המקומות הנפלאים לחופשה, בעיקר בתקופות עמוסות במטיילים, הם אלה שהמקום עצמו הוא הטיול.
הישוב הררית שבגליל התחתון (משגב), הוא לגמרי מקום כזה שאפשר להישאר בו ימים שלמים בלי לצאת ממנו.

הררית ויישובי משגב הם מיקום מנצח ומספקים שפע של מסלולי טיול וחוויות קולינריות, נגישים לכל אזור הצפון במרחק של עד שעה נסיעה.
הררית יושבת במקום אסטרטגי וצופה על כל האזור מלמעלה.
דבר לא מפריע לקו הראיה עד האופק. והשקט, הו השקט.
בסיום הפוסט תמצאו המלצה לטיול מעגלי קצר וסודי אליו יוצאים מהררית,
אבל לפני כן רוצה לספר לכם על טיולי מים קלילים ומטריפים שעשינו באזור.

אנחנו מגיעים בערב החג השני אל הכביש עוצר הנשימה שמחבר את יודפת אל הררית.
מימיננו בקעת בית נטופה, מורכבת מטלאים טלאים של שדות בגוונים שונים, משמאלנו מטעי עצי זית צפופים שמזכירים לי את קלמטה שבפלופונס היווני.
הלב מתרחב ממראה פרחי השדה שמציפים את האזור והריח משכר.
זה ריח הילדות שלי. ריח אלה וקידה שעירה.

אנחנו פורקים את הציוד שלנו אל תוך הדירה הקטנה שלקחנו בסבלט.
יש לה מרפסת עצומה המשקיפה אל בקעת בית נטופה, מצוק הארבל, הכנרת והרי הגולן.
על קירות הבית תלויים קישוטים אנתרופוסופיים יפיפיים.
מחוץ לחלון עץ אקליפטוס ענק שעליו מפיקים ברוח את הצליל הנעים ששמור לאזור הכנרת.
בול מה שאני צריכה.

למרות שהתחייבתי לפני כולם על חופשה שלווה, ללא יציאה מהישוב, רק שעה חלפה ואני לא מצליחה להתאפק.
חייבת לשמוע קול מים זורמים. חייבת לשבת ליד נחל.
אין בעיה, יש בסביבה המון אופציות טיול לעצלנים (כלומר למתבגרות עצבניות), כזה שתוך רגע מהחניה כבר נגיע לנחל.

מפלי פרוד – טיול מים קליל:

בוויז: מפלי פרוד
אחד מהמקומות המוכרים והפופולריים לטיול. מתאים לחורף ולאביב, כל עוד המים זורמים.
משום מה עדיין לא הייתי כאן.
הנסיעה מהררית לכיוון קיבוץ פרוד מרהיבה.

הוויז מוביל אותנו דרך הכפר עראבה.
בגלל עומס התנועה האפליקציה מפנה אל רחובות צדדיים, כאלה שהם דו סטריים אבל הכביש ברוחב שמספיק בקושי לרכב אחד.
אני משוגעת על הנסיעות האלה בכפרים.
מחלונות הרכב אני צופה במנורות הצבעוניות שנתלו כאן לרגל חג הרמדאן, בילדים שמשחקים בחצרות, בנשים עמוסות הקניות, בכביסה המתנופפת ברוח ואפילו בתוך הבתים עצמם.
עולם שלם, שונה ומלא בפעילות תזזיתית.

ופתאום, ברגע אחד מסתיים הכפר הצפוף ומתחיל הטבע, ירוק ושמח, במלוא תפארתו.
אנחנו פונים ימינה לקיבוץ פרוד ומיד שמאלה, עוברים במעבר תת קרקעי קטן ומגיעים אל חניה גדולה ונוחה.

כבר ביציאה מהרכב אנחנו מוקפים ביער צפוף ומדהים. מימיננו זורם לו הנחל ויוצר ברכות קטנות בתוכן משחקים ילדים.
אנחנו מתחילים לעלות צמודים לנחל.
מידי פעם חוצים אותו על שבילי אבנים מאולתרים שמישהו הניח כאן.
אין בעיה להמנע מלהירטב, אבל למי שרוצה, מאוד נעים ללכת בתוך המים.

העלייה לצד הנחל לא קשה, הרבה יותר קשה להתעלם מהפרצופים העצבניים של המתבגרות שגם ממלמלות דברי קיטורים בעוצמות משתנות.
לאחר כעשר דקות אנחנו מגיעים אל מקבצי מפלים. מדובר במפלונים מקסימים, לא במפל אחד גדול והם פזורים במעלה ההר על שטח נרחב.
אנחנו מוצאים לנו מקבץ מפלונים ריק מאנשים ורחוק מהשביל, רק בשבילנו.

זה הזמן להכין תה מתוק בפינג'ן ולטבול בו את הואפלות שהבאנו איתנו. התה המתוק, ריח הפריחה והמפלים, משכיחים מהילדות שהן בעצם עצבניות והינה הן כבר מחייכות, טובלות את הידיים בזרם המים הקרירים ומקשקשות במרץ. כמה נעים כאן.

כמובן, מי שכוחו במותניו וזמנו בידיו (כלומר, אין איתו ילדות מתבגרות) – יכול בקלות להמשיך הלאה אל תוך פינות קסומות ביער המלא בפריחה או להמשיך במעלה הנחל אל מפלים נוספים.
אני מוותרת על ההמשך כי רוצה להספיק עוד טיול קטן לעצלנים, נחל צלמון.

נחל צלמון – טיול מים מפתיע:

בוויז: נחל צלמון (סוף מסלול)
אנחנו חוזרים בכביש שאיתו הגענו ולאחר כעשר דקות נסיעה מגיעים אל חניה קטנה מימין לכביש. אין כאן מכוניות נוספות, שזה סימן מעולה לנחל פרטי משלנו.
מה? למה עצרנו פה? הילדות שחשבו בטעות שאנחנו עוד רגע בדירה, מופתעות שתכננתי עוד טיול ועכשיו הן שוב כועסות.
בכלל לא מזיז לי.
אני מכירה אותן ויודעת שבעוד רגע יראו את הנחל ויהיו מאושרות.
אפילו המוכשרים ביותר לא מסוגלים לכעוס בטיול מים.
בחיי, לא הלכנו אפילו שתי דקות וכבר אנחנו בנחל צלול ומקסים, מסביב פרחים ועצים ותחנת קמח ישנה.

השביל מוביל אותנו לאורך הנחל, יש כאן מקומות מעולים לעצירה,
זולות קטנות ומטריפות שמזכירות את הזולות בנחל בניאס תחתון אלא שכאן הזרימה הרבה פחות סוערת.

הקטנה, שיש לה עיניים שרואות את הפרטים הקטנים, מוצאת ספוט מדהים (המלצה: כדי לשפר את האוירה, תנו לילדים לבחור איפה לעצור זה גורם להם להיות מעורבים ולעוף על עצמם),
אנחנו חוצים בזהירות את שביל האבנים שבמים לצד השני של הנחל ומתמקמים.
מדובר באמת בזולה שצנחה אלינו ישירות מגן עדן. הצליח לה לקטנה.

אלא שפתאום מגיע בחור צעיר ומתחיל לתלות ערסל בין העצים ממש לידינו.

הלו? יש חוק כזה בטיולי טבע, לא מתיישבים ליד אנשים שמצאו להם נקודה פרטית, בעיקר אם המקום כולו ריק. ככה זה.
אבל אין לי חשק לחנך את הבחור ואנחנו ממשיכים הלאה, אל ספוט יפה לא פחות.

אנחנו מתיישבים תחת עץ תאנה ענקי שענפיו נוגעים במים, חולצים נעליים ומכניסים את כפות הרגליים אל מי הנחל הקרירים.

מפה לשם כבר הגענו לאחר הצהריים המאוחרים ואני רוצה להספיק לראות את השקיעה מהמרפסת היפה בהררית.
אנחנו נפרדים מהנחל המשגע, ברור לכולנו שעוד נחזור לכאן.

הכנרת היא לא רק חופים לרחצה:

מורדות הגולן עדיין ירוקים באביב, עצי המנגו פורחים בגוון כתמתם רמז לצבע פרי המנגו שייוולד מהם.
והכנרת? אני לא זוכרת אותה מלאה כל כך.

העצים שפעם מלאו את החוף מכוסים במים, צמרותיהם מציצות ונעות ברוח, המראה מטריף.

יש חוף סודי שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב, לצערי כשלא הייתי מרוכזת, התחייבתי לחברה שהכירה לי אותו, שלא אפרסם את מיקומו בבלוג.
והבטחות צריך לקיים.
רמז: החוף נמצא באזור טבחה.

בכל אופן, מרוב שהוא סודי אנחנו כאן כמעט לבדנו.
אנחנו ועוד משפחה אחת.
העצים כאן צומחים בפראות, חלקם מלאים בפרחים.

הניתוק של המקום הופך אותו לסוג של שמורת טבע. אנחנו פוגשים בשפן סלע, חרדונים וציפורים ממינים שונים.
שני סרטנים קטנים מטיילים על החוף.
הם מגיבים אלינו בדרמטיות מוגזמת.
אחד מתהפך מרוב בהלה והשני קופא על מקומו, עושה את עצמו מת.
תרגעו, חמודים אני מנסה לדבר על לבם ומתרחקת ליתר ביטחון.
שני ההיסטריים מתארגנים מחדש ונמלטים על נפשם.

אנחנו צופים בדררות ירוקות יפייפיות (תוכי טרופי ירוק) שקוטפות פרחים אדומים מראש העץ.
עוקבים אחרי הקומראנים השחורים שצוללים עמוק למים, מחפשים אחר דגים.

יש כאן שפמנונים ענקיים ודג אמנון כסוף ששוחה על הצד.
מידי פעם הוא חולף בשחייה וחוזר כשרקצידו האחד מופנה כלפי מעלה ומנצנץ בשמש.
מה זה אומר כשדג שוחה על הצד? שואלת אותי מיקה.
אין לי מושג, אני עונה, אבל יש לי הרגשה שהוא לא ימשיך ככה עוד הרבה זמן.
מיקה מחפשת בגוגל ומקריאה: מה לעשות כשהדג שוחה על הצד? להגיד לו שלום.
אופס, כנראה צדקתי.

המים בכנרת קרים מידי לשחייה באביב, הנחלים שזורמים אליה קפואים.
מומלץ להביא סירה מתנפחת או סאפ כדי להנות מהמים בלי להירטב לחלוטין.
אנחנו הסתפקנו בטבילת רגליים.
כל כך יפה כאן שאין לי בעיה לשבת שעות ולבהות בטבע המרהיב.

לפעמים כדאי לזכור שהכנרת היא לא רק חופי רחצה, אלא עולם שלם של טבע ונופים ובית גידול מיוחד של בעלי חיים.

יש סביב הכנרת לא מעט חופים כאלה, חוף חוקוק הירוק בשעות הבוקר המוקדמות פנוי ויפיפה לא פחות. שווה להגיע מוקדם כי ב 11:00 כבר לא תצליחו להנות מרוב מתרחצים.
אני בטוחה שתמצאו את החוף האחד שלכם ומי יודע? אולי בעתיד החברה שלי תסכים שאחשוף לכם את המיקום. מבטיחה לעדכן.

כנסיית 12 השליחים על שפת ים כנרת:

בוויז: כנסית 12 השליחים
אחרי שעות של רביצה וצפייה במים, נפרדנו לשלום מהדג ששוחה על הצד,
פנינו מועדות אל אחד מהמקומות היפים בארץ.
ביקור בכנסיית 12 השליחים שליד כפר נחום הוא חובה. ממש ככה.
אי אפשר להסביר במילים את השלווה שאוחזת בך כשאת עוברת את השער ונכנסת אל הגנים.

הכנסייה נראית מבחוץ כמו ארמון מהאגדות, קירותיה לבנים בוהקים וכיפותיה ורודות.
כשהילדות היו קטנות אמרתי להן בצחוק שגרות כאן נסיכות.
שנים אחרי הבנתי שהן לקחו אותי ברצינות והאמינו לי. לא מומלץ.

מיד אחרי השער הענק הצבוע בטורקיז מקבלים את פנינו בנוצות פתוחות שני טווסים.
זה לא לכבודנו באופן אישי.
ככה הם מקבלים את פני כל המבקרים.

לכנסיה היוונית-אורתודוקסית 12 כיפות, כמספר השליחים לכבודם נבנתה.
היא מוקפת בגן משגע ובו עצי תות עתיקים, עצומי ממדים.
שדרת עמודים ופרגולה עטופה בשיחי גפן, מובילים אל הכנרת.

יש כאן שולחנות ענק המיועדים לתפילות אבל משמשים בעיקר משפחות לפיקניקים.
גם דייגים נחים לאורך השולחנות העצומים ועל שולחנות הפיקניק הפזורים בדשא.

הדשא אפשר לראות את השדות החקלאיים המדהימים המקיפים את מתחם הכנסייה.
אל הכנסייה עצמה רצוי להיכנס בלבוש צנוע או לפחות לכסות בבד את הכתפיים החשופות.
לא שמישהו יעיר לכם, אבל ככה, בשביל לכבד.

קירות ותקרות הכנסייה הקטנה מעוטרים בציורים צבעוניים שיצרו אמנים שהגיעו במיוחד מיוון.
הציורים מתארים את קורות חייו של ישו כשהנושא המרכזי הוא כמובן 12 השליחים.
על הקירות מצוירים גם סיפורי המקרא: עקדת יצחק, בת פרעה מושה את משה מהמים, משה מנפץ את לוחות הברית ועוד,
ככה שאם לא נוח לכם עם סיפורי הנצרות עם הילדים, אפשר להתמקד בציורים האחרים.
בנוסף תהינו מהוויטרז'ים היפים, אור השמש הנכנס דרכם צובע את הכנסייה בצבעים מרהיבים.
משתי הכיפות הגדולות משתלשלות נברשות ענק.

הררית – מסלול מעגלי קצר, סודי ומרתק:

להררית הקדשתי פוסט נפרד, אז אין צורך לחפור. בכל זאת חייבת לחלוק אתכם המלצה לטיול מעגלי קליל.
המלצה שבעיני שווה זהב.

ביקור ביישוב המיוחד הזה שווה מהרבה בחינות, אפילו רק כדי ליהנות מהנוף.
הר נטופה עליו ממוקמת הררית נמצא בקצה המזרחי של רכס הרי יודפת.
הוא גבוה יותר מיתר ההרים באזור ומתחתיו עמק ונוף פתוח עד להרי הגולן.
היתרון האסטרטגי הזה מעניק נקודות תצפית מטריפות.
בקצה המזרחי של הרחוב הראשי בהררית יש שער, לידו מחנים את הרכב.
בוויז: מבדד נטופה.
זה השער ממנו נצא אל טיול מעגלי קצר, סודי ומרתק.

מבדד נטופה:

אנחנו עוברים את השער המוביל אל היער וממשיכים בשביל הפונה שמאלה.
לאחר מטע הזיתים נכנס השביל אל תוך יער שנראה כאילו יצא מהאגדות
ביער הזה, מסתתרים בין העצים בתים קטנטנים בהם מתגוררות בבדידות מזהרת, הנזירות.
(חייבת לשכלל את הדימויים שלי, המוטיב של האגדות קצת חוזר על עצמו. אולי בגלל ההגדה של פסח?).

על העצים תלויים שלטי עץ מקסימים המובילים אל הכנסייה ששמה לאורת נטופה (מבדד נטופה).
בכנסייה הבנויה במערה ביקרנו כבר כמה פעמים. המקום הוא גולת הכותרת בהררית ובאזור משגב בכלל.
אבל הפעם, כנראה בגלל חג הפסחא ואולי בגלל סוף השבוע, זכינו לראות כאן אירוע מיוחד.

ביום שישי בשעה 18:00, בעודנו מטיילים ביער, אנחנו שומעים את פעמוני הכנסייה מצלצלים בעוצמה.
לאט לאט צצות מבין העצים נזירות לבושות בלבן, עטויות בגלימות צחורות.
הן ממהרות לרדת אל תוך הכנסייה שמעוטרת כעת בפרחי שדה יפיפיים ומחייכות אלינו בחיוך רחב.
הנזירות מתיישבות במקומותיהן ופוצחות בשירה.
כנראה בגלל האקוסטיקה המדהימה, קולן נשמע צלול, נעים ורם וממלא את היער בקסם.

גן יער:
לאחר היציאה מהכנסייה, ממשיכים ללכת בשביל לעומק היער ופונים שמאלה בעקבות שלט העץ המוביל להררית.

מימין לשביל נמצאת בקתה קטנה בה מתגוררת אחת הנזירות.
בהמשך השביל, משמאל נמצא מתחם עם מתקני עץ טבעיים (לא תעשייתיים).
זהו גן היער של ילדי הררית. לכאן הם מגיעים בבוקר, ללמוד ולהתפתח כשהטבע סביבם וחומרי היצירה שלהם הם מה שהטבע נתן.
כאן הם חווים ללא חציצה את עונות השנה המתחלפות, את ריח הפריחה, את השמש, הגשם והרוח.
לא יודעת מה איתכם, אותי זה מרגש.
ממשיכים בשביל ומגיעים אל השער ממנו מתחילים את המסלול.

תצפית נדירה מהררית:

ממש מולכם, במרחק 5 דקות הליכה, נקודת תצפית נדירה על הכנרת והרי הגולן.
מימינכם – נקודת תצפית יפה לא פחות על בקעת נטופה. מדובר במקומות מושלמים לפיקניק בשקיעה.
השמש אמנם שוקעת בצד השני אבל הצבעים האדומים צובעים את כל האזור.
מי שלא צפה לפחות פעם אחת בשקיעה מהררית, הפסיד בגדול.

זה הזמן לגשת אל הרכב, להוציא את המחצלת, לפרוש אותה בנקודת התצפית, לפתוח בקבוק יין ולהתרשם מהנוף שמולכם.
אני ממליצה להתחיל את הטיול בשעות אחר הצהריים ולסיים לקראת השקיעה בתצפית.
ההמלצה יפה כמובן גם לשעות הבוקר.
כל הטיול ביער, החל מהיציאה והחזרה לשער אורך כחצי שעה.
תוסיפו על זה את זמן הביקור בכנסיה, את העצירות להתפעלות מהנוף ומהצמחייה העשירה ואת העצירה לתצפיות.
בחיי, אפשר לבלות כאן יום שלם.
לאחרונה נפתח בהררית חזוא – קפה גלריה עם מרפסת משגעת מול הנוף, המציג עבודות של אמנים מקומיים.
קיבלתי המלצה ממקומית על מאפה קינמון מושלם. לצערי לא הספקנו להגיע. סיבה מצוינת לחזור בקרוב.

בכל המקומות בהם טיילנו, היינו כמעט לבד.
מסתבר שלא צפוף באתרי הטבע בחג הפסח כמו שנדמה, צריך רק למצוא את המקומות הנכונים.

אוהבים כנסיות? כנסו לפוסט על המנזר באבו גוש בו התארחתי שלושה ימים – כנסיית גברתנו של ארון הברית
חושבים על קמפינג בכנרת? כנסו לפוסט על קמפינג בכנרת עם ילדים
מחפשים עוד מסלולים נפלאים באזור? טיול נפלא למרגלות הר מירון – נחל גוש חלב

הפוסט טיולי מים בצפון – הגליל התחתון, הכנרת ואזור הר מירון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

לטייל בארץ בקיץ?

התקופה המשונה הזאת מציבה לנו אתגרים רבים, אחד מהם הוא למצוא מקום נעים לחופשה בארץ הצפופה שלנו, ושיהיה פנוי.
אם יש מקום לבלות בו בקיץ הישראלי הלוהט, אין ספק שזה אצבע הגליל השופע בנחלים קרירים.
ברור שאנחנו נוסעים.

מסתבר שזה האזור הכי מלא במים, אבל גם במטיילים.
המוסלמים והדרוזים סיימו בדיוק לחגוג את חג הקורבן (עיד אל-אדחא) והיהודים יצאו מבין המייצרים והגליל רבותי, מלא במטיילים ובמשפחות מרובות ילדים.
אז תתארו לעצמכם ותוסיפו עוד קצת.
בואו, אפילו בעלי הצימרים המומים מכמויות המטיילים השנה.

ואל תשכחו להזמין מראש מקום לשמורות הטבע, וכדאי לעשות את זה מספיק זמן מראש כי אין מקום.
בגלל שלא ידעתי איפה בדיוק נרצה להיות – הזמנתי מכל הבא ליד. אבטל כשנחליט אמרתי לעצמי.

שמורת טבע נחל שניר:

עד שהצימר יהיה מוכן נטייל קצת בנחל שניר.
זאת לא הפעם הראשונה שלנו כאן, זו אחת השמורות היפות בארץ ולפי תור המכוניות בכניסה – גם אחת הצפופות שיש.
אני מכינה את אישור ההזמנה כדי להראות לאיש בכניסה אבל הוא בכלל לא רוצה לראות.

אנחנו יוצאים מהאוטו הממוזג אל החום הגדול, מחלצים עצמות אחרי נסיעה של כמה שעות טובות.
יש בשמורה חמישה מסלולי טיול, הקצר ביותר אורך רבע שעה והוא מונגש ומתאים לילדים קטנטנים, הארוך ביותר – שעה וחצי והוא כולל מס' מקומות המצריכים הליכה על אבני בזלת רטובות וסולם יתדות קטן.
לא משהו מאתגר במיוחד.
לאוך המסלול צמחיה מטריפה ולגונות נפלאות לשכשוך.
ההתחלה של כול המסלולים זהה ואנחנו מחליטים לזרום ולבחור בדרך אם להמשיך או לקצר.

אלוהים, כמה אנשים. כמה רעש.
כולם זזים מצד לצד ויש את אלה שמתיישבים לנוח בדיוק על הסלע שצריך לשים עליו את הרגל כדי לא לדרוך במים? איזה עצבים.
כיאה למטיילים מנוסים אנחנו יודעים שאם נבחר את המסלול הארוך, סיכוי גדול שנמצא את עצמנו לבד.
כדי לא להיאבק בהמונים שרובצים על האבנים בתחילת המסלול, אנחנו מוותרים על טיול בנעליים יבשות ודורכים בתוך המים הקרירים והנעימים, מתרחקים במהירות מההמון.
כצפוי, אחרי זמן קצר אין זכר לאנשים.
רק אנחנו, הטבע, והלגונות הצוננות שיוצר הנחל.
אנחנו נכנסים אל הברכות הטבעיות, טובלים בהנאה במים הקרירים. כל כך יפה כאן.

הנחל היפיפה מתחיל בבקעת הלבנון, משם זורם לאורך 60 ק"מ, עד שהוא נשפך לירדן.
אני מחליטה לא לטייל יותר הקיץ בשמורות הטבע המסודרות ומבטלת את כל ההזמנות שעשיתי לשמורות בצפון.

בית הלל – החצבני:

ניקול מחכה לנו מחוץ לצימר עם עיניה הכחולות והחיוך הגדול.
היא מכניסה אותנו לצימר הכי נקי בעולם, הלוואי שהבית שלי היה נקי ככה.
קריר ונעים כאן, יש כל מה שצריך, הדלתות המשקופים בצבעי תכלת ולהכל ריח נעים של כביסה.

כבר 16:00 ועדיין לא אכלנו.
אנחנו בולעים את כל מה שהבאנו איתנו בשניות, ויוצאים לשתות קפה שחור עם הל, בחצר הקטנה עליה מצילים עצי זית.

לאזור כולו ולבית הלל בפרט יש ריח של תאנים.
אני משוגעת על הריח הזה שמתקשר אצלי לקיץ וחופש, ולטעם מתוק ולארץ זבת חלב ודבש.
ריח התאנים המופלא שולט גם בצפון יוון ובחצי האי פיליון – אין ספק שלחופש יש ריח של תאנים.
אתם יודעים שפרי התאנה שאנחנו אוכלים הוא התפרחת של העץ? פרחי התאנה כלואים בתוך הכדור דמוי הפרי.
אם תפתחו את התאנה ותסתכלו בתוכה, תראו את הפרחים פורחים פנימה.

נחל החצבני עובר בחצר האחורית של מושב בית הלל, הנחל זורם במרחק הליכה קצר מהבתים, צריך רק למצוא את הדרך להיכנס אליו.
אנחנו מתחילים ללכת בשביל הטיילת ומגיעים ללגונה גדולה. הנחל יוצר כאן עיקול גדול כך שהזרם המהיר טיפה מעט.
החוף מרופד בחלוקי נחל לבנים ובאמת אפשר היה לקרוא למקום גן עדן אלמלא צפיפות החבורות הרועשות, מנפנפי המנגלים, והלכלוך.

אנחנו ממשיכים דרך שביל הטיילת שעל שפת החצבני, דרך מחילות סופים יפיפיות ומגיעים לחוף רחב נוסף ששמו 'חוף ישראלי'.
יש כאן בוטקה של גזלן מחוברת לטרקטור, מוכרים כאן בירות וגלידות, מוסיקה מזרחית בפול ווליום וחבורות עם נרגילות מסביב.

אנחנו ממשיכים הלאה.
השביל משתנה. מימינו נחלות המושב על הפרדסים, מטעי הפקנים והרפתות ומשמאלה גדר גבוהה ומעבר לה זורם החצבני.
איך מגיעים אליו?

מרחוק מתקרבת אלינו שיירת אנשים על סגווי.
כעשר בנות חרדיות בגילאים שונים לבושות בבגדים ארוכים, כולל גרביונים מתחת לחצאיות.
בסוף השיירה איש מבוגר והבן היחיד רכובים על אופניים חשמליים בעלי שלושה גלגלים, לבושים בבגדים כבדים ובמעילים ארוכים שחורים.
כנראה מדובר במשפחה אחת גדולה. הגברים מסיטים את המבט.

סליחה, אתה יודע איך נכנסים לנחל, אני שואלת את המדריך שמוביל את השיירה.
הוא עוצר, יחד עם כל השיירה.
לא פשוט לעצור עם סגווי ככה שהבנות נוסעות במקום הלוך וחזור כדי לשמור על שיוויי משקל בעצירה.

תחזרו אחורה, יש שם גישה נוחה למים, הוא עונה.
אני מבינה שהוא מתכוון לחוף ישראלי עם החפלה הנרגילות והמוסיקה.
נראה לך? אני חושבת בלב ובקול רם אומרת:
פחות מתאים לנו שם. מעדיפים מקום שקט.
המדריך מחייך בהבנה.
תמשיכו עם השביל הוא אומר, אחרי הספסל האדום, מול מטע הפקאן תמצאו פתח קטן בגדר ומשם תוכלו לרדת לנחל.
תודה, אני מספיקה להגיד לפני שכל החבורה נעלמת מעיננו.

אנחנו מוצאים את הפתח המדובר, זו לא כניסה מסודרת, ברור שמישהו חתך כאן את הגדר עם קאטר או איך שקוראים למספריים האלה שחותכות ברזל.
לא פשוט להזדחל מהפתח הצר, אחד צריך להחזיק בכוח את הגדר כדי שהאחרים לא יפצעו ומכאן הירידה למים מאוד תלולה ואין משטח שאפשר לשבת עליו בנוחות.

אבל כל זה מתגמד כי אנחנו כאן לבדינו מוקפים בעצי דולב ותאנה שמצילים על הנחל, מראש העצים המוני תוכי דררה ירוקים קוראים אחד לשני, והמים קפואים ושוצפים בעוצמה שאם את לרגע עוזבת את הקרקע תמצאי את עצמך נסחפת עד לכנרת.
צריך בעיקר לשמור על הקטנה שהיא קלה כמו עלה והמים מנסים לקחת אותה איתם והיא במקום להילחם בהם מתפוצצת מצחוק ומאושרת עד השמים.
לרגע אני רואה סרטן קטן וחמוד נסחף בזרם, מנסה לשווא תפוס משהו עם הצבתות שלו ונעלם.
זוג על אבובים שט במהירות ועובר אותנו, איך הם יעצרו בסוף?

לאחר זמן מה הרגליים מתעייפות מהמאבק בזרם והקטנה מתחילה לרעוד מהקור. אנחנו יוצאים מהנחל אל תוך תחילתה של השקיעה.
השמש צובעת את הרי הגולן באלפי גוונים של כתום.
אנחנו מחליטים לעלות לגולן, להשקיף על כל היופי הזה שנקרה עמק החולה, מלמעלה.

דרך ציר הנפט:

אני אוהבת את רמת הגולן. למה? כי היא פראית, עקשנית ויש לה מצבי רוח.
הרי רמת הגולן נצבעים בשקיעה בגוני כתום – ורוד משגעים.
הכבישים העולים אל הרמה צרים, כמו פעם כשהיינו ילדים וכבישים מרובי מסלולים היו רק באמריקה.
מצידי הכביש שדות תירס, כרמי זיתים ועדרי פרות רועות. מידי פעם הכביש חוצה שדרת אקליפטוסים.

קצת אחרי השלט למעיינות הבניאס אני רואה פניה ימינה אל כביש צדדי המסומנת על ידי שלט קטן: כביש ציר הנפט.
ככה שלגמרי במקרה אנחנו מוצאים את עצמנו על כביש אספלט ישן וסדוק, רוחבו בקושי מספיק לרכב אחד.
הכביש השומם נמתח עד מעבר לאופק, הנוף קסום ופראי. אפשר לראות מכאן את עמק החולה, את ישובי אצבע הגליל ונדמה לי שאת כפרי דרום לבנון, את הר דוב, את קלעת נמרוד, את החרמון.

כמה קשה היה לחיות כאן כשהסורים ישבו בגולן, ממש מעל עמק החולה ואצבע הגליל ומעל הכנרת? מכאן רואים בבירור את המציאות הביטחונית המורכבת.
אנחנו נוסעים לאט, מתפעלים מהנוף ומצבעי השמש השוקעת ולא שיש ברירה – הכביש מלא בעליות ובירידות וכשהעלייה בזוית חדה אי אפשר לראות אם רכב בא ממול.
אבל אין אף רכב ממול. אנחנו כבר חצי שעה כאן, לבדנו.

מרגיש כאילו אנחנו בארץ רחוקה ואחרת, אולי בסוונות של אפריקה או בערבות מונגוליה. כל כך יפה כאן וכל כך שקט.
כבר כמעט חושך וצריך לחזור. אני מבטיחה לעצמי לשוב לכאן בקרוב ולהמשיך עם הכביש הלאה.

בדרך חזרה לצימר אני קוראת על דרך ציר הנפט. מסתבר שהכביש שנסלל לאורך צינור הנפט נמצא בבעלות פרטית אמריקאית.
הוא מתחיל בערב הסעודית ומסתיים בנמל צידון שבלבנון, רק 45 ק"מ ממנו עוברים אצלנו, ברמת הגולן.

מסתבר שבתחילה ישראל אפשרה למדינות ערב להשתמש בצינור, ונפט עבר בו עד לאמצע שנות השבעים.
בשנת 1969 חדרו מחבלים מלבנון ופוצצו את הצינור ליד הכפר ר'ג'ר.
אש פרצה בשדות ואיימה על ישובי הגולן, כמות עצומה של נפט זרמה דרך הבניאס והירדן עד לכנרת.
לאחר מספר חודשים עלה בטעות טרקטור על הצינור ונפט זרם לתוך קיבוץ שמיר.
כדי למנוע פיגועים וטעויות נוספות הוקמה גדר גבוהה לאורכו של הצינור ולאחר מכן הוחלט לאסור את הזרמת הנפט וכיום מזרימים בו מים מהקידוחים למאגרי המים בגולן.

הגדר הגבוהה שהוקמה לאורך הצינור חצתה את רמת הגולן ופגעה בחופש התנועה של חיות הבר.
כדי לפתור את הבעיה הוסרו בשנת 2015 חלק מהגדרות, לשמחת החיות.

אנחנו יושבים בחצר הצימר שלנו עם בעלת הצימר ניקול, מחסלים ביחד בקבוק יין מעולה שהבאתי מתל אביב וכבר הספיק להתקרר.
ניקול מספרת לנו על ההסתגלות לחיים במושב ועל הגעגועים לתל אביב.
הלוואי ויכולנו לשלב בין האהבה לתל אביב ובתי קפה לפרדסים, שדות ונחלים.

מרחק כמה דקות נסיעה מבית הלל נמצאים טיולי מים נפלאים! כל הפרטים בקישור המצורף – עין תינה ונחל בניאס תחתון 
הנה תמונה מהזולה שלנו בבניאס, אם זה לא שווה טיול אז מה כן?:

המלצות נוספות לטיולים נהדרים – טיולים בצפון הארץ
אוהבים טיולי מים – המלצות לטיולי מים בצפון
המלצה חמה: הצימר של ניקול. בסיס מעולה לטיולים באזור במחיר הוגן – אוליב צימר ישראלי 

הפוסט טיול מים נפלא בצפון – חופשה משפחתית בבית הלל הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

כבר שנים שאני רוצה לטייל בשמורת הטבע עין פרת, אבל בכל פעם שמנסה להבין מה קורה שם, מתבלבלת ומתייאשת.
עין פרט ועין מבוע זה אותו הדבר? ומה קשור ואדי קלט? וכל זה בשטחים? איך נוסעים? בכביש לכיוון בית אל? הבנתי.
לא תודה, נטייל במקום אחר.

אבל התמונות של השמורה היפה לא נותנות לי מנוח. וכל היופי הזה במרחק שעת נסיעה בלבד ממרכז תל אביב.

מסוכן שם? אני מסמסת לאודי, חבר ילדות שמתגורר באחד מהקיבוצים באזור.
כן, הוא עונה ואז מקליד מקליד מקליד.
בזמן הזה אני  יורדת מהעניין, שמחה שהצלתי את המשפחה מפיגוע חטיפה.
הו הינה הוא סיים להקליד, הקצב שלהם בדרום זה משהו…
מסוכן מאוד. הכביש. אודי כותב. הוא צר ומפותל ויורד לשמורה בירידה שמזכירה את הירידות בכבישים הצרים של צפון הודו. תסעו לאט ובזהירות. אה. ותחפשי בשיחים אילניות. אלה הצפרדעים הכי חמודות בעולם.

אז בואו נעשה סדר.

כן, שמורת הטבע עין פרת נמצאת בשטחים ואליה מגיעים מתוך ההתנחלות ענתות.
לא, הדרך לשם לא מסובכת אלא קלה ומאוד מעניינת. כדאי להבין אותה מראש ואז מרגישים רגועים יותר.
השמורה מלאה במטיילים (יותר מידי) ובפקחים ומרגישה מוגנת מאוד.

אל שמורת הטבע עין פרת, אנחנו מגיעים מכיוון צפון, פונים שמאלה בכביש 1 מזרח, אל כביש 437, בעקבות תמרור שכתוב עליו בית אל ורמאללה.
משני צידי הכביש הפתלתל ישובים בדואים.
איך חיים האנשים בפחונים האלה בשרב כבד כל כך? לוהט בחוץ.
עדיין לא 09:00 בבוקר וכבר 35 מעלות.

אפשר להגיע אל ענתות עם הוויז בדרך קצרה יותר ע"י פניה שמאלה מיד אחרי המחסום הצבאי הסמוך לכפר א-זעיים.
אני מעדיפה את הדרך שאנחנו עשינו, אין לי הסבר הגיוני מלבד תחושת בטן. הגענו וחזרנו בשלום, לרגע לא הרגשנו פחד.

עין פרת הוא הגדול מבין שלושת המעיינות של נחל פרת (השניים הנוספים הם עין מבוע ועין קלט, שבכלל לא נמצאים במסלול הטיול המתואר כאן).
נחל פרת זורם לאורך 28 ק"מ, דרך קניונים ומצוקים, מירושלים ועד לירדן.
לצד מי הנחל המתוקים והצלולים גדלה צמחיה עשירה המעניקה חיים וצל נדיר בלב מדבר.
אפשר לפגוש כאן, חיות בר, דגים, צפרדעים וסרטנים.
האדם ניצל את המים האלה עוד בימי קדם ולראיה סביב הנחל שרידי מבנים קדומים, מנזרים ואמות מים ששמשו לחקלאות.

אנחנו נכנסים אל ההתנחלות ענתות וממשיכים בנסיעה לשמורת הטבע עין פרט, לפי השילוט שבדרך.
זאת הפעם הראשונה שאני בהתנחלות. הישוב נראה כמו כל מושב קטן אחר בארץ.
בתים פרטיים מרווחים על המצוק מול נוף מדברי משגע, צמחיה, כבישים קטנים, אזור עם פחי מחזור.
הכי לא בתים טרומיים מוזנחים אליהם ציפיתי.

כמו שהבטיח אודי, הכביש לכיוון השמורה מפותל וצר, במקומות מסוימים מתאים ברוחבו רק לרכב אחד.
פקח מקבל את פנינו בכניסה לחניה התחתונה ומסמן לנו היכן בדיוק להשאיר את הרכב, כאילו הגענו לחתונה.
תעשו לעצמכם טובה ואל תגיעו לכאן אחרי 09:30. בשעה הזאת נסגרה החניה התחתונה בגלל עומס מטיילים והבאים בתור נאלצו להחנות את הרכבים בחניה העליונה, במרחק 10 דקות הליכה בעליה חדה ובשמש נוראית.

ברכת התמר:

צמוד לחניה חורשת אקליפטוסים מרשימה, מלאה בשולחנות פיקניק ובמרכזה, הנחל.
את חורשת האקליפטוסים, כמו במקומות רבים אחרים בארץ, נטעו הבריטים.
הבריטים היו משוגעים על איקליפטוסים. צריך באמת לבדוק מה פשר הדבר. בהזדמנות אחרת.

בקצה העליון והצפוני של חורשת האקליפטוסים נמצאת בריכת התמר.
בריכת קצינים צלולה שמימיה בגוון טורקיז מזמין.

תוך שנייה, הילדות כבר במים. הן נהנות מהמים הצוננים ואנחנו מקבלים הזדמנות להסתכל קצת מסביב.
סביב הנחל והבריכה גדלים עצי בוסתן נפלאים ובניהם שיזף, תאנה, רימון ותמר.

שביל מסומן בשחור מוביל לכיוון מעלה הנחל, אל הנביעה העליונה שלו, עין פרת. המסלול שלנו יתחיל בשביל הזה, בשלב מסויים נעזוב את הנחל ונעלה עד למנזר פארן שעל ההר משמאל ומשם נרד אל תחילת המסלול בחלק העליון שלו. משם נחזור דרך הנחל אל חורשת האיקליפטוסים ממנה יצאנו. נשמע ארוך? בשביל הסדר הטוב מעדכנת שבלי עצירות המסלול הזה לוקח פחות משעה. כשנגיע חזרה אל חורשת האקליפטוסים נחליט אם לרדת עם הנחל בכיוון ההפוך. מי שממשיך את כל הדרך במורד הנחל, יגיע בסופו של דבר אל עין מבוע. אבל בשביל המסלול הזה צריך זמן, כושר, רכב שימתין בעין מבוע ויש האומרים שכדאי בקבוצה ועם נשק.
לי לא מתאים הסטרס הזה.

ברכת התמר נמאסת עלינו די מהר.
בגלל הקרבה לחניה היא מתמלאת באנשים ובילדים עם מצופים. אפילו מציל יש שם ליתר בטחון.
תודה, אבל אם הייתי רוצה בריכה הייתי נוסעת לסבתא בקיבוץ. אנחנו כאן כדי לטייל.

מנזר פארן או בשמו השני מנזר חריטון:

בקושי רב אנחנו מצליחים להוציא את הילדות מהמים. הן חשבו שזה הטיול ועכשיו הן מאוכזבות וכועסות שאני גוררת אותן בחום ובעליה לכיוון המנזר, ללא טיפת צל.

על ההר שמעל עין פרט שוכן מנזר פארן (או בשמו השני – מנזר חריטון, על שם הנזיר שהקים אותו). זהו המנזר הראשון במדבר יהודה, המכונה גם ארץ המנזרים.
במערות הרבות שסביב הנחל, התבודדו נזירים שנהגו להיפגש בימי שבת וראשון, לפעילות משותפת.

צורת חיים זו מוגדרת כלאורה או מבדד בעברית. הלאורות נוסדו במדבר יהודה ומשם התפשטה צורת הנזירות הזאת למקומות שונים בארץ ובמדינות השכנות.
למשל מבדד נטופה המרהיב שביער סמוך להררית, לאורה זאת פעילה עד היום ומשרתת קהילת נזירות חביבות. ממליצה מאוד לקרוא את הפוסט על הררית.
כיום חיים במנזר פרן שאינו מחובר לחשמל ולמים, בבדידות ובצניעות שלושה נזירים צמחונים.

אנחנו מגיעים, מתנשפים (טוב, רק אני מתנשפת) אל המנזר שבראש הגבעה. השער נעול. אנחנו מתקשרים למספר הטלפון שמופיע בחוברת של רשות שמורות הטבע, כדי לתאם ביקור: 052-5399075
אבל אף נזיר לא עונה.
המראה מכאן מרהיב. זאת נקודת תצפית נפלאה אל ההרים שמסביב לואדי קלט, אל נחל פרת הבוהק בטורקיז וסביבו צמחיה ירוקה יפיפיה, אל קיר הטיפוס שנמצא מעברו השני של הנחל.

הדבר היחיד שאי אפשר לראות מהכניסה למנזר, זה את המנזר עצמו.

נחל פרת:

מהמנזר יורד שביל צר ישר אל הברכה שבקצה העליון של השמורה. הברכה יחסית ריקה, למזלנו רוב האנשים נשארים בחורשת האיקליפטוסים ובברכת התמר.
אנחנו מוצאים לנו מקטע פראי של הנחל, ריק מאדם ונכנסים למים.

תוך שניה הילדות מזנקות החוצה ונעמדות על סלע ענק שמציץ מהמים.
יש במים דגים שנושכים את הרגליים, הן צורחות.
אכן, המוני דגיגונים מדגדגים לי את כפות הרגליים. לי זה לא מפריע בכלל, רק קצת מדגדג.
ליד הסופים אני פוגשת צפרדע חמודה ששוחה בשחיית חזה מושלמת. אולי זאת האילנית החמודה עליה סיפר אודי.

אם נמשיך דרך השביל שלאורך הנחל מכאן ועד חורשת האיקליפטוסים, נסיים את הטיול בעשר דקות.
בואו נלך דרך המים, אני אומרת, מעמיסה את התרמיל על גבי ומתחילה לצעוד עם נעלי האדידס שלי בנחל, כאילו אני בהשרדות הפיליפינים.
השאר הולכים אחרי ומקטרים.
תוך זמן קצר אנחנו נעלמים בסבך הצמחייה. הנחל מוביל אותנו לפינות גן עדן, בין מפלונים ועצי תאנה שיוצרים סכך מעל ראשנו.

אנחנו מתמקמים בזולה נפלאה כזאת, מוסתרים מהשמש ומשאר המטיילים. אנחנו וצלילי הנחל הזורם וציוצי הציפורים והדגים שדלוקים לי על כפות הרגליים. לא אכפת לי להישאר כאן שעות.
בפעם המיליון אני מגלה את מה שכבר ידעתי: תנו לי עץ תאנה ונחל זורם ואין מאושרת ממני בעולם כולו.

טוב, שעה חולפת לה והרעב מתחיל להציק. הבאנו איתנו אוכל, אבל לא כזה שאפשר לאכול בתוך הנחל.
אנחנו ממשיכים דרך המים עד חורשת האיקליפטוסים.
אלוהים, נראה כאילו כל האנשים בארץ הגיעו לכאן. המקום עמוס עד אפס מקום ותור נמשך עד ברכת התמר למעלה.

אנחנו ממשיכים קצת במורד הנחל, מעבר לחורשה. את הצמחיה שבאזור החריבה שרפה לפני כחודש.
הפיח השחור שעל הגבעות ממלא אותי בעצב. אנחנו מחליטים לחזור לחניה ולהמשיך מכאן אל מקום שקט ומוצל, כדי לאכול ולנוח.
אני נזכרת באחד מהמנזרים האהובים עלי, דיר חג'לה שנמצא במרחק 20 דקות נסיעה מכאן, סמוך לצומת בית הערבה.

מנזר דיר חג'לה סמוך לעין פרת:

מנזר דיר חג'לה שנמצא על כביש 90 בדרך ליריחו, נראה כמו נווה מדבר מוריק, צבעוני ומוצל.

הוא בנוי סביב חצר פתוחה ומסביב פסלי אריות רבים.
למה אריות?
טוב ששאלתם.
לפי האמונה הנזיר שהקים את המנזר נתקל במדבר באריה צולע שקוץ תקוע בכרית כף רגלו. הנזיר הטוב סיכן את חייו וחילץ את הקוץ מכף רגלו של האריה הסובל.
האריה שהחלים גמל לו טובה וליווה אותו מאז לכל מקום. אבל כאן לא נגמר הסיפור.
האריה שהיה שובב גדול, אכל את החמור של הנזיר. כעונש שימש מאז האריה גם כחמור. מספרים שכשמת הנזיר נשכב האריה על קברו ומת גם הוא. מצער.

בכל אופן פסלי אריות פזורים בחצר היפה של המנזר וגם תרנגולים חיים והמון יונים והכל צבעוני ונעים.
בתוך הכנסייה ציור נדיר של מריה מניקה את ישו שנראה לפחות בן שמונה. עקרון הרצף כנראה.

אנחנו נכנסים אל החצר הפנימית. מזל שמוצל כאן כי האויר רותח. אנחנו מטפסים במדרגות אל המנזר שבקומה השניה.
המנזר פתוח, אבל מואר רק באור החודר מהחלונות הצרים. נברשות הזהב המפוארות שמשתלשלות מהתקרה, כבויות.

אנחנו הולכים בשקט, מתבוננים בציורים היפים המכסים את הקירות, בעיטורי התקרה היפיפיים. נזירה חמורת סבר בולשת אחרנו במבטה.

אני נזכרת בביקורים הקודמים שלנו במנזר. נדמה לי או שאז החצר היתה מטופחת יותר? אני זוכרת בוודאות שנברשות הזהב דלקו באור יקרות, שבחצר היו תוכים גדולים בתוך כלובים ושבכניסה למנזר דלקו נרות גבוהים.
בביקורנו האחרון ראינו נזירה יושבת על אחד הכסאות, מתחת לחלון המאורך. היא רקמה בחוט צבעוני על בד מהודק סביב חישוק עץ קטן. היא הרימה את ראשה וחייכה אלינו.

מנזר דיר חג'לה זכה לזרם בלתי פוסק של צליינים ואלה פסקו מלהגיע עם פרוץ הקורונה. יתכן ונפגעו התקציבים שלו. בכל אופן, ברור שהמצב פגע במצב הרוח של הנזירה.
אנחנו יוצאים מהמנזר, מחפשים מקום נעים לשבת ולאכול. מעבר לכביש קיוסק ובהמשך שער לגנים מוריקים.
אנחנו נכנסים אל הגנים ומוצאים שם פינות מוצלות, שולחנות וספסלים צבועים בטורקיז, סככות קש, בוגנביליות פורחות. הכל מסביב נקי ומטופח והירוק הזה כל כך לא אופייני למדבר. אבל אנשים אין כאן.

אנחנו מתיישבים ליד אחד השולחנות המאורכים. בקושי מספיקים לשבת וכבר ניגש אלנו איש, שמופיע משום מקום.
שלום, אנחנו אומרים.
שלום, הוא עונה.
אפשר לשבת כאן לאכול? אני שואלת.
כן, עונה האיש. אבל צריך לשלם 50 ₪ בשביל שולחן הפיקניק.

אנחנו מוותרים וקמים.
באמת יפה כאן ומושקע, אבל עם כל הכבוד, אנחנו לא תיירים אמריקאים, אקסקיוז מי. אנחנו ישראלים ולא נשלם כסף תמורת ישיבה.
אנחנו נגשים לקיוסק, שנראה ומרגיש כמו טברנה.
שולחנות וכסאות שראו ימים טובים יותר מפוזרים תחת צמחיה. מוסיקה יוונית בפול ווליום.

שני גברים יושבים ליד אחד השולחנות ומעשנים.
אפשר לשבת כאן לאכול את האוכל שלנו? אני שואלת אותם.
בטח , הם עונים.
אנחנו מתמקמים, מוציאים את האוכל מהציידנית.
לא נעים לי להקים את בעל הקיוסק באמצע הסיגריה, אבל חם כאן כל כך.
כשתתפנו, נשמח לקנות מים וקרטיבים.
אנחנו אורחים כאן בדיוק כמוך, עונה אחד מהם. בעל הקיוסק נמצא בפנים.

אכלנו, שתינו, אבל לא הזדרזנו לקום מהטברנה. אולי זה החום, המדבר, אולי בגלל שקמנו מוקדם, העייפות מסמרה אותנו לכסאות.
בינתיים התיישבו עוד מבקרים סביב השולחנות הישנים והמוסיקה היוונית הלכה והתגברה.
תמונה די סוריאליסטית בהתחשב בזה שאנחנו בסוף העולם שמאלה.

מרצדס שחורה עוצרת סמוך לקיוסק. בעל המקום רץ אל הרכב ופותח את הדלת כאילו מדובר במתמודד בפסטיבל קאן.
להפתעתי מהרכב המפואר יוצא כומר זקן, לבוש בבגד שחור ארוך וכבד, אוחז מקל הליכה בידו.

הכומר בירך אותנו בהינד ראש והתקדם אל עבר המנזר, כשבעל הקיוסק תומך בו.

במרחק שעת נסיעה מתל אביב נמצאת ארץ אחרת. ארץ המנזרים, רועי הצאן, שטחי האש, ארץ המדבר.
אל האזור הזה אני חוזרת שוב ושוב, בכל עונות השנה ובכל פעם מגלה בו דברים חדשים.

המלצות נוספות:
אוהבים טיולי מים כמוני? מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב
אוהבים מים צלולים תחת עצי תאנה? מסלול טיול משגע בצפון הארץ, קליל ומתאים מאוד לילדים – עין תינה ונחל בניאס תחתון
אוהבים את צפון ים המלח? אל תפספסו ביקור בגלריית גרפיטי פתוחה שנמצאת ממש ליד דיר חג'לה – גלריה מינוס 430
חולמים על טיול ביוון – ממליצה לקרוא על הטיול המושלם שעשינו באזורים הפראיים של הפלופונס – לטייל ביוון עם ילדים
מקום מעניין נוסף באזור סמוך לדיר חג'לה – קאסר אל יהוד

הפוסט עין פרת ומנזר דיר חג'לה – טיול מים במדבר הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אני עומדת מול היופי הזה ולא מאמינה למראה עיני. איך לא ביקרתי כאן קודם?

אבל לפני שאספר לכם על כפר הדייגים הקטן של ג'סר א- זרקא שפשוט אל תרשו לעצמכם לפספס, נחזור אל ההתחלה.
אל מה שהביא אותי לכאן ואל הכפר עצמו.

שנים שאני נוסעת בכביש החוף, חולפת על פני הכפר הערבי הצפוף ג'סר א זרקא.
אל העוני וההזנחה נחשפים כבר במבט מהיר.
נראה שהם  בולטים יותר על רקע הישובים היהודים העמידים השכנים: קיסריה מדרום וקיבוץ מעגן מיכאל מצפון.
מי שיש לו ראיה טובה יכול להתרשם גם מהוילות של זכרון יעקב, שמשקיפות מגבוה על ג'סר הנמוכה.
כביש החוף כל כך קרוב אל בתי הכפר שהתחושה היא כאילו נוסעים בתוך חצרות הבתים.
לפעמים אפשר לראות מהרכב אישה תולה כביסה או ילדים משחקים בחצר.
תושבי הכפר לא זכו לחומת בידוד כמו אלה שנהוג לבנות סמוך לבתים בישובים יהודים הקרובים לכביש.
מכיוון שהכפר כלוא בין הכביש, הים, קיסריה ומעגן מיכאל, הצפיפות אדירה. כדי להתגבר עליה החלה בניה מהירה ולא מסודרת לגובה.
ועדיין, ל- 500 משפחות אין איפה לגור.
בחלק מהבתים חסר טיח ואין ספק שהתשתיות לא תואמות את הצרכים.

כמעט 15,000 תושבים חיים כאן בצפיפות אדירה, רובם בדואים מוסלמים.
הכפר מורכב מ 24 משפחות, שתי הגדולות שבהן הן משפחות ג'ורבאן ועמאש.
עד שנת 1926, השנה בה הוקם הכפר, חיו התושבים בביצות אלכבארה העצומות שהציפו את השטחים שבין בנימינה, זיכרון יעקב והר הכרמל.
תושבי הכפר (שבט העווראנה), חיו בשולי הביצה, גידלו ג'מוסים, דגו דגים והפיקו מלח ממי המעיינות שבאזור.
אנשי השבט שחומי העור נחשבו לנחותים גם בעיני התושבים הערבים ולכן נאלצו להתחתן בינם לבין עצמם, מה שגרם למחלת דם תורשית בשם אנמיה חרמשית.
המחלה הפכה אותם עמידים בפני המלריה, שהפילה קורבנות רבים אצל תושבי האזור. בזכות חסינותם למחלה, אנשי השבט היו כוח האדם המרכזי בפרויקט יבוש הביצות.

למעשה, הם ייבשו את מקור פרנסתם.
כקרקע חלופית ותמורת עבודתם הם קיבלו במימון הברון רוטשילד את האדמות בהם יושב הכפר היום.
ממש חלוצים ציונים.

הכפר סובל מדימוי בעייתי.
אני נחשפת לזה במקרה, כשאני מספרת לחברים שאנחנו רוצים לבקר שם.
את לא פוחדת להיכנס לכפר הזה? הם שואלים.
למה שאפחד? אני מופתעת מהשאלה.
זורקים שם אבנים, יש פשע ועוני, הם עונים.

אם ככה מדברים חברי השמאלנים, אני אפילו לא רוצה לדמיין מה חושבים על הכפר מהצד השני של הקשת הפוליטית.

בואו נשים את הדברים על השולחן:
לפי העיתונות, אכן יש פשע בג'סר א –זרקא ולצערי, היא לא שונה בזה מישובים ערבים נוספים.
כולנו עדים לאלימות ההולכת וגואה בישובים הערביים, בגלל מיעוט שבחר בדרך האיומה הזאת ובגלל הזנחה מתמשכת של מוסדות השלטון.
הסובלים העיקריים הם התושבים עצמם. רובם מתחננים לאכיפה משטרתית.
לגבי זריקת האבנים – היו שני אירועים בהם נזרקו אבנים אל כביש החוף, מגשר להולכי רגל שעובר מעליו. הפעם האחרונה (לפני גוגל) היתה בשנת 2014, לפני 7 שנים. מאז גודר הגשר בגדר גבוהה.

לגבי העוני. באמת מאוד מצער. אל העוני נחשפים כאן בכל פינה ובעיקר באזור הקרוב אל כביש החוף.
חלק מהתושבים מתגוררים בבתים שהבניה שלהם טרם הסתיימה. חלק מהחצרות מלאות באשפה והצפיפות גדולה.
עולם שלישי בתוך מדינת ישראל.
מאוד מאכזב שהמדינה לא מצאה את כוח האדם הנכון ואת התקציבים המתאימים לשפר את רמת החיים של תושבי הכפר.

אבל כל אלה לא מרחיקים אותי מכאן, להפך.
ביום שבת שעברה, זכינו סוף סוף לבקר כאן.

הבתים הכחולים של ג'סר א- זרקא:

בשנים האחרונות, כמו קסם, החלו הבתים הקרובים אל הכביש לשנות את צבעם לכחול.
הכחול החינני והמזמין מעורר את סקרנותי, בכל פעם שאני חולפת בנסיעה על פני הכפר.
מה פשר הבתים הכחולים?
הבתים הכחולים הם יוזמה נפלאה של ענת כהן הלוי, אדריכלית ומעצבת פנים.
ענת, כמו כולנו, חלפה פעמים רבות על פני הכפר כשנסעה על כביש החוף וראתה את הבתים האפורים המוזנחים.
אבל בשונה מאיתנו, שמעקמים פרצוף וממשיכים הלאה, עלה במוחה רעיון נפלא – לצבוע את הבתים של ג'סר, במטרה לעורר את תשומת לב הנוסעים על הכביש ולמשוך מבקרים אל הכפר.

ענת נפגשה עם ראש המועצה שהתגייס בשמחה לקדם את המבצע, הם רתמו את חברת נירלט שתרמה צבע ואת משרד התיירות שתרם תקציב עבור צביעת 23 הבתים הראשונים שנבחרו לפרוייקט.
יחד עם תושבי הכפר הם בחרו את הצבע הכחול שמתכתב עם מיקום הכפר על חוף הים, והולם את שמו: ג'סר א-זרקא, הגשר הכחול בערבית.
היום בולטים הבתים הכחולים כמו אבני חן ומשווים לכפר מראה יווני.
מסתבר שלא רק את תשומת ליבי מושכים הבתים הכחולים.
מאז הופיעו התחילו להגיע מבקרים אל הכפר, שעד אותו רגע הכירו בעיקר שביליסטים שעברו בו בזכות שביל ישראל העובר כאן.

יוזמות פיתוח תיירותיות נוספות נוצרו, כמו פרוייקט הגשר הכחול (סיורים מודרכים בכפר ואירוח בבתי התושבים) וה- Beachub (חלל פתוח על החוף לעבודה דיגיטלית).
אלה הצטרפו למיזם הראשון ג'וחא גסטהאוס שמארח שביליסטים ותיירים.

ניצנים של תקווה החלו לפרוח.
ואז הגיע הקורונה והשפיעה לרעה על התיירות בג'סר. המבקרים שגם ככה לא היו רבים, הפסיקו להגיע.

למרות שג'סר נמצא כאמור סמוך (מידי) לכביש החוף, הכניסה אליו מתאפשרת רק מכביש 4.
כלומר, צריך לחצות את אור עקיבא ואז לפנות לכביש צר המוביל אל הכפר.
אני מציינת את זה כי המעבר בתוך אור עקיבא המתחדשת על בתיה הגבוהים וכיכרותיה המטופחות, עומדים בניגוד כואב לבתים הצפופים של ג'סר שאנחנו רואים עכשיו מולנו בקצה הכביש המשובש.

בסוף הכביש אנחנו מגיעים אל הכניסה לג'סר, להפתעתנו מקבלת את פנינו מנהרה צרה העוברת מתחת לכביש החוף.
רוחב המנהרה מספיק לרכב אחד, למרות שמדובר כאן על כביש דו מסלולי.
מצידה השני של המנהרה ממשיך עד הים הרחוב הראשי של הכפר. התחושה היא שנכנסנו בבת אחת אל עולם אחר.
הבתים בנויים בצפיפות, הכבישים משובשים וצרים ומכיוון שאין מדרכות צריך לנסוע בזהירות רבה.
על הכביש הולכים אנשים וילדים רוכבים על אופניים, מכוניות צופרות וההמולה רבה.

במרכז הכפר מתנוסס מסגד מפואר רחב ידיים וכיפת הזהב הנהדרת שלו נוצצת למרחוק.
מסביב למסגד בתי קפה קטנטנים, בהם יושבים גברים בלבד, על כסאות קש נמוכים, ממוללים בידיהם שרשאות חרוזים ומעשנים.
אנחנו כאן בפעם הראשונה ולא ברור לנו איך להמשיך עם הסמטאות הצרות אל הים.

כל הצירופים שאנחנו מכניסים לוויז לא עוזרים. אנחנו נוסעים אחרי רכב עם מס' לבן של דיפלומט. איכשהו ברור לי שהוא בדרכו אל הים.
והינה, אנחנו מגיעים אל חניה רחבת ידיים. לצד החניה חורשת דקלים מרהיבה, המתאימה לפיקניק.
מהחורשה אפשר לראות את הים המשגע ולהנות מהרוח הנעימה.
אבל לא באנו לכאן כדי לנוח מתחת עצי התמר.
מולנו נמצא כפר הדייגים היפיפה, אליו מועדות פנינו.

כפר הדייגים של ג'סר א – זרקא:

שימו בוויז: קריית אלסיאדין ותגיעו אל החניה.
אנחנו עוזבים את החניה ומתקדמים אל כפר הדייגים שנמצא מולנו.
אבל לפני כן, בואו נעשה קצת סדר.

כפר הדייגים מנותק מהכפר ג'סר. בין בתיה של ג'סר לחוף מפרידים מצפון ברכות דגים של קיבוץ מעגן מיכאל, מערבית ודרומית להן נמצאת שמורת טבע ובה תל תנינים, נחל תנינים, גשר, שטחים פתוחים, חורשת הדקלים ועוד.
כיוון שכפר הדייגים מנותק פיזית מבתיה של ג'סר, אפשר לטייל כאן מבלי לבקר בכפר, למרות שלדעתי, מדובר בפספוס אדיר.
אנחנו נכנסים אל כפר הדייגים, שהוא פשוט חלומי.
זהו כפר הדייגים היחידי בארץ ואיך אומרות הדודות בסיורים המאורגנים? כל כך אותנטי כאן.
אז, כן. במקרה הזה באמת אפשר להגדיר את המקום כאותנטי.
הביקור כאן מרגיש כאילו חזרנו אחורה בזמן אל העבר הרחוק. הכפר לא תיירותי. יש כאן בקתות דייגים קטנות ופשוטות שאת רובן אפשר להגדיר יותר כחדרים עשויים מפחונים.
אלה הגובלות בחוף בנויות מאבני כורכר ומוצמדות להן סככות קש ודקלים המזכירים מאוד את סיני.

לעומת ג'סר שסובלת מלכלוך, כפר הדייגים נקי מאוד. המים צלולים בגוונים שלא ראיתי מאז הביקור האחרון שלנו ביוון.
השלווה והמרחבים הפתוחים של כפר הדייגים רחוקים מהצפיפות הנוראה של ג'סר שכל כך קרוב לכאן. ההבדל תהומי.
משני צידי המפרץ הקטן עמודי מגדלור צנועים מסמנים את הכניסה לנמל.

על המים הצלולים נעות סירות דייגים צבעוניות עשויות מעץ. על החוף ערמות של רשתות דייגים, ממתינות שיעלו אותן לסירות.
הדייגים ובני משפחותיהם יושבים מתחת לסככות, שותים קפה ומביטים בים ובילדים שמשחקים בחול ובין הסירות.
יש כאן שתי מסעדות קטנות. אין הרבה מבקרים שאינם בני הכפר.

אנחנו מתחילים ללכת על קו החוף, לכיוון דרום. מיד אחרי מפרץ הדייגים מסתתר חוף גן עדן ובו ברכות טבעיות ושוניות המזכירות את החוף באכזיב.
על האבנים נחה להקת שחפים ובמים הרדודים אפשר בקלות לראות את הדגים שוחים בשלווה.
בעומק הים כמה סירות מנוע ואופנוע ים אחד שובב.
לאורך החוף פגשנו בשתי משפחות ישראליות ובזוג ששיחק בצלחת מעופפת.

בהמשך חוף מסודר, ללא אבנים ומתאים לשחיה, אבל לא היום. היום הים גלי מאוד.
יש כאן סככת מציל צבועה בגווני טורקיז ולצידה סככות צל ריקות מאדם.
כמה צעירים מהכפר יושבים מתחת לאחת הסככות ומעשנים. הם מברכים אותנו לשלום כשאנחנו חולפים על פניהם.

בקצה החוף, משני צידי השונית עומדים דייגים.
הם נועלים מגפי גומי גבוהים וסרבל חסין מים ולכל אחד מהם תיק צד בתוכו מונחים הדגים שהצליח למשות מהים.

אחד הדייגים מצליח לדוג דג. הוא רואה שאני מתעניינת ומסמן לי להתקרב.

שלום, אני מברכת אותו ומסתכלת על הדג המפרפר שבקצה החכה.
על הגב של הדג מניפת קוצים שהוא פורש באיום.
איזה דג זה? אני שואלת.
זה דג ארס, עונה הדייג, אוחז את הדג שפיו עדיין בתוך הקרס ומקרב אותו אלי.
אני קצת מרחמת על הדג, אבל לא אומרת כלום.
הדייג מנתק במקצועיות את הדג ומכניס אותו לתיק הצד הלבן שתלוי על כתפו.
דגת הרבה דגים היום? אני שואלת.
לא הרבה, אומר הדייג ומראה לי את תכולת התיק.
אלה שני בורים, הוא אומר ויש כאן עוד שלושה ארסים.
אתה מהכפר? אני שואלת.
לא, עונה הדייג, אני מהכפר אכסאל.
אכסאל? אני חוזרת על דבריו בקול רם. השם כל כך מוכר לי. ואז אני נזכרת.
אכסאל, ליד נצרת? אני אומרת בשמחה מוגזמת.
כן, אומר הדייג ועיניו נוצצות באושר. מכירה?
בטח, עניתי.
וזהו, כאן פחות או יותר הסתיימה השיחה.
הדייג החביב חוזר ומטיל את חכתו אל המים, אנחנו נפרדים ממנו וממשיכים לטייל על החוף.

אנחנו חוזרים אל כפר הדייגים ונכנסים אל וה- Beachub.
זהו חלל עבודה משותף בתוך מבנה אבן עתיק שנמצא בקצה כפר הדייגים, או נכון יותר מרפסת נפלאה מול הים. עד לפני הקורונה הביקוש לעמדת עבודה כאן היה גדול.
רוב הלקוחות הגיעו לכאן מגוש דן, אין ספק שהבריזה והאווירה המיוחדת משרה יצירתיות.

איך הביצ'האב תורם לכפר? אתם שואלים. הינה התשובה מתוך האתר:
ביצ’האב בונה גשר בין יהודים לערבים דרך עשייה חיובית משותפת והזדמנות לשגשוג משותף. כאבן שואבת עבור קהילה איכותית…ביצ’האב פועל לשיפור התדמית השלילית של הכפר, להקניית ערכי חדשנות וקיימות, להנגשת כלים וידע טכנולוגי ולמיתוג מחדש של הכפר דרך חוויה אותנטית חיובית ומרגשת…

הביצ'האב עכשיו סגור ובמרפסת שלו יושבים כמה גברים, שותים קפה שחור ומסתכלים על הים. אני שואלת אותם אם הם מתכננים לפתוח שוב.
כן, עונה לי אחד מהם, אולי בעוד שבוע, אולי יותר מאוחר.

אנחנו נכנסים אל כפר הדייגים, משחקים עם סוס שובב שמתגלגל על גבו בחול ורוצה לשחק.
משם אנחנו ממשיכים אל תל תנינים (קְרוֹקוֹדִילוֹפּוֹלִיס), ממנו נוף פנורמי מרהיב על כל האזור. למרגלות התל נשפך נחל תנינים אל הים ומעליו גשר בנוי מעל מקשתות אבן.
רוכב על סוס חוצה את הגשר בדהרה, חולף על פני זוג שביליסטים שמסתכלים על הים. על גבם תרמילים ענקיים ובידם מקלות הליכה. בעומק הנחל בן הקנים נראים דייגים, חכותיהם במים.

כל כך יפה כאן, אנחנו בתוך גלויה.
איך הזניחה הממשלה את הכפר הזה שלחוף הים ואת אתריו הארכיאולוגיים?
איך הזניחו את תושביו המשוועים לתקציבים שיגיעו לידיים הנכונות והפכו אותם לפצצה מתקתקת?
איך לא מימשו התושבים את הפוטנציאל האדיר הטמון כאן? פשוט לא יאמן.

נותר רק להתנחם שבזכות ההזנחה הזאת נשאר ג'סר א-זרקא תקוע אי שם בעבר ולכן מציע עולם לא מכאן, מסורתי, פשוט ויפה כל כך, מקום סודי וקסום ללא המוני מבקרים שרומסים אותו.
אבל לא לעוד הרבה זמן.
מסתבר שהכרישים התעוררו. לא הכרישים ששוחים סמוך לכאן בשפך נחל חדרה, נהנים מהמים החמימים שמזרימה חברת החשמל.
אני מתכוונת לכרישי הנדל"ן.

פרוייקט טורקיז:

אין ספק שמישהו צריך היה לזהות את הפוטנציאל, חבל שאת המימוש לא עשו אנשי ג'סר.
פרויקט ענק שמשלב בתוכו את מחיר למשתכן יבנה על שפת הים.
הפרוייקט כולל כפר נופש, מלון, אתר קמפינג, בנייני מגורים, גני ילדים שטחי מסחר ומה לא?

לפי דברי היזם תאריך היעד לקבלת המפתח הוא 3 שנים מהיום. בעוד כחצי שנה צפויה להתחיל הבניה.
האם ישלבו את תושבי ג'סר בפרויקט היוקרתי?
לפי היזם, את הדירות בשוק החופשי קונים בינתיים יהודים בלבד, חלק גדול מהם כדירה שניה למטרות נופש.
מחיר למשתכן הקצה כמות מסוימת של דירות לתושבי ג'סר, בואו נראה אם אלה יוכלו להעמיד קרוב לשני מיליון שקל לדירה.
נכון ל 4.5.21 נרשמו לפרוייקט במסגרת מחיר למשתכן 1,377 משקי בית, מתוכם 21 בלבד הם בני המקום.

אני מקווה שהפיתוח האדיר יועיל לג'סר ויביא איתו תקציבים, אוכלוסיה חזקה וקדמה.
בכל אופן, עד שיעלו הדחפורים על הקרקע וישנו את פני המקום לתמיד, רוצו טוסו לחוף הים של ג'סר. לא תצטערו.

כפר הדייגים העלה בך געגוע אל יוון – פוסט על הטיול המשפחתי המושלם שלנו בפלופונס
יוון רחוקה לכם? – פוסט על הטיול המשפחתי שלנו לדיונה הקטנה בסיני
נשארים בארץ? – מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב 
המלצה לטיול קצר וקליל בשבת – תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק

הפוסט ג'סר א זרקא – כפר דייגים כמו ביוון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

בורות לוץ – מסלול מעגלי קליל:

אנחנו מתעוררים לבוקר קר במצפה רמון, דוחפים גזע עץ לקמין שכבה במהלך הלילה ומבעירים בו אש מחדש.
תוך דקות הבית הקטן מתחמם.
אנחנו מכינים קפה שחור חזק, מתיישבים ליד שולחן העץ ומסתכלים על המדבר שמולנו.

אני נרגשת מאוד לקראת הטיול סביב כביש 10 שמתוכנן לנו היום.
הכביש שנסלל בתחילת שנות ה – 80 לאורך הגבול עם מצרים, מרצועת עזה ועד צומת סוללים הסמוך לאילת, והנוף ממנו משכר חושים.
בגלל הרגישות הביטחונית הכביש נפתח לאזרחים בזמנים מסוימים (בדרך כלל בחגים) בחלק מניצנה ועד צומת סוללים בלבד.
נסיעה על הכביש הזה היא מבחינתי ההיי לייט של היום, תכלס של השנה.

בפסח 2021 אנחנו מתארחים למשך כמה ימים במצפה רמון וזאת הזדמנות מצויינת לנסוע עליו סוף סוף.
נגיע אליו דרך כביש 171 שמחבר בין צומת הרוחות(שנמצאת 10 דקות צפונה ממצפה רמון) להר חריף.
בהר חריף נמצאת הכניסה האמצעית לכביש 10, משם אנחנו מתכננים להתחיל את הנסיעה.
למי שמגיע מצפון – אפשר להיכנס לכביש 10 גם מניצנה. הסברים בהמשך.

אבל בואו לא נקדים את המאוחר,
אנחנו אורזים את התיקים ואת הכלבה ונוסעים לצומת הרוחות, שם אנחנו פונים שמאלה לכביש 171.

זאת הפעם הראשונה שאנחנו נוסעים כאן. הכביש פשוט יפיפה. תחושת ניתוק מוחלטת מהציביליזציה. אפילו אין כאן חוטי חשמל, שלא לדבר על קליטה.
זה מעולה, כי לילדות אין מה להתעסק עם הטלפון והן מתפעלות מאוד מהנוף.
אנחנו כמעט לבדנו על הכביש, מלבד ג'יפ צבאי שעוקף אותנו, אין כאן תנועה.
לאחר כחצי שעה בנוף הבראשיתי הזה, שלט פניה ימינה אל חניון בורות לוץ.

חניון בורות לוץ הוא חניון לילה ללא תשלום של רשות שמורות הטבע.
יש כאן שירותים ומים זורמים ומבני אבן שמגנים על האוהלים מהרוח החזקה.
אני מופתעת לראות כאן רכבים ואנשים ומציצה לתוך מבני האבן.
המבנים מלאים באוהלים ומתוכם מגיחים אנשים שרק התעוררו, עטופים בסוודרים וכובעי צמר.
יש פה כמה חבר'ה שעושים על האש לארוחת בוקר.

מהחניון יוצא מסלול מעגלי קל ונוח, באורך כ- 4 ק"מ, מתאים מאוד למשפחות עם ילדים.
המסלול מסומן בסימון שבילים אדום.
זה לא משנה מאיזה כיוון תתחילו או תסיימו. אנחנו התחלנו לכיוון מזרח. קחו בחשבון שהמסלול כולו חשוף לשמש, ככה שאין מה לעשות כאן בקיץ.
אנחנו טיילנו בסוף חודש מרץ, השמש היתה נעימה אך שורפת והיה קר. הצטיידנו בכובעי פליז ובמעילים.

אזור הר הנגב המערבי זוכה לכמות מכובדת יחסית של גשם ולכן נבנו כאן בתקופת שלמה המלך, בורות לוץ שיאגרו את המים החשובים האלה.
השנה לא ירד כאן הרבה גשם ולכן רק בור אחד ממש מלא.
שאר הבורות רק מעט לחים, אבל גם זה משהו במדבר הצחיח ולכן יש כאן פריחה מרהיבה.
המסלול מוביל אותנו אל תוך המדבר כשמידי פעם נראה בצד הדרך עץ מרשים, שרידי מבנה עתיק, טרסות ומקבץ פריחה משגע.

יש כאן כמות גדולה של אבני צור ששמשה את המתיישבים הקדומים לכלי עבודה ולצייד.
את המסלול המקסים אנחנו מסיימים בשעתיים, ממהרים להמשיך אל גולת הכותרת – כביש 10.
אנחנו יוצאים מחניון בורות לוץ חזרה אל כביש 171 ופונים ימינה, לכיוון הר חריף.

כביש 10:

על פסגת הר חריף אנחנו עוצרים מול מחסום הכניסה לכביש 10.
שתי חיילות חביבות ניגשות אלינו, רושמות את מספר הרכב, מסבירות בכמה מילים על הדרך ונותנות לנו מפה.

אנחנו מאחלים להן חג שמח וקצת מצטערים בשבילן שכאן הן יחגגו את ליל הסדר.
הצער הזה מחזיק בדיוק דקה, כי זה הזמן שלוקח עד שהנוף המטריף של צפון סיני נפרש מולנו ומשכיח הכל.

לפני המון שנים, שרתתי בבסיס צבאי ליד ניצנה. פעם בשבוע, הייתי נוסעת עם ליווי צבאי לבקר את החיילים בבסיסים לאורך כביש 10.
הנסיעה בכביש הזה היתה חוויה מסעירה ביותר. למרות השנים שעברו, אני זוכרת היטב את הנוף הירחי של צפון סיני, אותו רואים היטב מההרים בצד הישראלי.
אז עדיין לא הייתה כאן גדר הביטחון הגבוהה שבחלקים מסוימים פוגעת מאוד בנוף.
את הגדר הקימו כאן רק בשנת 2010, כדי לעצור את הפליטים הרבים שנמלטו לכאן מאריתראה וסודן ולהקשות על מבריחי הסמים.

בניגוד ליופי המרגיע של הנוף, בצפון סיני מתנהל מאבק אכזרי בין כוחות הצבא המצרי לפלגים שונים של דאע"ש, כשהאזרחים המצרים הם אלו שמשלמים את המחיר.
זאת טעות להתייחס לסיני כמקשה אחת. המרחק מצפון סיני לחופים האהובים עלינו בנואבה ובראס השטן, רחוקים מאות קילומטרים ובניהם חוצץ הצבא והשבטים הבדואים שיעשו הכל כדי שפרנסתם בחופים לא תיפגע.
אבל זה כבר לסיפור אחר.
למי שמתעניין ממליצה לקרוא את הפוסט על הטיול המשפחתי שלנו לסיני.

הכביש צר ומתאים בערך לרכב וחצי. בגלל שהכביש נפתח רק אתמול והערב ליל הסדר, עדיין אין כאן כמות גדולה של מכוניות.
אבל יש כמות עצומה של אופנוענים. הם נוסעים בשירות ענק, נהנים מהנופים והבריזה ומרחוק הם נראים כמו נמלים קטנות שמטפסות על ההר.

יש שלוש נקודות תצפית מסודרות לצד הכביש, בין הר חריף לניצנה.

מצפור הפוגה – מצפור פחות מסודר מהשנים הבאים, לכן פחות עמוס במטיילים.
זוהי אנדרטה לזכר טייסים שנהרגו בהתרסקות מטוסם בזמן אימון טיס.

מצפור הר חורשה – אל המצפור עולים במדרגות אבן ואז עומדים פעורי פה מול הנוף עוצר הנשימה.

מצפור קדש ברנע – מצפור מסודר עם סככת צל ממנו תצפית פשוט נהדרת על אזור הצפון בו נמצא עמק שחרון ועל סיני.

הכביש נסלל בתחילת שנות ה- 80, לאחר הנסיגה מסיני.
למרות הנוף המרהיב לכיוון סיני, לא לשכוח להסית מידי פעם את המבט לכיוון הר הנגב, המרשים לא פחות.
מהצד השני של הגבול תראו בסיסים של הצבא המצרי, בנויים כטירות קטנות מבוצרים בחומה ומעליהם מגדלי שמירה,
וגם עמדות פשוטות יותר המאוישות על ידי חייל או שניים.

יש ארבע כניסות לכביש:
הצפונית – מניצנה (ממנה יצאנו)
מעט דרומית לה – עזוז (דרך עפר מובילה אל כביש 10)
האמצעית – מהר חריף (מגיעים אליה מכביש 171 הסמוך למצפה רמון, זאת הכניסה בה אנחנו נכנסנו)
הדרומית – צומת סיירים וכביש 12.

הדגשתי את הכניסות שהן הכי נוחות בעיני.
הכניסה מעזוז נעשית בנסיעה של כמה קילומטרים על דרך עפר נוחה, אנחנו עשינו לצידה פיקניק חביב. היא סבירה למדי אבל פחות נוחה מניצנה.
זמן הנסיעה מהר חריף לניצנה לקח לנו כשעתיים, כולל כמה עצירות קטנות.

חמוקי ניצנה – ביציאה מכביש 10:

אנחנו מגיעים למחסום ניצנה, נפרדים מהחיילים החמודים שבמחסום בברכת חג שמח.
מזל שחמוקי ניצנה במרחק נסיעה של כמה דקות, כי אנחנו זקוקים להפסקה.
הגוף מטולטל מהנסיעה המאתגרת וגם מההתרגשות מהזיכרונות שעלו, ממראה סיני, מהחיילים המצרים.
בקיצור, כמה טוב שחמוקי ניצנה כאן.

אנחנו עוצרים את הרכב בחניה הקטנה, מעמיסים על הגב את הצידנית ולוקחים איתנו גם שמיכה קטנה.
מתחילים ללכת בשביל מסומן באבנים קטנות אל תוך המדבר.
כבר לאחר כמה דקות הליכה מופיעים מולנו סלעים לבנים מעוגלים וחלקים, בעלי מראה רך ומזמין.
קראתי שאפשר למצוא כאן בקלות מאובנים, אבל אנחנו לא מחפשים אותם אלא ממשיכים בשביל המתעקל שמאלה לכיוון גבעת חמוקיים גדולה במיוחד.
אנחנו מחליטים להתמקם למרגלותיה לפיקניק, חבויים בין כמה חמוקים המגנים עלינו מפני הרוח הקרה.

המקום מקסים, הנוף מיוחד, מאוד שקט כאן.
הטיול קליל, מתאים לילדים קטנים ואפילו לסבא וסבתא.
שימו לב, כנראה בגלל הסלעים הבהירים קרני השמש שורפות במיוחד.
אל תשכחו קרם הגנה, גם כשקר.

עזוז – הישוב הכי קרוב לכביש 10:

מחמוקי ניצנה אנחנו נוסעים לעזוז.
אם חשבתי שמצפה רמון מנותקת מציביליזציה, עזוז מעולם לא היתה מחוברת.

לצערי בית הקפה סגור.
אנחנו יוצאים לסיבוב בכיכר המרכזית של הישוב. מתגוררות כאן 15 מקסימום 15 משפחות, ככה שהכל קטן.
המראה מוזנח. בחצרות אספו התושבים פסולת למחזור, אין שבילים מסודרים.
הצטערתי לראות שלא מקפידים כאן על אסתטיקה.
חאן בארותיים קרוב לעזוז והדרך אליו מקסימה. אפשר לזהות אותה גם לפי הסימן הזה:

אבל נאלצנו לשוב על עקבותינו כי שלט בדרך הזהיר לא להיכנס עם כלבים לחאן ואנחנו כרגיל, עם הכלבה שלנו אנה.

אנחנו ממשיכים מכאן לכיוון ניצנה, אל נתיב השלום.
לצד הכביש מעזוז לניצנה יש כמה אתרים חביבים.
אחד מהם הם קרונות רכבת הממחישים כנראה את הרכבת העותמאנית שעברה כאן.
לא עצרנו כי היה מעט עמוס, אבל נקרענו מצחוק למראה התמונות היצירתיות שניסו לביים כאן אנשים.

נתיב השלום:

שדרה באורך כ- 3 ק"מ בנויה ממאה עמודי אבן, כשהעמוד הראשון ממוקם ליד תל ניצנה והעמוד האחרון בגבול עם מצרים.
את הפסל הסביבתי הנפלא הזה, יצר האמן המוכשר דני קרוון בעקבות הסכם השלום עם מצרים.
על ראש כל אחד מהעמודים חרוטה המילה שלום בשפה אחרת, כל אחת משפות העמים השונים שעברו בדרך הקדומה העוברת כאן בניצנה, במהלך השנים.
על העמוד הראשון חרוטה המילה שלום בעברית ועל העמוד האחרון חרוטה המילה שלום בערבית.

את השדרה אפשר לראות מהכביש העובר גבוה, מעל רמפת העפר שרואים בתמונה.
חשוב רק להיות זהירים, בכל זאת מדובר בכביש, גם אם נידח.
אפשר להמשיך כמאה מטר לכיוון הישוב ניצנה ולרדת ימינה או שמאלה (לבחירתכם) לדרך עפר הצמודה לעמודים.
אנחנו יורדים לכיוון שמאל לעצירה קצרה מתחת לעמוד עליו חרוטה המילה שלום בשפה הפיניקית.
ככה יצא.

מניצנה אנחנו ממשיכים על כביש 211 לכיוון צומת טללים, בדרכנו חזרה למצפה רמון.
רגע, מה זה שם?
שני חמורים לבנים חוצים בנחת את הכביש.
אני משפשפת את העיניים ולא מאמינה.
המשיח הגיע, ועוד בזוג .

כרמי עבדת:

עוד רגע 16:00, ליל הסדר מתקרב ואנחנו בדרכנו חזרה למצפה רמון.
פתאום אני נזכרת שאת בקבוק היין שהבאנו איתנו לסדר, סיימנו אתמול.
איפה נקנה עכשיו יין? כל החנויות במצפה ודאי סגורות.

אני נזכרת שחבר סיפר לי שיש בכרמי עבדת יקב.
אני מתקשרת והבחורה המקסימה שעונה לי אומרת שהם תכף סוגרים את החנות.
תוכלי לחכות לנו עשר דקות? אני שואלת.
בטח היא עונה.
אנחנו פונים ימינה בכביש 40 לכרמי עבדת, יורדים לדרך עפר ונוסעים בין כרמי ענבים שרק החלו ללבלב.
בסוף הכרמים מסתתרת חוות בודדים מרשימה ומטופחת. את החווה היפה הקימו חנה ואיל יזרעאל בסוף שנות ה- 90, כשעלו על הקרקע החשופה עם ילדיהם.
במשך השנים הם הקימו כאן יקב משפחתי קטן, סדנת עבודה בה הופכים חומרים ממוחזרים לרהיטים ויצירות.
במעלה ההר צימרים עגולים, ובתוך הבוסתנים צימרים כפריים, יש כאן עצי זית ושיחי בוגנביליות פורחים.
בקיצור, שלווה משגעת.

אנחנו נכנסים לחנות מטריפה שהיא גם חדר האוכל של הצימרים. החלל מעוצב מקסים. מאוד נעים כאן. אנחנו מקבלים טעימות מכל היינות ככה שמצב הרוח שגם ככה טוב, מרקיע כבר שחקים.
אני מזמינה לי קפה הפוך חזק, זה לא עניין של מה בכך לקבל באמצע המדבר קפה טוב. מאוד מעריכה.

הצימרים הם לזוגות או למשפחות עם ילדים מעל גיל 16, כלומר לא בשבילנו בשלב זה.
מכאן הדרך למצפה רמון קצרה. בדרך אנחנו חולפים על פני צומת הרוחות ממנה התחלנו בבוקר בנסיעה לכביש 171 אל בורות לוץ.
שקט ירד על מצפה רמון, אפילו יותר שבדרך כלל. מידי פעם חולף מישהו עם חולצה חגיגית לבנה בדרכו לליל הסדר.

אנחנו עולים על הגבעה שמול הבית, מסתכלים על מצפה רמון זוהרת לה בצבעי השקיעה ומחליטים ללכת לגן הפסלים, לראות את המכתש נצבע באדום.
אני אוהבת אותך מצפה רמון, אין ספק שנחזור לכאן.
חג שמח.

הערות:

המסלול הזה ממלא יום שלם. מהבוקר ועד אחר הצהרים.
במידה וחייבים לקצר – אפשר לוותר על עזוז ועל עצירה בנתיב השלום
כביש 10 הנפלא פתוח רק בחגים והחל מחודש אפריל 2021 יפתח לסוף שבוע אחד בכל חודש. תעקבו אחרי הפרסומים.
אל תצאו לשם לפני שתחפשו פרסומים עדכניים, מידי פעם יש שינויים. לחצו כאן למידע מפורט על הנסיעה בכביש 10, כולל תאריכים בהם הוא פתוח.
חשוב לקחת בחשבון שהכביש מרוחק ממקומות ישוב ואין בקרבתו תחנות דלק או חנויות. הקפידו להיכנס אליו עם מיכל דלק מלא, אוכל, מים, טלפון טעון (למרות שיש קליטה רק בנקודות מסוימות).
הכביש פתוח רק בשעות האור כלומר החל מהשעה 08:00 ועד השעה 17:00.

אוהבים את המדבר?
לפוסט מקיף על העיירה מצפה רמון והמלצה לטיול במכתש רמון
לטיול מושלם בנחל סלוודורה שליד עין גדי
טיול מים מקסים בעין פרת וביקור בכנסיית דיר חג'לה, כי אין כמו נווה מדבר צונן בקיץ הישראלי
טיול המים הכי יפה בארץ, הכי ההפך ממדבר שיש לנו – נחל כזיב

הפוסט כביש 10, הר הנגב ופתחת ניצנה – טיול מושלם הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

זאת הפעם השלישית שלנו במצפה רמון ובעצם אף פעם לא היינו בה.
היא היתה הבסיס לטיולים במכתש רמון או שדה בוקר.
בהזדמנויות נוספות עצרנו כאן, כדי להתרענן בדרך לאילת או לסיני,
תמיד מתעלמים מהעיירה שעל שפת המצוק.

הפעם נבקר בעיירה מצפה רמון, אני מחליטה. אבל מאיפה מתחילים?
אני מוצאת פרסום על סיור עם המדריך המקומי איל אלכסנדר ומחליטה להצטרף.

הדרך מתארכת ואנחנו מגיעים באיחור. הקבוצה כבר עומדת בגינה קטנה בין בתי השכונה הראשונה של מצפה רמון.
חשבתי שהסיור קטן, אבל להפתעתי מדובר בקבוצה גדולה ממש, מעל 20 אנשים.

איל בדיוק מספר שמצפה רמון או מצפה כפי שקוראים לה המקומיים, הוקמה בתחילת שנות החמישים כמחנה עבודה לפועלים שסללו את הכביש לאילת.
עד היום מתפרנסים רבים מתושבי מצפה משירות הנוסעים שעוברים כאן בדרכם לאילת.
אפילו חזית החנויות במרכז המסחרי הישן פונות לכביש ולא לעיירה, הכל כדי שיעצרו כאן.
לאחרונה נפתח מרכז מסחרי חדש, שגם הוא פונה לכביש ובו חנות שפתוחה עד חצות בדומה לרשת am:pm, סניף רי בר (שייקים) ואפילו, תחזיקו חזק, גלידה גולדה.
ברור שכל מי שנוסע לאילת עוצר כאן.

לאחר שמבצע סלילת הכביש לאילת הסתיים, הקימו מפעל כריית חרסית וגבס במכתש רמון ותושבי המקום היו הכורים.

מי היה מאמין, אבל בתחילת הדרך מצפה רמון נחשבה לישוב אקסקלוסיבי ומבוקש, כך מספר לנו איל ומקריא קטע שנכתב בשנת 1959 על ידי העיתונאי יאיר קוטלר (מתוך ויקיפדיה):

"אין זה מן הדברים הקלים להתקבל למגורים במצפה רמון. זהו יישוב אקסקלוסיבי שכל תושב בו עובר סלקציה קפדנית לפני שמאשרים לו מגורי קבע בעיירה… להזרים למצפה רמון צעירים בריאים בעלי כושר עבודה וקצת חזון… מצפה רמון מיושבת בעיקר על ידי חברי מפא"י שגילם הממוצע בין 25 ל-35."

אבל ההיסטוריה של מצפה מלאה בשינויים.
במהלך שנות ה – 60 מגיעים לכאן עולים מרומניה ומצפון אפריקה. בשנות ה – 80 מצטרפים ליישוב אנשי צבא קבע ובשנות ה – 90 מצטרפים העולים מברית המועצות.
וזה לא הכל. האוכלוסייה במצפה קטנה, רק 5,500 תושבים, אבל מגוונת מאין כמוה.
בנוסף על הותיקים והעולים תוכלו לפגוש כאן גם קהילה של העבריים וקהילה דתית חזקה.
בשנים האחרונות מצטרפים אומנים צעירים ומקימים את להקת המחול אדמה, כשהיא נסגרת חלקם נשארים כאן.

כיום פועלים במצפה חמישה בתי ספר עצמאיים לאומנות: תיאטרון, קרקס, מוסיקה, מחול, לימודי רוח ואומנות.
נראה שמצפה בונה לעצמה מיתוג כמרכז אומנותי לצעירים.

השכונה הותיקה בה אנחנו מסתובבים עם איל, בנויה מבתים דו משפחתיים קטנים חד קומתיים.
חלק מהתושבים הרחיבו את הבית הקטן, אבל אצל רובם השתמרו הבתים בדיוק כפי שנבנו בעיירה הותיקה. הזמן כאן נעצר.

למרות שחלק מהמקומות מוזנחים, המקום לא יוצר אווירת דיכאון אלא שלווה השמורה למקומות נידחים. פשטות שכזאת.
זמן מדבר.
האוירה משפיעה מיד. ירדתי מהרכב עם אנרגיות של תל אביב והינה, כעבור עשר דקות, אני כבר איטית ונינוחה.

אבל לא להרבה זמן כי איל לוקח אותנו עכשיו למרכז מסחרי קטן ומספר לנו על חנות מכולת הקואופרטיב הראשונה "העגלה", שנמצאת ממש מולנו ולידה פאב "החבית".

קור ירד הבוקר על מצפה.
מול חנות המכולת החברתית אנחנו מוצאים ריבוע קטן של שמש ומצטופפים עליו.

חברי הקואופרטיב משלמים 250 ₪ באופן חד פעמי, מספר איל ולאחר מכן הם מקבלים בחנות מחירים מוזלים, כמו בקיבוץ.
בגלל עלויות שינוע המזון וחוסר התחרות, מחירי המזון במצפה היו עד פתיחת הקואופרטיב גבוהים וההיצע קטן.
פתיחת חנות הקואופרטיב יצרה תחרות והמחירים יורדים בהתאם.

יש הרבה חברים בקואופרטיב, מרחיב איל, למשל ירדנה שהרגע נכנסה לחנות.
ירדנה אישה מאוד מעניינת. היא גדלה במצפה רמון ופעם אחת כשיצאה לטייל עם הכלבים, נמר טרף את אחד מהם.

הוא ממשיך לספר על הקואופרטיב אבל אני כבר לא שומעת כלום.
אני מסתכלת בדריכות על פתח החנות.
כל מיני נשים יוצאות משם, מי מהן היא ירדנה?

לפני שנמשיך לתחנה הבאה, יש למישהו שאלה? מתעניין אייל.
כן, אני קופצת. מי זאת ירדנה? אתה יכול לספר את הסיפור על הנמר?

ירדנה, ירדנה צועק איל.

בדמיוני ירדנה אישה זקנה ושמנה, אבל ירדנה שיוצאת מהחנות היא בערך בגילי (כלומר צעירה ברשותכם) ורזה ממש.
יש לה שיער ארוך ויפה, נזם באף ומגפי גומי.
היא אוחזת בידה האחת חבילת נייר מגבת וביד השנייה מרכך כביסה. היא קפצה למכולת ולא תכננה לעמוד מול קבוצת תיירים סקרנים.

הם מבקשים שתספרי על הנמר, משתף אותה אייל.

ירדנה שמחה מאוד לספר, בכלל לא אכפת לה שהיא מחזיקה מרכך כביסה כבד.
אין ספק שהיא יודעת לספר סיפורים. דבר ראשון, היא מדברת בשקט ככה שכולנו מתקרבים כדי לא לפספס אף מילה.

אבא שלי, מספרת ירדנה, הקים את פינת החי במצפה כך שכל חיי סבבו סביב חיות.
פגשתי את כל חיות הבר של האזור: יעלים, שועלים, דורבנים, תנים ואפילו קרקל.

ראית קרקל? מתרשם אחד ממשתתפי הסיור וקוטע את הסיפור של ירדנה

בטח, עונה ירדנה, אפילו כמה.

אגב, היא אומרת, עד היום מגיעים לשכונה בכל יום שועלים ותנים. הם מסתובבים בגינה שממש עכשיו עברתם דרכה.

בכל אופן, ירדנה חוזרת לסיפור הנמר ואני מתפללת בליבי שאף אחד לא יפריע לה יותר.
במשך תקופה כשיצאתי לטייל עם שתי הכלבות שלי, הרגשתי שמישהו עוקב אחרי. זה היה באמצע שנות ה- 90.
לאחר זמן הבחנתי בעקבות מיוחדים סביבי. להפתעתי זיהיתי שאלה עקבות של נמר.
התקשרתי לפקח והודעתי לו שנמר מסתובב במצפה.

שטויות, הוא אמר, זה בטח כלב.

לא זה נמר, התעקשה ירדנה. שכזכור מבינה היטב בחיות, אבל זה לא עזר לה.

במשך שבועיים הרגישה ירדנה שהנמר מחכה, עוקב אחריה בשקט, אבל אף אחד לא האמין לה.

יום אחד חזרתי מהלימודים, ממשיכה ירדנה בסיפור המותח, והוצאתי כרגיל את הכלבות לטיול.
אחת מהן ברחה וחזרה בריצה הביתה. המשכתי לטייל עם הכלבה השנייה.
לא הספקתי להתקדם הרבה, לפתע הגיחה נמרה מהשיחים ותפסה בפיה את כלבת הפינצ'ר האהובה שלי.
לא חשבתי פעמיים והתחלתי להיאבק בה.

אבל הנמרה לא שחררה.

אף אחד לא בא לעזרתי, היא מספרת.
מזל שהשכנים התקשרו למשטרה ולפקחים וכשהנמרה הבחינה בהמולה ובצ'קלקות, שחררה את הכלבה הפצועה וברחה.

הכלבה מתה מפצעיה כעבור שבוע בבית החולים לחיות.

חודש אחריה נהרגה הנמרה שתקפה אותה. זו הייתה הנמרה ציה.
ציה אהבה לטרוף דורבנים. דורבן הוא המכרסם הגדול ביותר במדבר וכנראה גם הטעים ביותר, אבל הקוצים שלו מסוכנים.
פקח מצא את גופתה של ציה באזור המחצבה ובגופה יותר מעשרים דקירות של קוצי דורבן.
אחד מהקוצים פגע בליבה והרג אותה.
הדורבן נימצא מת לצידה.

מישהי אחרת יכלה לומר שאלה טחנות הצדק וכו, אבל לא ירדנה.
ירדנה אוהבת החיות הצטערה מאוד על מותה של הנמרה המלכותית.

גם היום, בנוסף על פינת החי של מצפה שתחת אחריותה, מטפלת ירדנה בכל החיות הפצועות שבאזור ומגדלת בביתה חיות רבות הזקוקות לטיפול.

אנחנו נפרדים מירדנה וממשיכים אחרי איל ברחובות הקטנים, עד שאנחנו מגיעים לבית של שלמה שטרית.
איל מספר ששלמה היה המפוצץ הראשי של מצפה רמון.
לא מפוצץ כמו שאתם חושבים, אלא מפוצץ סלעים עבור המכרות שבמכתש למטה.
שלמה ובני משפחתו עדיין חיים במצפה.
את שלמה בן ה 89 אפשר לפגוש מידי פעם מרים כוסית בפאב הברך, את זה איל יודע כי הם ישבו שם יחד על כוסית ממש לפני כמה ימים.

איל מראה לנו עוד מקומות מעניינים ומספר לנו סיפורים שלעולם לא הייתי שומעת בדרך אחרת.
לא אגלה את הכל, רק כמה דברים.

אנחנו הולכים דרך המרכז המסחרי הישן וחולפים על פני השוק שנמצא כאן רק בימי שישי.
מכאן אנחנו פונים שמאלה ומגיעים למנהרה קטנה שהפכה לכבוד חג הפסח בידי יוצרת מקומית, למיצג קריעת ים סוף.

כשאנחנו יוצאים בצידו השני של ים סוף אנחנו ברחבת דשא גדולה, מעליה בית הספר לג'אז.
למנהל בית הספר, הקונטרבסיסט אהוד אטון, חזון להפוך את מצפה רמון לבירת מוסיקה בינלאומית.
הלוואי.

בינתיים מועדון הג'אז שנמצא ברובע דרך הבשמים נסגר.
הקורונה העמידה אותו בקשיים. כדי לחזור ולפתוח אותו יתחיל בקרוב קמפיין גיוס המונים.

על הדשא יושבים במעגל כמה סטודנטים עם דפי לימוד ביד.
איל מספר שעל הדשא הזה מתרכזים בשעות אחה"צ הסטודנטים מחמשת בתי הספר לאומנות.
כלומר, הסצנה כאן בדשא, כמו שאומרים.

בהמשך הדשא ממתינות לנו ג'ני וענבר, תלמידות בית הספר לקרקס.
אנחנו מתיישבים מולן על הדשא.

ג'ני מספרת שהגיעה למצפה כעובדת במשרד הפרסום מקאן ואלי שהוקם כיוזמה עסקית-חברתית.
ממש על הדשא הזה נחשפה לתלמידים מבית הספר לקרקס והתאהבה.
ג'ני כאן רק לביקור. לפני חודש היא עזבה את מצפה לטובת לימודי הסביבה במכון הערבה שבקיבוץ קטורה.
כל צעיר איכותי שעוזב את מצפה הוא פספוס אדיר למקום.

לעומתה, ענבר הגיעה למצפה במיוחד כדי ללמוד קרקס, אחרי שכבר לקחה חלק בקרקסים בתל אביב.

האתגר הגדול של מצפה הוא להשאיר במקום בתום הלימודים, את הסטודנטים האיכותיים שמגיעים לכאן.
ג'ני וענבר משתפות שהקושי הגדול הוא למצוא מקום עבודה מתאים.
בזמן הלימודים עובדים הסטודנטים בעבודות מזדמנות בתחנת הדלק, כחדרניות במלונות, בתיירות וכו.
אלה לא הצעות מתאימות לחיים שלמים.

מצפה היא כר פורה למיזמים.
יש כאן מרכז צעירים שתומך ביוזמות הצעירים. דוגמא מצויינת ליוזמה כזאת הוא הסיור שאותו אנחנו עושים.
איל אלכסנדר הקים יחד עם שיר אמיר, שניהם תושבי מצפה, את מיזם הסיורים Inside Mitzpe, במטרה להכיר לאנשים את מצפה רמון, העיר לא המכתש. וגם איך לא, כפרנסה לימי קורונה.
הסיורים במתכונת Free tour כשהתמורה ניתנת בטיפ, כל אחד לפי ראות עניו.
הסיורים האלה מצליחים מאוד ונתמכים על ידי מרכז הצעירים. אני מקווה שאייל ושיר ימשיכו עם המיזם הנהדר הזה.

גילוי נאות. אני שונאת סיורים מאורגנים.
באופן חד פעמי החלטתי לנסות את הקונספט הזה במצפה. במקרה ראיתי פרסום על הסיור ואני כל כך שמחה שהצטרפתי.
ממליצה בחום גדול.

הסיורים מתקיימים בימי שישי ושבת בשעה 10:00, אבל איל כל כך מקסים שלבקשתנו הסכים להתחיל את הסיור ב 11:00.
בכל זאת הגענו באותו הבוקר מתל אביב.

הסיור מסתיים במרפסת התלויה שמעל המכתש, מול הנוף עוצר הנשימה.
למרות שהסיור הסתיים, איל ממשיך לענות על שאלות בוואצאפ בסבלנות רבה ונותן לי המלצות מגוונות.
ניכר שהוא אוהב את מצפה בכל ליבו.
איפה הכי שווה לראות שקיעה? אני מסמסת לו..
בהר גמל או שתטפסו על גבעה נחמדה באזור חוות האלפקות, הוא עונה.

אנחנו בוחרים בהר גמל, או כמו ששמעו בטעות הילדות – ארגמן.
נסו להגיד כמה פעמים בקול רם "הר גמל" ותבינו.

בזמן הקצר שנותר עד לשקיעה, אני גוררת את בני משפחתי העייפים, יש לומר, אל רובע דרכי הבשמים ואל הפארק החדש שנפתח בלב מכתש רמון.

רובע דרכי הבשמים במצפה רמון:

בפאב הברך, ששמו יצא למרחוק, אנחנו לא מספיקים לשבת.
אנחנו מציצים פנימה, המקום בפנים מהמם בעיני ומרגיש קצת כמו חממה של צמחים. מי שרוצה יכול לשבת בחוץ סביב שולחנות קטנים.

הברך נמצא ברובע דרכי הבשמים, רובע האנגרים תעשייתיים שהוסב בידי תושבי המקום לסדנאות אומנים, גלריות,מסעדות ובתי קפה.
על קירות המבנים ציורי גרפיטי צבעוניים.

את הקפה שלנו אנחנו שותים ב –  Backstage שברובע דרכי הבשמים.

זהו בית קפה גלריה מעוצב מקסים.
קיר אחד מוקדש לאומן אביטל איפרגן שמצייר על עץ במחרטה. אביטל מייצר גם רהיטים מטריפים מעץ והוא גם רקדן.

על הקיר השני של הגלריה מוצגות מנדלות של אטליה שמעבירה כאן גם סדנאות יצירת מנדלות.
בחלק הפנימי של המבנה, שם מכינים את הקפה, מוקרנות עבודות וידאו על הקירות.
באחת מהן משולבת מצלמה המקרינה את הנכנסים לתוך המבנה בלייב.
מידי פעם מתקיימות במקום הופעות מוסיקה.

גן לאומי צבעי מכתש רמון – ביקור חובה במכתש רמון:

המחצבה בה עבדו אחרוני הכורים ממצפה רמון, נסגרה סופית בשנת 2,000. לאחרונה שקמו את אזור המחצבה והפכו את מפגעי האדם בטבע, לאחד מהמקומות היפים שראיתי.

אפשר לטייל בפארק בכמה דרכים:

נסיעה ברכב על כביש סלול ועצירה במקומות אותם תרצו לראות.
הליכה ברגל על שביל סמוך לכביש
נסיעה בשביל אופניים.

הפארק מסודר להפליא ומסומנות בו נקודות תצפית לעצירה, מהם אפשר לראות את שכבות הסלע היפיפיות שנחשפו ע"י הכורים.
במרכז הפארק "תותח" ברזל עצום, חלק מתנור תעשייתי שפעל במפעל המחצבה.

אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הבריכה.
אני יורדת אליה עם הילדות. אנחנו מביטות בסופים שנעים מצד לצד עם הרוח המשתנה.
אני נזכרת בנמרה ציה מהסיפור של ירדנה, שנהגה להסתובב כאן.
לרגע נדמה לי שאני רואה אותה עוברת בין הסופים.

כשהייתי ילדה היו עדיין נמרים באזור עין גדי וקיוויתי לפגוש אחד מהם. ברור שהחיים לצידם מורכבים בעיקר בארץ כל כך קטנה.

הגענו לכאן ביום חורף קפוא, כשגשם נדיר ירד על מכתש רמון. נסענו ברכב ויצאנו לגיחות קצרות, קופאים מקור.
היתרון – היינו לבדנו בפארק המשגע הזה, שבדרך כלל עמוס. תארו לעצמכם שהבריכה שבדרך כלל עמוסה במבקרים היתה רק עבורנו.
אנחנו והטבע העוצמתי הזה, כשטיפות המים יוצרות עיגולים משגעים במים. תוסיפו לזה את מראה ענני הגשם הדרמטיים.

בחיי, אני מקנאה בעצמי.

שקיעה מהר גמל שמצפה רמון:

אל הר גמל אפשר ללכת ברגל ממרכז המבקרים במצפה רמון, לכיוון דרום מערב. אם תלכו על הטיילת שלאורך המצוק, תגיעו לאחר כארבעים דקות הליכה אל הר קטן הנראה כמו, נחשו?

גמל.

ואפשר לבחור בדרך הקלה ופשוט לכתוב בוויז הר גמל. למרגלות ההר חניה וממנה העליה קצרה.

אם במחצבה קפאנו מקור, כאן למעלה אנחנו כמעט עפים ברוח.
בחיי, במזג אויר כזה צריך לא פחות מחרמונית ואני לא מגזימה.
בכל זאת אנחנו מגיעים עד למרפסת שבפסגת ההר. ממתינים כמה דקות, אומרים היינו כאן ומזרזים לחזור לרכב החם.

בדרך לבית שנישן בו, אנחנו מספיקים לראות אמא יעל ותינוקת יעל על שפת המצפה, לפני שהן נעלמות.

הערב יורד על מצפה רמון, העיירה הכי מבודדת בארץ.
טוב, עזוז שניסע אליה מחר מבודדת יותר, אבל על זה אדווח בפוסט הבא.

קניות אוכל למי שצריך:

מכולת העגלה, רח' נחל ציחור 10: אין שום סיבה להגיע למצפה עם מצרכים. את הקניות ממליצה לעשות בחנות העגלה, כי תמיד רצוי לתמוך ביוזמות חברתיות וחוץ מזה יש כאן ירקות ופירות מעולים. גבינות נהדרות וכל מוצרי המכולת שצריך.

שוק פירות וירקות, ליד שד' בן גוריון 1: בכל יום שישי מתקיים שוק בין המרכז המסחרי הישן למרכז החדש הצמוד לו.

אוהבים נוף מדברי? המלצות לטיולים נפלאים במדבר:
נחל סלוודורה – טיול מושלם מול נופי ים המלח.
גלריה מינוס 430 וביקור בפארק המים הנטוש – טיול בגלריה פתוחה לציורי גרפיטי של אומנים מישראל ומחו"ל, ליד חוף קליה בצפון ים המלח. לא לפספס.

הפוסט מצפה רמון – ביקור בעיירה המיוחדת שעל שפת המכתש הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

פרחיו המדהימים גדולים במיוחד ואפשר למצוא אותם בתתי גוונים נהדרים של סגול.
את איריס הגלבוע אפשר למצוא רק בישראל ורק על הגלבוע, כזה הוא. מיוחד.
הוא כל כך מיוחד שהחוק להגנת פרחי הבר נחקק גם בגללו ואפילו בטלו בנייה של ישוב על הר יצפור, אחד מהרכסים של הגלבוע המועדפים עליו.

הבעיה?
כולם רוצים לראות את אירוס הגלבוע פורח ולכן בחודש מרץ הר הגלבוע עמוס במטיילים.

באביב הגלבוע מדהים ביופיו, ירוק ומלא בפריחה. חובה לטייל כאן.
על ההר הגבוה נקודות תצפית עוצרות נשימה לעמק יזרעאל ועמק המעיינות. מדובר באחד האזורים היפים בארץ.
צריך להזדרז כי כבר בחודש מאי האזור מצהיב וחם מאוד.

לא להאמין שכל היופי הזה נמצא במרחק שעה וחצי נסיעה מתל אביב.

אף אחד הרי לא רוצה להידחס עם עוד אלפי מטיילים מסביב לפרח. זה מוציא את כל החשק.
אז מה עושים?
בשביל זה אני פה. מצאתי לכם ולי מסלול טיול לא מוכר על ההר המקסים הזה.

נחל יצפור:

בשבת האחרונה קבענו עם חברים מוקדם בבוקר, כדי להתחיל את המסלול עוד לפני שיגיעו המוני המטיילים. כמובן שהתעכבנו ומפה לשם התחלנו את הנסיעה על דרך נוף גלבוע רק בשעה 11:00, יחד עם המוני מכוניות.
אבל אל דאגה, לשמחתנו כל הרכבים עצרו בדרך, בעיקר בשמורת האירוסים.
אנחנו המשכנו הלאה, אל תחילת המסלול של נחל יצפור.

הכביש שעולה לגלבוע ונקרא דרך נוף גלבוע הוא אחד מהיפים בארץ.
אין על ההר כמעט ישובים כך שהנסיעה ממש בתוך הטבע וכבר מהרכב אפשר להתרשם מכמות הפרחים הרבים, עצי הזית, החרוב ומידי פעם לחזות בנוף המרגש של עמק יזרעאל.
נהנתי מאוד מהנסיעה הזאת, מבחינתי הטיול כבר התחיל.

עד שתסתיים הקפצת הרכבים, אנחנו נשארים בחניה הקטנה והדי ריקה יש לומר, שבתחילת המסלול.
למרגלות שדה חיטה יפיפה.
קחו בחשבון שצריך שני רכבים, או לתפוס טרמפ בסוף לרכב שבהתחלה.
מדובר בהקפצת רכבים קצרצרה של 10 דקות נסיעה, עוד אחד מיתרונותיו הרבים של טיול בנחל יצפור.

תחילת המסלול: בצומת שבין כביש 667 לכביש 6666 – למיקום במפה לחצו כאן 

סיום המסלול: וויז נחל יצפור סוף מסלול (ככה לרשום בוויז)

אנחנו חוצים בזהירות את הצומת כדי להגיע לתחילת מסלול הטיול בנחל.
נחל יצפור זורם כשיורדים גשמים חזקים, לכן אמיד חרי ירידת הגשמים הוא חלקלק ופחות מומלץ.
המסלול שאורכו בסך הכל כשני קילומטר, יורד מהגלבוע לכיוון עמק המעיינות המרהיב.

בתחילת המסלול שלושה שולחנות פיקניק למי שרוצה לנוח עוד לפני שמתחילים, לא אנחנו.
אני לא יכולה לחכות אפילו רגע ומתחילה לרדת בשביל שמסומן באדום.

הטיול בנחל יצפור פשוט נהדר. מתאים למשפחות, מתאים לזוגות ולחברים, מתאים לכולם.
כולו במגמת ירידה, לרוב מתונה.
הוא כייפי במיוחד בגלל הגיוון שבו.
בתחילת המסלול עברנו בין פרחי בר, עצרנו לפיקניק ביער משגע והמשכנו בשביל הצר שעובר בין עצי חרוב.

הי תראו, אמר דודי.
מעליו, על המדרון נראו פרחי אירוס הגלבוע, בצבעי סגול משגעים.
הקפנו את מקבץ הפרחים והתמוגגנו מהיופי.

ואז משום מקום, נשמע קול שירה מלווה בגיטרה:
השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעיין
לא סלול
לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן
הקול ששר את אהוד בנאי, הלך והתקרב עד שהגיע ממש אלינו.
איש הולך ושר, מלווה את עצמו בגיטרה, יחד עם שתי בנותיו ואישתו.
ככה הוא אוהב לטייל, בזמן שהוא מנגן בגיטרה.

הראנו להם את אירוס הגלבוע, חבל שיפסידו אותו בגלל הניגונים
והמשכנו קדימה, אבל לאט, כדי להקשיב באוזן אחת לקול השירה שליווה אותנו עד סוף המסלול.

בהמשך השביל מורד חד דרך מפלים יבשים. הירידה נעשית בסולמות יתדות נוחים במיוחד שמכניסים עניין ואקשן.
לקראת הסוף נפרש מולנו הנוף מרהיב של עמק המעיינות.

עמדנו לרגע, נפעמים מנוף השדות ומאגרי המים כשבשמים חג לו נשר גדול.

המסלול מסתיים בשער ברזל קטן.
ליד השער המתינו פרות חברותיות במיוחד שהניפו את זנבן מצד לצד, עפעפו בריסי הבמבי הארוכים שלהן ובחיי, נדמה לי שהן רצו ליטוף.

הטיול כולו, כולל העצירות והפיקניק ארך שלוש שעות. זה מצויין כי אפשר להספיק למקומות נוספים באזור.

יש כמה אופציות מעולות שלא לומר מושלמות להמשיך מכאן.
אתחיל מהאופציה שאנחנו בחרנו בה הפעם, ולאחר מכן אתן לכם אופציה מסעירה יותר.

רציתי מאוד להגיע לתצפית כתף שאול שעל הר שאול.
מהתצפית המעלפת הזאת שנמצאת מול קיבוץ עין חרוד רואים את שדות עמק בית שאן ואת עמק יזרעאל.
להפתעתנו בכניסה לתצפית מחסום צבאי, יש כאן תרגיל אומר החייל.

בדרכנו חזרה לחיבור לכביש נוף גלבוע ראינו שלט עץ קטן המסמן פניה שמאלה למצפור על שם ויניה כהן.
ובכן, הדרך למצפור מעט משובשת אבל עבירה לכל סוגי הרכבים.
כדי לא לאתגר את עצמנו מידי, עצרנו בנקודת נוף שנראתה לנו יפה מספיק.
הכנו תה מתוק והסתכלנו על הנוף עד שהתחיל להיצבע בצבעים של טרום שקיעה.
מסביב לא נראתה נפש חיה.
המוני הרכבים מתרכזים בשמורת האירוסים ואנחנו העברנו יום מטריף ומרגיע על הגלבוע, שעמד שם ממש בשבילנו.

אופציה מעולה נוספת לסיום מסלול נחל יצפור:
עמק המעיינות – אם עדיין לא טיילתם כאן וגם אם כן, זאת הזדמנות מעולה. המים כאן נעימים לכל אורך השנה.
ממליצה במיוחד על עין שוקק. ממש פשע להגיע עד לכאן ולוותר עליו. אפילו רק בשביל לשכשך רגליים.
לחצו כאן לקריאת הפוסט על עמק המעיינות.

הפוסט נחל יצפור – מסלול נפלא על הר הגלבוע הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

לשמחתי הוזמנתי לסיור בלוגריות מטעם המועצה האזורית מנשה, בזכות הסיור הגעתי למקומות נפלאים, שמכירים המקומיים.
בפוסט הזה תמצאו המלצות ליום טיול מרתק באזור הזה, שיש עוד הרבה לגלות ולפתח בו.

רוח שתות:

אנחנו נכנסות אל רוח שתות שבכניסה לקיבוץ גן שמואל. זהו שטח חקלאי גדול בו מגדלים המון תותים וקצת פטל שחור.
לרוב אני נמנעת מ"אטרקציות" תיירותיות, אבל ריח התות המתוק עוטף אותי וההתנגדות חולפת בשנייה אחת.

המקום צבעוני ונקי מאוד, התותים גדלים בחממות קטנות ומקורות. אנחנו הולכות בזהירות על שבילים קטנים בין ערוגות התותים, כדי לקטוף.

מאילן שמעוני בעל המקום הנחמד, חקלאי ותיק מאזור מנשה, אני לומדת שהתותים והפטל השחור אינם מרוססים בחומרים כימיים.
כאן מטפלים בהם בהדברה ביולוגית בלבד בתחושת שליחות ומחויבות אקולוגית לשמירה על הסביבה ועל בריאותינו.
במילים אחרות, אפשר לקטוף את התותים ולהכניס ישר לפה. איזה כייף.

אני טועמת מהתותים שמונחים על השולחן.
טועמת? בואו, אני זוללת אוכמניות סגולות, פטל אדום ותותים עם טעם של ילדות.
אני משוגעת על תותים ולא אכלתי כאלה נפלאים ומתוקים באף מקום אחר. גם תמרים יש כאן והם מתוקים יותר מאלף סוכריות.

אילן, כמו תושבים אחרים מאזור מנשה,  מאמין בעבודה שמשלבת ערך מוסף חברתי ותרומה לקהילה.
מלבדו עובדים במקום שישה אנשים חייכנים בעלי צרכים מיוחדים.
אילן מספר שהעבודה איתם ממלאת אותו בחום ואהבה. כחלק מאותה תפיסה יש כאן חלקה מונגשת המתאימה לקטיף תותים לאלו הזקוקים לנגישות.

המקום מתאים מאוד לבילוי של כמה שעות עם ילדים קטנים, יכול להיות פתרון מצויין לבילוי עם סבא וסבתא.
יש כאן מקום נוח ונעים לאכול בדומה לחאן (אפשר להביא אוכל מהבית), אפשר ללמוד על פעילות הדבורים או לסחוט תפוזים והכי כייף – אפשר לזלול אינספור תותים מתוקים הישר מהשיח.

עלות: 35 ₪ ביום חול, 45 ₪ בשבת (ללא תשלום לתינוקות)

המחיר כולל קטיף עצמי תוך כדי זלילת תותים חופשי וסלסלה של 250 ג"ר לקחת בנוסף הביתה. יש כאן ג'ימבורי חביב ועוד.

למי שממהר ולא רוצה לקטוף – אפשר לקנות תותים, אוכמניות, פטל ותמרים ולהמשיך הלאה.

כרטיס כניסה בקנייה מראש בלבד דרך האתר www.ruachshtut.co.il

טלפון לתאום, למי שמעדיף: 058-5010111

אנחנו נפרדים מאילן ומהעובדים החביבים וממשיכים בדרכנו.

קיבוץ עין שמר:

חצר ראשונים ומוזיאון ראשית ההתיישבות

אנחנו מגיעים לחצר גדולה ובה מבנים היסטוריים מראשית הקיבוץ.

אני נכנסת לצריף ובו חדר המדמה בית תינוקות וחדר אחר המדמה חדר חברים בקיבוץ.
למרות שחודש מרץ עכשיו, חם בתוך החדר הבנוי מעץ ואני חושבת על החלוצים שחיו בתנאים האלה, לובשים את הבגדים שתלויים כאן על קולב, חיים בתנאים פשוטים וקשים אך מלאי עשייה ומשמעות.

מוזיאון חצר ראשונים מספק מגוון פעילויות למשפחות כמו אפיית לחמניות בתנור משוחזר מראשית ההתיישבות, הקמת אוהל, התנסות בכיבוס בגדים על פומפייה בגיגית תקופתית ועוד.

בחג שבועות אפשר להשתתף כאן בטקס מסורתי קיבוצי (בתשלום כמובן).
למי שמעוניין, חדר האוכל של הקיבוץ פתוח לארוחות צהריים וערבי שישי בתשלום, לקהל הרחב.

לי אין צורך בכל אלה, יש לי משפחה בקיבוץ, אבל אם יש לכם ילדים קטנים ורצון ללמד אותם על ראשית ההתיישבות ועל הקיבוץ בדרך חווייתית, זה מקום בהחלט נחמד.

אבל הי, הינה מגיע טרקטור אדום ואליו מחוברת עגלת נוסעים, אז אל תפריעו לי לעלות. אני משוגעת על טרקטורים.

סיור בטרקטור בקיבוץ עין שמר

הטרקטור לוקח אותנו לסיור בקיבוץ.
הינה חדר האוכל והינה המכבסה. אני בכלל לא זקוקה להסברים, ראית מבנים ציבוריים בקיבוץ אחד, תזהי אותם גם באחרים.

הטרקטור עוצר ליד אזור ובו סדנאות עבודה.
אני מדלגת מיד החוצה כשאני רואה שלט: הסדנה לשימור טרקטורים "שועלי".

מיד הכל מתחבר.
חברי הטוב ג'וני שועלי נולד בקיבוץ עין שמר.

הסדנה נקראת על שמו של סבו, שמואל שועלי חלוץ העלייה השלישית, ממקימי קיבוץ עין שמר.
בסדנה משחזרים ומשמרים מיכון למוזיאונים ואתרים כמו גשר הישנה, בית הבאר בנתניה, משאית בריטית ועוד.

אני שולחת לג'וני תמונות מהמקום ומתחילה לקרוא על סבא שמואל.

שמואל ומינה שועלי

שמואל שועלי נולד בשנת 1903 ליד העיר לבוב בגליציה (אז פולניה, היום אוקראינה).
כשהיה בן 12 ברח עם משפחתו מפני צבאות אוסטריה הונגריה, אל הרי הקרפטים הגבוהים, שם נקברה אימו שמתה מדלקת ראות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1921, יוצא שמואל להכשרה של החלוץ ובזכות תעודת האיכר שמעניקה לו ההכשרה, הוא זכאי לעלות לארץ ישראל.
שמואל מתחיל את מסעו לארץ ברומניה, שם הוא חובר לצעירים חלוצים הממתינים לאוניה שתיקח אותם לישראל.

בשנת 1923 יורד שמואל בנמל חיפה והופך לחלוץ בארץ ישראל.

בשנותיו הראשונות בארץ עובד שמואל בעבודות מזדמנות כמו סלילת כבישים, שמירה, חקלאות ואפילו עבד כפועל בניין בתל אביב.

בשנת 1926 הוא מצטרף לקבוצה שתהפוך בהמשך לעין שמר שבפתח ואדי ערה, באזור מנשה.
הימים הראשונים היו קשים מנשוא. אזור מנשה היה מלא ביתושי מלריה, בשכנים עוינים, בג'מוסים ובכלבים משוטטים.
את המים הביאו לכאן בעגלות מהישוב כרכור ושמואל שם לו למטרה למצוא במקום מקור מים חיים.
עד היום מספרים לילדי הקיבוץ את האגדה על החלוץ שמואל שועלי שחפר 13 בארות, אך לא הצליח למצוא מים.

שמואל, היחיד שנשאר מהקבוצה המקורית, מקבל את הכינוי שמוליק הראשון.

בשנת 1933 מבקש ליפא, אביו של שמואל, שיחזור לביתו שבפולניה כדי להיפרד ממנו.
הקיבוץ מסרב להעמיד תקציב עבור הנסיעה וכדי לממן אותה יוצא שמואל לחופשה מהקיבוץ ועובד כטייח בנתניה.
בחלק מהכסף הוא קונה לקיבוץ גרמופון במתנה ובכסף שנותר מממן את נסיעתו לפולניה.

בזמן הביקור שם, שמואל מכיר את מינה לבית שפייר והם מתחתנים.
בחורף 1935 יורד הזוג הצעיר מהאוניה בנמל חיפה. משם הם ממשיכים לקיבוץ עין שמר, הקיבוץ של שמוליק הראשון.

מינה מתקשה מאוד להסתגל לחיי השיתוף שבקיבוץ. דרך החיים הזאת לא מתאימה לאופי האינדבדואלי שלה.
היא מנסה בכל זאת להשתלב ועובדת כמטפלת ילדים, בחליבת צאן ובהכנת צמר לסריגה מצמר הגז.
בשנת 1940 נולד יואב שועלי, בנם היחיד של מינה ושמואל, אביו של ג'וני חברי.
יואב שועלי מתגורר היום בגבעתיים והוא צייר נפלא.

ומינה? מינה לא מצליחה להתאים את עצמה למסגרת הנוקשה של הקיבוץ.
היא עוזבת את הקיבוץ בשנת 1945, משאירה שם את שמואל ואת בנם יואב.
אני מתארת לעצמי שההחלטה הזאת מאוד קשה לה.
היא עוברת לדירה קטנטנה בדרום תל אביב, חיה בצניעות ומתפרנסת כאחות בבית חולים, מבקרת בקיבוץ פעם בשבועיים ובנה יואב מרבה לבקר אצלה.

את מינה המרשימה זכיתי להכיר.
ג'וני ונועה אישתו אהבו אותה מאוד והרבו לבקר אותה בביתה הקטן ברמת גן.
מינה היתה הפמיניסטית הראשונה, אומרת נועה, אישת עקרונות, עצמאית וגאה.
היא נפטרה צלולה ובשיבה טובה בשנת 2016, כשהיא בת 106 שנים.

את הבכי של נועה על מינה, לא אשכח לעולם.

שמואל נפטר שנים רבות לפניה, בשנת 1988 בביתו שבעין שמר והוא קבור שם, ליד חבריו החלוצים.
מינה קבורה לצידו.

הסיפור על מינה ושמואל מחבר אותי מאוד למקום. השבילים הקטנים, עצי הזית, המבנים הצנועים כבר לא חלק מהרקע אלא מקום שהיו ויש בו חיים.

ניכר שבקיבוץ עין שמר יודעים לכבד את הדור המייסד הותיק ולא זונחים את העבר מאחור.
לא סתם הם בחרו לשחזר את חצר הראשונים, את סדנאות המלאכה ואפילו שחזרו קטע מתוך מסילת הרכבת העות'ומנית שנקראת היום "רכבת האלונים". אני מעריכה אותם מאוד על כל אלה.

רכבת האלונים:

בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצר מחסור בפחם להסקת הקטרים של הרכבת העות'מאנית והטורקים הזדקקו לעצים כחומר בערה חלופי לקטרים.
על מסילת הרכבת הסיעו הטורקים עצי אלון שנכרתו ביער האלונים שבאזור רגבים (קיבוץ באזור מנשה) ופזרו אותם בכל הארץ.
כשאזלו עצי האלון החלו הטורקים לכרות עצי פרי (על פי החוק – כל עץ עשירי נכרת).
מזל שבשנת 1920 פורקה המסילה ביוזמת הבריטים, אחרת לא היו נשארים כאן עצים.
חלק מאדני הרכבת שימשו לבניית בית האבן והחומה בחצר הראשונים שבקיבוץ.

חברי קיבוץ עין שמר שחזרו מסילה באורך כקילומטר, עליה אפשר לנסוע ברכבת כחלק מפעילות מוזיאון חצר הראשונים.
אני בטוחה שהילדים שלכם יעופו על הפעילות הזאת.

אנחנו עולות חזרה לעגלת הטרקטור, שלוקחת אותנו למקום מיוחד ומרגיע.

מקום של יוגה

בלב קיבוץ עין שמר, בחלל יפיפה צבוע תכלת, מתחת לתקרה גבוהה מאוד – הקימה הני את מקום של יוגה.
המבנה המקסים היה חדר האוכל של ילדי הקיבוץ הראשונים.
בראשית הקיבוץ לא לקחו הילדים חלק בארוחות המבוגרים ואכלו 3 פעמים ביום בחלל הזה, עם המטפלות.

"הסטודיו שלך יפיפה", אני אומרת להני

"תודה", אומרת הני במבטא אמריקאי כבד וצוחקת. "אני קוראת לו שנטי עכשווי או רטרו קיבוצי", היא אומרת.

הני גרה בקיבוץ עין שמר כבר יותר מארבעים שנה, אבל המבטא האמריקאי שלה נשמר היטב.
היא הכירה את היוגה בשנת 1971, כשלמדה באוניברסיטה בארצות הברית. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, היא מספרת.

אני מתיישבת על אחד המזרנים ומיד שוקעת את תוך צלילי המוסיקה שיצר יותם אגם, גם הוא מורה בסטודיו.

שוקעת אבל בישיבה זקופה, כן?

הני הנמרצת מבקשת מאיתנו להתיישר ויחד עם יותם הם מעבירים שיעור יוגה מקוצר שמתאים בול, באמצע היום העמוס הזה.

כמו כל שיעור יוגה, אנחנו מסיימים בשווסאנה (תנוחת הרפייה).
מאחורי עיני העצומות אני בקיבוץ עין שמר של אז, בחדר האוכל של חברת הילדים, מסתכלת על מינה הצעירה משחקת עם בנה יואב ועל שמואל שועלי החרוץ ועל החלוצים האחרים שהקריבו את חייהם האישיים למען בניית הארץ.

גם הני היא חלוצה, חלוצה של יוגה.

בחיי, אם היו לי ילדים קטנים הייתי משאירה אותם בחצר ראשונים שיהנו להם מהפעילות בזמן שאני מתרגלת יוגה אצל הני. נקודה למחשבה.

ממליצה מאוד להגיע לשיעור במקום של יוגה או לתאם עם הני הנפלאה שיעור פרטי.

עגלת קפה – Cawe

ממקום של יוגה אנחנו ממשיכות בהליכה בשבילים המוצלים של הקיבוץ, אל עגלת הקפה שנמצאת ממש בסמוך.

למודת אכזבות מעגלות קפה ברחבי הארץ, אני מזמינה לי הפוך חזק. טעם נפלא של קפה איכותי מפתיע אותי מאוד.

בחיי, מדובר בקפה מצויין הנעשה במכונת קפה מקצועית לעילה ולעילה.

יש כאן גם כריכים, מאפים ועוגיות. הכל מכיל גלוטן כך שאני לא יכולה לטעום, אבל אם לשפוט לפי המראה – כדאי מאוד.

פרטים נוספים בדף הפייסבוק של העגלה – Cawe

ביקור בכפר קרע – הגלריה של מוחמד סעיד כלש

למרות שלא הכל ורוד, אני דווקא רוצה לדבר על הורוד הזה, שבדרך כלל מתעלמים ממנו.

נהוג לחשוב שבאזור ואדי ערה החיים בדו קיום לא ממש מוצלחים. להפתעתי דווקא כאן נוצרו כמה מיזמים משותפים מהיפים ביותר.

למשל, מרבד ירוק – עמותה שהוקמה ביוזמת תושבי אזור ואדי ערה, יהודים וערבים, כדי לקדם את התיירות באזור.

חברי העמותה מאמינים שהתיירות משפרת את התדמית החיובית של האזור, מייצרת שיתופי פעולה בין התושבים וכמובן, תורמת לפרנסתם.

אנחנו מגיעות אל ביתו של מוחמד סעיד כלש, אומן קליגרפיה המשתתף במיזם החשוב הזה.
מוחמד כלש מארח בשמחה בגלריה שבביתו בכפר קרע, קבוצות ובודדים.

הבית של מוחמד כלש הוא הגלריה, הסלון הוא מוזיאון והחדר חנות.
על קירות ביתו תלויות אינספור מיצירותיו.

היצירות נשענות על אומנות הקליגרפיה (הכתיבה הקישוטית) שאצל המוסלמים נחשבת לאומנות מקודשת.
חלק מהעבודות משלבות את השפות ערבית ועברית ולעיתים מאתגר להבדיל בין האותיות השונות, סמל לחיינו הקשורים זה בזה.

גם את השולחנות הקטנים היפיפיים יוצר מוחמד בשתי ידיו בטכניקה מערבית של הטמעת פורניר בתוך פורניר, כשהוא משתמש בעיקר בעץ תפוח ועץ אגוז.

סיפור חייו של מוחמד סעיד כלש מרתק.
הוא למד יהדות אצל הרב עובדיה יוסף, עוסק בטכניקת יצירה מערבית אירופאית, נמשך לויטרז'ים בבתי כנסת ונוסע מספר פעמים בשנה לקהיר, כדי להביא צבעי זכוכית ופורניר שמגיע באוניות מאירופה.

למה מקהיר אתם שואלים?

כי החומרים בקהיר זולים יותר וככה גם מרוויחים טיול.

"אתם יודעים מה אמרים המצרים"? שואל מוחמד ולא מחכה לתשובה: "מי שראה עולם ולא ראה את קהיר, כאילו לא ראה דבר".

מוחמד כלש מפליג בסיפורים, הם נובעים ממנו כמו מים ממעיין שופע.

היצירות שלו מלאות בסמלים ומשמעויות נסתרות.
יש משמעות עמוקה לכל צבע, לכל תנועה בעץ, לכל פס ולכל אחד מהם – סיפור שנפתח לתתי סיפורים.

מוחמד מציע קפה מקנקן נחושת ענק. אין סיכוי שאני שותה קפה שוב, רק לפני רגע שתיתי קפה חזק בעגלת הקפה.
הוא מספר שזה קפה חגיגי במיוחד שהבישול הראשוני שלו ארך יומיים שלמים.
נהוג שכולם שותים מאותה הכוס, הוא אומר, אבל בגלל הקורונה אתן לכל אחד כוס משלו. את הקפה צריך לשתות בלגימה אחת, אחרת זה מעליב את המארח.
ועוד דבר, הוא אומר, אם המארח מוזג לאורח מעט קפה זה סימן שהוא רוצה שישאר לזמן רב ומשאיר לו מקום לעוד קפה בהמשך. אבל אם מזג  כמות כפולה, הוא מתכוון שישתה מהר ויעוף לו מהעיניים.

כל הדיבורים האלה על הקפה מעוררים בי סקרנות ואני מחליטה בכל זאת לשתות.
לשמחתי מוחמד מוזג לי ממש קצת.
אני שותה את הקפה בלגימה אחת. טעמו מר, חזק וחמוץ.

זהו. אני כבר במנת יתר של קופאין.

מוחמד כלש מארח בגלריה שבביתו יחידים וקבוצות בתשלום. בנוסף ליצירות ולסיפורים המרתקים תמצאו כאן קפה מסורתי, שתייה וכיבוד קל.

עלות: קבוצה עד 10 אנשים ללא תשלום, לקבוצה גדולה יותר תשלמו כ 20 ₪ לאדם.

משעול הציפור – טיול טבע באזור מנשה:

הישוב קציר בנוי על שתי גבעות המשקיפות אל נוף נפלא. אפשר לראות מכאן את הים במלוא הדרו ומהצד השני את הרי השומרון.

הישוב גובל בישובים הערבים עין א-סהלה, ערערה, וברטעה וגם בקו הירוק.
אין ספק שכאן הכרחי לחיות בשיתוף פעולה ובדו קיום עם השכנים, משני הצדדים.

אי אפשר שלא לומר כמה מילים על מצבו המיוחד של הכפר ברטעה.
חלקו המערבי של הכפר נמצא בתחומי המדינה ותושביו אזרחים ישראלים.
חלקו המזרחי נמצא מעבר לקו הירוק בשטח C ותושביו פלסטינים.
המצב ההזוי מעלה שאלות ובעיות מורכבות. למי שמתעניין ממליצה להעמיק ולקרוא.

אנחנו מגיעות אל משעול הציפור, מסלול טיול קצר ונעים על הגבעה המערבית.
את השביל יצרו תושבי המקום כפרוייקט קהילתי, עבור התושבים ועבור מטיילים באזור.

אפשר למצוא כאן פרחים, עצי זית, פסלים סביבתיים, תצפית ואפילו מערה די גדולה, בה התכנסנו לארוחת צהרים.

חוכמת המעגל – ביקור בישוב הקהילתי קציר:

אנחנו מגיעות אל ביתה של טלי גאון שנמצא על הגבעה המזרחית בקציר, מול נוף עוצר נשימה.
מכל עבר ניבטות מנדלות צבעוניות ויפיפיות, שהן האהבה הגדולה של טלי.

טלי מארחת בביתה ובסטודיו שבחצר משפחות וקבוצות סביב יצירת המנדלות.
הבית שלה נבנה בבניה אקולוגית תוך מחשבה עמוקה על כיוון השמש והרוח, על חומרי בידוד וצבעים.
טלי שמחה להסביר על החיים בשיתוף פעולה עם הסביבה ומה זה אומר להיות משפחה אקולוגית (מחזור, שימוש בצנצנות זכוכית ועוד).

אנחנו יושבות במעגל בסלון ביתה של טלי, סביב שולחן עגול עליו מצוירת מנדלה.
סביב המנדלה סידרה טלי אבנים, אצטרובלים ופרחים, ביניהם פרחי לבנדר סגולים שאני אוהבת במיוחד.
אנחנו עטופות בריח מתוק של עוגיות חמות שיצאו מהתנור. על השולחן מונח מגש עם פירות טריים ותה צמחים נמזג מתוך קנקני פורצלן מעוטרים.
כמה נעים כאן.

טלי מספרת לנו על החיים בקציר, על המשפחה המיוחדת שלה ועל תפיסת עולמה.
טלי ובעלה איל הם ממקימי בית הספר הדו לשוני גשר על הואדי שנמצא בכפר קרע. זהו בית הספר הדו לשוני היחיד שממוקם בכפר ערבי, מסבירה לנו טלי בגאווה, בדרך כלל בתי הספר האלה נמצאים בתחום האוכלוסייה החזקה.
בבית הספר לומדים יחד ילדים יהודים וערבים מגיל טרום טרום חובה ועד כיתה ו'. ילדיהם למדו בבית הספר הזה.

אנחנו עוברות לסטודיו שבחצר, לפעילות יצירת מנדלות שממלאה את הלב ברוגע.

פרטים שימושיים: אפשר לתאם ביקור אצל טלי כחלק מיום טיול באזור מנשה, להרצאה או לסדנת יצירת מנדלות.

טל': 050-2616877, מייל: mishgaon@gmail.com

תודה ליוזמות הסיור הנפלא – מירב טלמור קשי בלוגרית ועיתונאית תושבת אזור מנשה ומיכל אברמוב המקסימה – מנהלת תחום התיירות במועצה אזורית מנשה.

תודה גם לטל רז – מדריכת הסיור, תושבת קציר וממקימות מרבד ירוק ואדי ערה.

ממליצה לכם בחום לבקר בתחומי המועצה האזורית מנשה, יש כאן כל כך הרבה מה לראות ולעשות.
אפשר לשלב עם טיול נפלא, לא רחוק מכאן – שמורת טבע חוף גדור.

לסיום, השיר 'עכשיו' של ג'וני שועלי המוכשר, נכדו של שמוליק הראשון:

הפוסט טיול מפתיע במרכז הארץ – אזור מנשה הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אחרי שחרשנו את אזור יודפת, משגב שבגליל התחתון ממשיכה להפתיע ומפגישה אותנו עם ישובים קטנים ומיוחדים הנמצאים בתוך גלויה.

בפוסט נתמקד באזור הררית.
ניסע על אחד מהכבישים היפים בארץ, נבקר בכנסיה חבויה ביער ובבית בד באבטליון.
נרד אל בקעת בית נטופה המרהיבה ונחצה את התעלה הפתוחה של המוביל הארצי.
נסיים בשקיעה בטיילת הר שכניה, מול נוף מטורף.

כביש 7955 – מיודפת להררית:

ללא ספק, מדובר באחד הכבישים היפים בארץ.

במשך שבוע נסענו עליו כמה פעמים ביום, נפעמים מהנופים הנשקפים ממנו הנראים בכל פעם קצת אחרת, בזכות האור המשתנה ומזג האויר הדרמטי.

כשפננו להררית וגבנו ליודפת, משמאל לכביש נפרשת במלוא הדרה בקעת סכנין ומעבר לה הרי הגליל.
מימין לכביש בקעת בית נטופה הפורייה, מלאה בשדות ירוקים ותעלת המוביל הארצי הפתוחה חוצה אותה, נוצצת בצבע טורקיז יפיפה.
משני צידי הכביש כרמי זיתים רבים ובין העצים רועות להן פרות חביבות.

את הנסיעה כאן מומלץ לעשות בזהירות. הכביש צר ואין שוליים. יצא לנו לנסוע כאן בערפל כבד מאוד וגם בתוך שבר ענן מטורף. תמיד יפה כאן כל כך.

הכביש הזה הוא אחד מגולות הכותרת של הטיול במשגב.

אבטליון:

שמן הזית שהבאנו איתנו מתל אביב נגמר. ברור שבאזור שמלא בכרמי זיתים מכל עבר, חייב להיות בית בד איכותי.
אני נזכרת שבכניסה לישוב אבטליון, ראיתי שלט עליו כתוב בית בד.

אבטליון, ישוב קהילתי קטן ליד הררית הוקם במסגרת תוכנית המצפים, במטרה לייהד את הגליל.
יש מכאן נוף משגע אל בקעת בית נטופה מצד אחד ואל כרמי זיתים והכפר עראבה מהצד השני.

השער ליישוב סגור.
אני מתקשרת למספר שמופיע על השלט. איש העונה לשם פרץ פותח לנו את השער ואנחנו נוסעים אל בית הבד כשסביבנו אינספור עצי זיתים.
בית הבד היפה שנמצא בשולי הישוב, הוא למעשה התיישבות בודדים נפרדת.
מוסקים כאן זן אחד בלבד – הזן הסורי.
אפשר למצוא כאן גם מוצרים אחרים על טהרת שמן הזית: סבונים, קרמים וכמובן זיתים כבושים.

מבנה האבן הגדול מכיל חנות, מסעדה ואת בית הבד בו מיוצר שמן הזית.
בחצר היפה שולחנות עץ תחת סוכת גפנים ובמה קטנה.
פרץ מספר שבימים כתיקונם המקום שוקק חיים ועל הבמה מתארחים מופעים מוסיקליים.

אבל עכשיו בגלל הסגר אנחנו כאן לבדנו.
אנחנו קונים פח שמן זית סורי משובח של 5 ל' ופרץ מצייד אותנו בבקבוק זכוכית ריק כדי להקל על השימוש בימים שאנחנו כאן במשגב.

הררית:

אנחנו מגיעים להררית.
תוך כמה דקות אני מתאהבת במקום ומכריזה: אני נשארת כאן לתמיד.

בני משפחתי כבר מכירים את האמירה הזאת והפסיקו מזמן להתרגש.
ככה אמרתי כשהגענו לכפר יווני קטן בחבל מאני שבפלופונס ביוון,
ככה גם בכפר קטן באיים האזוריים, עמוק בתוך האוקיינוס האטלנטי.
תכלס, זה קרה לי גם במצפה רמון.
בינתיים אנחנו גרים בתל אביב.

אנחנו מטיילים לנו בין הרחובות השקטים. רחובות? בואו, יש כאן ארבעה כאלה.

משני עברי הכביש בתים פרטיים בנויים בפשטות ובאסתטיקה מרגיעה.
הצמחייה טבעית, עשירה וצפופה וחלק מהבתים ממש מסתתרים בתוכה.

אנחנו פוגשים אנשים, כל מפגש מתחיל בחיוך גדול ובברכת שלום.
בחיי, רק בשביל השלום המתוק הזה אני מוכנה לחזור לשם ברגע זה ולנסוע שעתיים בגשם.
ואם מישהו שם מוכן לתת לי חיבוק, אז בכלל.

ארבע פעמים ביקרנו כאן במהלך השבוע ובכל פעם גילינו משהו אחר:
נקודת תצפית נוספת, שביל מקסים, בית עץ פיני, כלבים חמודים ואנשים חייכניים בכובעי צמר. ושמאיה עברה לגור כאן.

חברתי המוכשרת מאיה, מגלה דרך הפייסבוק שאנחנו מסתובבים במשגב ומזמינה אותנו לקפה בביתה שבהררית.

הבית של מאיה משקיף על הכפר דיר חנה ועל הרי הגליל ובחיי, הוא אחד הבתים הנעימים ביותר שיצא לי להיות בהם.

בקצה המדרגות המובילות לבית יש פטיו ובו ברכת דגים אקולוגית. מזג האויר סוער מאוד אבל הבית חמים כל כך.
אנחנו מוסיפים את נעלינו לערמת הנעליים שבכניסה ודורכים על הרצפה החמה והנעימה.

אין כמו חימום רצפתי.
בזמן שאנחנו מסיירים בבית ומפיקים קריאות התפעלות,
מאיה מוציאה מהתנור עוגת גזר נהדרת וריחנית.

אנחנו יושבים מסביב לשולחן האוכל ומאיה מספרת לנו שבמהלך הסגר הראשון הם עשו סאבלט בהררית והאריכו והאריכו.
בסיום הסגר החליטו להישאר כאן, בינתיים לתמיד.
בזמן שאנחנו מקשיבים לה, אנחנו רואים דרך החלונות הגדולים את ילדי השכנים מוציאים ארנבות לטיול בסלסלת קש.

אתם מבינים למה גם אני מוכנה לעבור לגור כאן ומיד?

אנחנו נפרדים ממאיה ומהילדים המקסימים שלה, לא לפני שהיא אורזת לנו רוקט ריחני, סלרי ושומר שקטפה מגינת הירק שבחצר האחורית.

מבדד (לאורת) נטופה:

ביער הצמוד להררית נמצאת כנסייה קטנטנה שאסור בשום פנים ואופן לפספס.

בקצה הרחוב הראשי של הררית, ממש בקצה הצפון מזרחי של הישוב ישנו שער ברזל ומאחוריו – גן עדן.
כדי להקל עליכם למצוא אותו, שימו בוויז: לאקשמי (סוויטות נופש). זה המקום להשאיר את הרכב.
בהמשך הכביש ממש מולכם נמצא שער יציאה מהישוב.
לפני השער שלט עם מפה המתאר את שביל סובב הררית ואת הדרך למבדד.

כדי להגיע אל המבדד שעל פסגת הר נטופה, אנחנו יוצאים  מהשער ופונים שמאלה, אבל לפני כן, חובה להגיע אל פינת תצפית עוצרת נשימה הנמצאת בסופו של השדה, ממש ממול.

אנחנו עומדים משתאים מול הנוף.

מימיננו פרושה בקעת בית נטופה ותעלת המוביל הארצי הפתוחה החוצה אותה, כמו נהר בארץ רחוקה.
מולנו הכפר עילבון והישובים הקטנים מסד וכפר זיתים, ואחריהם מתנשא מצוק הארבל המרשים וקצת לפני קו האופק – הכנרת.

קולו של המואזין יוצא מהכפר עילבון, חוצה את העמק והשדות ועוטף אותנו.
היש יותר נעים מזה?
אנחנו ממתינים עד שקולו נעלם ואז אוכלים תפוז מתוק במיוחד שקנינו אצל הירקן בכפר כאוכב אבו אל – היג'א, וממשיכים בדרכנו אל המבדד.

כדי להגיע למבדד צריך לחלוף על פני כרם הזיתים היפיפה ולהמשיך בשביל אל תוך היער. אל דאגה, השביל מסומן בשלטי עץ קטנטנים שנראים כאילו פיות השאירו אותם עבורנו.

מה זה מבדד?
תרגום לעברית מיוונית עתיקה למלה לאורה.

הכוונה לצורת חיים נזירית הכוללת התבודדות והתכנסות בימי שבת וראשון בלבד, לצורך תפילה משותפת, ארוחה ושיחות.
צורת הנזירות הזאת מתקיימת כיום בלאורת נטופה, השייכת לזרם היווני-קתולי.

את הלאורה הקימו בשנת 1967 שלושה נזירים שהתגוררו באוהלים ועם הזמן בנו במקומם בקתות עץ.
כיום גרות בבקתות נזירות ממסדר אחיות בית לחם, שהן חלק ממסדר האחיות ממנזר בית ג'מאל שבעמק האלה. מנזר בית ג'מאל הוא אחר מהמנזרים האהובים עלי. ממליצה מאוד לבקר שם, בעיקר בחורף הזמן פריחת השקדיות, אבל זה לפוסט אחר.

נחזור למבדד נטופה. הנזירות מתכנסות בכנסיה החצובה בסלע וגם בחצר החנות, שם ראינו מעגל כסאות תחת העצים ביער.

החנות נמצאת במבנה הראשון מצד ימין. כאן מוכרות הנזירות כלי קרמיקה וריבות מעשה ידיהן.
החנות סגורה בגלל הקורונה ולכן לא נכנסנו, אבל אם הכלים כאן זהים לאלה שנמכרים במנזר בית ג'אמל, מדובר בכלים מדהימים.

נזירה יוצאת משער העץ הקטן שליד החנות. היא צועדת במהירות על השביל המוליך ליער.

הלו, אני מברכת אותה באנגלית.

שלום, היא עונה לי בעברית ומחייכת חיוך רחב, אבל לא עוצרת. היא ממשיכה בהליכה מהירה ונעלמת מעבר לגדר שבהמשך הדרך.

איך פספסתי הזדמנות לדבר איתה?

אני הולכת בעקבותיה. אולי תהיה לי הזדמנות נוספת לפגוש בה, יש לי כל כך הרבה שאלות.

השער הקטן שבגדר פתוח ואני נכנסת ומתקדמת לאורך השביל הצר. עכשיו אני ממש בשטח המגורים של המנזר.
בתוך היער אני רואה כמה בקתות, שביל מסומן באבנים וצלבים מעץ. מאוד יפה כאן.

מהמקום בו אני עומדת אפשר לראות את הרי הגליל העליון ואת בתי הכפר דיר חנא שבמורד ההר. יש מכאן שביל הליכה מסומן עד לכפר, אבל צריך רכב נוסף שיחכה למטה. למי שמעוניין ממליצה לקרוא על המסלול הזה, בטוח נחזור לעשות אותו בעתיד.

קולות ניסור ודפיקות פטיש מעירות אותי ממחשבותיי. הקולות מגיעים מאחת הבקתות. אולי הנזירה עוסקת בעבודת נגרות? אני מחליטה לוותר ולא לפגוע בפרטיות של הנזירות וממשיכה הלאה.

אנחנו חוזרים מעט אחורה בשביל, שם ראינו שלט עץ קטן המראה את הדרך לכנסיה.

בהמשך השביל מתגלה כנסיה קטנטנה, ומעליה מגדל פעמון פצפון. הכל כאן מיניאטורי במונחים של כנסיות.

לשמחתנו הכנסייה פתוחה ואנחנו יורדים במדרגות אל עומק המערה/כנסייה. מעלינו חלון ויטראז' יפיפה בצורת מגן דוד. למטה חלל קטן, בימת מזבח מוגבהת, עליה מזבח עשוי מאבן ומעליו מרחפת ציפור מגולפת בעץ. מול הבמה כמה כסאות עץ. פסלים בודדים. שיא הפשטות.

אנחנו בבטן האדמה הקרירה. כל כך נעים כאן, שאנחנו מאריכים את משך הביקור. מתקשים לצאת חזרה אל המציאות. עכשיו אנחנו בהפסקה, בעולם מקביל.

בסופו של דבר אנחנו נאלצים לצאת חזרה אל היער.
בזמן שהיינו למטה, התכסו השמים בעננים ונראה שהגשם תכף יתחיל לרדת.

אנחנו מוותרים על המשך הטיול ביער היפיפה. מקווים לחזור לכאן בימים הקרובים.

הטיול כאן הוא חובה. מדובר במקום מלא בשאר רוח. גם מי שלא חובב כנסיות ימצא כאן מסלול הליכה משגע, צמחיה עשירה, עדר פרות רועות בטבע ונוף מטריף.

בקעת בית נטופה:

כדי להגיע אל בקעת בית נטופה, נסענו על כביש 7955 מיודפת לכיוון אבטליון ופנינו ימינה בצומת עראבה.

הכביש המפותל יורד מרכס הרי יודפת עד לבקעת בית נטופה.

כדאי לנסוע כאן בזהירות. הכביש צר וחלק מהמשתמשים בו לא מאוד זהירים.
הנוף מכאן משגע, אבל אין נקודות תצפית מסודרות לעצירה.

הכביש ממשיך אל תוך הבקעה ואנחנו עולים על גשר משובש כדי לחצות את תעלת המוביל הארצי הפתוחה, לצידה השני.
התעלה מובילה את המים אל מאגרי אשכול בדרומה של הבקעה ומשם בצינור סגור אל מרכז הארץ.

אנחנו עוברים את הגשר ומוצאים את עצנו ממש בלב הבקעה.
משני צידי דרך העפר שדות מעובדים של חיטה וחימצה (חומוס), כרמי זיתים ושלווה אין סופית.

אפשר לחצות בדרך הזאת את כל הבקעה, דרך הכפרים הבדואים רומאנה ורומת היב, עד לחיבור לכביש 77.

בקעת בית נטופה סובלת בצידה המזרחי מבעיית ניקוז מים, כיוון שהקרקע שלה אינה מחלחלת. למעשה, הבקעה היא הביצה האחרונה שטרם יובשה בארץ ומהווה בית גידול ייחודי לבעלי חיים וצמחים.

כמעט בכל חורף הופכים שטחים נרחבים בבקעה הסגורה בין רכסי ההרים לאגם מרשים. מסיבה זאת מרכז הבקעה בחלקה המזרחי, אינו מיושב.

מספרים שבחורפים גשומים במיוחד אפשר לשוט כאן בקיאק.

שטחי הבקעה מנוצלים לגידולים חקלאיים בשיטה מסורתית, ללא מגע של כלים מכאניים כבדים, על ידי תושבי הכפרים הבדואים שבאזור. אדמות הבקעה הן בבעלות פרטית ועוברות בירושה. עם השנים חולקו השטחים הגדולים לשטחים חקלאיים ארוכים וצרים, כדי שיספיקו לכל היורשים. המראה המתקבל מיוחד וצבעוני מאוד.

משני צידי הכביש אנחנו רואים מבנים ארעיים של בסטות.
בקיץ מתקיים כאן שוק חקלאי פתוח ואפשר לקנות אבטיחים מתוקים מלאים בגרעינים שחורים כמו פעם, מלונים טעימים במיוחד וירקות טריים בלאדי.

אנחנו עוצרים מידי פעם על כביש העפר, מביטים בשלוליות, בשדות ובציפורים הרבות שעפות מעל הבקעה. התחושה של מקום מפעם, בו עצר הזמן. כמה יפה כאן.

טיילת הר שכניה:

על פסגת רכס הר שכניה, בחלקו המערבי של רכס הרי יודפת, הקימו שביל טיילת סלול ומונגש.

השביל מלווה את כביש 7933 המקשר בין שלושת הישובים קורנית, שכניה ומנוף, הקרובים זה לזה.

לאורך השביל צמחיה טבעית וריח צמחי הרוזמרין עוטף את הכל. אבל גולת הכותרת של המקום היא הנוף המרהיב הנשקף מכל עבר. אפשר לראות מכאן את הרי הגליל המערבי, את הר עצמון, את הרי נצרת, את ראש הנקרה ואת מפרץ חיפה.

סמוך לשעת השקיעה אפשר לפגוש על השביל תושבים משלושת הישובים הסמוכים במהלך טיול בין ערביים עם הכלב, בזוג או עם חברים.

את הטיול על השביל אפשר להתחיל ליד הישוב שכניה או ליד הישוב מנוף או בכל מקום שתבחרו להחנות את רכבכם.
אנחנו אהבנו את התצפית הנהדרת על מפרץ חיפה בשעת השקיעה, מול הישוב שכניה.

מחפשים טיולי מים נהדרים באזור הררית? תוכלו למצוא המלצות בפוסט טיולי מים בצפון
רוצים לדעת עוד על אזור משגב? רעבים? מידע מקיף והמלצות על מסלולי טיול וקולינריה משובחת תוכלו למצוא בפוסט על יודפת  

הפוסט הררית – הגליל התחתון במלוא הדרו הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אני חייבת לצאת מהעיר לשבוע, סימסתי לחברי גדי שעזב עם משפחתו את תל אביב לפני כמה שנים וגר בישוב רקפת שבמשגב. זה נחשב חלופת דיור ולכן חוקי במהלך הסגר. אולי מישהו שאתה מכיר רוצה לסבלט בית?

פחות מחצי שעה אחר כך כבר הזמנו סבלט לשבוע בבית פרטי ענק, בישוב רקפת שליד יודפת. מרחק 3 בתים מביתו עוצר הנשימה של גדי.

כי ככה זה בישובים הקהילתיים הקטנים. יש להם קבוצת וואטסאפ, האויר צלול והקארמה טובה.

ארזנו חצי בית, כי שתי המתבגרות לא יודעות להחליט מה ללבוש ולכי תריבי על בגדים עם ילדות בגיל ההתבגרות.

אז לא, אין צורך בגופיות קיץ קטנות וחולצות בטן באמצע ינואר בגליל וחבל על הד"ר מרטינס כי הן התמלאו בבוץ. כן צריך אלף טרנינגים, סווטשרטים, כובעי צמר וגרבים עבות.

רקפת – הישוב המרכזי במשגב:

רקפת הוא ישוב קטן ומקסים הבנוי על שתי גבעות, במרכז ישובי משגב, שבגליל התחתון. הוא ממוקם סמוך לכביש הראשי והנגישות ממנו נוחה ולכן הוא מהווה "מרכז" עבור ישובי משגב. צמוד לרקפת אפשר למצוא את מתחם בתי הספר, המועצה האזורית, יש כאן קופת חולים ואפילו רופא שיניים.

בישוב כמה נקודות יפות לצפות בנוף. נעימה במיוחד נקודת התצפית הנקראת בפי המקומיים – הגבעה המערבית. בצומת הרחובות אלה ודולב תמצאו סלע גדול אליו מחוברים מוטות עץ היוצרים סולם. אם תטפסו על הסולם ותלכו עם השביל לכיוון מערב, תגיעו למשטח עץ עם שולחן וכסאות. מכאן ישנה נקודת תצפית טובה עד לים. מומלץ כמובן לפתוח פק"ל קפה ולצפות בשקיעה המרהיבה.

גולת הכותרת בישוב היא ללא ספק הצרכניה של רפי, שנקראת בפי תושבי המקום בקיצור, רפי. כולם כאן בדרך לרפי, אחרי קניות ברפי, או בין לבין.

רפי כבר מזמן חרג מהיותו צרכניה ומהווה מקום בילוי ומפגש קהילתי.

תוך יום הפכנו למקומיים וכשלא מצאתי משהו טוב יותר לעשות בערב, שמעתי את עצמי אומרת, שנלך לרפי?  כן כן. יש מקומות בהם קניית כרובית ב 21:00 היא בילוי.

איך זה מרגיש לגור שבוע בבית פרטי בגודל 200 מ"ר שבחצרו גדלים עצי רימון, פומלה ולימון? איך זה מרגיש כשמכל אחד מהחלונות העצומים נשקף נוף ירוק? מרגיש נפלא, טוב ששאלתם.

ככה הפכה רקפת לבסיס הטיולים שלנו בישובי משגב. ובזכות הסגר לא יצאנו מהאזור והגענו למקומות שאפילו המקומיים לא רואים כאן בכל יום.

וכמו שאוהבי יוון יעידו שלכל אי אופי משלו, תושבי משגב אומרים שכל ישוב כאן שונה לחלוטין מחברו. האמת? יש בזה משהו.

בואכה יודפת:

יודפת – מושב שיתופי שלחלק גדול מתושביו גישת חיים אנטרופוסופית. ביודפת נמצא בית הספר האנטרופוסופי עודד, הבנוי ממבנים נמוכים המשתלבים בנוף ומשקיפים על תל יודפת והר השאבי.

יודפת היא מרכז תיירותי באזור. ויש בה כמה מקומות נפלאים לבקר בהם ובראשם בואכה יודפת: מרכז קניות או קניון פתוח המשקיף אל נוף יפיפה. מרכז קניות זה הכי לא אנחנו, אבל יש כאן כמה חנויות שפשוט אסור לוותר עליהן.

למשל, חנות גבינות העיזים חלב עם הרוח, בה נמכרות גבינות אורגניות הנעשות באופן מסורתי בחוות העיזים שנמצאת על הר השאבי שממול. את הגבינות המופלאות אפשר בימים אלה לרכוש רק בחנות שבבואכה יודפת. מומלצות במיוחד: גבינת העיזים העטופה בפחם וזאת העטופה בזעפרן. אבל אין כאן נפילות, כולן נהדרות. כשאנחנו ביקרנו כאן לא היתה גלידה. בהסתמך על הבעת פניהם המאוכזבת של שלושת הילדים המקומיים המתולתלים במגפי הגומי שביקשו גלידה ושמעו שאין, הגלידה כנראה מופלאה. הם נראו מאוכזבים עד שורשי התלתלים ועיניו של אחד מהם התמלאו בדמעות.

אל דאגה, שנייה אח"כ ראיתי אותם זוללים חלבה משובחת ועוגת פנפורטה, על שולחן העץ מחוץ למעדנייה הנהדרת טוטסי.

כמה מילים על העוגה האיטלקית פנפורטה, כי אי אפשר להמשיך כאילו לא הטלתי כאן פצצה (פצצת קלוריות זה בטוח) – מוצאה של הפנפורטה בטוסקנה והיא משהו אלוהי, בין עוגה לממתק. אפשר להגיד שהיא דומה לעוגת שוקולד פאדג' דחוסה וכבדה ושבתוכה אגוזים, שקדים ופרות יבשים, קליפות הדרים מסוכרות, קקאו ותבלינים כמו קינמון, ג'ינג'ר, צ'ילי ואגוז מוסקט.

לא טעמתי את הפנפורטה של טוטסי מכיוון שהמעדניה עטירת גלוטן. מאותה הסיבה נאלצנו לוותר על הכריכים המדהימים, הממתקים והעוגות בעבודת יד, הממרחים, הבשרים והגבינות. אבל תסמכו עלי, אני יודעת לזהות אוכל משובח. בזמן שהעיניים שלנו אכלו, הפה הסתפק בקפה משובח.

הולך בתל – חנות עם כל מיני דברים יפים, כמו צעצועי ילדים וגרביים. אנחנו התמקדנו בחצי החנות שמציע כמות אדירה של יין מקומי ומיובא. יש כאן שפע של אופציות והמחירים סבירים.

יש כאן עוד חנויות יפות ומצוינות לא פחות, חלקן היו סגורות כי קורונה ובשאר לא עצרתי.

הצרכניה ביודפת – הו, זו אחת הצרכניות המדהימות שנתקלתי בהן, אם לא ה. מתקיים כאן לא פחות מקסם.

לתוך חלל צר וקטן נדחסים בסדר מופתי אין ספור מוצרים. החל ממברשות שיניים ועד לקלחי תירס טרי ואורגני. למעשה, אין כאן מוצר שלא תמצא והכל מסודר באופן אסתטי ונעים. אפשר לחיות חיים שלמים בצרכניה ביודפת.

בגלל הצפיפות, המעברים בין המדפים ברוחב של אדם אחד. כלומר, מאתגר מאוד לעקוף.

באחד מביקורנו (הרבים) בצרכניה, השארתי את רונן ליד מקרר הגבינות "הרגילות" וחזרתי אחורה למקרר גבינות העיזים והבאפלו המיוחדות שבמעבר השני.

בעודי שקועה בגבינות, ברגע קטן של חוסר תשומת לב, עקפה אותי אישה מבוגרת הנעזרת בהליכון.

האישה חיפשה סילאן ללא סוכר בבקבוק לחיץ.

איך אני יודעת? כי בניסיון לשחרר את הפקק שנוצר אחריה, ניסו כל הקונים והעובדים בצרכניה לחפש את הסילאן האבוד.
כל אחד מאיתנו חיפש סביב הס"מ עליו הוא עמד.
טרגדיה. נמצא סילאן ללא סוכר, אבל לא בבקבוק לחיץ!

לרגעים נדמה היה שלעולם לא אשוב להיפגש עם רונן שנמצא במעבר השני. לאחר זמן שהרגיש כמו נצח ותוך מחאה רמה, נאותה האישה להתפשר ולקנות מייפל טבעי במקום הסילאן החסר.

כשסוף סוף הגיע התור שלנו לחשבון בקופה היחידה, הסתבר שכל החשבון שנעשה לאיש שלפנינו נמחק.
הו, אז נאלץ האיש להוציא משתי שקיות הבד הרב פעמיות הענקיות את כל המוצרים שכבר התערבבו ולהפריד אותם לשקילה חוזרת. פה שני בצלים, שם ארבעה מלפפונים, אה הינה עוד בצל. אבל זה כבר לסיפור אחר.

המלצתי: למרות כל אלה ואולי בגלל, לא לוותר על הצרכניה המיוחדת שביודפת שכאילו יצאה הישר מכפר קטן בצפון יוון.

מיודפת יוצאים כמה ממסלולי הטיול היפים באזור משגב ואין שום סיבה שנוותר עליהם ונסתפק באוכל, טעים ככל שיהיה.

תל יודפת:

בוויז – תל יודפת. נכנסים לכביש הגישה ליודפת, לפני הכניסה לישוב, פונים שמאלה לפי שלט ברור ונוסעים עם הכביש במגמת ירידה, עד לחניה מסודרת למרגלות התל. למרות שמדובר בגן לאומי מסודר (ללא תשלום), שבחלקו עובר שביל מונגש סלול, התחושה של טבע פראי נשמרת.

כבר מהחניה ניתן להבחין בהרים הגבוהים שסביב, בטרסות, בשדות הקטנים, בעדר העיזים הרועה על צלע ההר. השקט כאן צלול. מלבד ציוץ ציפורים ומשב הרוח בעלים, לא שומעים דבר. והרוח כאן חזקה כי התל חשוף לשמש ולרוחות, מומלץ להביא בחורף בגדים חמים כי קר כאן מאוד.

שלושה מסלולי הליכה לתל יוצאים מהחניה ומעניקים שלוש אופציות: המסלול האדום הקצר מונגש ואורכו כרבע שעה, המסלול הבינוני הירוק כשעה והמסלול השחור כשעה וחצי. ואפשר כמובן לטייל כמונו בהפרעת קשב, ללא סדר הגיוני ומחוץ למסלולים המסומנים. המסלולים המסודרים מובילים את המטייל בין תחנות שונות המלוות בשלטים עם הסברים על ההיסטוריה המרתקת של הישוב היהודי הקדום יודפת ועל המצור הרומאי האכזרי שבסופו של דבר הכניע את המורדים היהודים לאחר 47 ימי מצור. כאן נפל בשבי יוסף בן מתיתיהו שפיקד על הקרבות, המוכר גם בשמו הרומאי כיוספוס פלביוס, היסטוריון חשוב שכתב את מלחמות היהודים. ישנם קוים דומים בין המאבק על יודפת והמאבק על מצדה. הרשת מלאה בחומר ובהסברים ואין צורך שאכביר במילים. הטיול בתל מתאים מאוד גם לילדים קטנים שלבטח ימצאו עניין באלמנטים התקופתיים המוצבים על ההר לצורך המחשה, כמו אייל הניגוח, הכידונים והמגנים.

היופי של המקום בעיני, הוא הנוף עוצר הנשימה אל ההרים שמסביב.

מראש התל אפשר לראות ממזרח את בקעת בית נטופה ואת הר השאבי, מדרום את הר עצמון, ממערב את בתיו של הישוב יודפת משתלבים בטבע באופן מרשים במיוחד. לעומת יישובים אחרים באזור הצמחייה ביודפת טבעית ובתיה נראים כאילו צמחו להם בין העצים.

על התל כמות בלתי נתפסת של חצבים ולכן עמוס כאן במטיילים בעונת הסתיו. בחורף הגבעות מסביב מוריקות וניתן לראות רקפות, כלניות ועיריות בין עצי הזית והלבנה המרשימים.

מסביב נראים מספר בתי אבן המנותקים מהישוב יודפת. בית האבן הבודד שנמצא על גבעה קטנה נפרדת הצופה על הואדיות, ממש מתחת ליודפת, עורר את סקרנותנו במיוחד.

הבית אינו מחובר לרשת החשמל, החצר נראית מטופחת מאוד, את שביל הגישה מאירים פנסים סולריים ושיח שושנים ורודות ענק הופך את המקום לציורי אפילו יותר. לפני הבית רפת פרות, אך הפרות אינן. אולי רועות על ההרים מסביב.

באחד מהימים ראינו אישה בחצר, אך בשאר הזמן התריסים מוגפים. באחד משיטוטנו באזור פגשנו על אחת הטרסות שלמרגלות התל אמא ובת מטיילות.

מבלי לצפות באמת לתשובה, שאלנו אותן את השאלה שלא הצלחנו למצוא עליה תשובה, גם לא בגוגל: מה פשר הבית הזה?

הן סיפרו שהבית הערבי העתיק הזה, כמו מבני אבן אחרים באזור, היה שייך בעבר לערבים בדואים משבט אל חוג'יראת. סמוך לעלייה לקרקע של יודפת בתחילת שנות ה- 60, הוחלפו הבתים והשטחים שסביבם תמורת אדמות באזור הכפר הבדואי ביר אל מכסור שליד שפרעם.

הבית הבודד שבראש הגבעה נקרא בפי המקומיים הבית של אבו עלי והוא משמש לקבוצות של תושבי יודפת.

קבוצות? שאלתי.

כן, ענתה. לא שמעת על הקבוצות ברוח גורדייף עם הריקודים המקודשים והמוסיקה שעושים כאן?

לא, עניתי ברוגע אבל הדמיון בתוכי התפרע וכבר רציתי שימשיכו הלאה כדי לחקור את העניין הזה. אז בקצרה.

עבודת הקבוצות ברוח גורדייף היא עבודה רוחנית הכוללת לימוד עצמי של האדם, במטרה למצוא קשר הרמוני בין גוף, שכל ורגש. כל זה בתנאים של חיי היום יום המערביים בני זמננו, יחד עם חברי הקבוצה. העבודה בקבוצות מורכבת מתנועות (ריקודים מקודשים), מוסיקה, טקסטים ומדיטציה.

אני מתקרבת אל הגדר המקיפה את הבית. לא נראה שיש שם מישהו כעת. למרות שאני סקרנית מאוד, מוותרת וממשיכה הלאה.

בית אבו קאסם, בית נוסף מפואר יותר, נמצא ביער שבאזור הר עצמון. בבית הזה התגורר מוכתר שבט ערב אל חוג'יראת שכיום מתגורר בביר אל מכסור. בית זה משמש מאמצע שנות ה – 60, לפעולת הקבוצות ביודפת. אפשר למצוא תמונות בודדות של הבית ברשת. לצערי לא הצלחתי למצוא אותו, אבל לא השקעתי זמן מספיק בחיפוש.

חלב עם הרוח – חוות עיזים אורגנית:

עמדנו בראש התל והבטנו לכיוון צפון- מזרח אל הר השאבי הגבוה הבחנו בבית אבן שבנוי על מורדותיו. ניכר שמתגוררים בו אנשים. על הגג דוד מים וצלחת לווין, יש כאן רפת פעילה ושדות מעובדים. כנראה מס' תושבים שנותרו במקום משבט החוג'יראת.

והינה קלאבקר אדום ובתוכו שני אנשים, נוסע מכיוון יודפת במעלה דרך העפר. הם לא עצרו בבית האבן כפי שציפינו, אלא המשיכו בנסיעה ונעלמו מעיננו בעיקול שמאחורי הפסגה.

מה מסתתר שם?

ביום הזה, כשעמדנו על פסגת התל, לא קיבלנו תשובה. אבל ידעתי שהיא תגיע אלי בימים הקרובים.

והינה, ביום גשום במיוחד החלטתי שאני חייבת לטעום מגבינות העיזים הידועות הנמכרות בקניון הפתוח בבואכה יודפת, בחנות שמאז הגעתנו לכאן סגורה וחשוכה.

אני מוצאת במפת הגוגל חוות עיזים העונה לשם חלב עם הרוח, כמו שמה של החנות ואנחנו יוצאים לדרך.

גשם חזק מכה בשמשת חלון האוטו והמגבים בקושי מצליחים להשתלט עליו. בצידי הכביש המוביל ליודפת מתחיל לזרום נחל קטן ורכס ההרים המובילים אל הררית, נעלמו תחת ערפל כבד.

בדרך אני מנסה להתקשר למספר הטלפון של החווה, אבל הקו מנותק. אולי אין להם קליטה שם. אנחנו ממשיכים בכל זאת, מה כבר יכול להיות?

האפליקציה מובילה אותנו אל כביש הגישה ליודפת ומשם שמאלה, אל הדרך המובילה לתל. אלא שאז המפה מראה לפנות שמאלה, אל אותה דרך עפר עליה נסע הקלבקר האדום, המובילה אל בית האבן וממשיכה אל מעבר לפסגת הר השאבי.

אנחנו חולפים על פני הרפת והבית, ממשיכים אל מעבר להר.

הנופים יפיפיים, ההרים ירוקים ופורחים והדרך ממשיכה לה עד שאנחנו מגיעים אל שער עץ רעוע, צבוע תכלת. על השער מופיע שמה של חוות העיזים וכיתוב בשפה היוונית.

שלא כהרגלנו, אנחנו מחליטים להמשיך הלאה, מעבר לשער.

אני פותחת את השער ולא שוכחת לסגור אחרי שרונן עובר עם הרכב.

הדרך שממשיכה מעברו השני נראית בדיוק אותו הדבר כמו זו שלפניו. אין מבנה באופק, אפילו לא שטח מעובד. לאחר נסיעה של כמה דקות אנחנו פוגשים קבוצת כלבים רובצת בצידי השביל. אלה כלבי רועים גדולים ויפים המשגיחים על עדר העיזים שרועה על ההר מצד שמאל. הם לא מתרשמים מאיתנו. לא הכלבים ולא העיזים, אפילו לא זזים מהדרך.

אנחנו חולפים על פניהם בזהירות וממשיכים בנסיעה בשביל שנמצא כעת במגמת ירידה. מעט אחרי העיקול נראים מרחוק כמה מבנים חקלאיים פזורים בתוך צמחיה פראית, מתבן, דיר, בית קטן ומבנה עץ גדול. שום דבר שמזכיר טכנולוגיה מודרנית. האווירה הכללית מזכירה את הסרטים על האימיש בפנסילבניה, במובן היפה של ההגדרה.

אנחנו יוצאים מהרכב ושומעים מרחוק קולות. נהג טרקטור משוחח עם איש בכובע קש.

היי, אני צועקת, שלום.

שלום, עונה לי האיש על הטרקטור.

אתם מוכרים גבינות עיזים? אני צועקת. קשה לנהל ככה שיחה.

כן, צועק האיש, אבל לא כאן. בחנות ביודפת. פה אנחנו מגדלים את העיזים ומכינים את הגבינות.

אבל סגור שם אני צועקת.

היום פתוח, עונה האיש.

דווקא היום כשלא בדקתי החנות פתוחה. אבל בכלל לא אכפת לי, זכיתי לראות מקום שלא דמיינתי קיים בישראל של 2021. אין ספק שהגבינות אורגניות ושהכנתן נעשית בדרכים מסורתיות.

בדרך אל חנות הגבינות, אנחנו עוצרים בטוטסי, לשתות מהקפה המשובח שלהם. חנות גבינות העיזים פתוחה היום? אני שואלת את המוכרת הג'ינג'ית האדיבה כי אין לי כוח לעלות שוב לחינם לקומה השנייה.

נדמה לי שהיום הם פתוחים, היא עונה, אבל בעונה הזאת אין הרבה גבינות.

למה? אני שואלת

כי העיזים מתכוננות להמלטה ובתקופה הזאת לא חולבים אותם.

עלינו לקומה השנייה, מחממים את כפות ידינו בעזרת כוסות הקפה.

אני מודה שהמחשבות על העיזים ההרות פגעו ברצון שלי לאכול גבינות. אבל הגענו עד לכאן ואני סומכת על אנשי החווה שהם מכבדים את העיזים הרועות על ההר ולא מכאיבים להן. הלוואי ובעתיד אצליח להיות טבעונית.

החנות יפיפייה. מרצפות מצוירות, מדפי עץ ומקרר גבינות. המוכרת נותנת לנו לטעום מהגבינות ואנחנו מתמוגגים. אלה הגבינות הכי טעימות שאכלנו בימינו. אולי הגבינות שאכלנו באיים האזוריים שבפורטוגל, נותנות להן פייט, גם זה לא בטוח.

ובאמת, כמו שאמרה הג'ינג'ית, הכמות לא גדולה, אין גלידות בכלל. אפשר לקנות כאן גם מוצרים איכותיים נוספים בעבודת יד כמו פטיפורים וריבות אבל אנחנו מתמקדים בגבינות ויוצאים משם גם גבינות פחם וזעפרן ארוזות בנייר פרגמנט. בדרך לרכב עובדים בחנות היין הולך בתל וקונים יין משובח מפורטוגל.

אין כמו ערב גבינות ויין בגליל התחתון, בבית החם כשגשם זלעפות יורד בחוץ.

הר עצמון – ההר הגבוה שמול יודפת:

הר עצמון הנמצא כקילומטר דרומית מערבית לתל יודפת, מתנשא לגובה 547 מ' מעל פני הים והוא הגבוה מבין רכס הרי יוטבת (הט' כאן בכוונה ולא בטעות). לפי כתבי יוספוס פלאביוס בספרו מלחמות היהודים, הר עצמון האסטרטגי שימש תפקיד מרכזי במרד נגד הרומאים בגליל התחתון. במרומי ההר התבצרו המורדים, אשר לבסוף הוכנעו. בקרב הזה נהרגו כ- 200 רומאים ואלפים מורדים.

גדי מספר שהנוף מהפסגה עוצר נשימה, ושווה את הטיפוס למעלה.

אנחנו נפגשים בחניון של תל יודפת בבוקר שבת. אפשר להמשיך מכאן בנסיעה עד למרגלות הר עצמון. אבל בגלל כמות הגשם העצומה שירדה כאן אתמול, האדמה בוצית מאוד. אנחנו משאירים את הרכבים בחניה המסודרת של תל יודפת וצועדים ברגל אל ההר, בדרך 4X4 המסומנת בסימון שבילים שחור, נזהרים שלא להחליק אל תוך השלוליות.

בדרכנו אנחנו חולפים על פני הבית של אבו עלי שנמצא מצד שמאל של השביל.

כ- 500 מ' לאחר מכן אנחנו מגיעים אל צומת שבילים כחול ואדום. אנחנו פונים עם שביל הסימון הכחול שמאלה לכיוון דרום אל הר עצמון, (האדום מוביל אל השער האחורי של יודפת). שביל הסימון הכחול יוביל אותנו אל פסגת ההר. העליה תלולה ובין התנשפות להתנשפות אני זוכרת לעצור ולהביט לאחור, אל הנוף המרהיב ואל בתיה של יודפת.

אנחנו מגיעים אל הפסגה חסרי נשימה וממשיכים בשביל הצר לקצה הדרומי של הפסגה.

כשאנחנו יוצאים מסבך הצמחיה אל השטח הפתוח שעל הפסגה, שוב נעתקת נשימתנו, הפעם מהיופי המרהיב הנשקף לעיננו.

פסגת ההר מאפשרת 360 מעלות של נופים נפלאים. לפנינו פרוש הכפר מנדא ומאגרי המים הגדולים אשכל והרי נצרת, מימין הים התיכון, הר הכרמל ומפרץ חיפה ומשמאל עמק בית נטופה. אם מגיעים ביום עם ראות טובה, אולי תוכלו לראות את הכנרת. אנחנו זכינו לראות מים אל ים – מים התיכון ועד לכנרת.

קר על פסגת ההר, אנחנו לובשים מעילים וכובעי צמר. מזל שסחבנו איתנו את פק"ל הקפה, ככה שאפשר להכין תה חם ומתוק בזמן שמסתכלים על הנוף ועל ציפורי הטרף שחגות כמעט בגובה שלנו ומחפשות מזון.

גדי מחלק לנו פירות הדר. התיק שלי כבד, הוא אומר. תאכלו את הכל כי אין סיכוי שאני ממשיך לסחוב אותם על הגב.

בחיי, אף פעם לא טעמתי קלמנטינות כל כך מתוקות. בכלל, הירקות והפירות שקונים בכפרים בגליל טעימים להפליא. ( יש ירקן מעולה בכפר הסמוך כאוכב).

את הקלמנטינות אנחנו מקנחים בפומלה נפלאה שקטפתי בבוקר מהעץ שבחצר הבית שלנו ברקפת.

גגות הכפר הערבי-מוסלמי מנדא נוצצים בשמש והנוף הפסטורלי לא מרמז על המהומות שמתרחשות שם בימים האחרונים. בליל אמש נשמעו ברחבי האזור קולות זיקוקים רמים, שנשמעו היטב עד לביתנו שבישוב רקפת. בתמימותי חשבתי שמתקיימת באזור חתונה גדולה אבל מסתבר שאלה קולות מלחמות כנופיות הפשע בכפר מנדא. בחדשות דיווחו שמשמר הגבול נכנס לכפר. התושבים האומללים ישנו במקלטים מפחד המהומות.

אבל עכשיו הכל שקט, מסביב רק ציוצי ציפורים. אה, והצרחות של מיקה שגילתה זחל אדום על האבן שישבה עליה.

את הירידה מההר אנחנו עושים בשביל יפיפה ומתון יחסית. מהפסגה יורדים לכיוון כפר מנדה. את תחילת הדרך מסמן משמאל מיכל מים ענקי מבטון. מעבר למיכל השביל ממשיך לכיוון מזרח (כבר לא לכיוון מנדה) והסימון כחול.

מילקה הכלבה הלבנה של גדי מקפצת בשמחה בתוך שלוליות ענק, יחד עם כלב חמוד שהצטרף אלינו בעליה. היא כבר לא כל כך לבנה. אני מתפוצצת מצחוק בזמן שגדי גוער בה. איך יכניס אותה לאוטו הנקי בדרך הביתה?

אנחנו ממשיכים עם שביל הסימון הכחול עד הפגישה עם שביל הסימון השחור איתו הגענו אל ההר ובאותה דרך שהגענו אנחנו חוזרים אל החניה שלמרגלות התל.

בדרך הכלבה השובבה מילקה מדלגת אל תוך הרפת הריקה שבכניסה לבית האבן והופכת את בעיית הבוץ החום שהיה על רגליה לחלום רחוק וורוד. כעת רגליה שחורות מקקי של פרות. גדי כמעט מתעלף מעצבים ואני מצחוק.

כשאנחנו מגיעים למכוניות הוא שוטף את רגליה של מילקה, במי השתייה שנשארו. בהצלחה עם לנקות את האוטו!

אין שום בעיה להגיע למרגלות ההר עם שביל הסימון הכחול ברכב, אפילו בפרייבט.

זה היה טיול משגע ומומלץ מאוד.

רוצים המלצות למסלולי טיול נוספים באזור משגב? – כניסה לפוסט על אזור הררית – תמצאו כאן ביקור בכנסיה חבויה ביער, נסיעה על כביש יפיפה, ביקור בבית הבד באבטליון, חציית התעלה הפתוחה של המוביל הארצי בבקעת בית נטופה וצפייה בשקיעה מטיילת הר שכניה.

טיול נפלא נוסף בצפון, מתאים למשפחות – נחל גוש חלב 

הפוסט חוויה גלילית – פוסט מקיף על יודפת הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.