אני עומדת מול היופי הזה ולא מאמינה למראה עיני. איך לא ביקרתי כאן קודם?

אבל לפני שאספר לכם על כפר הדייגים הקטן של ג'סר א- זרקא שפשוט אל תרשו לעצמכם לפספס, נחזור אל ההתחלה.
אל מה שהביא אותי לכאן ואל הכפר עצמו.

שנים שאני נוסעת בכביש החוף, חולפת על פני הכפר הערבי הצפוף ג'סר א זרקא.
אל העוני וההזנחה נחשפים כבר במבט מהיר.
נראה שהם  בולטים יותר על רקע הישובים היהודים העמידים השכנים: קיסריה מדרום וקיבוץ מעגן מיכאל מצפון.
מי שיש לו ראיה טובה יכול להתרשם גם מהוילות של זכרון יעקב, שמשקיפות מגבוה על ג'סר הנמוכה.
כביש החוף כל כך קרוב אל בתי הכפר שהתחושה היא כאילו נוסעים בתוך חצרות הבתים.
לפעמים אפשר לראות מהרכב אישה תולה כביסה או ילדים משחקים בחצר.
תושבי הכפר לא זכו לחומת בידוד כמו אלה שנהוג לבנות סמוך לבתים בישובים יהודים הקרובים לכביש.
מכיוון שהכפר כלוא בין הכביש, הים, קיסריה ומעגן מיכאל, הצפיפות אדירה. כדי להתגבר עליה החלה בניה מהירה ולא מסודרת לגובה.
ועדיין, ל- 500 משפחות אין איפה לגור.
בחלק מהבתים חסר טיח ואין ספק שהתשתיות לא תואמות את הצרכים.

כמעט 15,000 תושבים חיים כאן בצפיפות אדירה, רובם בדואים מוסלמים.
הכפר מורכב מ 24 משפחות, שתי הגדולות שבהן הן משפחות ג'ורבאן ועמאש.
עד שנת 1926, השנה בה הוקם הכפר, חיו התושבים בביצות אלכבארה העצומות שהציפו את השטחים שבין בנימינה, זיכרון יעקב והר הכרמל.
תושבי הכפר (שבט העווראנה), חיו בשולי הביצה, גידלו ג'מוסים, דגו דגים והפיקו מלח ממי המעיינות שבאזור.
אנשי השבט שחומי העור נחשבו לנחותים גם בעיני התושבים הערבים ולכן נאלצו להתחתן בינם לבין עצמם, מה שגרם למחלת דם תורשית בשם אנמיה חרמשית.
המחלה הפכה אותם עמידים בפני המלריה, שהפילה קורבנות רבים אצל תושבי האזור. בזכות חסינותם למחלה, אנשי השבט היו כוח האדם המרכזי בפרויקט יבוש הביצות.

למעשה, הם ייבשו את מקור פרנסתם.
כקרקע חלופית ותמורת עבודתם הם קיבלו במימון הברון רוטשילד את האדמות בהם יושב הכפר היום.
ממש חלוצים ציונים.

הכפר סובל מדימוי בעייתי.
אני נחשפת לזה במקרה, כשאני מספרת לחברים שאנחנו רוצים לבקר שם.
את לא פוחדת להיכנס לכפר הזה? הם שואלים.
למה שאפחד? אני מופתעת מהשאלה.
זורקים שם אבנים, יש פשע ועוני, הם עונים.

אם ככה מדברים חברי השמאלנים, אני אפילו לא רוצה לדמיין מה חושבים על הכפר מהצד השני של הקשת הפוליטית.

בואו נשים את הדברים על השולחן:
לפי העיתונות, אכן יש פשע בג'סר א –זרקא ולצערי, היא לא שונה בזה מישובים ערבים נוספים.
כולנו עדים לאלימות ההולכת וגואה בישובים הערביים, בגלל מיעוט שבחר בדרך האיומה הזאת ובגלל הזנחה מתמשכת של מוסדות השלטון.
הסובלים העיקריים הם התושבים עצמם. רובם מתחננים לאכיפה משטרתית.
לגבי זריקת האבנים – היו שני אירועים בהם נזרקו אבנים אל כביש החוף, מגשר להולכי רגל שעובר מעליו. הפעם האחרונה (לפני גוגל) היתה בשנת 2014, לפני 7 שנים. מאז גודר הגשר בגדר גבוהה.

לגבי העוני. באמת מאוד מצער. אל העוני נחשפים כאן בכל פינה ובעיקר באזור הקרוב אל כביש החוף.
חלק מהתושבים מתגוררים בבתים שהבניה שלהם טרם הסתיימה. חלק מהחצרות מלאות באשפה והצפיפות גדולה.
עולם שלישי בתוך מדינת ישראל.
מאוד מאכזב שהמדינה לא מצאה את כוח האדם הנכון ואת התקציבים המתאימים לשפר את רמת החיים של תושבי הכפר.

אבל כל אלה לא מרחיקים אותי מכאן, להפך.
ביום שבת שעברה, זכינו סוף סוף לבקר כאן.

הבתים הכחולים של ג'סר א- זרקא:

בשנים האחרונות, כמו קסם, החלו הבתים הקרובים אל הכביש לשנות את צבעם לכחול.
הכחול החינני והמזמין מעורר את סקרנותי, בכל פעם שאני חולפת בנסיעה על פני הכפר.
מה פשר הבתים הכחולים?
הבתים הכחולים הם יוזמה נפלאה של ענת כהן הלוי, אדריכלית ומעצבת פנים.
ענת, כמו כולנו, חלפה פעמים רבות על פני הכפר כשנסעה על כביש החוף וראתה את הבתים האפורים המוזנחים.
אבל בשונה מאיתנו, שמעקמים פרצוף וממשיכים הלאה, עלה במוחה רעיון נפלא – לצבוע את הבתים של ג'סר, במטרה לעורר את תשומת לב הנוסעים על הכביש ולמשוך מבקרים אל הכפר.

ענת נפגשה עם ראש המועצה שהתגייס בשמחה לקדם את המבצע, הם רתמו את חברת נירלט שתרמה צבע ואת משרד התיירות שתרם תקציב עבור צביעת 23 הבתים הראשונים שנבחרו לפרוייקט.
יחד עם תושבי הכפר הם בחרו את הצבע הכחול שמתכתב עם מיקום הכפר על חוף הים, והולם את שמו: ג'סר א-זרקא, הגשר הכחול בערבית.
היום בולטים הבתים הכחולים כמו אבני חן ומשווים לכפר מראה יווני.
מסתבר שלא רק את תשומת ליבי מושכים הבתים הכחולים.
מאז הופיעו התחילו להגיע מבקרים אל הכפר, שעד אותו רגע הכירו בעיקר שביליסטים שעברו בו בזכות שביל ישראל העובר כאן.

יוזמות פיתוח תיירותיות נוספות נוצרו, כמו פרוייקט הגשר הכחול (סיורים מודרכים בכפר ואירוח בבתי התושבים) וה- Beachub (חלל פתוח על החוף לעבודה דיגיטלית).
אלה הצטרפו למיזם הראשון ג'וחא גסטהאוס שמארח שביליסטים ותיירים.

ניצנים של תקווה החלו לפרוח.
ואז הגיע הקורונה והשפיעה לרעה על התיירות בג'סר. המבקרים שגם ככה לא היו רבים, הפסיקו להגיע.

למרות שג'סר נמצא כאמור סמוך (מידי) לכביש החוף, הכניסה אליו מתאפשרת רק מכביש 4.
כלומר, צריך לחצות את אור עקיבא ואז לפנות לכביש צר המוביל אל הכפר.
אני מציינת את זה כי המעבר בתוך אור עקיבא המתחדשת על בתיה הגבוהים וכיכרותיה המטופחות, עומדים בניגוד כואב לבתים הצפופים של ג'סר שאנחנו רואים עכשיו מולנו בקצה הכביש המשובש.

בסוף הכביש אנחנו מגיעים אל הכניסה לג'סר, להפתעתנו מקבלת את פנינו מנהרה צרה העוברת מתחת לכביש החוף.
רוחב המנהרה מספיק לרכב אחד, למרות שמדובר כאן על כביש דו מסלולי.
מצידה השני של המנהרה ממשיך עד הים הרחוב הראשי של הכפר. התחושה היא שנכנסנו בבת אחת אל עולם אחר.
הבתים בנויים בצפיפות, הכבישים משובשים וצרים ומכיוון שאין מדרכות צריך לנסוע בזהירות רבה.
על הכביש הולכים אנשים וילדים רוכבים על אופניים, מכוניות צופרות וההמולה רבה.

במרכז הכפר מתנוסס מסגד מפואר רחב ידיים וכיפת הזהב הנהדרת שלו נוצצת למרחוק.
מסביב למסגד בתי קפה קטנטנים, בהם יושבים גברים בלבד, על כסאות קש נמוכים, ממוללים בידיהם שרשאות חרוזים ומעשנים.
אנחנו כאן בפעם הראשונה ולא ברור לנו איך להמשיך עם הסמטאות הצרות אל הים.

כל הצירופים שאנחנו מכניסים לוויז לא עוזרים. אנחנו נוסעים אחרי רכב עם מס' לבן של דיפלומט. איכשהו ברור לי שהוא בדרכו אל הים.
והינה, אנחנו מגיעים אל חניה רחבת ידיים. לצד החניה חורשת דקלים מרהיבה, המתאימה לפיקניק.
מהחורשה אפשר לראות את הים המשגע ולהנות מהרוח הנעימה.
אבל לא באנו לכאן כדי לנוח מתחת עצי התמר.
מולנו נמצא כפר הדייגים היפיפה, אליו מועדות פנינו.

כפר הדייגים של ג'סר א – זרקא:

שימו בוויז: קריית אלסיאדין ותגיעו אל החניה.
אנחנו עוזבים את החניה ומתקדמים אל כפר הדייגים שנמצא מולנו.
אבל לפני כן, בואו נעשה קצת סדר.

כפר הדייגים מנותק מהכפר ג'סר. בין בתיה של ג'סר לחוף מפרידים מצפון ברכות דגים של קיבוץ מעגן מיכאל, מערבית ודרומית להן נמצאת שמורת טבע ובה תל תנינים, נחל תנינים, גשר, שטחים פתוחים, חורשת הדקלים ועוד.
כיוון שכפר הדייגים מנותק פיזית מבתיה של ג'סר, אפשר לטייל כאן מבלי לבקר בכפר, למרות שלדעתי, מדובר בפספוס אדיר.
אנחנו נכנסים אל כפר הדייגים, שהוא פשוט חלומי.
זהו כפר הדייגים היחידי בארץ ואיך אומרות הדודות בסיורים המאורגנים? כל כך אותנטי כאן.
אז, כן. במקרה הזה באמת אפשר להגדיר את המקום כאותנטי.
הביקור כאן מרגיש כאילו חזרנו אחורה בזמן אל העבר הרחוק. הכפר לא תיירותי. יש כאן בקתות דייגים קטנות ופשוטות שאת רובן אפשר להגדיר יותר כחדרים עשויים מפחונים.
אלה הגובלות בחוף בנויות מאבני כורכר ומוצמדות להן סככות קש ודקלים המזכירים מאוד את סיני.

לעומת ג'סר שסובלת מלכלוך, כפר הדייגים נקי מאוד. המים צלולים בגוונים שלא ראיתי מאז הביקור האחרון שלנו ביוון.
השלווה והמרחבים הפתוחים של כפר הדייגים רחוקים מהצפיפות הנוראה של ג'סר שכל כך קרוב לכאן. ההבדל תהומי.
משני צידי המפרץ הקטן עמודי מגדלור צנועים מסמנים את הכניסה לנמל.

על המים הצלולים נעות סירות דייגים צבעוניות עשויות מעץ. על החוף ערמות של רשתות דייגים, ממתינות שיעלו אותן לסירות.
הדייגים ובני משפחותיהם יושבים מתחת לסככות, שותים קפה ומביטים בים ובילדים שמשחקים בחול ובין הסירות.
יש כאן שתי מסעדות קטנות. אין הרבה מבקרים שאינם בני הכפר.

אנחנו מתחילים ללכת על קו החוף, לכיוון דרום. מיד אחרי מפרץ הדייגים מסתתר חוף גן עדן ובו ברכות טבעיות ושוניות המזכירות את החוף באכזיב.
על האבנים נחה להקת שחפים ובמים הרדודים אפשר בקלות לראות את הדגים שוחים בשלווה.
בעומק הים כמה סירות מנוע ואופנוע ים אחד שובב.
לאורך החוף פגשנו בשתי משפחות ישראליות ובזוג ששיחק בצלחת מעופפת.

בהמשך חוף מסודר, ללא אבנים ומתאים לשחיה, אבל לא היום. היום הים גלי מאוד.
יש כאן סככת מציל צבועה בגווני טורקיז ולצידה סככות צל ריקות מאדם.
כמה צעירים מהכפר יושבים מתחת לאחת הסככות ומעשנים. הם מברכים אותנו לשלום כשאנחנו חולפים על פניהם.

בקצה החוף, משני צידי השונית עומדים דייגים.
הם נועלים מגפי גומי גבוהים וסרבל חסין מים ולכל אחד מהם תיק צד בתוכו מונחים הדגים שהצליח למשות מהים.

אחד הדייגים מצליח לדוג דג. הוא רואה שאני מתעניינת ומסמן לי להתקרב.

שלום, אני מברכת אותו ומסתכלת על הדג המפרפר שבקצה החכה.
על הגב של הדג מניפת קוצים שהוא פורש באיום.
איזה דג זה? אני שואלת.
זה דג ארס, עונה הדייג, אוחז את הדג שפיו עדיין בתוך הקרס ומקרב אותו אלי.
אני קצת מרחמת על הדג, אבל לא אומרת כלום.
הדייג מנתק במקצועיות את הדג ומכניס אותו לתיק הצד הלבן שתלוי על כתפו.
דגת הרבה דגים היום? אני שואלת.
לא הרבה, אומר הדייג ומראה לי את תכולת התיק.
אלה שני בורים, הוא אומר ויש כאן עוד שלושה ארסים.
אתה מהכפר? אני שואלת.
לא, עונה הדייג, אני מהכפר אכסאל.
אכסאל? אני חוזרת על דבריו בקול רם. השם כל כך מוכר לי. ואז אני נזכרת.
אכסאל, ליד נצרת? אני אומרת בשמחה מוגזמת.
כן, אומר הדייג ועיניו נוצצות באושר. מכירה?
בטח, עניתי.
וזהו, כאן פחות או יותר הסתיימה השיחה.
הדייג החביב חוזר ומטיל את חכתו אל המים, אנחנו נפרדים ממנו וממשיכים לטייל על החוף.

אנחנו חוזרים אל כפר הדייגים ונכנסים אל וה- Beachub.
זהו חלל עבודה משותף בתוך מבנה אבן עתיק שנמצא בקצה כפר הדייגים, או נכון יותר מרפסת נפלאה מול הים. עד לפני הקורונה הביקוש לעמדת עבודה כאן היה גדול.
רוב הלקוחות הגיעו לכאן מגוש דן, אין ספק שהבריזה והאווירה המיוחדת משרה יצירתיות.

איך הביצ'האב תורם לכפר? אתם שואלים. הינה התשובה מתוך האתר:
ביצ’האב בונה גשר בין יהודים לערבים דרך עשייה חיובית משותפת והזדמנות לשגשוג משותף. כאבן שואבת עבור קהילה איכותית…ביצ’האב פועל לשיפור התדמית השלילית של הכפר, להקניית ערכי חדשנות וקיימות, להנגשת כלים וידע טכנולוגי ולמיתוג מחדש של הכפר דרך חוויה אותנטית חיובית ומרגשת…

הביצ'האב עכשיו סגור ובמרפסת שלו יושבים כמה גברים, שותים קפה שחור ומסתכלים על הים. אני שואלת אותם אם הם מתכננים לפתוח שוב.
כן, עונה לי אחד מהם, אולי בעוד שבוע, אולי יותר מאוחר.

אנחנו נכנסים אל כפר הדייגים, משחקים עם סוס שובב שמתגלגל על גבו בחול ורוצה לשחק.
משם אנחנו ממשיכים אל תל תנינים (קְרוֹקוֹדִילוֹפּוֹלִיס), ממנו נוף פנורמי מרהיב על כל האזור. למרגלות התל נשפך נחל תנינים אל הים ומעליו גשר בנוי מעל מקשתות אבן.
רוכב על סוס חוצה את הגשר בדהרה, חולף על פני זוג שביליסטים שמסתכלים על הים. על גבם תרמילים ענקיים ובידם מקלות הליכה. בעומק הנחל בן הקנים נראים דייגים, חכותיהם במים.

כל כך יפה כאן, אנחנו בתוך גלויה.
איך הזניחה הממשלה את הכפר הזה שלחוף הים ואת אתריו הארכיאולוגיים?
איך הזניחו את תושביו המשוועים לתקציבים שיגיעו לידיים הנכונות והפכו אותם לפצצה מתקתקת?
איך לא מימשו התושבים את הפוטנציאל האדיר הטמון כאן? פשוט לא יאמן.

נותר רק להתנחם שבזכות ההזנחה הזאת נשאר ג'סר א-זרקא תקוע אי שם בעבר ולכן מציע עולם לא מכאן, מסורתי, פשוט ויפה כל כך, מקום סודי וקסום ללא המוני מבקרים שרומסים אותו.
אבל לא לעוד הרבה זמן.
מסתבר שהכרישים התעוררו. לא הכרישים ששוחים סמוך לכאן בשפך נחל חדרה, נהנים מהמים החמימים שמזרימה חברת החשמל.
אני מתכוונת לכרישי הנדל"ן.

פרוייקט טורקיז:

אין ספק שמישהו צריך היה לזהות את הפוטנציאל, חבל שאת המימוש לא עשו אנשי ג'סר.
פרויקט ענק שמשלב בתוכו את מחיר למשתכן יבנה על שפת הים.
הפרוייקט כולל כפר נופש, מלון, אתר קמפינג, בנייני מגורים, גני ילדים שטחי מסחר ומה לא?

לפי דברי היזם תאריך היעד לקבלת המפתח הוא 3 שנים מהיום. בעוד כחצי שנה צפויה להתחיל הבניה.
האם ישלבו את תושבי ג'סר בפרויקט היוקרתי?
לפי היזם, את הדירות בשוק החופשי קונים בינתיים יהודים בלבד, חלק גדול מהם כדירה שניה למטרות נופש.
מחיר למשתכן הקצה כמות מסוימת של דירות לתושבי ג'סר, בואו נראה אם אלה יוכלו להעמיד קרוב לשני מיליון שקל לדירה.
נכון ל 4.5.21 נרשמו לפרוייקט במסגרת מחיר למשתכן 1,377 משקי בית, מתוכם 21 בלבד הם בני המקום.

אני מקווה שהפיתוח האדיר יועיל לג'סר ויביא איתו תקציבים, אוכלוסיה חזקה וקדמה.
בכל אופן, עד שיעלו הדחפורים על הקרקע וישנו את פני המקום לתמיד, רוצו טוסו לחוף הים של ג'סר. לא תצטערו.

כפר הדייגים העלה בך געגוע אל יוון – פוסט על הטיול המשפחתי המושלם שלנו בפלופונס
יוון רחוקה לכם? – פוסט על הטיול המשפחתי שלנו לדיונה הקטנה בסיני
נשארים בארץ? – מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב
המלצה לטיול קצר וקליל בשבת – תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק

הפוסט ג'סר א זרקא – כפר דייגים כמו ביוון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

לשמחתי הוזמנתי לסיור בלוגריות מטעם המועצה האזורית מנשה, בזכות הסיור הגעתי למקומות נפלאים, שמכירים המקומיים.
בפוסט הזה תמצאו המלצות ליום טיול מרתק באזור הזה, שיש עוד הרבה לגלות ולפתח בו.

רוח שתות:

אנחנו נכנסות אל רוח שתות שבכניסה לקיבוץ גן שמואל. זהו שטח חקלאי גדול בו מגדלים המון תותים וקצת פטל שחור.
לרוב אני נמנעת מ"אטרקציות" תיירותיות, אבל ריח התות המתוק עוטף אותי וההתנגדות חולפת בשנייה אחת.

המקום צבעוני ונקי מאוד, התותים גדלים בחממות קטנות ומקורות. אנחנו הולכות בזהירות על שבילים קטנים בין ערוגות התותים, כדי לקטוף.

מאילן שמעוני בעל המקום הנחמד, חקלאי ותיק מאזור מנשה, אני לומדת שהתותים והפטל השחור אינם מרוססים בחומרים כימיים.
כאן מטפלים בהם בהדברה ביולוגית בלבד בתחושת שליחות ומחויבות אקולוגית לשמירה על הסביבה ועל בריאותינו.
במילים אחרות, אפשר לקטוף את התותים ולהכניס ישר לפה. איזה כייף.

אני טועמת מהתותים שמונחים על השולחן.
טועמת? בואו, אני זוללת אוכמניות סגולות, פטל אדום ותותים עם טעם של ילדות.
אני משוגעת על תותים ולא אכלתי כאלה נפלאים ומתוקים באף מקום אחר. גם תמרים יש כאן והם מתוקים יותר מאלף סוכריות.

אילן, כמו תושבים אחרים מאזור מנשה,  מאמין בעבודה שמשלבת ערך מוסף חברתי ותרומה לקהילה.
מלבדו עובדים במקום שישה אנשים חייכנים בעלי צרכים מיוחדים.
אילן מספר שהעבודה איתם ממלאת אותו בחום ואהבה. כחלק מאותה תפיסה יש כאן חלקה מונגשת המתאימה לקטיף תותים לאלו הזקוקים לנגישות.

המקום מתאים מאוד לבילוי של כמה שעות עם ילדים קטנים, יכול להיות פתרון מצויין לבילוי עם סבא וסבתא.
יש כאן מקום נוח ונעים לאכול בדומה לחאן (אפשר להביא אוכל מהבית), אפשר ללמוד על פעילות הדבורים או לסחוט תפוזים והכי כייף – אפשר לזלול אינספור תותים מתוקים הישר מהשיח.

עלות: 35 ₪ ביום חול, 45 ₪ בשבת (ללא תשלום לתינוקות)

המחיר כולל קטיף עצמי תוך כדי זלילת תותים חופשי וסלסלה של 250 ג"ר לקחת בנוסף הביתה. יש כאן ג'ימבורי חביב ועוד.

למי שממהר ולא רוצה לקטוף – אפשר לקנות תותים, אוכמניות, פטל ותמרים ולהמשיך הלאה.

כרטיס כניסה בקנייה מראש בלבד דרך האתר www.ruachshtut.co.il

טלפון לתאום, למי שמעדיף: 058-5010111

אנחנו נפרדים מאילן ומהעובדים החביבים וממשיכים בדרכנו.

קיבוץ עין שמר:

חצר ראשונים ומוזיאון ראשית ההתיישבות

אנחנו מגיעים לחצר גדולה ובה מבנים היסטוריים מראשית הקיבוץ.

אני נכנסת לצריף ובו חדר המדמה בית תינוקות וחדר אחר המדמה חדר חברים בקיבוץ.
למרות שחודש מרץ עכשיו, חם בתוך החדר הבנוי מעץ ואני חושבת על החלוצים שחיו בתנאים האלה, לובשים את הבגדים שתלויים כאן על קולב, חיים בתנאים פשוטים וקשים אך מלאי עשייה ומשמעות.

מוזיאון חצר ראשונים מספק מגוון פעילויות למשפחות כמו אפיית לחמניות בתנור משוחזר מראשית ההתיישבות, הקמת אוהל, התנסות בכיבוס בגדים על פומפייה בגיגית תקופתית ועוד.

בחג שבועות אפשר להשתתף כאן בטקס מסורתי קיבוצי (בתשלום כמובן).
למי שמעוניין, חדר האוכל של הקיבוץ פתוח לארוחות צהריים וערבי שישי בתשלום, לקהל הרחב.

לי אין צורך בכל אלה, יש לי משפחה בקיבוץ, אבל אם יש לכם ילדים קטנים ורצון ללמד אותם על ראשית ההתיישבות ועל הקיבוץ בדרך חווייתית, זה מקום בהחלט נחמד.

אבל הי, הינה מגיע טרקטור אדום ואליו מחוברת עגלת נוסעים, אז אל תפריעו לי לעלות. אני משוגעת על טרקטורים.

סיור בטרקטור בקיבוץ עין שמר

הטרקטור לוקח אותנו לסיור בקיבוץ.
הינה חדר האוכל והינה המכבסה. אני בכלל לא זקוקה להסברים, ראית מבנים ציבוריים בקיבוץ אחד, תזהי אותם גם באחרים.

הטרקטור עוצר ליד אזור ובו סדנאות עבודה.
אני מדלגת מיד החוצה כשאני רואה שלט: הסדנה לשימור טרקטורים "שועלי".

מיד הכל מתחבר.
חברי הטוב ג'וני שועלי נולד בקיבוץ עין שמר.

הסדנה נקראת על שמו של סבו, שמואל שועלי חלוץ העלייה השלישית, ממקימי קיבוץ עין שמר.
בסדנה משחזרים ומשמרים מיכון למוזיאונים ואתרים כמו גשר הישנה, בית הבאר בנתניה, משאית בריטית ועוד.

אני שולחת לג'וני תמונות מהמקום ומתחילה לקרוא על סבא שמואל.

שמואל ומינה שועלי

שמואל שועלי נולד בשנת 1903 ליד העיר לבוב בגליציה (אז פולניה, היום אוקראינה).
כשהיה בן 12 ברח עם משפחתו מפני צבאות אוסטריה הונגריה, אל הרי הקרפטים הגבוהים, שם נקברה אימו שמתה מדלקת ראות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1921, יוצא שמואל להכשרה של החלוץ ובזכות תעודת האיכר שמעניקה לו ההכשרה, הוא זכאי לעלות לארץ ישראל.
שמואל מתחיל את מסעו לארץ ברומניה, שם הוא חובר לצעירים חלוצים הממתינים לאוניה שתיקח אותם לישראל.

בשנת 1923 יורד שמואל בנמל חיפה והופך לחלוץ בארץ ישראל.

בשנותיו הראשונות בארץ עובד שמואל בעבודות מזדמנות כמו סלילת כבישים, שמירה, חקלאות ואפילו עבד כפועל בניין בתל אביב.

בשנת 1926 הוא מצטרף לקבוצה שתהפוך בהמשך לעין שמר שבפתח ואדי ערה, באזור מנשה.
הימים הראשונים היו קשים מנשוא. אזור מנשה היה מלא ביתושי מלריה, בשכנים עוינים, בג'מוסים ובכלבים משוטטים.
את המים הביאו לכאן בעגלות מהישוב כרכור ושמואל שם לו למטרה למצוא במקום מקור מים חיים.
עד היום מספרים לילדי הקיבוץ את האגדה על החלוץ שמואל שועלי שחפר 13 בארות, אך לא הצליח למצוא מים.

שמואל, היחיד שנשאר מהקבוצה המקורית, מקבל את הכינוי שמוליק הראשון.

בשנת 1933 מבקש ליפא, אביו של שמואל, שיחזור לביתו שבפולניה כדי להיפרד ממנו.
הקיבוץ מסרב להעמיד תקציב עבור הנסיעה וכדי לממן אותה יוצא שמואל לחופשה מהקיבוץ ועובד כטייח בנתניה.
בחלק מהכסף הוא קונה לקיבוץ גרמופון במתנה ובכסף שנותר מממן את נסיעתו לפולניה.

בזמן הביקור שם, שמואל מכיר את מינה לבית שפייר והם מתחתנים.
בחורף 1935 יורד הזוג הצעיר מהאוניה בנמל חיפה. משם הם ממשיכים לקיבוץ עין שמר, הקיבוץ של שמוליק הראשון.

מינה מתקשה מאוד להסתגל לחיי השיתוף שבקיבוץ. דרך החיים הזאת לא מתאימה לאופי האינדבדואלי שלה.
היא מנסה בכל זאת להשתלב ועובדת כמטפלת ילדים, בחליבת צאן ובהכנת צמר לסריגה מצמר הגז.
בשנת 1940 נולד יואב שועלי, בנם היחיד של מינה ושמואל, אביו של ג'וני חברי.
יואב שועלי מתגורר היום בגבעתיים והוא צייר נפלא.

ומינה? מינה לא מצליחה להתאים את עצמה למסגרת הנוקשה של הקיבוץ.
היא עוזבת את הקיבוץ בשנת 1945, משאירה שם את שמואל ואת בנם יואב.
אני מתארת לעצמי שההחלטה הזאת מאוד קשה לה.
היא עוברת לדירה קטנטנה בדרום תל אביב, חיה בצניעות ומתפרנסת כאחות בבית חולים, מבקרת בקיבוץ פעם בשבועיים ובנה יואב מרבה לבקר אצלה.

את מינה המרשימה זכיתי להכיר.
ג'וני ונועה אישתו אהבו אותה מאוד והרבו לבקר אותה בביתה הקטן ברמת גן.
מינה היתה הפמיניסטית הראשונה, אומרת נועה, אישת עקרונות, עצמאית וגאה.
היא נפטרה צלולה ובשיבה טובה בשנת 2016, כשהיא בת 106 שנים.

את הבכי של נועה על מינה, לא אשכח לעולם.

שמואל נפטר שנים רבות לפניה, בשנת 1988 בביתו שבעין שמר והוא קבור שם, ליד חבריו החלוצים.
מינה קבורה לצידו.

הסיפור על מינה ושמואל מחבר אותי מאוד למקום. השבילים הקטנים, עצי הזית, המבנים הצנועים כבר לא חלק מהרקע אלא מקום שהיו ויש בו חיים.

ניכר שבקיבוץ עין שמר יודעים לכבד את הדור המייסד הותיק ולא זונחים את העבר מאחור.
לא סתם הם בחרו לשחזר את חצר הראשונים, את סדנאות המלאכה ואפילו שחזרו קטע מתוך מסילת הרכבת העות'ומנית שנקראת היום "רכבת האלונים". אני מעריכה אותם מאוד על כל אלה.

רכבת האלונים:

בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצר מחסור בפחם להסקת הקטרים של הרכבת העות'מאנית והטורקים הזדקקו לעצים כחומר בערה חלופי לקטרים.
על מסילת הרכבת הסיעו הטורקים עצי אלון שנכרתו ביער האלונים שבאזור רגבים (קיבוץ באזור מנשה) ופזרו אותם בכל הארץ.
כשאזלו עצי האלון החלו הטורקים לכרות עצי פרי (על פי החוק – כל עץ עשירי נכרת).
מזל שבשנת 1920 פורקה המסילה ביוזמת הבריטים, אחרת לא היו נשארים כאן עצים.
חלק מאדני הרכבת שימשו לבניית בית האבן והחומה בחצר הראשונים שבקיבוץ.

חברי קיבוץ עין שמר שחזרו מסילה באורך כקילומטר, עליה אפשר לנסוע ברכבת כחלק מפעילות מוזיאון חצר הראשונים.
אני בטוחה שהילדים שלכם יעופו על הפעילות הזאת.

אנחנו עולות חזרה לעגלת הטרקטור, שלוקחת אותנו למקום מיוחד ומרגיע.

מקום של יוגה

בלב קיבוץ עין שמר, בחלל יפיפה צבוע תכלת, מתחת לתקרה גבוהה מאוד – הקימה הני את מקום של יוגה.
המבנה המקסים היה חדר האוכל של ילדי הקיבוץ הראשונים.
בראשית הקיבוץ לא לקחו הילדים חלק בארוחות המבוגרים ואכלו 3 פעמים ביום בחלל הזה, עם המטפלות.

"הסטודיו שלך יפיפה", אני אומרת להני

"תודה", אומרת הני במבטא אמריקאי כבד וצוחקת. "אני קוראת לו שנטי עכשווי או רטרו קיבוצי", היא אומרת.

הני גרה בקיבוץ עין שמר כבר יותר מארבעים שנה, אבל המבטא האמריקאי שלה נשמר היטב.
היא הכירה את היוגה בשנת 1971, כשלמדה באוניברסיטה בארצות הברית. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, היא מספרת.

אני מתיישבת על אחד המזרנים ומיד שוקעת את תוך צלילי המוסיקה שיצר יותם אגם, גם הוא מורה בסטודיו.

שוקעת אבל בישיבה זקופה, כן?

הני הנמרצת מבקשת מאיתנו להתיישר ויחד עם יותם הם מעבירים שיעור יוגה מקוצר שמתאים בול, באמצע היום העמוס הזה.

כמו כל שיעור יוגה, אנחנו מסיימים בשווסאנה (תנוחת הרפייה).
מאחורי עיני העצומות אני בקיבוץ עין שמר של אז, בחדר האוכל של חברת הילדים, מסתכלת על מינה הצעירה משחקת עם בנה יואב ועל שמואל שועלי החרוץ ועל החלוצים האחרים שהקריבו את חייהם האישיים למען בניית הארץ.

גם הני היא חלוצה, חלוצה של יוגה.

בחיי, אם היו לי ילדים קטנים הייתי משאירה אותם בחצר ראשונים שיהנו להם מהפעילות בזמן שאני מתרגלת יוגה אצל הני. נקודה למחשבה.

ממליצה מאוד להגיע לשיעור במקום של יוגה או לתאם עם הני הנפלאה שיעור פרטי.

עגלת קפה – Cawe

ממקום של יוגה אנחנו ממשיכות בהליכה בשבילים המוצלים של הקיבוץ, אל עגלת הקפה שנמצאת ממש בסמוך.

למודת אכזבות מעגלות קפה ברחבי הארץ, אני מזמינה לי הפוך חזק. טעם נפלא של קפה איכותי מפתיע אותי מאוד.

בחיי, מדובר בקפה מצויין הנעשה במכונת קפה מקצועית לעילה ולעילה.

יש כאן גם כריכים, מאפים ועוגיות. הכל מכיל גלוטן כך שאני לא יכולה לטעום, אבל אם לשפוט לפי המראה – כדאי מאוד.

פרטים נוספים בדף הפייסבוק של העגלה – Cawe

ביקור בכפר קרע – הגלריה של מוחמד סעיד כלש

למרות שלא הכל ורוד, אני דווקא רוצה לדבר על הורוד הזה, שבדרך כלל מתעלמים ממנו.

נהוג לחשוב שבאזור ואדי ערה החיים בדו קיום לא ממש מוצלחים. להפתעתי דווקא כאן נוצרו כמה מיזמים משותפים מהיפים ביותר.

למשל, מרבד ירוק – עמותה שהוקמה ביוזמת תושבי אזור ואדי ערה, יהודים וערבים, כדי לקדם את התיירות באזור.

חברי העמותה מאמינים שהתיירות משפרת את התדמית החיובית של האזור, מייצרת שיתופי פעולה בין התושבים וכמובן, תורמת לפרנסתם.

אנחנו מגיעות אל ביתו של מוחמד סעיד כלש, אומן קליגרפיה המשתתף במיזם החשוב הזה.
מוחמד כלש מארח בשמחה בגלריה שבביתו בכפר קרע, קבוצות ובודדים.

הבית של מוחמד כלש הוא הגלריה, הסלון הוא מוזיאון והחדר חנות.
על קירות ביתו תלויות אינספור מיצירותיו.

היצירות נשענות על אומנות הקליגרפיה (הכתיבה הקישוטית) שאצל המוסלמים נחשבת לאומנות מקודשת.
חלק מהעבודות משלבות את השפות ערבית ועברית ולעיתים מאתגר להבדיל בין האותיות השונות, סמל לחיינו הקשורים זה בזה.

גם את השולחנות הקטנים היפיפיים יוצר מוחמד בשתי ידיו בטכניקה מערבית של הטמעת פורניר בתוך פורניר, כשהוא משתמש בעיקר בעץ תפוח ועץ אגוז.

סיפור חייו של מוחמד סעיד כלש מרתק.
הוא למד יהדות אצל הרב עובדיה יוסף, עוסק בטכניקת יצירה מערבית אירופאית, נמשך לויטרז'ים בבתי כנסת ונוסע מספר פעמים בשנה לקהיר, כדי להביא צבעי זכוכית ופורניר שמגיע באוניות מאירופה.

למה מקהיר אתם שואלים?

כי החומרים בקהיר זולים יותר וככה גם מרוויחים טיול.

"אתם יודעים מה אמרים המצרים"? שואל מוחמד ולא מחכה לתשובה: "מי שראה עולם ולא ראה את קהיר, כאילו לא ראה דבר".

מוחמד כלש מפליג בסיפורים, הם נובעים ממנו כמו מים ממעיין שופע.

היצירות שלו מלאות בסמלים ומשמעויות נסתרות.
יש משמעות עמוקה לכל צבע, לכל תנועה בעץ, לכל פס ולכל אחד מהם – סיפור שנפתח לתתי סיפורים.

מוחמד מציע קפה מקנקן נחושת ענק. אין סיכוי שאני שותה קפה שוב, רק לפני רגע שתיתי קפה חזק בעגלת הקפה.
הוא מספר שזה קפה חגיגי במיוחד שהבישול הראשוני שלו ארך יומיים שלמים.
נהוג שכולם שותים מאותה הכוס, הוא אומר, אבל בגלל הקורונה אתן לכל אחד כוס משלו. את הקפה צריך לשתות בלגימה אחת, אחרת זה מעליב את המארח.
ועוד דבר, הוא אומר, אם המארח מוזג לאורח מעט קפה זה סימן שהוא רוצה שישאר לזמן רב ומשאיר לו מקום לעוד קפה בהמשך. אבל אם מזג  כמות כפולה, הוא מתכוון שישתה מהר ויעוף לו מהעיניים.

כל הדיבורים האלה על הקפה מעוררים בי סקרנות ואני מחליטה בכל זאת לשתות.
לשמחתי מוחמד מוזג לי ממש קצת.
אני שותה את הקפה בלגימה אחת. טעמו מר, חזק וחמוץ.

זהו. אני כבר במנת יתר של קופאין.

מוחמד כלש מארח בגלריה שבביתו יחידים וקבוצות בתשלום. בנוסף ליצירות ולסיפורים המרתקים תמצאו כאן קפה מסורתי, שתייה וכיבוד קל.

עלות: קבוצה עד 10 אנשים ללא תשלום, לקבוצה גדולה יותר תשלמו כ 20 ₪ לאדם.

משעול הציפור – טיול טבע באזור מנשה:

הישוב קציר בנוי על שתי גבעות המשקיפות אל נוף נפלא. אפשר לראות מכאן את הים במלוא הדרו ומהצד השני את הרי השומרון.

הישוב גובל בישובים הערבים עין א-סהלה, ערערה, וברטעה וגם בקו הירוק.
אין ספק שכאן הכרחי לחיות בשיתוף פעולה ובדו קיום עם השכנים, משני הצדדים.

אי אפשר שלא לומר כמה מילים על מצבו המיוחד של הכפר ברטעה.
חלקו המערבי של הכפר נמצא בתחומי המדינה ותושביו אזרחים ישראלים.
חלקו המזרחי נמצא מעבר לקו הירוק בשטח C ותושביו פלסטינים.
המצב ההזוי מעלה שאלות ובעיות מורכבות. למי שמתעניין ממליצה להעמיק ולקרוא.

אנחנו מגיעות אל משעול הציפור, מסלול טיול קצר ונעים על הגבעה המערבית.
את השביל יצרו תושבי המקום כפרוייקט קהילתי, עבור התושבים ועבור מטיילים באזור.

אפשר למצוא כאן פרחים, עצי זית, פסלים סביבתיים, תצפית ואפילו מערה די גדולה, בה התכנסנו לארוחת צהרים.

חוכמת המעגל – ביקור בישוב הקהילתי קציר:

אנחנו מגיעות אל ביתה של טלי גאון שנמצא על הגבעה המזרחית בקציר, מול נוף עוצר נשימה.
מכל עבר ניבטות מנדלות צבעוניות ויפיפיות, שהן האהבה הגדולה של טלי.

טלי מארחת בביתה ובסטודיו שבחצר משפחות וקבוצות סביב יצירת המנדלות.
הבית שלה נבנה בבניה אקולוגית תוך מחשבה עמוקה על כיוון השמש והרוח, על חומרי בידוד וצבעים.
טלי שמחה להסביר על החיים בשיתוף פעולה עם הסביבה ומה זה אומר להיות משפחה אקולוגית (מחזור, שימוש בצנצנות זכוכית ועוד).

אנחנו יושבות במעגל בסלון ביתה של טלי, סביב שולחן עגול עליו מצוירת מנדלה.
סביב המנדלה סידרה טלי אבנים, אצטרובלים ופרחים, ביניהם פרחי לבנדר סגולים שאני אוהבת במיוחד.
אנחנו עטופות בריח מתוק של עוגיות חמות שיצאו מהתנור. על השולחן מונח מגש עם פירות טריים ותה צמחים נמזג מתוך קנקני פורצלן מעוטרים.
כמה נעים כאן.

טלי מספרת לנו על החיים בקציר, על המשפחה המיוחדת שלה ועל תפיסת עולמה.
טלי ובעלה איל הם ממקימי בית הספר הדו לשוני גשר על הואדי שנמצא בכפר קרע. זהו בית הספר הדו לשוני היחיד שממוקם בכפר ערבי, מסבירה לנו טלי בגאווה, בדרך כלל בתי הספר האלה נמצאים בתחום האוכלוסייה החזקה.
בבית הספר לומדים יחד ילדים יהודים וערבים מגיל טרום טרום חובה ועד כיתה ו'. ילדיהם למדו בבית הספר הזה.

אנחנו עוברות לסטודיו שבחצר, לפעילות יצירת מנדלות שממלאה את הלב ברוגע.

פרטים שימושיים: אפשר לתאם ביקור אצל טלי כחלק מיום טיול באזור מנשה, להרצאה או לסדנת יצירת מנדלות.

טל': 050-2616877, מייל: mishgaon@gmail.com

תודה ליוזמות הסיור הנפלא – מירב טלמור קשי בלוגרית ועיתונאית תושבת אזור מנשה ומיכל אברמוב המקסימה – מנהלת תחום התיירות במועצה אזורית מנשה.

תודה גם לטל רז – מדריכת הסיור, תושבת קציר וממקימות מרבד ירוק ואדי ערה.

ממליצה לכם בחום לבקר בתחומי המועצה האזורית מנשה, יש כאן כל כך הרבה מה לראות ולעשות.
אפשר לשלב עם טיול נפלא, לא רחוק מכאן – שמורת טבע חוף גדור.

לסיום, השיר 'עכשיו' של ג'וני שועלי המוכשר, נכדו של שמוליק הראשון:

הפוסט טיול מפתיע במרכז הארץ – אזור מנשה הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק:

התחנה על קו מסילת הברזל העותמאנית בין יפו לירושלים, נקראת תחנת ואדי צראר, כשם הואדי בערבית.

את התחנה בנו הטורקים בשנת 1915, והייתה לה חשיבות לוגיסטית בזמן מלחמת העולם הראשונה. היא ישבה על מסילת רכבת שהגיעה עד לחצי האי סיני, ועליה העמיסו מזון ותחמושת לחזית בדרום וגם לירושלים.

בשנת 1917 כבשו את התחנה הבריטים וכמו שעשו בהרבה מבנים אחרים, הם הרסו את גג הרעפים היפה של התחנה ובנו במקומו גג בטון שטוח.
חבל, אבל התחנה יפה גם ככה.

למבנה האבן המרשים שתי קומות. בצידו האחד אולם נוסעים ומעליו מרפסת משגעת, בה יכלו לנשום הנוסעים אויר צח ולהנות מיפי הנוף, בזמן שהמתינו לבואה של הרכבת.
בצידו השני של המבנה התגוררה משפחת מנהל התחנה.

הרכבת האחרונה שעצרה כאן, נסעה לירושלים בשנת 1998. מאז התחנה ננטשה והיא נמצאת בחל"ת שסופו אינו ידוע.

אנחנו מגיעים אל התחנה הישנה ומצטערים לגלות שהיא מגודרת ומוקפת בחומה.

כלומר, כדי להיכנס צריך לקפוץ מהחומה אל תוך הקוצים, תוך כדי תפילה שלא תנחתי על נחש, וגם לקוות שתצליחי לטפס בחזרה.

היתרון – אף אחד לא יראה את הפדיחה. פשוט כי אין כאן נפש חיה.

ליתר בטחון אני מחליטה להישאר על החומה ושולחת את רונן לדווח מעומק השטח.
הוא מספר שהמבנה במצב בינוני, שהגרפיטי לא משהו, שאי אפשר להגיע לחלק האחורי של המבנה ושלא שווה שארד לכאן אם אני מתכוונת להתלונן ללא הפסקה.

אני מבליגה על העקיצה ומודיעה לו שנחזור לכאן בחורף כשהקוצים והנחשים ייעלמו ושאז יראה איך אני קופצת מהחומה בקלילות כמו בלרינה.
ממילא הוא לא יזכור עד החורף, אז מה אכפת לי.

מחוץ למבנה מונחים קרונות רכבת וקטר, ולמרות שהם נראים עתיקים מאוד הם לא.
אני עצמי נסעתי על רכבות מסוג כזה כששרתתי בצבא, וזה היה אך לפני רגע מיינד יו.

מאוד רציתי להיכנס לקרונות החביבים ועמוסי הגרפיטי, אבל חם כאן למות והקרונות עשויים מברזל.

במקום זה הלכתי על המסילה.
זאת הפעם הראשונה שיוצא לי ללכת על מסילת רכבת וזה ממלא אותי בהתרגשות ואפילו בפחד, ובכלל לא משנה שהיום שבת והרכבת לא עובדת.
הדמיון לא שומר שבת.
הינה אני ממש שומעת את הרכבת מתקרבת וכבר מדמיינת איך הרגל שלי נתקעת בין הפסים. טו טו טו טו נהג הקטר צופר, וברגע האחרון קופץ מהשיחים בחור בלונדיני וחסון שלא חושב שאני נודניקית. הוא לבוש במכנסי חקי ושלייקס ומציל אותי.

מרגיש כמו בסרט

יהודית שלייפר לבית איינהורן – מפקחת תחנת הרכבת בנחל שורק:

בחצר הקדמית של תחנת הרכבת הנעולה נעוץ שלט כחול חגיגי ועליו צילום של יהודית, עומדת ליד המסילה ואוחזת בידה משהו שנראה כמו חישוק קטן עם חולץ פקקים. כנראה מכשיר סימון לרכבות או משהו.

בשלט מסופר שיהודית שלייפר עבדה כמפקחת התחנה בואדי צראר בשנים 1927-1928, היא הצטיינה בעבודתה ובאחד מהימים הצליחה למנוע ברגע האחרון משתי רכבות להתנגש, וזכתה על כך באות הוקרה.

בעלה של יהודית היה מפקח בקו חיפה -קהיר והתגורר רחוק ממנה. יהודית גרה בתחנה עם משפחתו של מנהל התחנה הערבי. בשלט נאמר שהם אימצו אותה כבת.

באוקטובר 28 כשכרעה ללדת עצר מנהל התחנה בשבילה רכבת חולפת, יהודית הספיקה להגיע ברגע האחרון לירושלים וילדה את בנה יאיר.

מעולם לא שבה לתחנה.

אני מחליטה לחקור עוד קצת על יהודית שלייפר לבית איינהורן.

היא נשמעת אישה אמיצה ואפילו הרפתקנית וזה מעורר בי סקרנות.

אני מוצאת בגוגל תמונת סטודיו של יהודית שצולמה בשנת 1927.

הצילום מופיע כדוגמה במאמר שכתבה פרופ' נורית כנען קידר על 'הנערה והכד כדימוי ישראלי'.
פרופ' נורית היתה דיקן הפקולטה לאומנות באוניברסיטת תל אביב בשנים בהן למדתי שם בימוי תיאטרון (שזה היה ממש לפני רגע, קצת אחרי שהפסיקו לנסוע הרכבות מהסוג שמחוץ לתחנה).

כל העניין נראה לי כצרוף מקרים מרגש. אני מחליטה לקרוא. לא אפרט יותר מידי מהמאמר הארוך ארוך, כדי לא להלאות אתכם.

בקצרה (סלחי לי פרופ' נורית): לפי תפיסתם של העולים החדשים, שואבות המים הערביות הנושאות את המים בכדים, היו איך לומר, אקזוטיות ובעיקר מאוד מקומיות.
העולים נהגו לצלם את בנותיהם 'בפוזה' דומה ואת התמונות שלחו לקרוביהם שנותרו בחו"ל כדימוי לחיים החדשים בארץ.

ואכן בתמונת הסטודיו שרועה לה על הרצפה יהודית שלייפר לבית איינהורן, לבושה במעין גלבייה.
היא נשענת בעזרת ידה הימנית על שרפרף ובידה השמאלית אוחזת כד מים.

'הפוזה' הענוגה הזאת לא נראית מתאימה ליהודית האמיצה שחיה לבדה עם משפחה זרה, רחוקה מבן זוגה ומשפחתה, עוצרת רכבות מהתנגשות וגם מזנקת עליהם בעודה הרה.

האם יכלה לדמיין אותה יהודית שיום אחד ישתלט וירוס הקורונה על העולם, והמונים ימצאו את עצמם בסגר ובבידוד? האם יכלה לדמיין שאלפי אנשים יטוסו דווקא לדובאי? האם יכלה לדמיין שאותה תחנת רכבת יפה תהיה סגורה מוזנחת ונטושה?

מצפור הראל:

אנחנו ממשיכים לנסוע בתוך השדות שבין המושב טל שחר לצלפון, מחפשים מקום מוצל ונעים לפרוש מחצלת ולהדליק גזיה עליה נכין פינג'אן עם קפה שחור והל.

חם מאוד וסביב מעט העצים שנותנים צל גדלו קוצים גבוהים.

בסופו של דבר אנחנו מגיעים אל מצפור הראל ביער אשתאול, שעל דרך בורמה.

במצפור מבנה אבן עזוב ששימש בעבר בית ספר משותף לילדי הכפרים הערבים בית ג'יז ובית סוסין.

הלוחמים מהכפרים השתתפו בהתקפות על שיירות האספקה לירושלים הנצורה. הם נכבשו ופונו במלחמת יום העצמאות, על ידי חטיבה 7.

ממש אפשר לראות כאן שתי כיתות לימוד קטנות. אני מדמיינת את חיי הילדים בכפר, את הכסאות הקטנים, את הצחוק.

צמוד למבנה מגדל גבוה, ששער הכניסה אליו נעול. אני קוראת שהוא משמש את אנשי הקרן הקיימת לתצפת על האזור כדי להתריע על תחילת שריפה, במידה ופורצת כזאת טפו טפו.

היער מלא בעצי אורן ואלה נוטים להפיץ שריפות במהירות. אנחנו מוצאים מקום בטוח לגזיה ונזהרים מאוד.

אני טובלת ואפל מתוק בתוך הקפה המר אבל לא נהיה לי מתוק.
לא נעים לי פה, ליד הכיתות הקטנות העזובות. המקום מעורר בי עצב ואני רוצה הביתה.

שוק הכרמל ביום שישי:

ובשביל טיפת שפיות יש לנו את המקום הכי פחות נטוש שיש – שוק הכרמל.

אתמול היינו שם וקנינו תאנים מתוקות וריחניות, ליצ'י ורוד, מנגו שאין דברים כאלה, קישואים קטנטנים, חצילים סגולים שקליפתם מתוחה, ושעועיות ירוקות וטריות.

אנחנו עוצרים לקפה בעמידה, באמצע השוק, בבית הקפה האהוב עלי.

אל המקום נכנסת חבורה עליזה, כולם לבושים בחולצות עליהן כתוב 'חציל'.

הם ניגשים אל מכונת הגלידה, פותחים את הברז וממלאים בכוסות קטנות גלידה לבנה-סגלגלה באיזה טעם? תנחשו…..חציל.

תוך כדי חיוכים מאוזן לאוזן הם מחלקים את הכוסות ליושבי בית הקפה.

אנחנו פותחים מחר מקום כאן ליד, אומרת אחת מהן. למקום יקראו (תנחשו איך) …חציל ונמכור שם רק דברים שעשויים מחצילים.

אני מסרבת בנימוס לגלידה, רונן עף על זה.

מה זה החתיכות המתוקות מעל הגלידה, הוא שואל.

ריבת חציל, מסבירה האישה.
בזמן שהוא אוכל הם מסתכלים על הבעות פניו במתח, כאילו היה לפחות רותי ברודו.

ממחר מכונת הגלידה תעבור למקום שלנו, אומרת האישה. תבואו!

בהצלחה,אנחנו נפרדים מהחבורה העליזה שנעלמת אל תוך המולת השוק.

לפי הבעות הפנים של רונן בזמן שאכל את הגלידה, אני יכולה להמליץ לכם בלב שלם לנסות.

אה. ואל תשכחו לקנות פרחים. אלה שאני קניתי מפיצים בכל הבית ריח נפלא ומחזירים לי קצת שמחה ללב. שמחה ב- -30 ₪. לא שווה?

וכמה נעים לחזור מטיול לתוך השמחה הצבעונית והמתוקה שבתוך המקרר שלנו.

תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק – מתכון טיול:

מיקום: ליד מושב טל שחר, מועצה איזורית מטה יהודה
מסלול: לא ממש מסלול. איך קוראו לזה ההורים שלנו? נקודת חן
אורך: כמה צעדים לכל כיוון
משך המסלול: מקסימום שעה, אלא אם כן הגעתם כדי לצייר גרפיטי
נקודת התחלה: בוויז – תחנת רכבת ישנה – שורק (מ.ק נחל שורק)
נקודת סיום: כנ"ל
סימון שבילים: אין
בכמה מילים: מבנה אבן מקסים, סמוך לפסי הרכבת. לאוהבי המבנים הנטושים בעיקר, ותתפלאו מסתובבים בננו הרבה כאלה. סיפור מעניין קשור במקום, ואפשר להרים גם להעצמה נשית בעקבות יהודית שלייפר האמיצה. פספוס גדול שהמקום מוזנח.
עונה: כל עונות השנה. בקיץ לקחת בחשבון שאין כאן צל אבל לעומת זאת יש כאן הרבה קוצים. בחורף ירוק ושמח, באביב הכל פורח.
דרגת קושי: קל מאוד, אלא אם כן אתם מחליטים לקפוץ מהחומה ולהיכנס למבנה הישן. שימו לב שהמקום מגודר ואסור להיכנס אליו. בנוסף יש לנקוט זהירות גדולה כיוון שחלקים מהמבנה בסכנת התמוטטות.
כלבים: מוזמנים
מדד נקיון: 8
מדד צפיפות: טיילנו ביום שבת באמצע חודש יוני. היינו לבדינו.
המלצה מחוץ למסלול: לנסוע בשבילים פנימיים שבין שדות המושבים שסביב. בעיקר לבעלי 4X4, אבל אפשר גם ברכב רגיל.
משפט סיכום: לאוהבי ז'אנר המבנים הנטושים.

בפינת ההמלצות:

אפשר לשלב בטיול ביקור בכנסייה באבו גוש עליה כתבתי בפוסט נפרד.

אם החום עשה לכם חשק למים קרירים ממליצה על הטיול הכי יפה בארץ- נחל כזיב.

לאוהבי מבנים נטושים – פוסט מומלץ על הוילה הנטושה (והסודית) ברחוב חיסין, במרכז תל אביב.

לאוהבי מבנים נטושים וגרפיטי – חובת ביקור בגלריית מינוס 430 שבצפון ים המלח. אחד הטיולים הכי מדהימים שעשינו. לא לפספס!

שוק הכרמל – אם הגעתם במקרה או שלא אל שוק הכרמל, אל תפספסו את החומוס המעולה של שלמה ודורון. לנמנעים מגלוטן – יוציאו לכם בשמחה מנה נקייה מגלוטן, הישר מהסיר שבעומק המטבח. מומלץ.

הפוסט תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק – טיול קצר במרכז הארץ הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

מדרום לגבעת אולגה ומצפון למכמורת, מסתתר אחד החופים היפים בישראל.
מעל החוף, מצוק כורכר שהטבע צבע בגוונים חלומיים. על המצוק שבילי טיול קלים ונעימים ונקודות תצפית קסומות.

סלעי כורכר שהתדרדרו אל תוך המים יצרו לגונות משגעות בצבעי טורקיז וקו החוף יפה כל כך שנראה כמו סט צילום.
בשיא הקיץ צפוף כאן, כמו בכל החופים במדינתנו הקטנטונת. אבל חוף גדור מתאים מאוד לבילוי יום שבת בשמש סתוית או חורפית, במידה ולא יורד גשם.

המפרץ הסיני – שמורת הטבע גדור:

בשעה 11:00 אנחנו נפגשים עם יהודה, דידי והילדים בחניה של חוף גדור בגבעת אולגה.
השבוע האחרון היה גשום וקר ורק היום יצאה השמש. אנחנו בטוחים שנהיה כאן לבד, בכל זאת אמצע חודש נובמבר. להפתעתנו בחניה כמות נכבדת של רכבים.

ברגע שיוצאים מהאוטו מרגישים את האויר הנעים של הים. התקרבתי לשפת המצוק וראיתי שהחוף מלא באנשים שיושבים על מחצלות. בים נראו גולשי גלים ופה ושם גם שחיינים.
אנחנו לבושים בבגדים ארוכים. אתמול, כשתכננו את הטיול, ירד גשם זלעפות. שכחתי כמה מזג האויר הפכפך במדינה שלנו. הינה, היום קיץ. חבל שלא הבאנו בגדי ים. לא נורא, תמיד נעים לטבול את כפות הרגליים.
גולת הכותרת של הטיול, אמור להיות המפרץ הסיני. מספרים שהוא אחד מהחופים היפים בארץ, אם לא ה. השם שלו קסום בעיני ואני סקרנית לראות אותו.
אבל איפה הוא?

אנחנו עומדים על שפת המצוק. התצפית מכאן מרהיבה, אפשר לראות את קו החוף צפונה וגם דרומה. משני הכיוונים פרושים לפנינו מפרצים משגעים. אני לא מזהה אחד יפה יותר מכולם.
במפה המשוכללת של יהודה נראה כאילו החוף הסיני מולנו, אבל מולנו אין מפרץ ספציפי, סתם חוף.
אז החלטתי שהמפרץ הסיני הוא זה שמשמאל, כי ככה מרגיש לי. המשכנו ללכת על המצוק דרומה, דרך השבילים הצרים.
רציתי לספר לכולם על שם מה נקרא המפרץ הסיני, אבל הם כל כך מיהרו למצוא את הירידה אל החוף ונעלמו.
אז אספר לכם.
בסביבות שנת 1940 עלו ארצה יהודים סינים שנמלטו מאירופה. חלק גדול מהם הגיע אל המעברה הסמוכה בגבעת אולגה. את שעות הפנאי שלהם נהגו לבלות במפרץ הזה, ככה שכל החוף התמלא בסינים. מכאן שמו.

אנחנו ממשיכים ללכת על השבילים שאת שוליהם מעטרים פרחים צהובים ויפים.
הם נראים כמו סביונים אבל מסתבר ששמם חרצית דביקה. הצמח בסכנת הכחדה חמורה כיוון שיזמי הנדל"ן חמים על השטחים הקרובים לחוף, שהוא בית הגידול שלו.

נחש !צורחת ימה.
הלב שלי דופק על מאתיים, יש לי סחרחורת, קוצר נשימה, הפרעות בקצב הלב ועוד סימפטומים.
זה קמטן, אומר רונן.
מה אכפת לי איזה סוג נחש זה? אני צורחת.
קמטן זאת לטאה עם רגליים כמעט בלתי נראות, הוא עונה בשלווה.
מזל שרונן מבדיל בין נחש ללטאה בלי רגליים, אחרת יש מצב שהייתי נופלת מהצוק.
אנחנו מסכמים את האירוע בלא קרה כלום ומחפשים את הירידה לחוף.

בהמשך המצוק ישנן כמה ירידות אפשריות אל החוף. הירידות די תלולות, אבל לא קשות מיוחד.
הירידה הראשונה מהמצוק לחוף היא במרחק מקסימום רבע שעה הליכה מהחניה. לנו לקח הרבה יותר כי צילמנו, דיברנו והשקפנו על הנוף.

על החוף מתחת למצוק איזו מגודר, כמו מכלאה גדולה. מסתבר שזאת חוות המלטה לצבים. כעת היא ריקה.
צבות הים נוהגות להטיל ביצים דווקא בחוף גדור.
למה? בזכות סלעי הכורכר שיצרו לגונות נוחות, כי לא צפוף פה והסיבה המרתקת ביותר לדעתי – צבת הים שואפת לחזור ולהטיל את הביצים קרוב למקום בו היא עצמה בקעה מהביצה שלה.
ליתר בטחון אני נזהרת לא לדרוך בטעות על קן הטלה, אבל שום צבה לא נראית באזור.

החוף יחסית ריק. יש כאן כמה אנשים ושני דייגים.
אני מסתכלת על המצוק ממנו ירדנו ומבחינה בשכבות הצבע היפות שלו.

מרחוק, לכיוון דרום, נראים עצי דקל. זה החוף של כושי שבקצה הצפוני של מכמורת.
אני מתכננת שנמשיך ללכת על קו המים עד שנגיע לשם, אבל יהודה ודידי רוצים לעצור.
הם עייפים ומאוד עצובים. אריק, הכלב האהוב שלהם נפטר לפני יומיים.
אנחנו מתיישבים על החול ומביטים במים. הילדים מתחילים לחפור בור ענק.

מרגישים שהים עושה להם טוב. הים תמיד מרגיע.

דייג אוהב דגים?

אני נגשת לדייג המבוגר עם השיער הכסוף.

הצלחת לדוג? שאלתי אותו.
רק דג אחד. ארס. ענה לי.

את הארס אני מכירה היטב. התחביב של אבא היה דיג ובילדותי אהבתי להצטרף אליו.
לאבא היתה חכה גדולה ולי חכה קטנה. אהבתי להמתין בסבלנות עד שהמצוף היה נעלם, אבל ממש שנאתי כשדג עלה בחכה. ומהארס פחדתי במיוחד.
הארס שוחה קרוב לחוף לכן קל לדוג אותו עם חכה. הבעיה שהוא מלא בקוצים ובקוצים שלו יש ארס. צריך להיזהר מאוד כשמוציאים אותו מהקרס וכמובן מאתגר לנקות אותו.

הצצתי בדג שבדלי וצילמתי.

כנראה שנראיתי מאוכזבת כי הדייג הצביע על הדייג השני ואמר: הוא הצליח לדוג שני בורי גדולים. כדאי לך לראות, הם מאוד יפים.

יפה שראה שאני כה מתעניינת, חשבתי כשהתרחקתי.

שלום, ברכתי את הדייג השני.
שלום ענה בחשדנות.
הצלחת לדוג? שאלתי.
מממ בערך, ענה לי.

בערך זאת לא תשובה, חשבתי לעצמי. האיש לא מעוניין בשיחה, זה ברור.

הדייג השני אמר שדגת שני בורי, הלשנתי.
מממממ ברררר מלמל הדייג.

הסתכלתי מסביב, שום דלי לא נראה באופק.

איפה הם? התעקשתי. אפשר לראות?
לא, ענה הדייג. הם סגורים בתיק בתוך מקרר.

מקרר? בטח בקושי ציידנית. איזה איש מוזר חשבתי לי בדרכי חזרה לדייג הראשון.

נו? שאל אותי, ראית?
לא. עניתי, הוא לא מסכים להראות.
הוא מפחד מעיין הרע, אמר הדייג.
אה, אמרתי כי לא היה לי משהו אחר להגיד אבל בלב חשבתי: אז למה שלחת אותי אליו?
את אוהבת דגים? שאל אותי הדייג הזקן.
ממממממ זה תלוי עניתי.
שתיקה. נראה היה שהשיחה הסתיימה.

אתה מגיע לכאן כל יום? שאלתי ולא ציפיתי לסיפור שהגיע כתשובה.
אחרי שאני שם את הילדים בבית הספר, אני משתדל להגיע, אבל לא תמיד מספיק. אני גר רחוק. אחרי הלימודים צריך לקחת אותם לשיעורים פרטיים וגם לשיעורי רכיבה על סוסים.
ילדים? שאלתי. בכל זאת, האיש כבן שבעים.
כן. אני מגדל את הילדים של הבן שלי. שלושה. אישתו התאהבה בבדואי ונעלמה איתו.
מאז לא חזרה.
זה היה לפני חמש שנים. היא לא ביקרה את הילדים אפילו שבית המשפט קבע לה יום ביקור אחד בשבוע.
הקטן היה בן שבעה חודשים כשהיא עזבה, היום הוא בכיתה א'. הם שלושתם תלמידים מצוינים וחשוב לי שיצליחו בחיים.
למה האבא לא מגדל אותם, שאלתי
הבן שלי התחתן שוב. יש להם ילד ואישתו בהריון. אישה לא אוהבת את הילדים של אישה אחרת. ככה זה. אז אני מגדל אותם.

יש היום דגים בים? איש שעבר מאחורינו קטע את השיחה.
מי יודע? הים הוא סוד, ענה לו הדייג, כמו אישה.

בחסות האירוע נפרדתי מהדייג והמשכתי לדרכי.

סיפרתי לרונן וליהודה על הדייג.
לכל הדייגים יש משפטים כאלה, אמר לי יהודה.
את מזכירה לי את הכנרת. יפה, רגועה, אבל מתחת זרמים סוערים.
מה? צחקתי. מאיפה זה?
אבא גנוב, אמר לי יהודה. את לא מכירה?

חוף גדור – מקום מושלם לפיקניק בשבת:

השמש הנעימה, החול הנקי, הנוף המשגע ותנועת גלי הים, כל אלה כמובן פותחים את התיאבון.
היו שם ביצים קשות, קציצות, ירקות ותירס ולקינוח תמרים, ממתקי שוקולד מעולים שדידי מכינה משוקולד ללא סוכר, מחית פיסטוק וכל מיני דברים.
באמת אני צריכה לבקש ממנה מתכון.
אני הבאתי את עוגת הבית שלנו, שהספקתי לאפות אתמול: טורטה קפרזה.
עוגת שוקולד מדהימה ללא גלוטן, מכילה שוקולד מריר ואיכותי על בסיס קמח שקדים. מקור המתכון בקאפרי שבאיטליה.

על חוף הים הזמן עובר מהר. השמש כבר מתחילה לשקוע. אנחנו מחליטים לחזור דרך החוף.

בין המפרץ בו אנחנו נמצאים, לחוף הראשי, יש מעבר צר.
בין שני המפרצים סלעי כורכר ענקיים יוצרים לגונות קטנות ומקומות מוצלים.
מסתבר שבין הסלעים מבלים פה….נודיסטים.
זה סבבה לגמרי מצידי, מפרגנת. רק מתריעה מראש כדי שתחליטו אם מתאים לכם לעבור מכאן עם הילדים.
אחרי שאנחנו עברנו בטעות דרך חוף נודיסטים ביוון, הילדות שלנו כבר פחות מתרגשות מנודיסטים,
בעיקר אם הם נימולים.

את הדרך לכיוון כביש החוף עשינו דרך שבילי ה – 4X4 החוליים שמעל מצוק הכורכר.

הנוף יפיפה, מצד אחד גבעות פראיות ושדות ומהצד השני הים. חלק מהמעברים מאתגרים.
לפרייבט אין סיכוי לעבור פה. הסוברו XV שלנו עברה בהצלחה את החול העמוק. הכביש מסתיים בחוף של כושי במכמורת.

שמורת טבע גדור – מתכון טיול

מיקום: מרכז הארץ, בין גבעת אולגה למכמורת
מסלול: קווי (הלוך חזור)
אורך: לבחירה. אפשר כ– 2 קילומטר, אפשר הרבה פחות
משך מסלול: כשעה, אפשר הרבה יותר אם משלבים בילוי בחוף.
נקודת התחלה: בוויז – שמורת גדור
נקודת סיום: כנ"ל
בכמה מילים: זה לא בדיוק טיול, נכון יותר יהיה להגדיר כבילוי בטבע. מצוק כורכר משגע עם נקודות תצפית עוצרות נשימה, חוף ים נסתר ומיוחד. מקום מושלם לבילוי יום שבת כשאין כוח לטיול ממש, אבל כן רוצים לבלות בטבע. נפלא לפיקניק.
עונה: כל עונות השנה, בקיץ – כבילוי בחוף ים, בעונות המעבר ובחורף כטיול קליל.
דרגת קושי: הכי קל שיש. מתאים לכל הגילאים.
כלבים: מתאים מאוד.
המלצות מחוץ למסלול:
1. הדיונות של בית ינאי – פוסט מומלץ על הטיול
2. גלידת תל חנן – בתחנת הדלק של גבעת אולגה מסתתר סניף של הגלידה הזאת. כל מי שהיה ילד בשנות ה- 70 באזור חיפה, מתגעגע לגלידה הלבנה והרכה, מעליה סירופ שוקולד או פטל והכי טוב – שניהם. המהדרין יבקשו קצפת מלמעלה.
3. תצפית על כרישים בשפך נחל חדרה – לא רחוק מכאן נמצא פארק נחל חדרה. בקצה המערבי של הפארק, סמוך לארובות חברת החשמל אפשר בימים טובים, בעיקר בחורף, לראות כרישים או יותר נכון את הסנפיר המשולש והמפחיד שלהם. מכניס את הילדים לריגוש היסטרי ואני מודה שגם אותי.
משפט סיכום: אפשר לעשות וי על שבת בטבע בלי להזיע אפילו טיפה. העיקר שהילדים לא היו במסכים וכבונוס פגשנו ענף במשפחה שאהוב עלינו במיוחד.
מדד נקיון: 9
מדד צפיפות: 9. בשבת שמשית באמצע חודש נובמבר לא הורגשה בעיית צפיפות, היה נעים מאוד.
ציון כללי: 9+
המלצה על טיול מים שהוא פשוט חובה – כאן נכנסים לפוסט על עמק המעיינות

הפוסט מוקדש לאריק טוב הלב והנאמן, שנמצא עכשיו בגן העדן של הכלבים
נתגעגע אלייך, אריק.

הפוסט שמורת טבע חוף גדור – טיול קליל במרכז הארץ הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

כל מי שיש לה ילדות שמעה על קלואי.

קלואי היא אמריקאית, קטנה, רזה וקופצנית שבנתה אתגר כושר שהנוער עפות עליו. הן מסוגלות שעות לעשות את קלואי ואני חשתי אמא מאוד מגניבה כשהן הזמינו אותי להצטרף.

אתמול בבוקר הן הפכו את הסלון לסטודיו, פרשו את מזרני היוגה וכולנו לבשנו את בגדי הספורט. לכבודי הן חזרו לרצף התרגילים של היום הראשון. הכל היה מוכן והופ הינה קלואי על מסך הטלוויזיה.

אלוהים. מה זה? קלואי מקפצת לה בקלילות כמו איילה על מצוקים, מדגימה שנhיה וחצי ועוד באנגלית. לא הבנתי כלום.

מיקה הסתכלה עלי ברחמים והסבירה לי שבתמונה הקטנה משמאל, קלואי מדגימה ורסיה שונה למתקשים. רגישה הילדה, כנראה קלטה שאני מתקשה למרות שניסיתי בכל הכוח להסתיר.

לקלואי אין סבלנות למתקשים, לנו היא לא מסבירה כלום והתמונה הקטנה מתפיידת תוך מאית השניה. אז אלתרתי.

אין לי אויר, אני מזיעה למרות שהמזגן על 19 מעלות, יש לי סחרחורת וגם בחילה. כמה זמן עבר? אלוהים, רק שתי דקות. זה מרגיש כמו שעתיים.

לא יודעת איך, אבל הסבל הסתיים באיזשהו שלב.

קרסתי על המזרן כשימה בדיוק הודיעה לי שזו הייתה רק הסריה הראשונה של התרגול ועכשיו מתחיל סרטון של הסריה השניה. הופ אמא תעמדי זה מתחיל.

בשום פנים ואופן צרחתי, על גופתי המתה (שזה בדיוק מה שאני עכשיו), אני עם קלואי גמרתי.

בקיצור, נתפס לי הגב.

זריחה בחוף בית ינאי:

את המשך היום הקודם ביליתי בעיקר בשכיבה. כל קימה או התיישבות גררו קריאות איי, אח, כואב. מידי פעם לא התאפקתי וסיננתי קללות מכוונות ספציפית לקלואי, ימח שמה.

לא יודעת איך זה קרה, אולי בגלל רגשות האשם שהן כל הזמן בסלולרי, אולי כי רציתי להוכיח לעצמי שאני עדיין צעירה ומגניבה, כך או כך פתאום שמעתי את עצמי אומרת:

מחר בבוקר ניסע לראות את הזריחה מהדיונות של בית ינאי.

שתיקה. זה היה הקול שלי? אני לא בטוחה.

כן! יופי! הילדות מתלהבות.

שיט. מאוחר מידי. אי אפשר לסגת.

רונן מסתכל עלי במבט של נמאס לי ממנה, אבל סופית.

בטוחה שאת מסוגלת עם הגב התפוס? הוא זורק לי חבל הצלה אבל אני מפספסת.

בטח שיכולה, אני עונה.

מסתבר שלקום בארבע בבוקר, אחרי שישנת בקושי שעתיים זה מאוד קשה.
הרבה יותר מלהתעורר באותה השעה לשדה התעופה למשל. בטיסת ההלוך אני מתכוונת.

ועוד מסתבר שתהליך הזריחה אורך זמן רב וצבעי האור ועוצמתו משתנים בתוך חלון הזמן הזה אינספור פעמים, ככה שממש מעניין.

אנחנו הולכים לאורך נחל אלכסנדר, עד הנקודה המדהימה הזאת בה הנחל מתמזג עם הים ולא ברור איפה הוא נגמר ואיפה זה מתחיל.
חוצים לצד השני של הנחל, מתרחקים מהים כשפננו אל הדיונות. באור הזריחה הן כמעט לבנות.

אינספור צורות עקבות נטבעו בחול במהלך הלילה, ביניהן עקבות של משהו שנראה כמו…נחש.
אני מתחילה לצרוח בפחד ונרגעת כשרונן מראה לי לפי העקבות שהנחש כבר מזמן לא פה. איזה מזל.

פרחים צהובים יפיפיים פורחים מתוך החול. הרוח נעימה וקרירה למרות שכבר סוף יולי, שקט, ציוצי הציפורים, רעש גלים, והחול עמוק, רך ונעים. כפות הרגליים שוקעות בתוכו.
אנחנו מתיישבים על אחת הגבעות ממנה אפשר לראות את הים ומכינים לנו תה, מסתכלים על השמש עולה לה מההרים.

החוף מתחיל לאט להתעורר.
הינה כמה אנשים רצים, בעומק הים גולשי הגלים וחותרי הסאפ נראים כאילו הם הולכים על המים.
בשמים חג לו בגובה נמוך טרקטורון מעופף (ששמו בקאי), מרעיש כמו מכסחת דשא, מפריע ומסקרן בו זמנית.

אנחנו יורדים מהדיונות אל קו המים, מתחילים ללכת לכיוון חוף בית ינאי.

עורבים נוברים בשארית אבטיח אדום שמישהו השאיר כאן, סבא ונכד מנסים לדוג. לנכד חכה קטנה והסבא מסביר לו איך מטילים את הקרס רחוק למים.
ארבעה חברים יושבים במעגל מתחת לשמשיה, ביניהם צידנית כחולה עדיין סגורה.
אישה בשער כסוף יושבת שקטה בתרגול מדיטציה.

אנחנו ממשיכים על קו החוף עד שמגיעים אל שרידי מזח העץ הישן של חוף בית ינאי.

אני מאוד אוהבת את המזח הזה, שרידיו מהפנטים אותי.
המזח נבנה בשנת 1938 לצורך טעינת ופריקת סחורות לישובי עמק חפר, אך למעשה שימש להורדת מעפילים מהספינות שהגיעו מאירופה. 16 ספינות מעפילים הגיעו לחוף הזה ששמו היה אז חוף כפר ויתקין, ונבלעו אל קרבה של הארץ.

בדרכנו חזרה אנחנו מגלים על קו החוף מדוזות חלקן שקופות עם נקודות לבנות.
וואו יש כאן גם מדוזות כחולות שאף פעם לא ראיתי, הן מזכירות את כדורי זכוכית חברון הכחולים.

מסתבר שדווקא המדוזות הכחולות שנראות מסוכנות במיוחד, בכלל לא צורבות. את זה לא ידענו כשהלכנו על החוף.
אם הייתי יודעת אולי הייתי מעזה לגעת באחת מהן, כמו במדוזות הסגולות החמודות והלא מזיקות שבסיני.
מה אני מקשקשת? לא הייתי נוגעת בהן כי אין סיכוי שהייתי מתכופפת לגובה הזה ומצליחה להתיישר בחזרה.

הו הגב. יימוח שמך קלואי

ביתן אהרון:

אנחנו מתחילים בנסיעה חזרה הביתה. קצת לפני ביתן אהרון אני נזכרת שחסרה לי אדמה לעציצים וגם אממממ עציצים. למרות שמרגיש כמו צהריים השעה 08:00, המשתלה תהיה פתוחה כל כך מוקדם?

שני כלבים ענקיים מקדמים את פנינו. אני נבהלת ועוצרת. רונן מלטף אותם והינה הם מכשכשים בזנב ומחייכים.

בוקר טוב, יש כאן מישהו? אף אחד לא עונה.

אנחנו מתקדמים פנימה. המשתלה ענקית. מאווררי ענק מניעים את עלי הצמחים.

בוקר טוב אני מברכת את האישה שליד הקופה. היא קופצת בבהלה, מאוד מופתעת לראות אותנו בשעה כה מוקדמת.

ברוכים הבאים היא מחייכת אלינו.

אנחנו מסתובבים במשתלה, נהנים להיות כאן לבדינו.

האישה מעשנת בשרשרת, גבה כפוף והיא הולכת מאוד לאט. היא נוגעת ללב ומעוררת בי עצבות.

אנחנו בוחרים עציצים ונגשים לקופה.

את שני אלה אני נותנת לכם במתנה, היא אומרת ובוחרת שני פריטים מתוך הערמה שלי.

כי אתם משפחה יפה. שיהיה לכם יום מקסים.

אנחנו קורסים על הספות בבית, בשעה 10:00 בבוקר, הרוסים מעייפות. איך נאסוף את עצמנו ונלך לשוק?

למה לעזאזל הזריחות תמיד כל כך מוקדם בבוקר?

ימח שמך קלואי. הרגת אותי.

הדיונות של חוף בית ינאי – מתכון טיול

מיקום: מרכז הארץ, בין בית ינאי למכמורת
מסלול: קווי (הלוך חזור)
אורך: כ – 2 קילומטר
משך מסלול: כשעתיים, אפשר הרבה יותר אם משלבים בילוי בחוף.
נקודת התחלה: בוויז – שפך נחל אלכסנדר – גן לאומי נחל אלכסנדר חוף בית ינאי
נקודת סיום: כנ"ל
בכמה מילים: נחל אלכסנדר הרחב נשפך אל הים בין מכמורת לבית ינאי. נעים לשכשך רגליים בנקודת המפגש בין מי הנחל המתוקים ומי הים המלוחים. המקום יפיפה. אפשר לראות כאן ציפורים מקומיות ונודדות, עקבות בעלי חיים בחול, צמחייה האופיינית לנחלים וצמחיית חולות. בין השפך לחוף בית ינאי דיונות חול משגעות.
עונה: כל עונות השנה, בקיץ – מוקדם בבוקר או אחה"צ המקום אינו מוצל.
דרגת קושי: הכי קל שיש. מתאים לכל הגילאים.
כלבים: מתאים מאוד. לא יכולים להיכנס לחוף המוכרז בתחום חוף בית ינאי עצמו (לא חייבים להגיע לשם)
מדד נקיון: 8
מדד צפיפות: טיילנו בחודש יולי בשעת הזריחה ועד שעות הבוקר המוקדמות. אין עומס, כמעט ריק.

המלצה מחוץ למסלול:

1. חוף בית ינאי הוא החוף המועדף עלינו לרחצה, מומלץ לסיים את הטיול בין הגלים בחוף המוכרז.
2. אגמון חפר נמצא לא רחוק מכאן. מומלץ ביותר
3. אפשר להמשיך מכאן בנסיעה או בהליכה (כמה ק"מ) אל גשר הצבים שנמצא מעל חלק אחר של הנחל, בפארק צבי הנחל. שם ניתן לצפות בצבים רכים ולעשות פיקניק על הדשא באיזור מוצל. בדר"כ עמוס.

משפט סיכום: בפעם הבאה נגיע בשקיעה
ציון: 9, אבל נפרגן בציון 10 למי שהתעורר לפני הזריחה

רוצים טיול מים בנווה מדבר קריר ורחצה בבריכה קצינים? כל הטוב הזה נמצא במרחק שעת נסיעה ממרכז הארץ – עין פרת
המלצה לטיול מעולה עם ילדים – עמק המעיינות
אוהבים את יוון? ממליצה לקרוא על הטיול המשפחתי המושלם שעשינו בפלופונס – יוון עם ילדים

הפוסט טיול במרכז הארץ – זריחה בחוף בית ינאי הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.