חושבת שזאת הייתה בחירה מצוינת.

את אמצע המסלול מסמנת בקתת אבן מקסימה שנמצאת על השביל. זה המקום היחיד בו השביל מתרחב וניתן לעצור למשהו שמרגיש כמו הפסקה. סביב הבקתה פגשנו עיזים מקסימות ושובבות שטיפסו על ההרים מסביב במנחים מרשימים מאוד.

הכביש לכפר קאין מרהיב ביופיו, הוא עובר דרך כפרים משגעים, בתוך עמקים מיוערים, נחלים ואגמים נשקפים ממנו, כרי דשא בהם סוסים ופרות וכמובן פסגות משגעות של הרים גבוהים. קחו בחשבון שבמרחק כחצי שעה נסיעה מקאין הכביש נעשה צר ומתאים בעיקר לרכב אחד אבל הוא דו מסלולי. את הנהיגה בשלב הזה צריך לעשות לאט ובזהירות ובעיקר עם המון סבלנות לרכב הבא ממולך, שצריך לחלוק איתך בכביש הצר.

מה הפסדנו כשוויתרנו על התחלה או סיום בכפר פונסבוס? לא ממש יודעת כי לא היינו שם, אבל אני מבינה שמפונסבוס יוצאים מסלולי טיול רבים ונפלאים כמו רוטה דל קארס כמובן אבל גם הטיול לכפר בולונס שנחשב למבודד ביותר באירופה.
השביל מישורי ברור ומסומן היטב, אי אפשר להתבלבל או להסתבך בדרך.
חשוב להפנים ולהבין שרובו ברוחב מטר וחצי כשצד אחד צמוד להר אבל צידו השני מסתיים במצוק תלול מאוד עם גובה עצום עד תחתית הקניון בו זורם הנהר. מה שאני מנסה להגיד הוא שחובה ללכת בזהירות רבה, לנסות להיצמד לצד של ההר. מאוד יעזור לכם להשתמש במקלות הליכה, שפסיכולוגית מעניקים יציבות. השביל לא מומלץ לאנשים עם פחד גבהים קיצוני או עם ילדים ממש קטנים ולא ממושמעים.

אין בחלק שאנחנו עשינו מקומות לעצירה, לא נעים וגם די בלתי אפשרי לעצור על השביל. ככה שכדאי להתחיל את המסלול אחרי שאכלתם ארוחה (לא יהיה פיקניק במהלך הטיול) ועשיתם פיפי.
טיפ חשוב: להתחיל את המסלול מוקדם בבוקר כי חלקו חשוף לשמש וגם כי בשעות העומס הרבה מטיילים יגיע מהצד ההפוך ואחד מכם יצטרך להיפרד מהצד של ההר וללכת בחלק הקרוב לשפת המצוק. הגעה מוקדמת תאפשר מציאת חניה נוחה בכפר הקטן. מאותן סיבות – בעונת הקיץ העמוסה תמנעו מטיול כאן בסופי שבוע.
בקיצור – הטיול ברוטה דל קארס מומלץ מוקדם בבוקר ובימי חול.
אחרי שהפחדתי אתכם חייבת להזכיר שהמסלול הזה הוא חובה בעיני למטיילים בפיקוס דה אירופה ושלמרות האתגרים כולנו סיכמנו את הטיול כשיא הטיול בשמורה וכאחד מהשיאים בחופשה כולה. אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם כמה נדיר לקבל כזאת ביקורת נפלאה על טיול בטבע, משתי מתבגרות תל אביביות. אז קחו לתשומת לבכם.
למה כדאי לטייל ברוטה דל קארס?

השביל ברובו חצוב בהר ובסלעים. חלקו מתבצע במנהרות בהן פתחים אל הנוף המופלא. העצים צומחים על המצוקים במנחים בלתי אפשריים, בתחתית הערוץ, לעיתים בעומק 2,000 מ', זורם נחל הקארס אותו רואים היטב בתחילת המסלול ולאחר מכן רק שומעים את הצליל הנפלא של הזרימה. המעברים אל צידי הערוץ נעשים על גבי גשרי ברזל צרים בגובה רב, התחושה היא שהגעת ללונה פארק של הטבע.
המטייל מתגמד אל מול הטבע העצום והמרהיב הזה. ההתנתקות כאן היא מוחלטת, האויר נקי ונעים, אין כביש שעובר באזור, רוב המצוקים שמסביב בכלל לא נגישים לאדם, חלקים גדולים של המסלול ללא קליטה סלולרית. זה רק אתה והטבע.

לאן ממשיכים מכאן?

היעד הבא בטיול שלנו הוא חבל גליסיה הפראי שלאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי. העיר הבירה של גליסיה היא סנטיאגו דה קומפוסטלה העיר השלישית החשובה לנוצרים אחרי רומא וירושלים והיא יעד הסיום של מסע הצליינים המפורסם – קמינו דה סנטיאגו.

על הטיול המטריף שעשינו בגליסיה – בפוסט הבא.

פיקוס דה אירופה – מה לא הספקנו?

כמו בכל טיול, חייבים לוותר על חלק מהמקומות שרצינו לראות. כותבת לכם על אלה שנראו לי שווים במיוחד, אולי אתם תגיעו אליהם במקומי.

ביקור בכפר בולונס Bulnes – נחשב לכפר המבודד ביותר באירופה. כפר קטן ומסורתי שנמצא בין ההרים העצומים. אי אפשר להגיע אליו ברכב. ההגעה אליו אפשרית מהכפר פונסבוס בלבד שתי דרכים:
ברגל במסלול טיול די מאתגר אך מרשים ונופי, באורך 5 ק"מ בשם Ruta La Canal del Texu או בעזרת פונקולר יקר להחריד בשם Funicular de Bulnes, שנוסע 8 דקות בתוך ההרים.
בכפר מתגוררים מקסימום 30 תושבים, יש בו כמה מסעדות מתוקות, כנסיה, תצפיות ומסלולי טיול קלילים, גשרי עץ ונחל שניתן להשתכשך בו.
ביקור בכפר לאס ארנס דה קברלס (כשמה של הגבינה הכחולה) – כפר מקסים, אפשר לבקר במערות בהן מיישנים את הגבינה, לבקר במסעדות המצויינות ולטייל.
ביקור בעיירה פוטס – כפר עתיק ומקסים מלא בגשרים, במיקום מצויין בלב השמורה, כחצי שעה מהרכבל המפורסם (ראו בפסקה הבאה), יש בו מלונות קטנים, בתים וחדרי אירוח להשכרה, מסעדות, בתי קפה.
נסיעה ברכבל Fuente Dé – האטרקציה הכי מבוקשת בשמורה, לכן מומלץ לרכוש כרטיסים כמה ימים מראש. הנסיעה קצרה ויקרה מאוד, אבל הנופים עוצרי נשימה. מספרים שהתצפית מלמעלה היא היפה בפיקוס דה אירופה. אפשר לצאת למסלול טיול חביב מהתחנה העליונה של הרכבל שהיא בגובה 1,800 מ', או לרדת מהתחנה העליונה ברגל כארבע וחצי שעות. חובה להגיע ביום עם ראות טובה.
סן וינסט דה לה ברקה San Vicente de la Barquera – כפר דייגים היסטורי יפיפה, מלא במסעדות דגים נפלאות וחוף חולי מרהיב, חלק ממסלול קמינו דה סנטיאגו עליו אפרט בפוסט הבא.
סנטיאנה דל מר Santillana del Mar – במחוז קנטבריה, כפר מימי הביניים שנחשב לאחד מהיפים בספרד, מלא במסעדות, בתי קפה וכנסיות, ארמונות רנסנס ומגדלים, רחובות מרוצפי אבנים ובתים מרהיבים בני מאות שנים. ידוע גם בזכות מערת האדם הקדמון אלטמירה Altamira הנמצאת לידו ובה ציורים בני עשרות אלפי שנים.

הפוסט פיקוס דה אירופה – טיול משפחתי מושלם בצפון ספרד הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

כבר שנים שאני רוצה לטייל בשמורת הטבע עין פרת, אבל בכל פעם שמנסה להבין מה קורה שם, מתבלבלת ומתייאשת.
עין פרט ועין מבוע זה אותו הדבר? ומה קשור ואדי קלט? וכל זה בשטחים? איך נוסעים? בכביש לכיוון בית אל? הבנתי.
לא תודה, נטייל במקום אחר.

אבל התמונות של השמורה היפה לא נותנות לי מנוח. וכל היופי הזה במרחק שעת נסיעה בלבד ממרכז תל אביב.

מסוכן שם? אני מסמסת לאודי, חבר ילדות שמתגורר באחד מהקיבוצים באזור.
כן, הוא עונה ואז מקליד מקליד מקליד.
בזמן הזה אני  יורדת מהעניין, שמחה שהצלתי את המשפחה מפיגוע חטיפה.
הו הינה הוא סיים להקליד, הקצב שלהם בדרום זה משהו…
מסוכן מאוד. הכביש. אודי כותב. הוא צר ומפותל ויורד לשמורה בירידה שמזכירה את הירידות בכבישים הצרים של צפון הודו. תסעו לאט ובזהירות. אה. ותחפשי בשיחים אילניות. אלה הצפרדעים הכי חמודות בעולם.

אז בואו נעשה סדר.

כן, שמורת הטבע עין פרת נמצאת בשטחים ואליה מגיעים מתוך ההתנחלות ענתות.
לא, הדרך לשם לא מסובכת אלא קלה ומאוד מעניינת. כדאי להבין אותה מראש ואז מרגישים רגועים יותר.
השמורה מלאה במטיילים (יותר מידי) ובפקחים ומרגישה מוגנת מאוד.

אל שמורת הטבע עין פרת, אנחנו מגיעים מכיוון צפון, פונים שמאלה בכביש 1 מזרח, אל כביש 437, בעקבות תמרור שכתוב עליו בית אל ורמאללה.
משני צידי הכביש הפתלתל ישובים בדואים.
איך חיים האנשים בפחונים האלה בשרב כבד כל כך? לוהט בחוץ.
עדיין לא 09:00 בבוקר וכבר 35 מעלות.

אפשר להגיע אל ענתות עם הוויז בדרך קצרה יותר ע"י פניה שמאלה מיד אחרי המחסום הצבאי הסמוך לכפר א-זעיים.
אני מעדיפה את הדרך שאנחנו עשינו, אין לי הסבר הגיוני מלבד תחושת בטן. הגענו וחזרנו בשלום, לרגע לא הרגשנו פחד.

עין פרת הוא הגדול מבין שלושת המעיינות של נחל פרת (השניים הנוספים הם עין מבוע ועין קלט, שבכלל לא נמצאים במסלול הטיול המתואר כאן).
נחל פרת זורם לאורך 28 ק"מ, דרך קניונים ומצוקים, מירושלים ועד לירדן.
לצד מי הנחל המתוקים והצלולים גדלה צמחיה עשירה המעניקה חיים וצל נדיר בלב מדבר.
אפשר לפגוש כאן, חיות בר, דגים, צפרדעים וסרטנים.
האדם ניצל את המים האלה עוד בימי קדם ולראיה סביב הנחל שרידי מבנים קדומים, מנזרים ואמות מים ששמשו לחקלאות.

אנחנו נכנסים אל ההתנחלות ענתות וממשיכים בנסיעה לשמורת הטבע עין פרט, לפי השילוט שבדרך.
זאת הפעם הראשונה שאני בהתנחלות. הישוב נראה כמו כל מושב קטן אחר בארץ.
בתים פרטיים מרווחים על המצוק מול נוף מדברי משגע, צמחיה, כבישים קטנים, אזור עם פחי מחזור.
הכי לא בתים טרומיים מוזנחים אליהם ציפיתי.

כמו שהבטיח אודי, הכביש לכיוון השמורה מפותל וצר, במקומות מסוימים מתאים ברוחבו רק לרכב אחד.
פקח מקבל את פנינו בכניסה לחניה התחתונה ומסמן לנו היכן בדיוק להשאיר את הרכב, כאילו הגענו לחתונה.
תעשו לעצמכם טובה ואל תגיעו לכאן אחרי 09:30. בשעה הזאת נסגרה החניה התחתונה בגלל עומס מטיילים והבאים בתור נאלצו להחנות את הרכבים בחניה העליונה, במרחק 10 דקות הליכה בעליה חדה ובשמש נוראית.

ברכת התמר:

צמוד לחניה חורשת אקליפטוסים מרשימה, מלאה בשולחנות פיקניק ובמרכזה, הנחל.
את חורשת האקליפטוסים, כמו במקומות רבים אחרים בארץ, נטעו הבריטים.
הבריטים היו משוגעים על איקליפטוסים. צריך באמת לבדוק מה פשר הדבר. בהזדמנות אחרת.

בקצה העליון והצפוני של חורשת האקליפטוסים נמצאת בריכת התמר.
בריכת קצינים צלולה שמימיה בגוון טורקיז מזמין.

תוך שנייה, הילדות כבר במים. הן נהנות מהמים הצוננים ואנחנו מקבלים הזדמנות להסתכל קצת מסביב.
סביב הנחל והבריכה גדלים עצי בוסתן נפלאים ובניהם שיזף, תאנה, רימון ותמר.

שביל מסומן בשחור מוביל לכיוון מעלה הנחל, אל הנביעה העליונה שלו, עין פרת. המסלול שלנו יתחיל בשביל הזה, בשלב מסויים נעזוב את הנחל ונעלה עד למנזר פארן שעל ההר משמאל ומשם נרד אל תחילת המסלול בחלק העליון שלו. משם נחזור דרך הנחל אל חורשת האיקליפטוסים ממנה יצאנו. נשמע ארוך? בשביל הסדר הטוב מעדכנת שבלי עצירות המסלול הזה לוקח פחות משעה. כשנגיע חזרה אל חורשת האקליפטוסים נחליט אם לרדת עם הנחל בכיוון ההפוך. מי שממשיך את כל הדרך במורד הנחל, יגיע בסופו של דבר אל עין מבוע. אבל בשביל המסלול הזה צריך זמן, כושר, רכב שימתין בעין מבוע ויש האומרים שכדאי בקבוצה ועם נשק.
לי לא מתאים הסטרס הזה.

ברכת התמר נמאסת עלינו די מהר.
בגלל הקרבה לחניה היא מתמלאת באנשים ובילדים עם מצופים. אפילו מציל יש שם ליתר בטחון.
תודה, אבל אם הייתי רוצה בריכה הייתי נוסעת לסבתא בקיבוץ. אנחנו כאן כדי לטייל.

מנזר פארן או בשמו השני מנזר חריטון:

בקושי רב אנחנו מצליחים להוציא את הילדות מהמים. הן חשבו שזה הטיול ועכשיו הן מאוכזבות וכועסות שאני גוררת אותן בחום ובעליה לכיוון המנזר, ללא טיפת צל.

על ההר שמעל עין פרט שוכן מנזר פארן (או בשמו השני – מנזר חריטון, על שם הנזיר שהקים אותו). זהו המנזר הראשון במדבר יהודה, המכונה גם ארץ המנזרים.
במערות הרבות שסביב הנחל, התבודדו נזירים שנהגו להיפגש בימי שבת וראשון, לפעילות משותפת.

צורת חיים זו מוגדרת כלאורה או מבדד בעברית. הלאורות נוסדו במדבר יהודה ומשם התפשטה צורת הנזירות הזאת למקומות שונים בארץ ובמדינות השכנות.
למשל מבדד נטופה המרהיב שביער סמוך להררית, לאורה זאת פעילה עד היום ומשרתת קהילת נזירות חביבות. ממליצה מאוד לקרוא את הפוסט על הררית.
כיום חיים במנזר פרן שאינו מחובר לחשמל ולמים, בבדידות ובצניעות שלושה נזירים צמחונים.

אנחנו מגיעים, מתנשפים (טוב, רק אני מתנשפת) אל המנזר שבראש הגבעה. השער נעול. אנחנו מתקשרים למספר הטלפון שמופיע בחוברת של רשות שמורות הטבע, כדי לתאם ביקור: 052-5399075
אבל אף נזיר לא עונה.
המראה מכאן מרהיב. זאת נקודת תצפית נפלאה אל ההרים שמסביב לואדי קלט, אל נחל פרת הבוהק בטורקיז וסביבו צמחיה ירוקה יפיפיה, אל קיר הטיפוס שנמצא מעברו השני של הנחל.

הדבר היחיד שאי אפשר לראות מהכניסה למנזר, זה את המנזר עצמו.

נחל פרת:

מהמנזר יורד שביל צר ישר אל הברכה שבקצה העליון של השמורה. הברכה יחסית ריקה, למזלנו רוב האנשים נשארים בחורשת האיקליפטוסים ובברכת התמר.
אנחנו מוצאים לנו מקטע פראי של הנחל, ריק מאדם ונכנסים למים.

תוך שניה הילדות מזנקות החוצה ונעמדות על סלע ענק שמציץ מהמים.
יש במים דגים שנושכים את הרגליים, הן צורחות.
אכן, המוני דגיגונים מדגדגים לי את כפות הרגליים. לי זה לא מפריע בכלל, רק קצת מדגדג.
ליד הסופים אני פוגשת צפרדע חמודה ששוחה בשחיית חזה מושלמת. אולי זאת האילנית החמודה עליה סיפר אודי.

אם נמשיך דרך השביל שלאורך הנחל מכאן ועד חורשת האיקליפטוסים, נסיים את הטיול בעשר דקות.
בואו נלך דרך המים, אני אומרת, מעמיסה את התרמיל על גבי ומתחילה לצעוד עם נעלי האדידס שלי בנחל, כאילו אני בהשרדות הפיליפינים.
השאר הולכים אחרי ומקטרים.
תוך זמן קצר אנחנו נעלמים בסבך הצמחייה. הנחל מוביל אותנו לפינות גן עדן, בין מפלונים ועצי תאנה שיוצרים סכך מעל ראשנו.

אנחנו מתמקמים בזולה נפלאה כזאת, מוסתרים מהשמש ומשאר המטיילים. אנחנו וצלילי הנחל הזורם וציוצי הציפורים והדגים שדלוקים לי על כפות הרגליים. לא אכפת לי להישאר כאן שעות.
בפעם המיליון אני מגלה את מה שכבר ידעתי: תנו לי עץ תאנה ונחל זורם ואין מאושרת ממני בעולם כולו.

טוב, שעה חולפת לה והרעב מתחיל להציק. הבאנו איתנו אוכל, אבל לא כזה שאפשר לאכול בתוך הנחל.
אנחנו ממשיכים דרך המים עד חורשת האיקליפטוסים.
אלוהים, נראה כאילו כל האנשים בארץ הגיעו לכאן. המקום עמוס עד אפס מקום ותור נמשך עד ברכת התמר למעלה.

אנחנו ממשיכים קצת במורד הנחל, מעבר לחורשה. את הצמחיה שבאזור החריבה שרפה לפני כחודש.
הפיח השחור שעל הגבעות ממלא אותי בעצב. אנחנו מחליטים לחזור לחניה ולהמשיך מכאן אל מקום שקט ומוצל, כדי לאכול ולנוח.
אני נזכרת באחד מהמנזרים האהובים עלי, דיר חג'לה שנמצא במרחק 20 דקות נסיעה מכאן, סמוך לצומת בית הערבה.

מנזר דיר חג'לה סמוך לעין פרת:

מנזר דיר חג'לה שנמצא על כביש 90 בדרך ליריחו, נראה כמו נווה מדבר מוריק, צבעוני ומוצל.

הוא בנוי סביב חצר פתוחה ומסביב פסלי אריות רבים.
למה אריות?
טוב ששאלתם.
לפי האמונה הנזיר שהקים את המנזר נתקל במדבר באריה צולע שקוץ תקוע בכרית כף רגלו. הנזיר הטוב סיכן את חייו וחילץ את הקוץ מכף רגלו של האריה הסובל.
האריה שהחלים גמל לו טובה וליווה אותו מאז לכל מקום. אבל כאן לא נגמר הסיפור.
האריה שהיה שובב גדול, אכל את החמור של הנזיר. כעונש שימש מאז האריה גם כחמור. מספרים שכשמת הנזיר נשכב האריה על קברו ומת גם הוא. מצער.

בכל אופן פסלי אריות פזורים בחצר היפה של המנזר וגם תרנגולים חיים והמון יונים והכל צבעוני ונעים.
בתוך הכנסייה ציור נדיר של מריה מניקה את ישו שנראה לפחות בן שמונה. עקרון הרצף כנראה.

אנחנו נכנסים אל החצר הפנימית. מזל שמוצל כאן כי האויר רותח. אנחנו מטפסים במדרגות אל המנזר שבקומה השניה.
המנזר פתוח, אבל מואר רק באור החודר מהחלונות הצרים. נברשות הזהב המפוארות שמשתלשלות מהתקרה, כבויות.

אנחנו הולכים בשקט, מתבוננים בציורים היפים המכסים את הקירות, בעיטורי התקרה היפיפיים. נזירה חמורת סבר בולשת אחרנו במבטה.

אני נזכרת בביקורים הקודמים שלנו במנזר. נדמה לי או שאז החצר היתה מטופחת יותר? אני זוכרת בוודאות שנברשות הזהב דלקו באור יקרות, שבחצר היו תוכים גדולים בתוך כלובים ושבכניסה למנזר דלקו נרות גבוהים.
בביקורנו האחרון ראינו נזירה יושבת על אחד הכסאות, מתחת לחלון המאורך. היא רקמה בחוט צבעוני על בד מהודק סביב חישוק עץ קטן. היא הרימה את ראשה וחייכה אלינו.

מנזר דיר חג'לה זכה לזרם בלתי פוסק של צליינים ואלה פסקו מלהגיע עם פרוץ הקורונה. יתכן ונפגעו התקציבים שלו. בכל אופן, ברור שהמצב פגע במצב הרוח של הנזירה.
אנחנו יוצאים מהמנזר, מחפשים מקום נעים לשבת ולאכול. מעבר לכביש קיוסק ובהמשך שער לגנים מוריקים.
אנחנו נכנסים אל הגנים ומוצאים שם פינות מוצלות, שולחנות וספסלים צבועים בטורקיז, סככות קש, בוגנביליות פורחות. הכל מסביב נקי ומטופח והירוק הזה כל כך לא אופייני למדבר. אבל אנשים אין כאן.

אנחנו מתיישבים ליד אחד השולחנות המאורכים. בקושי מספיקים לשבת וכבר ניגש אלנו איש, שמופיע משום מקום.
שלום, אנחנו אומרים.
שלום, הוא עונה.
אפשר לשבת כאן לאכול? אני שואלת.
כן, עונה האיש. אבל צריך לשלם 50 ₪ בשביל שולחן הפיקניק.

אנחנו מוותרים וקמים.
באמת יפה כאן ומושקע, אבל עם כל הכבוד, אנחנו לא תיירים אמריקאים, אקסקיוז מי. אנחנו ישראלים ולא נשלם כסף תמורת ישיבה.
אנחנו נגשים לקיוסק, שנראה ומרגיש כמו טברנה.
שולחנות וכסאות שראו ימים טובים יותר מפוזרים תחת צמחיה. מוסיקה יוונית בפול ווליום.

שני גברים יושבים ליד אחד השולחנות ומעשנים.
אפשר לשבת כאן לאכול את האוכל שלנו? אני שואלת אותם.
בטח , הם עונים.
אנחנו מתמקמים, מוציאים את האוכל מהציידנית.
לא נעים לי להקים את בעל הקיוסק באמצע הסיגריה, אבל חם כאן כל כך.
כשתתפנו, נשמח לקנות מים וקרטיבים.
אנחנו אורחים כאן בדיוק כמוך, עונה אחד מהם. בעל הקיוסק נמצא בפנים.

אכלנו, שתינו, אבל לא הזדרזנו לקום מהטברנה. אולי זה החום, המדבר, אולי בגלל שקמנו מוקדם, העייפות מסמרה אותנו לכסאות.
בינתיים התיישבו עוד מבקרים סביב השולחנות הישנים והמוסיקה היוונית הלכה והתגברה.
תמונה די סוריאליסטית בהתחשב בזה שאנחנו בסוף העולם שמאלה.

מרצדס שחורה עוצרת סמוך לקיוסק. בעל המקום רץ אל הרכב ופותח את הדלת כאילו מדובר במתמודד בפסטיבל קאן.
להפתעתי מהרכב המפואר יוצא כומר זקן, לבוש בבגד שחור ארוך וכבד, אוחז מקל הליכה בידו.

הכומר בירך אותנו בהינד ראש והתקדם אל עבר המנזר, כשבעל הקיוסק תומך בו.

במרחק שעת נסיעה מתל אביב נמצאת ארץ אחרת. ארץ המנזרים, רועי הצאן, שטחי האש, ארץ המדבר.
אל האזור הזה אני חוזרת שוב ושוב, בכל עונות השנה ובכל פעם מגלה בו דברים חדשים.

המלצות נוספות:
אוהבים טיולי מים כמוני? מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב
אוהבים מים צלולים תחת עצי תאנה? מסלול טיול משגע בצפון הארץ, קליל ומתאים מאוד לילדים – עין תינה ונחל בניאס תחתון
אוהבים את צפון ים המלח? אל תפספסו ביקור בגלריית גרפיטי פתוחה שנמצאת ממש ליד דיר חג'לה – גלריה מינוס 430
חולמים על טיול ביוון – ממליצה לקרוא על הטיול המושלם שעשינו באזורים הפראיים של הפלופונס – לטייל ביוון עם ילדים
מקום מעניין נוסף באזור סמוך לדיר חג'לה – קאסר אל יהוד

הפוסט עין פרת ומנזר דיר חג'לה – טיול מים במדבר הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

פרחיו המדהימים גדולים במיוחד ואפשר למצוא אותם בתתי גוונים נהדרים של סגול.
את איריס הגלבוע אפשר למצוא רק בישראל ורק על הגלבוע, כזה הוא. מיוחד.
הוא כל כך מיוחד שהחוק להגנת פרחי הבר נחקק גם בגללו ואפילו בטלו בנייה של ישוב על הר יצפור, אחד מהרכסים של הגלבוע המועדפים עליו.

הבעיה?
כולם רוצים לראות את אירוס הגלבוע פורח ולכן בחודש מרץ הר הגלבוע עמוס במטיילים.

באביב הגלבוע מדהים ביופיו, ירוק ומלא בפריחה. חובה לטייל כאן.
על ההר הגבוה נקודות תצפית עוצרות נשימה לעמק יזרעאל ועמק המעיינות. מדובר באחד האזורים היפים בארץ.
צריך להזדרז כי כבר בחודש מאי האזור מצהיב וחם מאוד.

לא להאמין שכל היופי הזה נמצא במרחק שעה וחצי נסיעה מתל אביב.

אף אחד הרי לא רוצה להידחס עם עוד אלפי מטיילים מסביב לפרח. זה מוציא את כל החשק.
אז מה עושים?
בשביל זה אני פה. מצאתי לכם ולי מסלול טיול לא מוכר על ההר המקסים הזה.

נחל יצפור:

בשבת האחרונה קבענו עם חברים מוקדם בבוקר, כדי להתחיל את המסלול עוד לפני שיגיעו המוני המטיילים. כמובן שהתעכבנו ומפה לשם התחלנו את הנסיעה על דרך נוף גלבוע רק בשעה 11:00, יחד עם המוני מכוניות.
אבל אל דאגה, לשמחתנו כל הרכבים עצרו בדרך, בעיקר בשמורת האירוסים.
אנחנו המשכנו הלאה, אל תחילת המסלול של נחל יצפור.

הכביש שעולה לגלבוע ונקרא דרך נוף גלבוע הוא אחד מהיפים בארץ.
אין על ההר כמעט ישובים כך שהנסיעה ממש בתוך הטבע וכבר מהרכב אפשר להתרשם מכמות הפרחים הרבים, עצי הזית, החרוב ומידי פעם לחזות בנוף המרגש של עמק יזרעאל.
נהנתי מאוד מהנסיעה הזאת, מבחינתי הטיול כבר התחיל.

עד שתסתיים הקפצת הרכבים, אנחנו נשארים בחניה הקטנה והדי ריקה יש לומר, שבתחילת המסלול.
למרגלות שדה חיטה יפיפה.
קחו בחשבון שצריך שני רכבים, או לתפוס טרמפ בסוף לרכב שבהתחלה.
מדובר בהקפצת רכבים קצרצרה של 10 דקות נסיעה, עוד אחד מיתרונותיו הרבים של טיול בנחל יצפור.

תחילת המסלול: בצומת שבין כביש 667 לכביש 6666 – למיקום במפה לחצו כאן

סיום המסלול: וויז נחל יצפור סוף מסלול (ככה לרשום בוויז)

אנחנו חוצים בזהירות את הצומת כדי להגיע לתחילת מסלול הטיול בנחל.
נחל יצפור זורם כשיורדים גשמים חזקים, לכן אמיד חרי ירידת הגשמים הוא חלקלק ופחות מומלץ.
המסלול שאורכו בסך הכל כשני קילומטר, יורד מהגלבוע לכיוון עמק המעיינות המרהיב.

בתחילת המסלול שלושה שולחנות פיקניק למי שרוצה לנוח עוד לפני שמתחילים, לא אנחנו.
אני לא יכולה לחכות אפילו רגע ומתחילה לרדת בשביל שמסומן באדום.

הטיול בנחל יצפור פשוט נהדר. מתאים למשפחות, מתאים לזוגות ולחברים, מתאים לכולם.
כולו במגמת ירידה, לרוב מתונה.
הוא כייפי במיוחד בגלל הגיוון שבו.
בתחילת המסלול עברנו בין פרחי בר, עצרנו לפיקניק ביער משגע והמשכנו בשביל הצר שעובר בין עצי חרוב.

הי תראו, אמר דודי.
מעליו, על המדרון נראו פרחי אירוס הגלבוע, בצבעי סגול משגעים.
הקפנו את מקבץ הפרחים והתמוגגנו מהיופי.

ואז משום מקום, נשמע קול שירה מלווה בגיטרה:
השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעיין
לא סלול
לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן
הקול ששר את אהוד בנאי, הלך והתקרב עד שהגיע ממש אלינו.
איש הולך ושר, מלווה את עצמו בגיטרה, יחד עם שתי בנותיו ואישתו.
ככה הוא אוהב לטייל, בזמן שהוא מנגן בגיטרה.

הראנו להם את אירוס הגלבוע, חבל שיפסידו אותו בגלל הניגונים
והמשכנו קדימה, אבל לאט, כדי להקשיב באוזן אחת לקול השירה שליווה אותנו עד סוף המסלול.

בהמשך השביל מורד חד דרך מפלים יבשים. הירידה נעשית בסולמות יתדות נוחים במיוחד שמכניסים עניין ואקשן.
לקראת הסוף נפרש מולנו הנוף מרהיב של עמק המעיינות.

עמדנו לרגע, נפעמים מנוף השדות ומאגרי המים כשבשמים חג לו נשר גדול.

המסלול מסתיים בשער ברזל קטן.
ליד השער המתינו פרות חברותיות במיוחד שהניפו את זנבן מצד לצד, עפעפו בריסי הבמבי הארוכים שלהן ובחיי, נדמה לי שהן רצו ליטוף.

הטיול כולו, כולל העצירות והפיקניק ארך שלוש שעות. זה מצויין כי אפשר להספיק למקומות נוספים באזור.

יש כמה אופציות מעולות שלא לומר מושלמות להמשיך מכאן.
אתחיל מהאופציה שאנחנו בחרנו בה הפעם, ולאחר מכן אתן לכם אופציה מסעירה יותר.

רציתי מאוד להגיע לתצפית כתף שאול שעל הר שאול.
מהתצפית המעלפת הזאת שנמצאת מול קיבוץ עין חרוד רואים את שדות עמק בית שאן ואת עמק יזרעאל.
להפתעתנו בכניסה לתצפית מחסום צבאי, יש כאן תרגיל אומר החייל.

בדרכנו חזרה לחיבור לכביש נוף גלבוע ראינו שלט עץ קטן המסמן פניה שמאלה למצפור על שם ויניה כהן.
ובכן, הדרך למצפור מעט משובשת אבל עבירה לכל סוגי הרכבים.
כדי לא לאתגר את עצמנו מידי, עצרנו בנקודת נוף שנראתה לנו יפה מספיק.
הכנו תה מתוק והסתכלנו על הנוף עד שהתחיל להיצבע בצבעים של טרום שקיעה.
מסביב לא נראתה נפש חיה.
המוני הרכבים מתרכזים בשמורת האירוסים ואנחנו העברנו יום מטריף ומרגיע על הגלבוע, שעמד שם ממש בשבילנו.

אופציה מעולה נוספת לסיום מסלול נחל יצפור:
עמק המעיינות – אם עדיין לא טיילתם כאן וגם אם כן, זאת הזדמנות מעולה. המים כאן נעימים לכל אורך השנה.
ממליצה במיוחד על עין שוקק. ממש פשע להגיע עד לכאן ולוותר עליו. אפילו רק בשביל לשכשך רגליים.
לחצו כאן לקריאת הפוסט על עמק המעיינות.

הפוסט נחל יצפור – מסלול נפלא על הר הגלבוע הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

כמה אני שמחה שהפעם הזאת הגיעה.
במונחי קורונה אפשר להשוות את נחל סלוודורה לקפסולה. כלומר יש בו הכל, בדחוס ובקטן:
עליות חדות, ירידות תלולות, סולמות יתדות, מפלי ענק ומפלים קטנים, קניון, צמחי מדבר, ציפורים ועכברים, מול נוף עוצר נשימה לים המלח.
וכל זה, במרחק שעה וחצי נסיעה ממרכז הארץ. בדיוק כמו שאני אוהבת.
אז שנתחיל?

נוסעים לנחל סלוודורה:

ערב קודם אומר לי דודי: אני לא יודע מה זה הסלוודורה הזה. אף פעם לא שמעתי עליו.
אני: אז לא צריך. כביש 10 פתוח. בואו ניסע לניצנה ונעלה עליו.
דודי: להפך, זה שלא שמעתי עליו מאוד מוצא חן בעיני. אני אוהב לטייל במקומות שאני לא מכיר.
אני: גם אני לא מכירה.
דודי: אז רק דבר אחד. את מדריכה את הטיול. אין לי סבלנות וזמן להתחיל לקרוא. הכל עלייך.

עוד יתרון לטיול בנחל סלוודורה: המסלול כל  כך פשוט שלא צריך אפילו מפה. קישקוש. אבל מה אכפת לי שדודי יחשוב שישבתי על זה שעות?

הכי חשוב: אסור לטייל בנחל סלוודורה בימים של סכנה לשיטפון. לא. לא. לא.
אני בודקת שלא צפוי שיטפון או אפילו גשם ואז בודקת שוב. אפשר לטייל.

למחרת אנחנו נפגשים בשעה 10:00 בחניה של נחל סלוודורה.

מדובר בחניה קטנטנה והיא כבר מלאה. יש מקום לעוד כמה רכבים על שפת הכביש וזהו. אפשר לחנות גם בצד השני, הבעיה שקו ההפקדה לבן. כלומר, מי שמגיע מצפון יצטרך להמשיך בנסיעה די ארוכה עד שיוכל להסתובב ולחזור. נסכם את הנקודה המתישה הזאת בבואו מוקדם ויהיה לכם מקום.

טיול בנחל סלוודורה:

מזג האויר מושלם, שמש חמימה ורוח קלה ונעימה. תחילת המסלול בעליה די חדה, אבל קצרה.
מה אמרנו? טיול קפסולה מרוכזת – כל מה שמציע המדבר, אבל בקטן ובקצר.

מסלול הטיול הוא מעגלי. לפי המלצת רשות שמורות הטבע, יש להתחיל בסימון שבילים כחול.
אנחנו עולים עם השביל למעלה. עוצרים מידי פעם ומביטים אחורה, אל ים המלח היפיפה. מימיננו נקיק הנחל העמוק. אפשר להציץ בזהירות, בלי להתקרב מידי אל שפת המצוק.

לפנינו במרחק אפשר כבר לראות  את המפל הענק, ממנו מתרסקים מי השטפון (כשיש זרימה) אל הנחל ומשם ממשיכים במורד הנקיק. גובה המפל עצום.

אנחנו ממשיכים בעליה עד שמגיעים למפגש שבילים כחול וירוק.

כאן יש שתי אפשרויות:

1. להמשיך במסלול הירוק כלפי מטה אל תוך הקניון ולסיים את הטיול
2. להמשיך לכיוון ראש המפל עם השביל הירוק. בדרך למפל נראה את שיח הסלוודורה שעל שמו נקרא המסלול.

אנחנו בוחרים באופציה השנייה, כי מסלול קצר זה לחלשים וממשיכים לעלות עד שמגיעים למשטח רחב, מול שיח הסלוודורה היפיפה.
השיח מרשים בגודלו. הוא ענק. מאחוריו מסתתרת נביעת מים, אבל לכל זה נגיע כשנרד למטה.

בינתיים תוקף את כולם רעב בלתי נסבל והם מתמוטטים ומשתרעים לי על הסלעים.

מה זה? אני מתעצבנת. זה לא המקום לעצור, אני רוצה הפסקה בסוף העלייה, בתחתית המפל.
נראה שיש שם אנשים, מתלוננים דודי וקים. בואו נשאר פה.
לא רוצה, אני מתעקשת.
הילדות רעבות, דודי שולף תירוץ עלוב.
לא רוצה, אני מתעקשת.
טוב, אז תעלי קצת למעלה תבדקי אם יש מקום יותר טוב, אנחנו נחכה, הוא אומר.

מיד כשאני מסובבת את הגב אני שומעת את קופסאות האוכל נפתחות ואת הגזיה נדלקת.
עבדו עלי העצלנים האלה.

עד שהתה יהיה מוכן אני מסתכלת על הציפורים השחורות שותות מים משאריות השיטפון שנקוו לשלוליות קטנות בתוך סלעים.
הן חלק מלהקה שחיה סביב שיח הסלוודורה. שמן טריסטרמיות, על שמו של כומר אנגלי בשם הנרי טריסטראם שנהג לבקר בארץ ועל הדרך חקר את הטבע והנופים. באחד מביקוריו כאן, בשנת 1864, הוא התרשם מהציפור השחורה אותה נהגו להאכיל נזירי מנזר מר סבא בצימוקים.

שמחתי לגלות שהטריסטרמית היא ציפור חברותית במיוחד שחיה בקבוצה. בן הזוג שלה קבוע והם שומרים על קשר זוגי יציב לאורך שנים. הם אוכלים ושותים יחד, מסדרים אחד לשני נוצות ומטפלים יחד בגוזלים.
הטריסטרמיות אוהבות בעיקר פירות ולכן נמצאות כאן ליד שיח הסלוודורה שפירותיו כנראה טעימים להם.
הן אוהבת גם ענבים ותמרים ולכן מזיקות לחקלאי האזור, שמסיבה זו לא עפים עליהן. הן אוכלות גם חרקים ולעיתים פולות קרציות מהיעלים והגמלים במדבר יהודה.
מספרים שהטריסטרמית אוהבת במבה ומוכנה לפעמים לאכול מכף ידם של מטיילים.

הינה עכבר חמוד, אני צועקת ומנסה לראות לאן נמלט.
הוא מתוק וקטן ויש לו עיניים גדולות ומסתבר שהוא עונה לשם ירבוע.

קים והילדות קופצות שני מטר באויר. איפה? אמאלה!
הוא כבר ברח. אני עונה, מאוכזבת.

אחרי שאכלנו יותר מידי אנחנו ממשיכים בעליה עד תחתית המפל היבש.
המפל שבראש הנחל, מדהים. אי אפשר שלא לדמיין מה קורה כאן בזמן שיטפון. אפשר לראות סלעי ענק מפוזרים שהשאיר אחריו השיטפון האחרון.
בחיי שהשתדלתי לא לפחד, אבל לא הצלחתי למרות שידעתי בוודאות שלא צפוי שום שיטפון. הילדות התחילו לטפס במעלה קיר המפל ואני חששתי שיפלו עליהן סלעים מלמעלה.

ומה עושה דודי כדי להרגיע אותי? מספר לי שלפני שלושים שנה נתקע עם עוד חבר ובחורה בנחל הרדוף שבמדבר. החושך ירד ומחוסר ברירה נאלצו להישאר בתחתית הנקיק העמוק בלילה. ליתר ביטחון הם עלו בזהירות לגובה הקיר, כדי להישמר משיטפון, אם יבוא.

החושך ירד והטמפרטורות צנחו. לפתע הם החלו לשמוע סלעים גדולים מתנפצים סביבם. הם זחלו אל מתחת לסלע גדול ששימש להם כמחסה מגשם הסלעים.

שינויי הטמפרטורות הקיצוניים בין היום ללילה גורמים לסלעים ולקרקע להתכווץ ולהתרחב, מה שגורם לסלעים להתנתק ולצנוח מטה.

לא המתנתי לסוף הסיפור וללא דיחוי צרחתי לילדות להגיע הנה מיד. אני משערת שהסוף טוב, לראייה דודי כאן איתנו.

בהחלט מיצינו את המפל.
הגיע הזמן להמשיך לכיוון מטה, לחלק השני של מסלול.
אנחנו חוזרים בדרך בה הגענו ועוצרים ליד שיח הסלוודורה ענק הממדים.

אני מחפשת את עין סלוודורה, מעיין קטן שאמור להסתתר מאחוריו ולא מוצאת.
בתוך השיח מחילה קטנה, שביל צר בין הענפים. האדמה לחה. אני מתחילה לטפס, כפופה ומוצאת אותו. את עין סלוודורה.

ובכן, מדובר בזרזיף קטן הנובע מהסלע. כמו טפטוף חלש מצינור, כמו ברז ששכחנו לסגור עד הסוף, נו הבנתם. אז כזה.
האמת? מדהים איך טפטוף צנוע כזה מייצר חיים מלאים במדבר. הטפטוף מזין את שיח הסלוודורה שמפרותיו אוכלות הטריסטמיות, מימיו משקים את העכבר החמוד (הירבוע) וחיות נוספות כמו יעלים ולכו תדעו, לא בא לי לחשוב על חיות נוספות. בעיקר לא על זוחלים.
אני זוחלת החוצה מהמחילה. אף אחד אפילו לא מתעניין מה ראיתי שם. ההפסד כולו שלהם.

שיח הסלוודורה הפרסית, שבשל גודלו אפשר להחשיבו כעץ, קדוש למוסלמים. למה? כי על פי המסורת הנביא מוחמד צחצח את שיניו בענפי העץ. במקומות מסוימים, בהודו למשל, נוהגים להשתמש בענפים למטרה זו גם היום.

אנחנו ממשיכים ללכת עם השביל המסומן בירוק, עד שמגיעים לצומת השבילים בכחול והירוק, ממנו הגענו לפני שעלינו למפל.

במורד הנחל:

אנחנו ממשיכים לרדת עם השביל המסומן ירוק, אל תוך תוואי הנחל הרחב, יורדים בסולם יתדות שהוא מספיק מאתגר כדי לעורר התרגשות, אבל בקטנה.

בדרכנו אנחנו פוגשים צמחייה מדברית.
מה שמו של השיח הזה? שואל אותי דודי ואני מרגישה שעומד להגיע כאן סיפור.
אשל? אני שואלת
לא, הוא עונה
אז תגיד כבר, אני אומרת, כי זה לא צלף או מלוח ואין לי שמות של שיחים מדבריים אחרים בראש.
רותם, אומר דודי ומחייך.

טוב, לפי החיוך ברור שעומד להתחיל סיפור. דווקא נחמד שדודי במצב רוח סיפורי היום. מקווה שהפעם לא מדובר בסיפור אימה.

תסתכלו על תחתית השיח.
הענפים התחתונים יבשים. הבדואים נוהגים לקטוף את הענפים המתים של הרותם ולהבעיר איתם מדורות.
ככה מקיימים אנשי המדבר יחסי גומלין עם הרותם. הם מסייעים לו כשהם מפנים את ענפיו המתים וענפים האלה מחממים אותם בלילות המדבר הקרים ומאפשרים להם לבשל ארוחה חמה.
הענפים של רתם המדבר מצוינים לבערה כיוון שהם אינם מעשנים כמו ענפי האשל למשל והם הופכים לגחלים כך שהחום נשמר זמן רב.
בנוסף, לרתם המדבר שימוש ברפואה הבדואית ואצל התימנים שימש לטיפול במחלת הצהבת. אבל הזרעים שלו מאוד רעילים.
ואם אין ברירה וחייבים צל, אפשר להשתרע תחתיו, אבל מומלץ יותר להיעזר לצורך כך בשיטה או באשל שהצל שלהם הרבה יותר משמעותי.

הדיבורים האלה על מדורה מעוררים חשק לתה בקומקום נירוסטה שמתחמם על מדורה.
אנחנו אוספים כמה זרדי סחף יבשים מהערוץ, משאירים את ענפי הרתם למי שבאמת יצטרך אותם, בתקווה למצוא מקום טוב למדורה בהמשך.

מאיפה יש לדודי מידע על אורחות הבדואים? לדודי יש חבר טוב מהפזורה הבדואית, סלימן אבו איברהים.
דודי לקח אותנו לביקור אצל סלימן ולא פעם אחת ואני? התאהבתי. גם אני למדתי דבר או שניים מסלימן. למשל, איך עושים תה מעולה.
בחורף לפני שנתיים, ביום קר וגשום במיוחד ישבנו אצל סלימן באוהל סביב גריל הפחמים שמשמש כתנור. במשך שעות ישבנו ושתינו תה מדהים מתוך קנקן נירוסטה, קנקן כמו שיש לדודי.

סלימן, התה שלך מעולה, אמרתי.
את יודעת מה הסוד של התה? הוא שאל ולא חיכה לתשובה כי ברור שאני לא יודעת. כמות הסוכר.
איך יודעים כמה סוכר לשים? שאלתי
הינה אני מראה לך, אמר, והפך את מכסה הקומקום לקערה. הוא מילא את המכסה בדיוק עד סופו בכמות היסטרית של סוכר, ושפך לתה.
לכל קומקום תה מכסה שמתאים בדיוק לכמות הסוכר שהתה צריך.

אני לא בטוחה שהתזונאיות יסכימו איתו, אבל התה של סלימן הוא הכי טעים בעולם.
תשאלו את הילדות שלי שאיך שהן רואות קנקן נירוסטה, מיד מבקשות תה כמו אצל סלימן.

בכל אופן, אחרי הסגר אקבע עם דודי ביקור בכפר ואשאל את סלימן אם אני יכולה לספר לכם עליו ועל הכפר.
מקווה בשבילכם שיסכים כי יש לו אינספור סיפורים על גמלים ואתונות, נדודים ומסעות.

מכאן אנחנו נכנסים לנקיק צר שקירותיו גבוהים. אור השמש חודר לכאן ומאיר חלקים מסוימים בזהב. זה החלק היפה ביותר בטיול והוא קצר. אז תלכו ממש לאט.
אנחנו לא מוצאים מקום למדורה, כי כל הנקיק הוא שביל וזונחים את הענפים ואת רעיון המדורה.

לפננו סולם יתדות גבוה יחסית, אבל לא ממש קשה לירידה. מעט אחריו מסתיים המסלול ומתחבר למעבר מים מתחת לכביש, הדומה למנהרה, המשמש כנתיב למים בזמן שיטפון.

בתחתית המנהרה אספלט שבור, זכר לעוצמת המים. בסופה של המנהרה נוף מטורף לים המלח.
אנחנו חוזרים אחורה לסיום המסלול ולתחילתה של המנהרה. סולם מתכת בצורת ספירלה מוביל אותנו אל גובה הכביש ואל חניית הרכבים.

ממש מול החניה, למטה, על חופו של ים המלח נמצאים מעיינות קדם. אותם מעיינות חמים שמתפרסמים בכל הפורומים. כמות הרכבים החונים שם אדירה. אנחנו מוותרים על התענוג, אבל אין ספק שנמצא את הזמן לביקור כאן.
בגלל שנשארנו כולנו עם חשק לתה, אבל בלי הרבה כוח, אנחנו קובעים להפגש בגלריה מינוס 430, שבכניסה לחוף קליה.

שם אנחנו פורשים מחצלות ליד לאחד המבנים המעוטרים בגרפיטי משגע. לסבב התה השני מצטרף מוכר שטיחים מיריחו. הוא מבין מיד שמכירת שטיחים כבר לא תהיה אצלנו, מסתפק בתה וממשיך לדרכו.

רוצים לשמוע איך גילו את עין נחל סלוודורה? אני שואלת, סיפור מרתק אבל עצוב. בשנת 1974, בחג החנוכה אבדו עקבותיו של קצין צעיר בן 19, שיצא לטייל באזור עין גדי. בצערם, פנתה משפחתו למגד עתידות הולנדי וזה שלח אותם לחפש 6 ק"מ צפונית לעין גדי, ליד מעיין ממנו צומח עץ.
אנשי האזור יצאו לחיפושים למרות שהם מכירים כל אבן ולא שמעו על מעיין כזה. כך התגלה, להפתעת כולם, עין סלוודורה. הם לא מצאו שם את גופתו של החייל, אלא גופה של מטייל אחר שנעדר במשך 9 חודשים. ומה עלה בגורלו של הקצין הנעדר גרשון נדיבי ז"ל? לאחר 9 שנים התגלו עצמותי ליד נחל ערוגות הסמוך לעין גדי.

אנחנו עושים סיבוב קצר, בכל זאת היינו כאן רק לפני חודש, נכנסים למכוניות ונוסעים חזרה לתל אביב על רקע השקיעה המדברית.

המלצה רותחת על טיול נוסף באזור – קישור לפוסט על גלריה מינוס 430

נחל סלוודורה – מתכון טיול

מיקום: צפון ים המלח, בין מצפה שלם לעין גדי

מסלול: מעגלי

אורך המסלול: פחות מ- 4 ק"מ

דרגת קושי: בינוני. מתאים למשפחות שאוהבות מעט אתגר.

משך הטיול: אפשר בשעתיים. אנחנו עצרנו כל רגע וסיימנו לאחר ארבע שעות.

נקודת התחלה: בוויז – נחל סלוודורה.

נקודת סיום: כנ"ל.

המלצה חמה: החניה מצומצמת ולכן מתמלאת מהר, כדאי להגיע מוקדם.

בכמה מילים: טיול מעולה המספק בזמן קצר את חוויות המדבר: נוף מהפנט, מפל יבש עצום, נקיק עמוק, נביעת מים, סולמות יתדות ועוד. מתאים מאוד למשפחות שאוהבות מעט אתגר. את המסלול עשו גם ילדים קטנים ממש. יצטרכו עזרה בסולמות. מספרים שבסביבות חודש אוקטובר פורחים כאן חצבים. חובה לקחת את הזבל איתכם, אין כאן פחים.

תיאור המסלול: בחלק הצפוני של החניה מתחילים את המסלול הכחול, בעליה של כ- חצי ק"מ. בצומת השבילים של השביל הכחול והירוק, עובדים לשביל הירוק וממשיכים איתו למעלה, לכיוון שיח הסלוודורי והמפל היבש (כ- 300 מ'). יורדים חזרה עם השביל הירוק עד לצומת השבילים. משם יורדים עם שביל הסימון הירוק, כשפננו אל ים המלח, עד לסיום המסלול. נעלה בסולם הברזל שמימין אל מגרש החניה.

עונה: עונות מעבר וחורף בלבד, המסלול כמעט ואינו מוצל.

אזהרה: איסור חמור לטייל בנחל בזמן שיטפון או סיכוי לשיטפון.

כלבים: לא מתאים, בגלל הירידה בסולמות.

המלצות מחוץ למסלול: יש כאן בלי סוף ומדהימות אחת אחת.

1. קאסר אל יהוד
2. מנזר דיר חג'לה
3. מנזר סנט ג'ורג'
4. גלריה מינוס 430

משפט סיכום: טיול מעולה, מומלץ במיוחד. לא לפספס.

מדד נקיון: 10. תקפידו לקחת איתכם את הזבל.

מדד צפיפות: טיילנו בשבת יפיפה, המסלול היה פנוי, למעט מספר אנשים שעצרו לפיקניק בתחתית המפל.

ציון כללי: 9+

הפוסט נחל סלוודורה – טיול משגע מול נופי ים המלח הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

כדי לקצר את הנסיעה לגליל העליון, אנחנו ישנים אצל המשפחה במושב הקטן שלמרגלות הגלבוע. המושב נמצא בקצה עמק יזרעאל, והוא היישוב היהודי הכי קרוב לג'נין.

הבית יפה ונעים. הקמין מחמם מבחוץ והיין החם מבפנים.

בקצה החצר האט טאב שיהודה בנה בעצמו. כלומר אמבטיית עץ עגולה וגבוהה שמחוממת ע"י תנור עצים שחבוי בתוכה. יהודה ורונן נכנסים להאט טאב ומסתכלים על הכוכבים. בגלל שקצה העולם כאן, כמעט ואין אור שמפריע.

אני מסתכלת עליהם, מסביבם עולים אדים חמים והם נראים כמו העוף בתוך תבשיל מרק של קניבלים. קפוא בחוץ ואני מכניסה את קצות אצבעות הידיים למים החמים.

בחמש בבוקר אני מתעוררת מקולו של המואזין. הוא מזמר מזמור ארוך, כנראה כדי לוודא שכל המתפללים הצליחו להתעורר.

מסתבר שבבוקר מוסיף המואזין לקריאה הרגילה: "התפילה עדיפה מהשינה". לא בטוח שאני מסכימה איתו.

תפילת השחר (פג'ר), הראשונה מבין חמש התפילות של המוסלמים, נחשבת לחשובה ביותר מכל התפילות. חובה לסיים את התפילה עד תחילת זריחתה של השמש, כלומר עד שניתן לראות את כדור השמש מציץ. מי שבזמן תפילתו החלה לזרוח השמש, תפילתו מתבטלת.

יהודה אומר שמי שחי כאן רגיל לקריאות המואזין ולא מתעורר. אני, שרגילה לרעש תנועת המכוניות במרכז תל אביב, כבר לא מצליחה לישון.

הדרך לנחל גוש חלב היא טיול בפני עצמו:

בדרך מכאן לגוש חלב אנחנו נוסעים בכבישים צדדיים, פחות מוכרים לנו. הכביש עובר למרגלות הר התבור והשדות מסביב נראים כמו שמיכת טלאים ענקית.
אנחנו חולפים על פני עמק בית נטופה, מימין אפשר לראות את צוק הארבל ומאחוריו מציצה הכנרת.

בעונה הזאת הצפון מרגש באלפי גוונים של ירוק, נקי ופורח. כרמי הענבים במופע מרהיב בשלל צבעי שלכת. בעליות לכיוון הר המירון חודר לרכב ריח משכר של טבע, אדמה רטובה וצמחי תבלין.

השמש צהובה ונעימה בתוך שמים כחולים, אני מחייכת. מאושרת שבחרנו לטייל דווקא כאן, בארץ היקבים, ההרים והקדושה.

אני נזכרת בחוות הנמורה, בה התארחנו לפני כמה שנים. הגענו לכאן במקרה והופתענו מהקסם המיוחד של המקום. זו חוות בודדים למרגלות הר המירון  ובה מס' בקתות מרוחקות זו מזו, ממש בתוך כרמים ושדות. ההגעה לחווה היא בנסיעה ארוכה על כביש עפר משובש, אפילו כביש סלול אין כאן. נפלא למי שבאמת רוצה להתבודד ולשמוע רק שקט. אבל עמוק כזה שכמעט ומצפצף באוזניים. אנחנו חייבים להגיע לשם שוב.

הכפר ג'יש והנוצרים המרונים:

סמוך לכפר ג'יש הישובים הדתיים ספסופה ואור הגנוז על שלל קברי הצדיקים שבאזור. אני מזכירה לעצמי לבוא ולבקר בהם. אף פעם לא ראיתי קבר צדיק מקרוב וזה מסקרן אותי מאוד.

כבר בכניסה לכפר נראים קישוטי חג המולד שידלקו כאן עם רדת החשכה. הכפר בנוי מסמטאות צרות בטופוגרפיה הררית, משהו שבין חצי האי פיליון שביוון למנאלי ההודית.

בכפר ג'יש מתגוררים נוצרים ארמים מהעדה המרונית, זרם נוצרי שמקורו בלבנון ומיעוט ערבי מוסלמי. הכפר בנוי על שרידי יישוב יהודי עתיק בשם גוש חלב, שהיה כאן בימי בית שני. במלחמת העצמאות נכבש הכפר במהלך מבצע חירם ותושביו נמלטו או פונו, תלוי את מי שואלים. לאחר המלחמה ישבו אותו פליטים נוצרים מכפרים סמוכים שנהרסו, בעיקר מהכפר ברעם שנאסר על תושביו לחזור אליו.

ההיסטוריה של תושבי הכפרים הנוצריים – מרונים בגליל העליון ושל בני העדה המרונית שרוצה מתגוררת בלבנון, מרתקת. רוב המרונים לא מחשיבים את עצמם כערבים אלא כארמנים. הם ביקשו ממדינת ישראל להכיר בלאום שלהם, אך סורבו.

בכפר ג'יש, כמו בירושלים, מקומות קדושים לשלוש הדתות: שלוש כנסיות ומנזר, מסגד עתיק, שרידי שני בתי כנסת וקברי הקדושים שמעייה ואבטליון (שהיו מראשי הסנהדרין).

כרבע מתושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות ובעיקר מגידול תפוחי עץ המתאימים למזג האויר הקריר (לא סתם נזכרתי בפיליון ובמנאלי, גם שם מגדלים תפוחים).

אני פותחת את חלון המכונית ונושמת מלוא האף ריח בערה של גזעי עצי זית שנשרפים בתנורי החימום שבבתים, מעורב בריח נפלא של ערמונים.

נחל גוש חלב:

נחנו נוסעים דרך סמטאות הכפר הצרות ומגיעים למקום בו מסתיים הכפר ומתחילה ירידה תלולה לוואדי. כאן מתחיל מסלול הטיול והוא מסומן בסימון שבילים ירוק.

בזמן שיהודה ורונן מסדרים את הבירוקרטיות, כלומר מקפיצים רכב שיחכה בסיום הטיול – דידי ואני מתחילות את המסלול עם הילדים.

אנחנו הולכים על שביל דרוך שניכר שנוסעים בו גם רכבי שטח. משני צידי הדרך נוף עוצר נשימה. הכל ירוק כל כך, שאין יותר ירוק מזה. יש כאן עצי זית, חרוב, תאנה ורימון, טרסות, עדרי פרות וסוסים.
מי שמשתדל יכול לשמוע פכפוך מי נחל שזורם במורד הוואדי. אפשר לראות את תוואי הנחל לפי הסופים ושיחי פטל.

את השקט והיופי קוטעת בבת אחת חבורת רוכבי טרקטורונים. אנחנו זזים לצידי השביל והם חולפים במהירות עצומה. אנה הכלבה שלנו נבהלת ובורחת במעלה העלייה, בכיוון ממנו באנו.

הילדות ואני רצות בעקבותיה, היא לא עוצרת ונעלמת מאחורי הסיבוב. הלב שלי על 200, מהרגעים האלה שכל עולמך מפוקס בנקודה אחת פצפונת וליבך בתפילה שיהיה בסדר.

הילדות עוקפות אותי בריצה ונעלמות מאחורי העיקול. אין לי אויר.

הינה היא, מיקה צועקת.

בטוח? אני צועקת בחזרה, כדי לוודא ששמעתי טוב.

כן. הינה היא. מיקה מתקרבת אלינו עם אנה בזרועותיה.

ימה מנשקת אותה ובוכה.

אנחנו מחבקות את אנה ומחברות אותה לרצועה. אין מצב שנשחרר אותה יותר.

לעזאזל עם רכבי השטח האלה.

אנחנו ממשיכות לרדת, הרגליים שלי עדיין רועדות.

מימין נראים  שרידי בית הכנסת העתיק של היישוב הקדום גוש חלב.

אני מפעילה את מערכת השמע הסמוכה ומנסה להקשיב להסבר. אין סיכוי. אני עדיין נסערת מאירוע אנה ולא מצליחה להתרכז.

במקום זה אני נעמדת מתחת לעץ תאנה ומסתכלת על שלושה סוסים מלחחים את העשב. אין מרגיע מזה.

רונן ויהודה מצטרפים אלינו ואנחנו ממשיכים בירידה עד לצומת שבילי מפגשי הנחלים: גוש חלב, דישון וצבעון. בצומת הזאת ממשיכים עם הסימון הירוק, ימינה.

ואז אני רואה אותו על הגבעה שממול.

עץ תות בשלכת.
עליו צהובים-כתומים בשלל תתי גוונים. הוא ממוקם גבוה יחסית, מעל ערוץ הנחל וממנו נשקף נוף יפיפה של הוואדי.
מקום מושלם לעצירת פיקניק.

דרך העפר מתחלפת בהמשך בשביל מטיילים קטן ונעים. לשמחתי, לכאן כבר לא יכולים להגיע רכבי שטח.

אנחנו עוברים דרך בוסתן, נהנים ממראה עץ צפצפה בשלכת.
כרכומים לבנים מציצים מבין עלי השלכת ומנקדים את העשבים הירוקים בלבן. בסופו של הבוסתן שער קטן.

לפי שרידי הפחונים והרהיטים, נראה שחי כאן מישהו עד לא מזמן ועזב.

הנחל זורם מצד שמאל של השביל ולידו שיחי פטל עמוסים בפרי. אנחנו קוטפים את הפירות הסגולים, נזהרים שלא להידקר מקוצי השיח. הפירות נמעכים וצובעים את אצבעות הידיים בסגול.

פירות הפטל מבשילים בסוף הקיץ, כאן הם מאחרים ורובם טרם הבשילו. ככה שיש לכם סיכוי טוב לקטוף שפע של פטל מתוק בשבועות הקרובים.

למרות שמזג האוויר נפלא ויש דיווחים על סגירת שמורות מעומס מטיילים, בנחל גוש חלב אנחנו פוגשים (לשמחתנו) מטיילים בודדים.

לאורך המסלול שרידי מבני תחנות קמח ישנות שפעלו כאן בעבר והיו בבעלות תושבים מהכפרים ג'יש וברעם.

אני רוצה להגיע אל העין הכחולה. לפי המפה המעיין המקסים והצלול נמצא בראש ההר הגבוה שמשמאלנו. אנחנו מתחילים לטפס עליו דרך שביל עיזים צר, בדיוק כשהשמש נעלמת והשמים מתמלאים בעננים אפורים וכבדים.

ברגע אחד האוויר נהיה קר וכבד והשמים מתחילים לטפטף.

אנחנו עוצרים על כר דשא, בערך בשליש הגובה ומוותרים על המשך הטיפוס. מכינים תה בפינג'אן, אוכלים ממתק מתמרים ועוגת שוקולד-שקדים.

מעבר לוואדי אנחנו רואים חבורת מלקטי פטריות תחת עצי אורן.
עץ האורן שלידינו בוכה דמעות שרף יפיפיות בצבע דבש, אבל אין סביבו אפילו פטרייה אחת.

בהמשך השביל, במפגש בין נחל גוש חלב ונחל דישון הוקם פארק קטן וחמוד.

במקום זה נובע עין חלב. בפארק מבלות משפחות עם ילדים קטנים, חלקן עושות על האש. אפשר להגיע לכאן ברכבים על כביש הסימון האדום

אנחנו פונים ימינה אל שביל הסימון האדום, שהוא שביל ישראל העובר בנחל דישון.

אנחנו חוצים את נחל דישון במספר מקומות ומתמלאים בבוץ. גם בשביל הזה, כמו בתחילת המסלול, צריך להיזהר מאוד מרכבי השטח שמשתוללים כאן.

נחל גוש חלב – מתכון טיול

מיקום: גליל עליון, למרגלות הר המירון

מסלול: קווי, יש צורך בשתי מכוניות. מרחק הקפצה קצר, כ- 10 דקות נסיעה.

אורך: כ- 5 ק"מ

משך מסלול: כ- 4 שעות

נקודת התחלה: בוויז – נחל גוש חלב. תיאור: לאחר הכניסה לכפר ג'יש להמשיך ישר, בצומת הראשונה ישר, לאחר כעשרים מ' פניה ימינה לרחוב צדדי. אפשר לראות סימון ירוק על עמודים. כאן אפשר להחנות. בהמשך הכביש נפגוש את דרך העפר ממנה מתחיל מסלול הטיול.

נקודת סיום – שתי אופציות:

1. במקום בו כביש 899 נפגש עם שביל ישראל. בוויז: עין ערבות, כמה דקות בהמשך מצד ימין – המפגש עם שביל ישראל. אנחנו השארנו את הרכב כאן. תיאור: מצומת חירם פונים ימנה לכביש 899. לאחר כ- 2 ק"מ ימינה במומת ברעם. בהמשך הדרך פניה לקיבוץ ברעם (לא לפנות אלא להמשיך ישר) כ- 800 מ' אחריה פניה חדה ימינה לכביש עפר מסומן באדום (שביל ישראל). להחנות את רכב הסיום.
2. בוויז: עין חלב – מקצר את המסלול בכחצי שעה הליכה. נסיעה על כביש עפר. אפשרי עם פרייבט. לקרוא את התיאור בסעיף 1. לאחר הפניה ימינה להמשיך על כביש העפר המסומן אדום עד לעין חלב. שם להחנות את רכב הסיום.

בכמה מילים: טיול משגע בתוך טבע ירוק. בדרך נפגוש שרידי בית כנסת עתיק ותחנות קמח, נוף מוריק, שיחי פטל ועצי בוסתן. קרוב לסתיו מופע מרהיב של עצים בצבעי שלכת. מצוין למי שכבר טייל במסלולים הידועים באיזור כמו נחל עמוד עליון ושביל הפסגה במירון. בתחילת המסלול ובסופו דרך הטיול משותפת לדרך טרקטורונים ורכבי שטח. מסיבה זו מומלץ להימנע במידת האפשר מלטייל כאן בסופי השבוע.

עונה: רוב המסלול אינו מוצל. מומלץ בחורף ובעונות המעבר.

דרגת קושי: קל

כלבים: מתאים מאוד. לקחת בחשבון שחלק מהדרך משותפת עם שביל טרקטורונים.

המלצות מחוץ למסלול:

1. חגיגות כריסמס בכפר ג'יש ממנו יוצא הטיול.
2. העין הכחולה.
3. שביל הפסגה הר מירון (אחד המסלולים הפופולריים בארץ, כך שרוב הסיכויים שכבר טיילתם בו).

משפט סיכום: טיול מוצלח במיוחד, לא עמוס בשבתות. צריך להיזהר מטרקטורונים. מעניין וחשוב לקרוא כרקע לטיול (ובכלל) על עקורי אקרית וברעם ששוקנו בכפר ג'יש ועל הנוצרים המרונים.

מדד נקיון: 9

מדד צפיפות: בכלל לא צפוף

ציון כללי: 9+

הפוסט נחל גוש חלב – טיול בארץ הפיות שלמרגלות המירון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אז יש פרטנרים מעולים לטיול, יש מועד ושעה, אבל לאן?
יהודה אומר שצפוי מזג אויר חם מאוד ושחייבים מסלול מוצל.
סגרנו על נחל רקפת שעל הר הכרמל, בדיוק באמצע הדרך בייננו.
מבחינתי הטיול התחיל ברגע שיצאנו מתל אביב ועלינו על כביש החוף.
משמאל לכביש הים ובתי הטורקיז של הכפר ג'סר א זרקא נראים כמו אבני טורקיז יקרות.
מעל ברכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל חגות ציפורים נודדות.
שדות החיטה הקצורים מלאים בבאלות (קוביות חציר) במרחקים שווים אלה מאלה וכיפת הזהב נוצצת מעל המסגד בכפר פארדיס.
כרמי הענבים שבצידי הדרך הצמיחו עלים עשירים וירוקים. אגב זו התקופה לגלגל מילוי מתקתק חמצמץ בתוך עלי גפן טריים.
כל כך נהנתי מהדרך שכמעט הצטערתי שבצומת אליקים צריך לפנות שמאלה לכיוון דליית אל כרמל.

נסענו עד למוחרקה, באחד מהכבישים היפים בארץ.
הכביש חוצה את רכס הכרמל בצידו הדרום –מזרחי. מצידי הכביש דוכנים בהם מוכרים התושבים הדרוזים פיתות דרוזיות מרוחות בלבנה ביתית, דבש, שמן זית, זיתים וכנאפה.
כולם יהיו נהדרים לארוחה בשטח. למי שמתעקש, אפשר למצוא גם ג'חנון.
תימני.

מעטים השלטים בדרך וגם הקליטה הסלולרית לא משהו משום שתושבי המקום מתנגדים לקרינה ומדללים אנטנות. תסמכו על הוויז הוא ייקח אתכם למקום הנכון.
שערו של המוחרקה נעול.
שווה לחזור לכאן כשיתאפשר, הנוף הנשקף מכאן אל עמק יזרעאל והגליל, עוצר נשימה והסיפור על המנזר מעניין.

הטיול בנחל רקפת:

המסלול קווי ולכן יש להקפיץ רכב שיחכה בנקודת הסיום (אל דאגה, הסבר מפורט בהמשך במתכון הטיול).
אני נשארת עם חבורת הילדים עד שישובו הגברים מכל העניינים הפרוצדורליים.

בינתיים אנחנו מתקדמים בשביל המסומן באדום, פנימה אל תוך החורש הצפוף. בוחרים מקום נעים לעצירה וממתינים.
מסביב עצי אלון ואלה ארץ ישראלית, חוטמיות, זעתר, בבונג, דרדרים ופרפרים לבנים. דבורים מזמזמות פועלות להעביר אבקנים בין הפרחים.
אני מצלמת את הילדים ומגלה שצילמתי במקרה דבורה בזמן תעופה. אני צוחקת למראה הצילום. גם הילדים צוחקים.

לפתע יוצאים מתוך הסבך שני גברים, אחד אוחז בסכין ופטיש, השני ברגזן.
אימא'לה.
אני לבד עם הילדים, כן?
בתוך רגע הילדים לידי, אני מרגישה שהם דרוכים.
אני מזכירה לעצמי שיש לי מספיק נסיון חיים, כדי לדעת שמה שאנחנו חושבים שהוא המצב, לא תמיד יהיה המצב.
אני מקשיבה ומבינה ששני עוברי האורח דוברי האיטלקית לא מתכנים לעשות לנו כל רע, להפך.
הם כאן כדי לסמן שביל ביער, כנראה לטובת הנזירים של המוחרקה.
אנחנו מסתכלים אלה על אלה וברור שהם מבינים איך עלולה להתפרש הסיטואציה ולכן אומרים לי באנגלית:
אל תדאגו, אנחנו רק מסמנים את השביל.
ובעברית: שבת שלום.
יהודה ורונן מצטרפים, מופתעים מזה שכבר יש לנו חוויה לספר. אנחנו ממשיכים אל תוך היער.

רוב הדרך מוצלת ומידי פעם הנוף נפתח אל גבעות וגאיות, הצמחייה ירוקה.
למרות שמו של הנחל, לא ראינו אפילו רקפת אחת. ברור, עכשיו חודש מאי.
כדי לראות רקפות בנחל רקפת, צריך לשוב לכאן בחורף.
הילדים כרגיל מטיילים רק בשביל הפסקות האוכל והמבוגרים בשביל הפסקות הקפה. המסלול מציע שפע של מקומות אדירים בדיוק למטרה הזאת.

הדרך הנוחה עוברת בנעימים וללא קושי. אפשר לשוחח בלי להתנשף ולתת לילדים לרוץ קדימה ללא חשש. עד שמגיעים לנחל, שכמובן יבש.
תוואי הנחל במגמת ירידה, לעיתים צריך להתגבר על מפלים קטנים שיצרו המים, לעבור בזהירות בין אבנים קטנות ולקפוץ בין סלעי ענק.
יש בדרך אפילו סולם יתדות אחד אליו יורדים מגובה כשלושה מטר. בהחלט מאתגר.
אני לא אוהבת שעוזרים לי ובאמת הצלחתי לרדת ללא עזרה, יש!

הפסקת קפה נוספת בסופו של הנחל המוצל ואנחנו יוצאים אל דרך נוחה. כמו תמיד בסוף טיול יש עליה. אל דאגה, מדובר בעליה סופר סבירה.
המסלול מסתיים בכרם זיתים עתיק ויפיפה, בין העצים רועות פרות ועגל קטן יונק.

הנוף פתוח וניתן לראות את המוחרקה, נקודת ההתחלה שלנו, קטנה ורחוקה.
איזה סיפוק לראות את הדרך המשמעותית שעשינו.
ללא ספק, זה היה טיול אחרי קורונה מושלם!

אוהבים טיולי מים? להמלצות הכי טובות לקיץ לחצו על הקישורים הבאים:
נחל כזיב
עין תינה ונחל בניאס תחתון
עמק המעיינות
עין פרת

נחל רקפת– מתכון טיול

מיקום: הכרמל, הרכס הדרום מזרחי
עונה: אביב, סתיו, יום נעים בקיץ. אחרי גשם כדאי ללכת בזהירות במקומות מסויימים, כיוון שאבני הנחל הגיריות מחליקות, ולא מומלץ ביום הכי חם בשנה כיוון שחלק קטן מהמסלול אינו מוצל
מסלול: קווי
אורך: כ – 5 ק"מ
משך מסלול: 5 שעות כולל הפסקות רבות
דרגת קושי: בינוני. כולל הליכה בנחל בין סלעים גדולים, סולם יתדות אחד. מתאים לילדים מעל גיל 7 המורגלים בהליכה
כלבים: פחות (בגלל הסלעים וסולם היתדות)
נקודת התחלה: בוויז – המוחרקה
נקודת סיום: דרך עפר סימון שבילים אדום, כשלושה ק"מ מצומת אלייקים מצד ימין. לעבור מעבר פרות ולהחנות.
סימון שבילים: אדום. במספר מקומות הסימנים קצת דהו, שימו לב. אפשר לסמוך על הסימונים, אין צורך באפליקציות.
מקומות להפסקת קפה: אינספור, מדהימים ++
אופי: מגוון – נוף, יער, נחל יבש, מעט בשמש הרבה בצל
מדד נקיון: 9 איזה מזל! המסלול נקי, שרק יישאר כזה
מדד צפיפות: טיילנו ביום שישי ובקושי פגשנו מטיילים. לפי השמועות גם בשבתות לא צפוף כאן.
המלצה מחוץ למסלול: אם יש עדיין כוח אפשר לטייל בשוק הנהדר של דליית אל כרמל ולקנות קופסה מלאה בבקלוות הכי טובות בעולם.
המלצה ללא גלוטן: מסעדת עין הואדי המעולה, נמצאת לא רחוק מכאן ברח' העצמאות בעיר התחתית, חיפה. במסעדה מנות רבות ונפלאות ללא גלוטן וההקפדה כאן היא מעל ומעבר. אנחנו משוגעים בעיקר על הממולאים, המקלובה והחומוס. עלי הגפן כאן פשוט מושלמים. למנה אחרונה אפשר לקחת מלבי מצוין. המסעדה מעולה גם לאוכלי הגלוטן, כך שכולם יצאו מכאן מרוצים. לובנה בעלת המסעדה היא אחותו של השחקן נורמן עיסא. לא קשור לאוכל, אבל נחמד לדעת.
משפט סיכום: רק אוכל מעניין אותה זאת
ציון: 9

הפוסט נחל רקפת – טיול מקסים על הר הכרמל הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אנחנו קובעים עם חברים לצאת לדרך השעה 08:00, למרות שברור לכולם שאין סיכוי שנצליח. ואכן בשעה 09:30 כולם כבר באוטו.

בגלל שאנחנו בעיכוב מפנקים את עצמנו בנסיעה במנהרות הכרמל. המנהרות חוצות את כל חיפה מלמטה בכמה דקות ומזכירות לי את המנהרות הארוכות בדרך מאתונה לצפון יוון. הקלסטרופוביה שלי מדמיינת אסונות הכוללים מחנק ככה שאין מאושרת ממני לצאת בצד השני. נושמת עמוק.

נסיעה ארוכה ארוכה מסתיימת בפארק גורן.

שלא נדע מצרות, החניון מלא באוטובוסים. כבר ביציאה מהאוטו שומעים שירה רמה של ילדים מעומק ערוץ הנחל, ושתבינו, הוא רחוק מכאן כמה קילומטרים.

חבורת נהגי האוטובוס יושבת במעגל תחת עצי הזיתים, סביב גזיה עליה פינג'ן המפיץ ניחוח קפה שחור עם הל. אני נגשת לתחקר אותם.

בוקר טוב, אני אומרת

בוקר טוב, עונה אחד מהם, השאר מחייכים פחות או יותר

אתם הנהגים של האוטובוסים? אני שואלת

כן, עונה שוב אותו אחד (נכנה אותו הנהג הראשי) את תשובתו הצפויה, השאר מהנהנים פחות או יותר

אלה ילדים שם למטה אני שואלת ואפילו לא ממתינה לתשובה, כמה ילדים יש שם?

300 ילדים, עונה הנהג הראשי

מה זה? אני מתלוננת, הם עושים המון רעש, אז אני לא מטיילת כאן. חבל מאוד, הגענו מרחוק.

כל הנהגים מחייכים. אחד אפילו צוחק. זה כלום, עונה הנהג הראשי. הנחל ענק ובכל יום מטיילים כאן לפחות 1,000 איש. ממש ריק היום.

אז למה הם שרים? אני מתלוננת כאילו הוא נציב תלונות הפרעות בנחלים. זה מאוד מרעיש.

הם שמחים, הוא אומר. עוד מעט ירגעו ויפסיקו. אל תדאגי.

תודה אני אומרת, וגם מברכת אותם ביום טוב שיהיה.

אני חייבת להפסיק את הדיאטה, אני חושבת לעצמי בזמן שמתרחקת מהם, אני הופכת לדודה נודניקית ונרגנת כשאין לי בדם סוכרים.

אנחנו מעמיסים על הגב תיקים מלאים באוכל ומים. כמו תמיד איכשהו יוצא שאני אחראית לסחוב את התיק עם ערכת הקפה. אני אוהבת לשתות קפה, לא לסחוב אותו. נו, שאלה יהיו הצרות שלנו.

הבעיה עם נחלים שנמצאים בערוץ עמוק ומוצל היא שכדי להגיע אליהם צריך לרדת ואחר כך, לא עלינו, לעלות. אנחנו מתחילים בירידה, אבל איך אפשר ליהנות מנוף כל כך יפה כשהירידה בזווית של 90 מעלות? קשה לי, כבד לי וחם לי.

הינה עוד סיבה להפסיק את הדיאטה. פעם, לפני שבוע כשעוד אכלתי סוכרים הייתי גם יותר חזקה בנוסף על היותי יותר נחמדה. עכשיו אני ממש מסוחררת כמו אנורקסית חלושה. אני מתלוננת ומודיעה לכולם חגיגית שאין מצב שאני עולה חזרה למעלה. אשאר בנחל לתמיד.

בשניה שאנחנו מגיעים לנחל מתחלף המצב רוח ואני צוהלת ומקפצת כמו יחמור עליז וקליל.

למה יחמור?

כי מסתבר שבנחל כזיב חי עדר ענק של יחמורים שהם סוג של איילים חמודים, עליהם קראתי בתיאור ההסבר על הנחל.

למרות שממש רצינו, לא פגשנו יחמורים.
אבל דגים יש כאן בשפע וגם סרטים קטנים וחמודים.
כל כך יפה ונעים פה שזה מיד מעורר תיאבון. אני אוכלת סלט ירקות וביצה קשה כשכולם סביבי אוכלים סנדוויצ'ים מפוארים וקלחי תירס (הידעתם שקלח תירס מלא בסוכר?).

אנחנו מקנחים בקפה שחור ומלבדי כולם טובלים בתוכו וופלים.

מאושרת שעדיין לא שברתי את הדיאטה אני מובילה את כולם לבריכה הגדולה.

במים חבורה של צעירים, הם מאוד רעשניים. למה הם צועקים? אני מתלוננת לדודי.

הם נהנים הוא אומר. ככה זה כשנכנסים למים קרים.

אני קופצת למי הקרח הצלולים ומיד מתחילה לצווח יווווו, ווואייי, ההההההה. איזה כייףףףףף.

את רואה? אומר דודי.

בחיי, מדהים כאן. בהמשך הנחל כבר לא רואים אנשים. רק אנחנו והטבע היפה. לא יאמן שירוק כאן בחודש יולי. אני כל כך נהנית שלוקח לי זמן להבין שהתחלנו בעליה.

אוי. שוב חם. כולנו מתנשפים. נהיה שקט. אפשר ללכת או לדבר, אי אפשר שניהם יחד. רוצה לנוח אבל יודעת שאם אעצור לא אצליח להמשיך.

מזל שאיחרנו להתחיל בבוקר, כי עכשיו כבר 18:00 ככה שרוח טיפה נושבת והשמש כבר לא בשיאה. דודי הולך לפני, מתוך התיק שלו מבצבץ ענף עם עלי דפנה שקטף לו, העלים מפיצים ריח חזק.

אני נזכרת שבמורד הנחל קטף גם צלפים ויצא מהשיח כולו שרוט ופצוע. הוא סיפר לי משהו על הקוצים המיוחדים של הצלף אבל עכשיו אני לא זוכרת כי עליה וחם וגם לא אכלתי סוכרים לפחות שבוע.

אני לא מאמינה. עשיתי את זה. העלייה הסתיימה. אני מחאת כפיים וצוהלת, מבזבזת את כל האנרגיה שעוד נותרה לי ואז צונחת מתחת לעץ כמו יחמור עייף.

מכאן אנחנו נוסעים לקצה השני של פארק גורן, אל מצפה המונפור.
המצפה ריק, כולו בשבילנו. כולם אוכלים סנדוויצ'ים, פשטידות ואפילו דוריטוס.

אני אוכלת שעועית ירוקה.

דודי מוציא מהציידנית אבטיח קר ומתוק. יש גבול. אבטיח זה בעיקר מים אני משכנעת את עצמי בזמן שאוכלת שני חיוכי אבטיח צוננים.

נחל כזיב – מתכון טיול

טיול לנחל כזיב – מידע שימושי

זהו ללא ספק אחד המסלולים היפים בארץ. הבעיה שיש אין ספור דרכים לטייל בנחל כזיב והחומר ברשת רב ומבלבל.

בגלל שאני אוהבת פשוט ובעיקר בגלל שאני אוהבת אתכם מאוד –

תמצאו כאן הסבר ברור לדרך בה אנחנו בחרנו לטייל אותו. קחו בחשבון שההצעה שלי מתאימה לאלה שמסוגלים להתמודד עם ירידה תלולה מאוד ועם עליה קשה יחסית. למסלול הזה הגעתי אחרי בירורים מקיפים, כולל עם אנשים המתגוררים בסמוך ומכירים את המקום היטב.

היתרון של המסלול: עובר את המקומות היפים ביותר בנחל, הקפצת הרכבים מאוד קצרה, את הסיום נוח לציין במנוחה ותצפית עוצרת נשימה על מצפה המונפורט.

מיקום: גליל מערבי, סמוך לקיבוץ אילון.

מסלול: הרבה אופציות, אנחנו בחרנו קווי שמצריך הקפצת רכבים קצרה.

אורך: כ – 5 ק"מ

משך המסלול: מינימום חמש שעות, אפשר הרבה יותר.

נקודת התחלה: בוויז – פארק גורן. כשתגיעו לפארק גורן סעו לפי השילוט הפנימי הברור לחניון הזיתים. (יש המון חניוני הזיתים בארץ כך שמי שבוחר להכניס חניון הזיתים לוויז כשהוא בביתו, שישים לב שלא נוסע לאזור אחר בארץ). בחניון הזיתים נשאיר רכב אחד ואת הרכב השני נשאיר במרחק קצר מכאן, אך עדיין דורש הקפצת רכבים.

נקודת סיום: סיום השביל השחור בפארק גורן (שימו לב לא לעלות מהנחל בשביל השחור למצפה הילה). כקילומטר נסיעה מחניון הזיתים. לנקודת הסיום הזאת אין שם מוגדר אבל היא מופיעה כאן בבירור במפה ומצרפת גם את צילום השלט שלה. אין סיכוי שתפספסו.

סימון שבילים: מחניון הזיתים יורדים בשביל הכחול עד לעין תמיר. מעין תמיר ממשיכים בשביל הירוק ימינה, לכיוון צפון – מערב (לכיוון מצפה המונפורט ולא לעין זיו), כדי לחזור לפארק גורן נעלה בשביל השחור. השביל השחור יהיה מימין לנחל ולא משמאלו (שימו לב לא לעלות בשביל שחור אחר עליו מסומן בבירור – מצפה הילה. שביל זה יהיה בצד שמאל של הנחל והוא אינו השביל הנכון. השביל השחור הנכון יהיה לאחר כשעת הליכה מהצומת הזאת לכיוון מערב, מצד ימין).

בכמה מילים: אחד המסלולים היפים בארץ, כנראה שככה נראה גן העדן. מחניון הזיתים תצפית מעלפת, הנחל מלא בצמחיה עשירה, המים צלולים. לטייל כאן כרוך במאמץ – כל מסלול שתבחרו יתחיל בירידה ויסתיים בעליה. אני מאמינה שההצעה שלנו כאן היא המשתלמת ביותר. נסו לכוון את העליה לפארק גורן לשעות אחר הצהריים כך שהשביל יהיה מוצל. המסלול מתאים למשפחות שמורגלות ללכת. לדעתי החל מגיל 10, אבל אתם מכירים את הילדים שלכם הכי טוב. בכל אופן לשמור על הילדים ועל עצמכם היטב בירידה ובעליה. אל דאגה – אם אני הצלחתי, תאמינו לי שגם אתם יכולים. קחו איתכם מספיק מים ואוכל, אין למטה גזלן, כן?

עונה: אביב, יום נעים בקיץ. בחורף המסלול בוצי ומחליק. במסלול הליכה לסירוגין במים קרירים וכמובן רחצה וטבילה בברכות יפיפיות. חובה נעלים להליכה במים. לקחת בחשבון שהירידה לנחל לא מוצלת.

דרגת קושי: בינוני + בגלל הירידה והעליה.

כלבים: מיטיבי לכת בלבד.

מדד נקיון: 9+ וזה מרשים במיוחד כי אין פחים למטה.

מדד צפיפות: טיילנו בתחילת יולי ביום חול. צפיפות הורגשה סביב עין טמיר. בהמשך הנחל פינות מבודדות וריקות לחלוטין.

המלצה מחוץ למסלול: בסיום לנסוע למצפה המונפורט שנמצא כמה דקות נסיעה מכאן, גם הוא בפארק גורן. הנוף מכאן מטריף והמקום נוח לפיקניק או הכנת קפה לסיום.

ללא גלוטן: אם יש לכם אפשרות לאכול אצל אורי בורי בנמל עכו העתיקה, בדרככם חזרה למרכז – אל תפספסו אותה. במסעדה מנות רבות ללא גלוטן ואפילו נשלח אלינו לשולחן לחם חם ורך ללא גלוטן שנאפה במקום. יתכן וזה הלחם הטעים ביותר שאכלנו בחיינו. המודעות גבוהה, הסבלנות בשמיים. את המנות אפשר להזמין גם בחצאים כך שניתן לטעום יותר מהן. אין ספק שנחזור לכאן בכל הזדמנות.

משפט סיכום: אין כמו נחל כזיב, חייבים לחזור לכאן בדחיפות

ציון: 10

המלצה על טיול מים משגע בעמק המעיינות

הפוסט נחל כזיב – טיול מים באחד המקומות היפים בארץ הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

יום הטיול שלנו בעין תינה ובבניאס התחתון, מתחיל בצימר המקסים במושב בית הלל.
אני מתעוררת מוקדם, כולם עדיין ישנים
פותחת את הדלת בשקט ויוצאת החוצה, יחפה.

ריח התאנים עוטף אותי, עצי הזית מצילים על החצר.
אני דורכת יחפה על הדשא, בין הזיתים שנשרו. מזג האויר נעים בינתיים.
בוחנת את גינת צמחי התבלין. יש כאן נענע, מנטה, עשב לימון.
מכינה לי קפה שחור עם הל, מתיישבת על ספת הנדנדה שבחצר.
כבר עברו 10 דקות ואני מתחילה לאבד סבלנות.
מחליטה להעיר את מיקה, ביתי הבכורה, שהיא שותפה מעולה לשיטוטי בוקר במקומות חדשים.
מיקה מתעוררת במהירות וכעבור כמה דקות אנחנו יוצאות לסיבוב במושב, סוגרות מאחורינו את השער הלבן.

אנחנו מטיילות ברחובות הקטנים.
אפשר להבדיל בקלות בין הנחלות הוותיקות לבין הבתים של הבנים הממשיכים.
לבתים בנחלות גגות רעפים ובחצר גיבוב של מבנים: בית גדול, בתים קטנים יותר, מחסנים, רפתות.
לבתי הבנים בהרחבה בניה שונה לגמרי – הגג שטוח, הטיח לפעמים צבעוני, החלונות גדולים מאוד, גינה ושביל מסודר שמוביל לפתח הבית.
המשותף לכולם: עצי תאנים ממלאים את החצרות ובין העלים היפים מציצות תאנים קטנות וירוקות שתכף יבשילו.

מיקה ואני מגיעות למכולת, שכאן נקראת צרכניה.
השעה מוקדמת, משאית ענקית חונה בחוץ והעובדים של הצרכניה יושבים עם הנהגים סביב שולחן עגול ושותים קפה שחור.
בוקר טוב, אני מברכת אותם בנימוס אבל הם לא עונים. בטח אין להם כוח לבזבז מילים על תיירים מזדמנים.
המדפים של מוצרי החלב כמעט ריקים. החדשים נמצאים בבטן המשאית ואין לנו כוח לחכות, ממילא אנחנו עוזבים היום וצריך רק כמה דברים לארוחת הבוקר.
ריח התאנים מלווה אותנו לצימר.
רונן וימה עדיין ישנים, אז אנחנו מכינות את ארוחת הבוקר ברעש גדול כדי להעיר אותם.

ניקול, בעלת הצימר, מגיעה להיפרד בדיוק כשאנחנו מסיימים לארוז.
אנחנו מחבקים אותה חזק. אין ספק שנחזור לכאן בקרוב.
אין כמו חופשה בצפון הארץ.

עין תינה

בדרך מבית הילל לעין תינה אנחנו נוסעים על כבישים צרים, בין שדות תירס וכרמי זיתים.
אתן יודעות על שום מה קרוי המקום עין תינה? אני שואלת את הילדות כמו מדריכה נודניקית.
על שום הטינופת? שואלת מיקה ושתיהן צוחקות.
הילדה כנראה בטראומה ממצב הלכלוך שהשאירו המטיילים על גדות החצבני. חמודה.
על שום התאנים! אני מכריזה בשמחה.
השעה עדיין מוקדמת והכבישים לא עמוסים, אנחנו די מופתעים לראות שיש כבר מכוניות בחניה.

ההליכה על שביל עפר חשוף לשמש מפגישה אותנו עם משפחות של חרדים שהולכים בכיוון ההפוך.
היום שישי והם ממהרים לסיים את הטיול, כדי להכין את השבת. המראה סוריאליסטי. גברים בחליפות ומעילים שחורים, נשים וילדות בשמלות ארוכות וגרביונים, וחם כל כך.
אנחנו מגיעים לתחילת המסלול הרטוב בדיוק כשכבר חם מדי, ההליכה במים הצוננים משכיחה את חום הדרך.

כל כך יפה כאן. ונקי.
המים הצלולים זורמים על אבני הבזלת השחורות היפות, הצמחיה צפופה וירוקה, ומעל הכל מצילים איך לא? עצי תאנה, והריח שלהם? ריח חופשת קיץ.

אנחנו עולים דרך סבך הצמחיה, עוברים בתוך מפלים קטנטנים עד שמגיעים למפל גדול וחזק והמים הקרים כאילו יוצאים מתוך עצי התאנה.
מבין כולנו אני היחידה שמעיזה להיכנס מתחת לזרם המים הקרים.
איזה כייף כאן. אני צורחת באושר, האור נשבר בתוך רסיסי המים ואני כמעט נוגעת בקשת הצבעונית שנוצרה.
מולי נפרש עמק החולה במלוא הדרו וגם השביל במעלה ההר, עליו הלכנו.

ומה זה? למה יש על השביל כל כך הרבה אנשים? אני משפשפת את העיניים, לא מאמינה. עד עכשיו היינו כאן כמעט לבד, איך נצליח לרדת מכאן.
הירידה התלולה מאתגרת יותר מהעליה והצפיפות איומה.
אנחנו מנסים לעשות את הדרך במהירות האפשרית וכבר לא נהנים מהנוף. החניה מלאה עד אפס מקום ומכוניות מחכות לרגע שנצא, כאילו אנחנו בתל אביב בשדרות רוטשילד בשעה 18:00.

אנחנו נמלטים משם.

נחל בניאס תחתון

כבר שעת צהרים, חם מאוד ואנחנו רעבים.
אנחנו נוסעים בדרך עפר משובשת וארוכה עד לחניון האקליפטוס שם לפי מה שקראתי מתחיל מסלול אבובים יפיפה בבניאס.
ממש אין לי כוח לזה ומצידי אפשר להתקפל ולחזור הביתה, אבל בשביל הילדות זה שיאו של הטיול והן מחכות לזה עוד מתל אביב.

החניון עמוס מאוד. כולם מסביב מנפחים גלגלים, סירות ומזרוני ים. גם אנחנו. בא לי למות. כבר אין לי אויר. נסו לנפח גלגל אבוב ענק כזה ממקס 20!
לידנו משפחה עם 13 ילדים ואני לא מגזימה.

לאבא מכונת ניפוח כזאת שמתחברת למצת באוטו וככה הוא מנפח את הכמות הבלתי נתפסת של הציוד שהביא. אני רואה שהוא כבר לקראת הסוף.
בכוחותי האחרונים, לפני שטיפת האויר האחרונה שלי נעלמת, אני מנתקת את השפתיים מהפיה של אבוב מקס 20 ומחרחרת:
רונן תשאל אותו אם אפשר לנפח אצלו את הגלגלים.
מצבי כנראה כל כך חמור, שרונן ששונא לבקש טובות מאנשים ניגש אל המרובה ילדים.
אחי, אפשר לנפח אצלך את הגלגל? הוא שואל
האיש מרים את עיניו, הן נראות מעורפלות. כל 13 הילדים עומדים מולו, לחלקם 2 גלגלים פלוס מצופי יד. שתבינו את הכמות.

עד היום לא קיבלנו תשובה.

אני קורסת מתחת לעץ אקליפטוס ושותה בקבוק מים קטן וקר שקנינו במחיר מופקע אצל הגזלן שנמצא כאן.
אלוהים, איך נעשה את מסלול האבובים עם ארבעת הסלולריים והמפתחות האלקטרונים לרכב? הכל יירטב. איך לא חשבנו על זה!

אני שולחת את רונן לאוטו שיביא קופסת פלסטיק אטומה ותיק.
תודה אבל אולי תביא גם שקית ניילון?
הוא שוב הולך וחוזר עם שקית. אני עוטפת איתה את כל הקונסטרוקציה.
חם כל כך.

אנחנו מתחילים ללכת בשביל שלשפת הבניאס. מחפשים מקום נוח להיכנס למים.
בכל פתח כזה יושבת משפחה בזולה שהקימה. יש כאלה שבקטנה ויש כאלה עם שולחנות ענקיים, כסאות ועשרות ציידניות.
אנחנו מוצאים פתח פנוי. מדהים פה. מרגיש כמו ג'ונגל. ובגלל שהאנשים מפוזרים בתוך הצמחיה בזולות, בכלל אין עומס. לא רואים ולא שומעים אותם.
אני נכנסת למים, כל כך מוטרדת מהסוגיה אם הטוסיק שלי יצליח או לא להיכנס לחור שבאבוב, שלא שמה לב שהתיק שוקע במים.
התיק! צועק רונן.
אני מוציאה מהר את התיק מהמים. מזל שהם לא הספיקו לחדור לקופסה עם הסלולרי. ברור שאין סיכוי לעשות את המסלול עם תיק שישאר יבש.
את הפתח שנכסנו בו, כבר תפסה משפחה אחרת.
טוב, אני מחליטה לקחת את האירוע בידיים ולהפיק אותו.
אתה, אני אומרת לרונן, תחכה עם התיק בחניון האקליפטוס. אני אכנס עם הילדות למים, נשוט עם האבובים דרך קצרה ונבין את הוייב. ואז נגיע אליך ונחליט איך ממשיכים מכאן.
טוב, הוא עונה.

לא אחזיק אתכם במתח. הטוסיק שלי נכנס בקלות לאבוב ושלושתינו התחלנו לשוט במורד הזרם, שזה מדהים וכיף ומצחיק נורא, הבעיה שהזרם חזק מאוד וקשה לעצור.
אנחנו חולפות במהירות זולות רבות של אנשים, נשרטות קצת משיחי פטל ואיכשהו אני מצליחה לעצור את עצמי ואז את הבנות.
הבנו את הקטע. צריך למצוא זולה מגניבה, לפרוש מחצלת ומשם כל פעם נצא למסע שייט קצר, ונחזור לזולה.
אנחנו יוצאות מהמים מאושרות, רטובות, כל אחת אוחזת באבוב שלה.
הרגליים קצת רועדות מהמאמץ. מגיעות לחניון האקליפטוס. רונן לא שם.
חם ממש. אין לנו טלפון, אין מים, אין כסף. רק אבוב. הכל אצל רונן.
אולי הוא באוטו? הולכות בשמש עד האוטו. הוא לא שם.
אולי המשיך למטה? הולכות לחפש. הוא לא שם.

זה היום הכי גרוע בחיים שלי, אני מכריזה וקורסת מתחת לעץ אקליפטוס.
אמרתי לכן שלא כדאי לבוא לכאן! סתם התעקשתם.
בשבו. נחכה כאן לאבא, אני אומרת לילדות. ובלב חושבת נחכה כאן עד שנמות.
פתאום הוא מופיע. איפה אתן? החצוף עוד מעז לשאול.
אחסוך מכם את מה שעניתי לו וגם את תיאור ההתארגנות וכמה פעמים הלכנו לאוטו הלוך ושוב כי שכחנו משהו.
התחלנו לצעוד בשביל שעל שפת הנחל, כדי למצוא זולה פנויה.
כמו נס, היא חיכתה לנו שם. נקייה, מושלמת ופנויה.

זה היום הכי מאושר בחיים שלי אני צוחקת בזמן שיוצאת בפעם האלף מהמים, אוחזת באבוב.
אמא, אומרות לי הילדות, את הכי נהנית כאן מכולם.
אז אם תשמעו אותן אומרות בקול טרגי: זה היום הכי גרוע בחיים שלי ומיד אח"כ צוחקות וצורחות: יווווו, איזה כייף, בואו עוד פעם למים, תריחו את התאנים. תדעו על מי הן צוחקות.

עוד המלצות באזור – בית הלל, החצבני, שניר ודרך ציר הנפט
אוהבים טיולי מים? המלצה על מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב
אוהבים את המדבר? המלצה על טיול מעולה מול נופי ים המלח – נחל סלוודורה
אם יש לכם מחשבות על חופשה משפחתית בחו"ל ממליצה לכם מאוד לקרוא על הטיול המושלם שלנו ביוון – טיול משפחתי בפלופונס

עין תינה – מתכון טיול

מיקום: מערב רמת הגולן
מסלול: קווי (הלוך חזור)
אורך: כ – 1.2 ק"מ
משך המסלול: שעתיים כולל הפסקה במפל
נקודת התחלה: בוויז – חניון עין תינה
נקודת סיום: כנ"ל (חניון עין תינה)
סימון שבילים: ירוק
בכמה מילים: טיול רטוב ומקסים, הליכה בתוך מים קרירים ונקיים, מקסימום עומק כ- 30 ס"מ, לרוב יותר רדוד. בהלוך נגד כיוון הזרימה, צמחייה עשירה, נוף מדהים לעמק החולה, בראש המסלול מפל עם זרם מים חזק. בחזור ירידה תלולה. מאוד מומלץ.
עונה: אביב, יום נעים בקיץ. בחורף האבנים במסלול חלקות. מסלול הליכה במים קרירים, לכן אפשרי גם כשחם. לקחת בחשבון הליכה כ- 10 דקות בשמש, ללא צל, עד תחילת המסלול הרטוב.
דרגת קושי: קל. הליכה במים בין אבנים וסלעים, המסלול המלא למפל בעליה תלולה שבחזור הופכת לירידה בשיפוע חד. מתאים לילדים מעל גיל 6. עם ילדים קטנים יותר אפשר לעשות את החלק התחתון של המסלול ולחזור כשמתחיל להיות מאתגר מדי.
כלבים: פחות, בגלל ההליכה במים והאבנים.
מדד נקיון: 9 איזה מזל! בני נוער מקפידים על ניקיון המסלול כחלק מהפעילות הבית ספרית.
מדד צפיפות: טיילנו בתחילת אוגוסט ביום שישי בבוקר, החל מהשעה 11:00 העומס היה בלתי נסבל. להימנע מלטייל בסופי שבוע ובחופשים, ואם אין ברירה – בשעות הבוקר המוקדמות או אחה"צ.
המלצה מחוץ למסלול: דרך שביל הנפט, כניסה לכביש היפיפה מול מעיינות הבניאס. פרטים בפוסט נפרד.
משפט סיכום: זה בארץ?
ציון: 9

הבניאס התחתון – מתכון טיול

מיקום: אצבע הגליל
מסלול: קווי
אורך: כמה שתחליטו
משך מסלול: זה לא בדיוק מסלול יותר שיט על אבובים, אפשר לבלות על שפת הנחל יום שלם ואני לא מגזימה. אם ממש ממהרים אפשר להסתפק בשעתיים.
נקודת התחלה: בוויז – חניון האקליפטוס
נקודת סיום: כנ"ל (חניון האקליפטוס)
סימון שבילים: מחניון האקליפטוס שביל המלווה את הנחל צפונה ודרומה. אנחנו בחרנו ללכת צפונה.
בכמה מילים: במילה אחת – וואו. בשתי מילים – אין דברים כאלה. אה זה שלוש.
הקונספט: להשאיר את הרכב בחניון האקליפטוס, לקחת איתכם כל מה שצריך לפיקניק ארוך, ללכת על השביל המלווה את הנחל צפונה, למצוא את הפתח בסבך הכי מגניב לדעתכם ושם להתמקם. עכשיו אפשר להשתכשך בנחל או להמשיך עם הזרם על אבוב עד שנמאס, ואז לצאת מהמים ולחזור בהליכה על השביל, בחזרה ל"זולה" שלכם.
עונה: קיץ – אם רוצים להיכנס למים הקרים, אביב/סתיו – אם מסתפקים בפיקניק. לקחת בחשבון שבסופי שבוע/בחופשות/ובחגים עמוס מאוד אבל מרגע שמצאתם לעצמכם "זולה" היא הופכת לפרטית שלכם ולא תרגישו את העומס.
דרגת קושי: זרימת המים בנחל תלויה בכמות המים שירדה בחורף, בקיץ 2020 הזרימה מאוד חזקה ולכן הירידה למים מתאימה רק לילדים ששוחים וגם על אלה להשגיח היטב. ההליכה לאורך הנחל לעיתים בשמש. הכי קשה: לנפח את האבובים שהבאתם אתכם, בהצלחה.
אזהרה: אם החלטתם לזרום במורד הנחל עם האבובים עד מעבר לחניון האקליפטוס – לאחר כ – 200 מ' מהחניון (לא מתחייבת על המרחק) ישנו מפל. יש לצאת מהנחל לפני המפל (שלט ברור מסמן את המקום בו יש לצאת), להמשיך מחוץ למים בשביל המלווה את הנחל ולשוב לנחל רק לאחר המפל. בשום פנים ואופן אסור להיכנס למפל.
כלבים: מוזמנים. לקחת בחשבון שהם יתגעגעו עד שתחזרו עם האבובים מהנחל.
מדד נקיון: 9 איזה מזל! למרות ריבוי האנשים אשכרה הקפידו כאן על הנקיון.
מדד צפיפות: טיילנו בתחילת אוגוסט ביום שישי בצהריים והיה צפוף מאוד. ברגע שהתיישבנו ב"זולה" שמצאנו – לא הורגשה הצפיפות בכלל. אחה"צ התרוקן ממש.
המלצה מחוץ למסלול – ללא גלוטן: בתחנת הדלק בפניה לאגמון החולה סניף גלידת בוזה. גלידה מושלמת, שירות אדיב, מודעות לגלוטן, הסכימו לתת לנו כדורי גלידה מהמכלים שטרם נפתחו, בדרך כלל יש גביעים ללא גלוטן כשאנחנו הגענו אזלו. אין דבר – טעים מאוד גם בכוס.
משפט סיכום: אחד מהמקומות היפים בארץ, לא לפספס.
ציון: זה חוקי לתת 10?

הפוסט אצבע הגליל ומורדות הגולן – עין תינה ונחל בניאס תחתון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.