המקומות הנפלאים לחופשה, בעיקר בתקופות עמוסות במטיילים, הם אלה שהמקום עצמו הוא הטיול.
הישוב הררית שבגליל התחתון (משגב), הוא לגמרי מקום כזה שאפשר להישאר בו ימים שלמים בלי לצאת ממנו.

הררית ויישובי משגב הם מיקום מנצח ומספקים שפע של מסלולי טיול וחוויות קולינריות, נגישים לכל אזור הצפון במרחק של עד שעה נסיעה.
הררית יושבת במקום אסטרטגי וצופה על כל האזור מלמעלה.
דבר לא מפריע לקו הראיה עד האופק. והשקט, הו השקט.
בסיום הפוסט תמצאו המלצה לטיול מעגלי קצר וסודי אליו יוצאים מהררית,
אבל לפני כן רוצה לספר לכם על טיולי מים קלילים ומטריפים שעשינו באזור.

אנחנו מגיעים בערב החג השני אל הכביש עוצר הנשימה שמחבר את יודפת אל הררית.
מימיננו בקעת בית נטופה, מורכבת מטלאים טלאים של שדות בגוונים שונים, משמאלנו מטעי עצי זית צפופים שמזכירים לי את קלמטה שבפלופונס היווני.
הלב מתרחב ממראה פרחי השדה שמציפים את האזור והריח משכר.
זה ריח הילדות שלי. ריח אלה וקידה שעירה.

אנחנו פורקים את הציוד שלנו אל תוך הדירה הקטנה שלקחנו בסבלט.
יש לה מרפסת עצומה המשקיפה אל בקעת בית נטופה, מצוק הארבל, הכנרת והרי הגולן.
על קירות הבית תלויים קישוטים אנתרופוסופיים יפיפיים.
מחוץ לחלון עץ אקליפטוס ענק שעליו מפיקים ברוח את הצליל הנעים ששמור לאזור הכנרת.
בול מה שאני צריכה.

למרות שהתחייבתי לפני כולם על חופשה שלווה, ללא יציאה מהישוב, רק שעה חלפה ואני לא מצליחה להתאפק.
חייבת לשמוע קול מים זורמים. חייבת לשבת ליד נחל.
אין בעיה, יש בסביבה המון אופציות טיול לעצלנים (כלומר למתבגרות עצבניות), כזה שתוך רגע מהחניה כבר נגיע לנחל.

מפלי פרוד – טיול מים קליל:

בוויז: מפלי פרוד
אחד מהמקומות המוכרים והפופולריים לטיול. מתאים לחורף ולאביב, כל עוד המים זורמים.
משום מה עדיין לא הייתי כאן.
הנסיעה מהררית לכיוון קיבוץ פרוד מרהיבה.

הוויז מוביל אותנו דרך הכפר עראבה.
בגלל עומס התנועה האפליקציה מפנה אל רחובות צדדיים, כאלה שהם דו סטריים אבל הכביש ברוחב שמספיק בקושי לרכב אחד.
אני משוגעת על הנסיעות האלה בכפרים.
מחלונות הרכב אני צופה במנורות הצבעוניות שנתלו כאן לרגל חג הרמדאן, בילדים שמשחקים בחצרות, בנשים עמוסות הקניות, בכביסה המתנופפת ברוח ואפילו בתוך הבתים עצמם.
עולם שלם, שונה ומלא בפעילות תזזיתית.

ופתאום, ברגע אחד מסתיים הכפר הצפוף ומתחיל הטבע, ירוק ושמח, במלוא תפארתו.
אנחנו פונים ימינה לקיבוץ פרוד ומיד שמאלה, עוברים במעבר תת קרקעי קטן ומגיעים אל חניה גדולה ונוחה.

כבר ביציאה מהרכב אנחנו מוקפים ביער צפוף ומדהים. מימיננו זורם לו הנחל ויוצר ברכות קטנות בתוכן משחקים ילדים.
אנחנו מתחילים לעלות צמודים לנחל.
מידי פעם חוצים אותו על שבילי אבנים מאולתרים שמישהו הניח כאן.
אין בעיה להמנע מלהירטב, אבל למי שרוצה, מאוד נעים ללכת בתוך המים.

העלייה לצד הנחל לא קשה, הרבה יותר קשה להתעלם מהפרצופים העצבניים של המתבגרות שגם ממלמלות דברי קיטורים בעוצמות משתנות.
לאחר כעשר דקות אנחנו מגיעים אל מקבצי מפלים. מדובר במפלונים מקסימים, לא במפל אחד גדול והם פזורים במעלה ההר על שטח נרחב.
אנחנו מוצאים לנו מקבץ מפלונים ריק מאנשים ורחוק מהשביל, רק בשבילנו.

זה הזמן להכין תה מתוק בפינג'ן ולטבול בו את הואפלות שהבאנו איתנו. התה המתוק, ריח הפריחה והמפלים, משכיחים מהילדות שהן בעצם עצבניות והינה הן כבר מחייכות, טובלות את הידיים בזרם המים הקרירים ומקשקשות במרץ. כמה נעים כאן.

כמובן, מי שכוחו במותניו וזמנו בידיו (כלומר, אין איתו ילדות מתבגרות) – יכול בקלות להמשיך הלאה אל תוך פינות קסומות ביער המלא בפריחה או להמשיך במעלה הנחל אל מפלים נוספים.
אני מוותרת על ההמשך כי רוצה להספיק עוד טיול קטן לעצלנים, נחל צלמון.

נחל צלמון – טיול מים מפתיע:

בוויז: נחל צלמון (סוף מסלול)
אנחנו חוזרים בכביש שאיתו הגענו ולאחר כעשר דקות נסיעה מגיעים אל חניה קטנה מימין לכביש. אין כאן מכוניות נוספות, שזה סימן מעולה לנחל פרטי משלנו.
מה? למה עצרנו פה? הילדות שחשבו בטעות שאנחנו עוד רגע בדירה, מופתעות שתכננתי עוד טיול ועכשיו הן שוב כועסות.
בכלל לא מזיז לי.
אני מכירה אותן ויודעת שבעוד רגע יראו את הנחל ויהיו מאושרות.
אפילו המוכשרים ביותר לא מסוגלים לכעוס בטיול מים.
בחיי, לא הלכנו אפילו שתי דקות וכבר אנחנו בנחל צלול ומקסים, מסביב פרחים ועצים ותחנת קמח ישנה.

השביל מוביל אותנו לאורך הנחל, יש כאן מקומות מעולים לעצירה,
זולות קטנות ומטריפות שמזכירות את הזולות בנחל בניאס תחתון אלא שכאן הזרימה הרבה פחות סוערת.

הקטנה, שיש לה עיניים שרואות את הפרטים הקטנים, מוצאת ספוט מדהים (המלצה: כדי לשפר את האוירה, תנו לילדים לבחור איפה לעצור זה גורם להם להיות מעורבים ולעוף על עצמם),
אנחנו חוצים בזהירות את שביל האבנים שבמים לצד השני של הנחל ומתמקמים.
מדובר באמת בזולה שצנחה אלינו ישירות מגן עדן. הצליח לה לקטנה.

אלא שפתאום מגיע בחור צעיר ומתחיל לתלות ערסל בין העצים ממש לידינו.

הלו? יש חוק כזה בטיולי טבע, לא מתיישבים ליד אנשים שמצאו להם נקודה פרטית, בעיקר אם המקום כולו ריק. ככה זה.
אבל אין לי חשק לחנך את הבחור ואנחנו ממשיכים הלאה, אל ספוט יפה לא פחות.

אנחנו מתיישבים תחת עץ תאנה ענקי שענפיו נוגעים במים, חולצים נעליים ומכניסים את כפות הרגליים אל מי הנחל הקרירים.

מפה לשם כבר הגענו לאחר הצהריים המאוחרים ואני רוצה להספיק לראות את השקיעה מהמרפסת היפה בהררית.
אנחנו נפרדים מהנחל המשגע, ברור לכולנו שעוד נחזור לכאן.

הכנרת היא לא רק חופים לרחצה:

מורדות הגולן עדיין ירוקים באביב, עצי המנגו פורחים בגוון כתמתם רמז לצבע פרי המנגו שייוולד מהם.
והכנרת? אני לא זוכרת אותה מלאה כל כך.

העצים שפעם מלאו את החוף מכוסים במים, צמרותיהם מציצות ונעות ברוח, המראה מטריף.

יש חוף סודי שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב, לצערי כשלא הייתי מרוכזת, התחייבתי לחברה שהכירה לי אותו, שלא אפרסם את מיקומו בבלוג.
והבטחות צריך לקיים.
רמז: החוף נמצא באזור טבחה.

בכל אופן, מרוב שהוא סודי אנחנו כאן כמעט לבדנו.
אנחנו ועוד משפחה אחת.
העצים כאן צומחים בפראות, חלקם מלאים בפרחים.

הניתוק של המקום הופך אותו לסוג של שמורת טבע. אנחנו פוגשים בשפן סלע, חרדונים וציפורים ממינים שונים.
שני סרטנים קטנים מטיילים על החוף.
הם מגיבים אלינו בדרמטיות מוגזמת.
אחד מתהפך מרוב בהלה והשני קופא על מקומו, עושה את עצמו מת.
תרגעו, חמודים אני מנסה לדבר על לבם ומתרחקת ליתר ביטחון.
שני ההיסטריים מתארגנים מחדש ונמלטים על נפשם.

אנחנו צופים בדררות ירוקות יפייפיות (תוכי טרופי ירוק) שקוטפות פרחים אדומים מראש העץ.
עוקבים אחרי הקומראנים השחורים שצוללים עמוק למים, מחפשים אחר דגים.

יש כאן שפמנונים ענקיים ודג אמנון כסוף ששוחה על הצד.
מידי פעם הוא חולף בשחייה וחוזר כשרקצידו האחד מופנה כלפי מעלה ומנצנץ בשמש.
מה זה אומר כשדג שוחה על הצד? שואלת אותי מיקה.
אין לי מושג, אני עונה, אבל יש לי הרגשה שהוא לא ימשיך ככה עוד הרבה זמן.
מיקה מחפשת בגוגל ומקריאה: מה לעשות כשהדג שוחה על הצד? להגיד לו שלום.
אופס, כנראה צדקתי.

המים בכנרת קרים מידי לשחייה באביב, הנחלים שזורמים אליה קפואים.
מומלץ להביא סירה מתנפחת או סאפ כדי להנות מהמים בלי להירטב לחלוטין.
אנחנו הסתפקנו בטבילת רגליים.
כל כך יפה כאן שאין לי בעיה לשבת שעות ולבהות בטבע המרהיב.

לפעמים כדאי לזכור שהכנרת היא לא רק חופי רחצה, אלא עולם שלם של טבע ונופים ובית גידול מיוחד של בעלי חיים.

יש סביב הכנרת לא מעט חופים כאלה, חוף חוקוק הירוק בשעות הבוקר המוקדמות פנוי ויפיפה לא פחות. שווה להגיע מוקדם כי ב 11:00 כבר לא תצליחו להנות מרוב מתרחצים.
אני בטוחה שתמצאו את החוף האחד שלכם ומי יודע? אולי בעתיד החברה שלי תסכים שאחשוף לכם את המיקום. מבטיחה לעדכן.

כנסיית 12 השליחים על שפת ים כנרת:

בוויז: כנסית 12 השליחים
אחרי שעות של רביצה וצפייה במים, נפרדנו לשלום מהדג ששוחה על הצד,
פנינו מועדות אל אחד מהמקומות היפים בארץ.
ביקור בכנסיית 12 השליחים שליד כפר נחום הוא חובה. ממש ככה.
אי אפשר להסביר במילים את השלווה שאוחזת בך כשאת עוברת את השער ונכנסת אל הגנים.

הכנסייה נראית מבחוץ כמו ארמון מהאגדות, קירותיה לבנים בוהקים וכיפותיה ורודות.
כשהילדות היו קטנות אמרתי להן בצחוק שגרות כאן נסיכות.
שנים אחרי הבנתי שהן לקחו אותי ברצינות והאמינו לי. לא מומלץ.

מיד אחרי השער הענק הצבוע בטורקיז מקבלים את פנינו בנוצות פתוחות שני טווסים.
זה לא לכבודנו באופן אישי.
ככה הם מקבלים את פני כל המבקרים.

לכנסיה היוונית-אורתודוקסית 12 כיפות, כמספר השליחים לכבודם נבנתה.
היא מוקפת בגן משגע ובו עצי תות עתיקים, עצומי ממדים.
שדרת עמודים ופרגולה עטופה בשיחי גפן, מובילים אל הכנרת.

יש כאן שולחנות ענק המיועדים לתפילות אבל משמשים בעיקר משפחות לפיקניקים.
גם דייגים נחים לאורך השולחנות העצומים ועל שולחנות הפיקניק הפזורים בדשא.

הדשא אפשר לראות את השדות החקלאיים המדהימים המקיפים את מתחם הכנסייה.
אל הכנסייה עצמה רצוי להיכנס בלבוש צנוע או לפחות לכסות בבד את הכתפיים החשופות.
לא שמישהו יעיר לכם, אבל ככה, בשביל לכבד.

קירות ותקרות הכנסייה הקטנה מעוטרים בציורים צבעוניים שיצרו אמנים שהגיעו במיוחד מיוון.
הציורים מתארים את קורות חייו של ישו כשהנושא המרכזי הוא כמובן 12 השליחים.
על הקירות מצוירים גם סיפורי המקרא: עקדת יצחק, בת פרעה מושה את משה מהמים, משה מנפץ את לוחות הברית ועוד,
ככה שאם לא נוח לכם עם סיפורי הנצרות עם הילדים, אפשר להתמקד בציורים האחרים.
בנוסף תהינו מהוויטרז'ים היפים, אור השמש הנכנס דרכם צובע את הכנסייה בצבעים מרהיבים.
משתי הכיפות הגדולות משתלשלות נברשות ענק.

הררית – מסלול מעגלי קצר, סודי ומרתק:

להררית הקדשתי פוסט נפרד, אז אין צורך לחפור. בכל זאת חייבת לחלוק אתכם המלצה לטיול מעגלי קליל.
המלצה שבעיני שווה זהב.

ביקור ביישוב המיוחד הזה שווה מהרבה בחינות, אפילו רק כדי ליהנות מהנוף.
הר נטופה עליו ממוקמת הררית נמצא בקצה המזרחי של רכס הרי יודפת.
הוא גבוה יותר מיתר ההרים באזור ומתחתיו עמק ונוף פתוח עד להרי הגולן.
היתרון האסטרטגי הזה מעניק נקודות תצפית מטריפות.
בקצה המזרחי של הרחוב הראשי בהררית יש שער, לידו מחנים את הרכב.
בוויז: מבדד נטופה.
זה השער ממנו נצא אל טיול מעגלי קצר, סודי ומרתק.

מבדד נטופה:

אנחנו עוברים את השער המוביל אל היער וממשיכים בשביל הפונה שמאלה.
לאחר מטע הזיתים נכנס השביל אל תוך יער שנראה כאילו יצא מהאגדות
ביער הזה, מסתתרים בין העצים בתים קטנטנים בהם מתגוררות בבדידות מזהרת, הנזירות.
(חייבת לשכלל את הדימויים שלי, המוטיב של האגדות קצת חוזר על עצמו. אולי בגלל ההגדה של פסח?).

על העצים תלויים שלטי עץ מקסימים המובילים אל הכנסייה ששמה לאורת נטופה (מבדד נטופה).
בכנסייה הבנויה במערה ביקרנו כבר כמה פעמים. המקום הוא גולת הכותרת בהררית ובאזור משגב בכלל.
אבל הפעם, כנראה בגלל חג הפסחא ואולי בגלל סוף השבוע, זכינו לראות כאן אירוע מיוחד.

ביום שישי בשעה 18:00, בעודנו מטיילים ביער, אנחנו שומעים את פעמוני הכנסייה מצלצלים בעוצמה.
לאט לאט צצות מבין העצים נזירות לבושות בלבן, עטויות בגלימות צחורות.
הן ממהרות לרדת אל תוך הכנסייה שמעוטרת כעת בפרחי שדה יפיפיים ומחייכות אלינו בחיוך רחב.
הנזירות מתיישבות במקומותיהן ופוצחות בשירה.
כנראה בגלל האקוסטיקה המדהימה, קולן נשמע צלול, נעים ורם וממלא את היער בקסם.

גן יער:
לאחר היציאה מהכנסייה, ממשיכים ללכת בשביל לעומק היער ופונים שמאלה בעקבות שלט העץ המוביל להררית.

מימין לשביל נמצאת בקתה קטנה בה מתגוררת אחת הנזירות.
בהמשך השביל, משמאל נמצא מתחם עם מתקני עץ טבעיים (לא תעשייתיים).
זהו גן היער של ילדי הררית. לכאן הם מגיעים בבוקר, ללמוד ולהתפתח כשהטבע סביבם וחומרי היצירה שלהם הם מה שהטבע נתן.
כאן הם חווים ללא חציצה את עונות השנה המתחלפות, את ריח הפריחה, את השמש, הגשם והרוח.
לא יודעת מה איתכם, אותי זה מרגש.
ממשיכים בשביל ומגיעים אל השער ממנו מתחילים את המסלול.

תצפית נדירה מהררית:

ממש מולכם, במרחק 5 דקות הליכה, נקודת תצפית נדירה על הכנרת והרי הגולן.
מימינכם – נקודת תצפית יפה לא פחות על בקעת נטופה. מדובר במקומות מושלמים לפיקניק בשקיעה.
השמש אמנם שוקעת בצד השני אבל הצבעים האדומים צובעים את כל האזור.
מי שלא צפה לפחות פעם אחת בשקיעה מהררית, הפסיד בגדול.

זה הזמן לגשת אל הרכב, להוציא את המחצלת, לפרוש אותה בנקודת התצפית, לפתוח בקבוק יין ולהתרשם מהנוף שמולכם.
אני ממליצה להתחיל את הטיול בשעות אחר הצהריים ולסיים לקראת השקיעה בתצפית.
ההמלצה יפה כמובן גם לשעות הבוקר.
כל הטיול ביער, החל מהיציאה והחזרה לשער אורך כחצי שעה.
תוסיפו על זה את זמן הביקור בכנסיה, את העצירות להתפעלות מהנוף ומהצמחייה העשירה ואת העצירה לתצפיות.
בחיי, אפשר לבלות כאן יום שלם.
לאחרונה נפתח בהררית חזוא – קפה גלריה עם מרפסת משגעת מול הנוף, המציג עבודות של אמנים מקומיים.
קיבלתי המלצה ממקומית על מאפה קינמון מושלם. לצערי לא הספקנו להגיע. סיבה מצוינת לחזור בקרוב.

בכל המקומות בהם טיילנו, היינו כמעט לבד.
מסתבר שלא צפוף באתרי הטבע בחג הפסח כמו שנדמה, צריך רק למצוא את המקומות הנכונים.

אוהבים כנסיות? כנסו לפוסט על המנזר באבו גוש בו התארחתי שלושה ימים – כנסיית גברתנו של ארון הברית
חושבים על קמפינג בכנרת? כנסו לפוסט על קמפינג בכנרת עם ילדים
מחפשים עוד מסלולים נפלאים באזור? טיול נפלא למרגלות הר מירון – נחל גוש חלב

הפוסט טיולי מים בצפון – הגליל התחתון, הכנרת ואזור הר מירון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

לטייל בארץ בקיץ?

התקופה המשונה הזאת מציבה לנו אתגרים רבים, אחד מהם הוא למצוא מקום נעים לחופשה בארץ הצפופה שלנו, ושיהיה פנוי.
אם יש מקום לבלות בו בקיץ הישראלי הלוהט, אין ספק שזה אצבע הגליל השופע בנחלים קרירים.
ברור שאנחנו נוסעים.

מסתבר שזה האזור הכי מלא במים, אבל גם במטיילים.
המוסלמים והדרוזים סיימו בדיוק לחגוג את חג הקורבן (עיד אל-אדחא) והיהודים יצאו מבין המייצרים והגליל רבותי, מלא במטיילים ובמשפחות מרובות ילדים.
אז תתארו לעצמכם ותוסיפו עוד קצת.
בואו, אפילו בעלי הצימרים המומים מכמויות המטיילים השנה.

ואל תשכחו להזמין מראש מקום לשמורות הטבע, וכדאי לעשות את זה מספיק זמן מראש כי אין מקום.
בגלל שלא ידעתי איפה בדיוק נרצה להיות – הזמנתי מכל הבא ליד. אבטל כשנחליט אמרתי לעצמי.

שמורת טבע נחל שניר:

עד שהצימר יהיה מוכן נטייל קצת בנחל שניר.
זאת לא הפעם הראשונה שלנו כאן, זו אחת השמורות היפות בארץ ולפי תור המכוניות בכניסה – גם אחת הצפופות שיש.
אני מכינה את אישור ההזמנה כדי להראות לאיש בכניסה אבל הוא בכלל לא רוצה לראות.

אנחנו יוצאים מהאוטו הממוזג אל החום הגדול, מחלצים עצמות אחרי נסיעה של כמה שעות טובות.
יש בשמורה חמישה מסלולי טיול, הקצר ביותר אורך רבע שעה והוא מונגש ומתאים לילדים קטנטנים, הארוך ביותר – שעה וחצי והוא כולל מס' מקומות המצריכים הליכה על אבני בזלת רטובות וסולם יתדות קטן.
לא משהו מאתגר במיוחד.
לאוך המסלול צמחיה מטריפה ולגונות נפלאות לשכשוך.
ההתחלה של כול המסלולים זהה ואנחנו מחליטים לזרום ולבחור בדרך אם להמשיך או לקצר.

אלוהים, כמה אנשים. כמה רעש.
כולם זזים מצד לצד ויש את אלה שמתיישבים לנוח בדיוק על הסלע שצריך לשים עליו את הרגל כדי לא לדרוך במים? איזה עצבים.
כיאה למטיילים מנוסים אנחנו יודעים שאם נבחר את המסלול הארוך, סיכוי גדול שנמצא את עצמנו לבד.
כדי לא להיאבק בהמונים שרובצים על האבנים בתחילת המסלול, אנחנו מוותרים על טיול בנעליים יבשות ודורכים בתוך המים הקרירים והנעימים, מתרחקים במהירות מההמון.
כצפוי, אחרי זמן קצר אין זכר לאנשים.
רק אנחנו, הטבע, והלגונות הצוננות שיוצר הנחל.
אנחנו נכנסים אל הברכות הטבעיות, טובלים בהנאה במים הקרירים. כל כך יפה כאן.

הנחל היפיפה מתחיל בבקעת הלבנון, משם זורם לאורך 60 ק"מ, עד שהוא נשפך לירדן.
אני מחליטה לא לטייל יותר הקיץ בשמורות הטבע המסודרות ומבטלת את כל ההזמנות שעשיתי לשמורות בצפון.

בית הלל – החצבני:

ניקול מחכה לנו מחוץ לצימר עם עיניה הכחולות והחיוך הגדול.
היא מכניסה אותנו לצימר הכי נקי בעולם, הלוואי שהבית שלי היה נקי ככה.
קריר ונעים כאן, יש כל מה שצריך, הדלתות המשקופים בצבעי תכלת ולהכל ריח נעים של כביסה.

כבר 16:00 ועדיין לא אכלנו.
אנחנו בולעים את כל מה שהבאנו איתנו בשניות, ויוצאים לשתות קפה שחור עם הל, בחצר הקטנה עליה מצילים עצי זית.

לאזור כולו ולבית הלל בפרט יש ריח של תאנים.
אני משוגעת על הריח הזה שמתקשר אצלי לקיץ וחופש, ולטעם מתוק ולארץ זבת חלב ודבש.
ריח התאנים המופלא שולט גם בצפון יוון ובחצי האי פיליון – אין ספק שלחופש יש ריח של תאנים.
אתם יודעים שפרי התאנה שאנחנו אוכלים הוא התפרחת של העץ? פרחי התאנה כלואים בתוך הכדור דמוי הפרי.
אם תפתחו את התאנה ותסתכלו בתוכה, תראו את הפרחים פורחים פנימה.

נחל החצבני עובר בחצר האחורית של מושב בית הלל, הנחל זורם במרחק הליכה קצר מהבתים, צריך רק למצוא את הדרך להיכנס אליו.
אנחנו מתחילים ללכת בשביל הטיילת ומגיעים ללגונה גדולה. הנחל יוצר כאן עיקול גדול כך שהזרם המהיר טיפה מעט.
החוף מרופד בחלוקי נחל לבנים ובאמת אפשר היה לקרוא למקום גן עדן אלמלא צפיפות החבורות הרועשות, מנפנפי המנגלים, והלכלוך.

אנחנו ממשיכים דרך שביל הטיילת שעל שפת החצבני, דרך מחילות סופים יפיפיות ומגיעים לחוף רחב נוסף ששמו 'חוף ישראלי'.
יש כאן בוטקה של גזלן מחוברת לטרקטור, מוכרים כאן בירות וגלידות, מוסיקה מזרחית בפול ווליום וחבורות עם נרגילות מסביב.

אנחנו ממשיכים הלאה.
השביל משתנה. מימינו נחלות המושב על הפרדסים, מטעי הפקנים והרפתות ומשמאלה גדר גבוהה ומעבר לה זורם החצבני.
איך מגיעים אליו?

מרחוק מתקרבת אלינו שיירת אנשים על סגווי.
כעשר בנות חרדיות בגילאים שונים לבושות בבגדים ארוכים, כולל גרביונים מתחת לחצאיות.
בסוף השיירה איש מבוגר והבן היחיד רכובים על אופניים חשמליים בעלי שלושה גלגלים, לבושים בבגדים כבדים ובמעילים ארוכים שחורים.
כנראה מדובר במשפחה אחת גדולה. הגברים מסיטים את המבט.

סליחה, אתה יודע איך נכנסים לנחל, אני שואלת את המדריך שמוביל את השיירה.
הוא עוצר, יחד עם כל השיירה.
לא פשוט לעצור עם סגווי ככה שהבנות נוסעות במקום הלוך וחזור כדי לשמור על שיוויי משקל בעצירה.

תחזרו אחורה, יש שם גישה נוחה למים, הוא עונה.
אני מבינה שהוא מתכוון לחוף ישראלי עם החפלה הנרגילות והמוסיקה.
נראה לך? אני חושבת בלב ובקול רם אומרת:
פחות מתאים לנו שם. מעדיפים מקום שקט.
המדריך מחייך בהבנה.
תמשיכו עם השביל הוא אומר, אחרי הספסל האדום, מול מטע הפקאן תמצאו פתח קטן בגדר ומשם תוכלו לרדת לנחל.
תודה, אני מספיקה להגיד לפני שכל החבורה נעלמת מעיננו.

אנחנו מוצאים את הפתח המדובר, זו לא כניסה מסודרת, ברור שמישהו חתך כאן את הגדר עם קאטר או איך שקוראים למספריים האלה שחותכות ברזל.
לא פשוט להזדחל מהפתח הצר, אחד צריך להחזיק בכוח את הגדר כדי שהאחרים לא יפצעו ומכאן הירידה למים מאוד תלולה ואין משטח שאפשר לשבת עליו בנוחות.

אבל כל זה מתגמד כי אנחנו כאן לבדינו מוקפים בעצי דולב ותאנה שמצילים על הנחל, מראש העצים המוני תוכי דררה ירוקים קוראים אחד לשני, והמים קפואים ושוצפים בעוצמה שאם את לרגע עוזבת את הקרקע תמצאי את עצמך נסחפת עד לכנרת.
צריך בעיקר לשמור על הקטנה שהיא קלה כמו עלה והמים מנסים לקחת אותה איתם והיא במקום להילחם בהם מתפוצצת מצחוק ומאושרת עד השמים.
לרגע אני רואה סרטן קטן וחמוד נסחף בזרם, מנסה לשווא תפוס משהו עם הצבתות שלו ונעלם.
זוג על אבובים שט במהירות ועובר אותנו, איך הם יעצרו בסוף?

לאחר זמן מה הרגליים מתעייפות מהמאבק בזרם והקטנה מתחילה לרעוד מהקור. אנחנו יוצאים מהנחל אל תוך תחילתה של השקיעה.
השמש צובעת את הרי הגולן באלפי גוונים של כתום.
אנחנו מחליטים לעלות לגולן, להשקיף על כל היופי הזה שנקרה עמק החולה, מלמעלה.

דרך ציר הנפט:

אני אוהבת את רמת הגולן. למה? כי היא פראית, עקשנית ויש לה מצבי רוח.
הרי רמת הגולן נצבעים בשקיעה בגוני כתום – ורוד משגעים.
הכבישים העולים אל הרמה צרים, כמו פעם כשהיינו ילדים וכבישים מרובי מסלולים היו רק באמריקה.
מצידי הכביש שדות תירס, כרמי זיתים ועדרי פרות רועות. מידי פעם הכביש חוצה שדרת אקליפטוסים.

קצת אחרי השלט למעיינות הבניאס אני רואה פניה ימינה אל כביש צדדי המסומנת על ידי שלט קטן: כביש ציר הנפט.
ככה שלגמרי במקרה אנחנו מוצאים את עצמנו על כביש אספלט ישן וסדוק, רוחבו בקושי מספיק לרכב אחד.
הכביש השומם נמתח עד מעבר לאופק, הנוף קסום ופראי. אפשר לראות מכאן את עמק החולה, את ישובי אצבע הגליל ונדמה לי שאת כפרי דרום לבנון, את הר דוב, את קלעת נמרוד, את החרמון.

כמה קשה היה לחיות כאן כשהסורים ישבו בגולן, ממש מעל עמק החולה ואצבע הגליל ומעל הכנרת? מכאן רואים בבירור את המציאות הביטחונית המורכבת.
אנחנו נוסעים לאט, מתפעלים מהנוף ומצבעי השמש השוקעת ולא שיש ברירה – הכביש מלא בעליות ובירידות וכשהעלייה בזוית חדה אי אפשר לראות אם רכב בא ממול.
אבל אין אף רכב ממול. אנחנו כבר חצי שעה כאן, לבדנו.

מרגיש כאילו אנחנו בארץ רחוקה ואחרת, אולי בסוונות של אפריקה או בערבות מונגוליה. כל כך יפה כאן וכל כך שקט.
כבר כמעט חושך וצריך לחזור. אני מבטיחה לעצמי לשוב לכאן בקרוב ולהמשיך עם הכביש הלאה.

בדרך חזרה לצימר אני קוראת על דרך ציר הנפט. מסתבר שהכביש שנסלל לאורך צינור הנפט נמצא בבעלות פרטית אמריקאית.
הוא מתחיל בערב הסעודית ומסתיים בנמל צידון שבלבנון, רק 45 ק"מ ממנו עוברים אצלנו, ברמת הגולן.

מסתבר שבתחילה ישראל אפשרה למדינות ערב להשתמש בצינור, ונפט עבר בו עד לאמצע שנות השבעים.
בשנת 1969 חדרו מחבלים מלבנון ופוצצו את הצינור ליד הכפר ר'ג'ר.
אש פרצה בשדות ואיימה על ישובי הגולן, כמות עצומה של נפט זרמה דרך הבניאס והירדן עד לכנרת.
לאחר מספר חודשים עלה בטעות טרקטור על הצינור ונפט זרם לתוך קיבוץ שמיר.
כדי למנוע פיגועים וטעויות נוספות הוקמה גדר גבוהה לאורכו של הצינור ולאחר מכן הוחלט לאסור את הזרמת הנפט וכיום מזרימים בו מים מהקידוחים למאגרי המים בגולן.

הגדר הגבוהה שהוקמה לאורך הצינור חצתה את רמת הגולן ופגעה בחופש התנועה של חיות הבר.
כדי לפתור את הבעיה הוסרו בשנת 2015 חלק מהגדרות, לשמחת החיות.

אנחנו יושבים בחצר הצימר שלנו עם בעלת הצימר ניקול, מחסלים ביחד בקבוק יין מעולה שהבאתי מתל אביב וכבר הספיק להתקרר.
ניקול מספרת לנו על ההסתגלות לחיים במושב ועל הגעגועים לתל אביב.
הלוואי ויכולנו לשלב בין האהבה לתל אביב ובתי קפה לפרדסים, שדות ונחלים.

מרחק כמה דקות נסיעה מבית הלל נמצאים טיולי מים נפלאים! כל הפרטים בקישור המצורף – עין תינה ונחל בניאס תחתון 
הנה תמונה מהזולה שלנו בבניאס, אם זה לא שווה טיול אז מה כן?:

המלצות נוספות לטיולים נהדרים – טיולים בצפון הארץ
אוהבים טיולי מים – המלצות לטיולי מים בצפון
המלצה חמה: הצימר של ניקול. בסיס מעולה לטיולים באזור במחיר הוגן – אוליב צימר ישראלי 

הפוסט טיול מים נפלא בצפון – חופשה משפחתית בבית הלל הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אחרי שחרשנו את אזור יודפת, משגב שבגליל התחתון ממשיכה להפתיע ומפגישה אותנו עם ישובים קטנים ומיוחדים הנמצאים בתוך גלויה.

בפוסט נתמקד באזור הררית.
ניסע על אחד מהכבישים היפים בארץ, נבקר בכנסיה חבויה ביער ובבית בד באבטליון.
נרד אל בקעת בית נטופה המרהיבה ונחצה את התעלה הפתוחה של המוביל הארצי.
נסיים בשקיעה בטיילת הר שכניה, מול נוף מטורף.

כביש 7955 – מיודפת להררית:

ללא ספק, מדובר באחד הכבישים היפים בארץ.

במשך שבוע נסענו עליו כמה פעמים ביום, נפעמים מהנופים הנשקפים ממנו הנראים בכל פעם קצת אחרת, בזכות האור המשתנה ומזג האויר הדרמטי.

כשפננו להררית וגבנו ליודפת, משמאל לכביש נפרשת במלוא הדרה בקעת סכנין ומעבר לה הרי הגליל.
מימין לכביש בקעת בית נטופה הפורייה, מלאה בשדות ירוקים ותעלת המוביל הארצי הפתוחה חוצה אותה, נוצצת בצבע טורקיז יפיפה.
משני צידי הכביש כרמי זיתים רבים ובין העצים רועות להן פרות חביבות.

את הנסיעה כאן מומלץ לעשות בזהירות. הכביש צר ואין שוליים. יצא לנו לנסוע כאן בערפל כבד מאוד וגם בתוך שבר ענן מטורף. תמיד יפה כאן כל כך.

הכביש הזה הוא אחד מגולות הכותרת של הטיול במשגב.

אבטליון:

שמן הזית שהבאנו איתנו מתל אביב נגמר. ברור שבאזור שמלא בכרמי זיתים מכל עבר, חייב להיות בית בד איכותי.
אני נזכרת שבכניסה לישוב אבטליון, ראיתי שלט עליו כתוב בית בד.

אבטליון, ישוב קהילתי קטן ליד הררית הוקם במסגרת תוכנית המצפים, במטרה לייהד את הגליל.
יש מכאן נוף משגע אל בקעת בית נטופה מצד אחד ואל כרמי זיתים והכפר עראבה מהצד השני.

השער ליישוב סגור.
אני מתקשרת למספר שמופיע על השלט. איש העונה לשם פרץ פותח לנו את השער ואנחנו נוסעים אל בית הבד כשסביבנו אינספור עצי זיתים.
בית הבד היפה שנמצא בשולי הישוב, הוא למעשה התיישבות בודדים נפרדת.
מוסקים כאן זן אחד בלבד – הזן הסורי.
אפשר למצוא כאן גם מוצרים אחרים על טהרת שמן הזית: סבונים, קרמים וכמובן זיתים כבושים.

מבנה האבן הגדול מכיל חנות, מסעדה ואת בית הבד בו מיוצר שמן הזית.
בחצר היפה שולחנות עץ תחת סוכת גפנים ובמה קטנה.
פרץ מספר שבימים כתיקונם המקום שוקק חיים ועל הבמה מתארחים מופעים מוסיקליים.

אבל עכשיו בגלל הסגר אנחנו כאן לבדנו.
אנחנו קונים פח שמן זית סורי משובח של 5 ל' ופרץ מצייד אותנו בבקבוק זכוכית ריק כדי להקל על השימוש בימים שאנחנו כאן במשגב.

הררית:

אנחנו מגיעים להררית.
תוך כמה דקות אני מתאהבת במקום ומכריזה: אני נשארת כאן לתמיד.

בני משפחתי כבר מכירים את האמירה הזאת והפסיקו מזמן להתרגש.
ככה אמרתי כשהגענו לכפר יווני קטן בחבל מאני שבפלופונס ביוון,
ככה גם בכפר קטן באיים האזוריים, עמוק בתוך האוקיינוס האטלנטי.
תכלס, זה קרה לי גם במצפה רמון.
בינתיים אנחנו גרים בתל אביב.

אנחנו מטיילים לנו בין הרחובות השקטים. רחובות? בואו, יש כאן ארבעה כאלה.

משני עברי הכביש בתים פרטיים בנויים בפשטות ובאסתטיקה מרגיעה.
הצמחייה טבעית, עשירה וצפופה וחלק מהבתים ממש מסתתרים בתוכה.

אנחנו פוגשים אנשים, כל מפגש מתחיל בחיוך גדול ובברכת שלום.
בחיי, רק בשביל השלום המתוק הזה אני מוכנה לחזור לשם ברגע זה ולנסוע שעתיים בגשם.
ואם מישהו שם מוכן לתת לי חיבוק, אז בכלל.

ארבע פעמים ביקרנו כאן במהלך השבוע ובכל פעם גילינו משהו אחר:
נקודת תצפית נוספת, שביל מקסים, בית עץ פיני, כלבים חמודים ואנשים חייכניים בכובעי צמר. ושמאיה עברה לגור כאן.

חברתי המוכשרת מאיה, מגלה דרך הפייסבוק שאנחנו מסתובבים במשגב ומזמינה אותנו לקפה בביתה שבהררית.

הבית של מאיה משקיף על הכפר דיר חנה ועל הרי הגליל ובחיי, הוא אחד הבתים הנעימים ביותר שיצא לי להיות בהם.

בקצה המדרגות המובילות לבית יש פטיו ובו ברכת דגים אקולוגית. מזג האויר סוער מאוד אבל הבית חמים כל כך.
אנחנו מוסיפים את נעלינו לערמת הנעליים שבכניסה ודורכים על הרצפה החמה והנעימה.

אין כמו חימום רצפתי.
בזמן שאנחנו מסיירים בבית ומפיקים קריאות התפעלות,
מאיה מוציאה מהתנור עוגת גזר נהדרת וריחנית.

אנחנו יושבים מסביב לשולחן האוכל ומאיה מספרת לנו שבמהלך הסגר הראשון הם עשו סאבלט בהררית והאריכו והאריכו.
בסיום הסגר החליטו להישאר כאן, בינתיים לתמיד.
בזמן שאנחנו מקשיבים לה, אנחנו רואים דרך החלונות הגדולים את ילדי השכנים מוציאים ארנבות לטיול בסלסלת קש.

אתם מבינים למה גם אני מוכנה לעבור לגור כאן ומיד?

אנחנו נפרדים ממאיה ומהילדים המקסימים שלה, לא לפני שהיא אורזת לנו רוקט ריחני, סלרי ושומר שקטפה מגינת הירק שבחצר האחורית.

מבדד (לאורת) נטופה:

ביער הצמוד להררית נמצאת כנסייה קטנטנה שאסור בשום פנים ואופן לפספס.

בקצה הרחוב הראשי של הררית, ממש בקצה הצפון מזרחי של הישוב ישנו שער ברזל ומאחוריו – גן עדן.
כדי להקל עליכם למצוא אותו, שימו בוויז: לאקשמי (סוויטות נופש). זה המקום להשאיר את הרכב.
בהמשך הכביש ממש מולכם נמצא שער יציאה מהישוב.
לפני השער שלט עם מפה המתאר את שביל סובב הררית ואת הדרך למבדד.

כדי להגיע אל המבדד שעל פסגת הר נטופה, אנחנו יוצאים  מהשער ופונים שמאלה, אבל לפני כן, חובה להגיע אל פינת תצפית עוצרת נשימה הנמצאת בסופו של השדה, ממש ממול.

אנחנו עומדים משתאים מול הנוף.

מימיננו פרושה בקעת בית נטופה ותעלת המוביל הארצי הפתוחה החוצה אותה, כמו נהר בארץ רחוקה.
מולנו הכפר עילבון והישובים הקטנים מסד וכפר זיתים, ואחריהם מתנשא מצוק הארבל המרשים וקצת לפני קו האופק – הכנרת.

קולו של המואזין יוצא מהכפר עילבון, חוצה את העמק והשדות ועוטף אותנו.
היש יותר נעים מזה?
אנחנו ממתינים עד שקולו נעלם ואז אוכלים תפוז מתוק במיוחד שקנינו אצל הירקן בכפר כאוכב אבו אל – היג'א, וממשיכים בדרכנו אל המבדד.

כדי להגיע למבדד צריך לחלוף על פני כרם הזיתים היפיפה ולהמשיך בשביל אל תוך היער. אל דאגה, השביל מסומן בשלטי עץ קטנטנים שנראים כאילו פיות השאירו אותם עבורנו.

מה זה מבדד?
תרגום לעברית מיוונית עתיקה למלה לאורה.

הכוונה לצורת חיים נזירית הכוללת התבודדות והתכנסות בימי שבת וראשון בלבד, לצורך תפילה משותפת, ארוחה ושיחות.
צורת הנזירות הזאת מתקיימת כיום בלאורת נטופה, השייכת לזרם היווני-קתולי.

את הלאורה הקימו בשנת 1967 שלושה נזירים שהתגוררו באוהלים ועם הזמן בנו במקומם בקתות עץ.
כיום גרות בבקתות נזירות ממסדר אחיות בית לחם, שהן חלק ממסדר האחיות ממנזר בית ג'מאל שבעמק האלה. מנזר בית ג'מאל הוא אחר מהמנזרים האהובים עלי. ממליצה מאוד לבקר שם, בעיקר בחורף הזמן פריחת השקדיות, אבל זה לפוסט אחר.

נחזור למבדד נטופה. הנזירות מתכנסות בכנסיה החצובה בסלע וגם בחצר החנות, שם ראינו מעגל כסאות תחת העצים ביער.

החנות נמצאת במבנה הראשון מצד ימין. כאן מוכרות הנזירות כלי קרמיקה וריבות מעשה ידיהן.
החנות סגורה בגלל הקורונה ולכן לא נכנסנו, אבל אם הכלים כאן זהים לאלה שנמכרים במנזר בית ג'אמל, מדובר בכלים מדהימים.

נזירה יוצאת משער העץ הקטן שליד החנות. היא צועדת במהירות על השביל המוליך ליער.

הלו, אני מברכת אותה באנגלית.

שלום, היא עונה לי בעברית ומחייכת חיוך רחב, אבל לא עוצרת. היא ממשיכה בהליכה מהירה ונעלמת מעבר לגדר שבהמשך הדרך.

איך פספסתי הזדמנות לדבר איתה?

אני הולכת בעקבותיה. אולי תהיה לי הזדמנות נוספת לפגוש בה, יש לי כל כך הרבה שאלות.

השער הקטן שבגדר פתוח ואני נכנסת ומתקדמת לאורך השביל הצר. עכשיו אני ממש בשטח המגורים של המנזר.
בתוך היער אני רואה כמה בקתות, שביל מסומן באבנים וצלבים מעץ. מאוד יפה כאן.

מהמקום בו אני עומדת אפשר לראות את הרי הגליל העליון ואת בתי הכפר דיר חנא שבמורד ההר. יש מכאן שביל הליכה מסומן עד לכפר, אבל צריך רכב נוסף שיחכה למטה. למי שמעוניין ממליצה לקרוא על המסלול הזה, בטוח נחזור לעשות אותו בעתיד.

קולות ניסור ודפיקות פטיש מעירות אותי ממחשבותיי. הקולות מגיעים מאחת הבקתות. אולי הנזירה עוסקת בעבודת נגרות? אני מחליטה לוותר ולא לפגוע בפרטיות של הנזירות וממשיכה הלאה.

אנחנו חוזרים מעט אחורה בשביל, שם ראינו שלט עץ קטן המראה את הדרך לכנסיה.

בהמשך השביל מתגלה כנסיה קטנטנה, ומעליה מגדל פעמון פצפון. הכל כאן מיניאטורי במונחים של כנסיות.

לשמחתנו הכנסייה פתוחה ואנחנו יורדים במדרגות אל עומק המערה/כנסייה. מעלינו חלון ויטראז' יפיפה בצורת מגן דוד. למטה חלל קטן, בימת מזבח מוגבהת, עליה מזבח עשוי מאבן ומעליו מרחפת ציפור מגולפת בעץ. מול הבמה כמה כסאות עץ. פסלים בודדים. שיא הפשטות.

אנחנו בבטן האדמה הקרירה. כל כך נעים כאן, שאנחנו מאריכים את משך הביקור. מתקשים לצאת חזרה אל המציאות. עכשיו אנחנו בהפסקה, בעולם מקביל.

בסופו של דבר אנחנו נאלצים לצאת חזרה אל היער.
בזמן שהיינו למטה, התכסו השמים בעננים ונראה שהגשם תכף יתחיל לרדת.

אנחנו מוותרים על המשך הטיול ביער היפיפה. מקווים לחזור לכאן בימים הקרובים.

הטיול כאן הוא חובה. מדובר במקום מלא בשאר רוח. גם מי שלא חובב כנסיות ימצא כאן מסלול הליכה משגע, צמחיה עשירה, עדר פרות רועות בטבע ונוף מטריף.

בקעת בית נטופה:

כדי להגיע אל בקעת בית נטופה, נסענו על כביש 7955 מיודפת לכיוון אבטליון ופנינו ימינה בצומת עראבה.

הכביש המפותל יורד מרכס הרי יודפת עד לבקעת בית נטופה.

כדאי לנסוע כאן בזהירות. הכביש צר וחלק מהמשתמשים בו לא מאוד זהירים.
הנוף מכאן משגע, אבל אין נקודות תצפית מסודרות לעצירה.

הכביש ממשיך אל תוך הבקעה ואנחנו עולים על גשר משובש כדי לחצות את תעלת המוביל הארצי הפתוחה, לצידה השני.
התעלה מובילה את המים אל מאגרי אשכול בדרומה של הבקעה ומשם בצינור סגור אל מרכז הארץ.

אנחנו עוברים את הגשר ומוצאים את עצנו ממש בלב הבקעה.
משני צידי דרך העפר שדות מעובדים של חיטה וחימצה (חומוס), כרמי זיתים ושלווה אין סופית.

אפשר לחצות בדרך הזאת את כל הבקעה, דרך הכפרים הבדואים רומאנה ורומת היב, עד לחיבור לכביש 77.

בקעת בית נטופה סובלת בצידה המזרחי מבעיית ניקוז מים, כיוון שהקרקע שלה אינה מחלחלת. למעשה, הבקעה היא הביצה האחרונה שטרם יובשה בארץ ומהווה בית גידול ייחודי לבעלי חיים וצמחים.

כמעט בכל חורף הופכים שטחים נרחבים בבקעה הסגורה בין רכסי ההרים לאגם מרשים. מסיבה זאת מרכז הבקעה בחלקה המזרחי, אינו מיושב.

מספרים שבחורפים גשומים במיוחד אפשר לשוט כאן בקיאק.

שטחי הבקעה מנוצלים לגידולים חקלאיים בשיטה מסורתית, ללא מגע של כלים מכאניים כבדים, על ידי תושבי הכפרים הבדואים שבאזור. אדמות הבקעה הן בבעלות פרטית ועוברות בירושה. עם השנים חולקו השטחים הגדולים לשטחים חקלאיים ארוכים וצרים, כדי שיספיקו לכל היורשים. המראה המתקבל מיוחד וצבעוני מאוד.

משני צידי הכביש אנחנו רואים מבנים ארעיים של בסטות.
בקיץ מתקיים כאן שוק חקלאי פתוח ואפשר לקנות אבטיחים מתוקים מלאים בגרעינים שחורים כמו פעם, מלונים טעימים במיוחד וירקות טריים בלאדי.

אנחנו עוצרים מידי פעם על כביש העפר, מביטים בשלוליות, בשדות ובציפורים הרבות שעפות מעל הבקעה. התחושה של מקום מפעם, בו עצר הזמן. כמה יפה כאן.

טיילת הר שכניה:

על פסגת רכס הר שכניה, בחלקו המערבי של רכס הרי יודפת, הקימו שביל טיילת סלול ומונגש.

השביל מלווה את כביש 7933 המקשר בין שלושת הישובים קורנית, שכניה ומנוף, הקרובים זה לזה.

לאורך השביל צמחיה טבעית וריח צמחי הרוזמרין עוטף את הכל. אבל גולת הכותרת של המקום היא הנוף המרהיב הנשקף מכל עבר. אפשר לראות מכאן את הרי הגליל המערבי, את הר עצמון, את הרי נצרת, את ראש הנקרה ואת מפרץ חיפה.

סמוך לשעת השקיעה אפשר לפגוש על השביל תושבים משלושת הישובים הסמוכים במהלך טיול בין ערביים עם הכלב, בזוג או עם חברים.

את הטיול על השביל אפשר להתחיל ליד הישוב שכניה או ליד הישוב מנוף או בכל מקום שתבחרו להחנות את רכבכם.
אנחנו אהבנו את התצפית הנהדרת על מפרץ חיפה בשעת השקיעה, מול הישוב שכניה.

מחפשים טיולי מים נהדרים באזור הררית? תוכלו למצוא המלצות בפוסט טיולי מים בצפון
רוצים לדעת עוד על אזור משגב? רעבים? מידע מקיף והמלצות על מסלולי טיול וקולינריה משובחת תוכלו למצוא בפוסט על יודפת  

הפוסט הררית – הגליל התחתון במלוא הדרו הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אני חייבת לצאת מהעיר לשבוע, סימסתי לחברי גדי שעזב עם משפחתו את תל אביב לפני כמה שנים וגר בישוב רקפת שבמשגב. זה נחשב חלופת דיור ולכן חוקי במהלך הסגר. אולי מישהו שאתה מכיר רוצה לסבלט בית?

פחות מחצי שעה אחר כך כבר הזמנו סבלט לשבוע בבית פרטי ענק, בישוב רקפת שליד יודפת. מרחק 3 בתים מביתו עוצר הנשימה של גדי.

כי ככה זה בישובים הקהילתיים הקטנים. יש להם קבוצת וואטסאפ, האויר צלול והקארמה טובה.

ארזנו חצי בית, כי שתי המתבגרות לא יודעות להחליט מה ללבוש ולכי תריבי על בגדים עם ילדות בגיל ההתבגרות.

אז לא, אין צורך בגופיות קיץ קטנות וחולצות בטן באמצע ינואר בגליל וחבל על הד"ר מרטינס כי הן התמלאו בבוץ. כן צריך אלף טרנינגים, סווטשרטים, כובעי צמר וגרבים עבות.

רקפת – הישוב המרכזי במשגב:

רקפת הוא ישוב קטן ומקסים הבנוי על שתי גבעות, במרכז ישובי משגב, שבגליל התחתון. הוא ממוקם סמוך לכביש הראשי והנגישות ממנו נוחה ולכן הוא מהווה "מרכז" עבור ישובי משגב. צמוד לרקפת אפשר למצוא את מתחם בתי הספר, המועצה האזורית, יש כאן קופת חולים ואפילו רופא שיניים.

בישוב כמה נקודות יפות לצפות בנוף. נעימה במיוחד נקודת התצפית הנקראת בפי המקומיים – הגבעה המערבית. בצומת הרחובות אלה ודולב תמצאו סלע גדול אליו מחוברים מוטות עץ היוצרים סולם. אם תטפסו על הסולם ותלכו עם השביל לכיוון מערב, תגיעו למשטח עץ עם שולחן וכסאות. מכאן ישנה נקודת תצפית טובה עד לים. מומלץ כמובן לפתוח פק"ל קפה ולצפות בשקיעה המרהיבה.

גולת הכותרת בישוב היא ללא ספק הצרכניה של רפי, שנקראת בפי תושבי המקום בקיצור, רפי. כולם כאן בדרך לרפי, אחרי קניות ברפי, או בין לבין.

רפי כבר מזמן חרג מהיותו צרכניה ומהווה מקום בילוי ומפגש קהילתי.

תוך יום הפכנו למקומיים וכשלא מצאתי משהו טוב יותר לעשות בערב, שמעתי את עצמי אומרת, שנלך לרפי?  כן כן. יש מקומות בהם קניית כרובית ב 21:00 היא בילוי.

איך זה מרגיש לגור שבוע בבית פרטי בגודל 200 מ"ר שבחצרו גדלים עצי רימון, פומלה ולימון? איך זה מרגיש כשמכל אחד מהחלונות העצומים נשקף נוף ירוק? מרגיש נפלא, טוב ששאלתם.

ככה הפכה רקפת לבסיס הטיולים שלנו בישובי משגב. ובזכות הסגר לא יצאנו מהאזור והגענו למקומות שאפילו המקומיים לא רואים כאן בכל יום.

וכמו שאוהבי יוון יעידו שלכל אי אופי משלו, תושבי משגב אומרים שכל ישוב כאן שונה לחלוטין מחברו. האמת? יש בזה משהו.

בואכה יודפת:

יודפת – מושב שיתופי שלחלק גדול מתושביו גישת חיים אנטרופוסופית. ביודפת נמצא בית הספר האנטרופוסופי עודד, הבנוי ממבנים נמוכים המשתלבים בנוף ומשקיפים על תל יודפת והר השאבי.

יודפת היא מרכז תיירותי באזור. ויש בה כמה מקומות נפלאים לבקר בהם ובראשם בואכה יודפת: מרכז קניות או קניון פתוח המשקיף אל נוף יפיפה. מרכז קניות זה הכי לא אנחנו, אבל יש כאן כמה חנויות שפשוט אסור לוותר עליהן.

למשל, חנות גבינות העיזים חלב עם הרוח, בה נמכרות גבינות אורגניות הנעשות באופן מסורתי בחוות העיזים שנמצאת על הר השאבי שממול. את הגבינות המופלאות אפשר בימים אלה לרכוש רק בחנות שבבואכה יודפת. מומלצות במיוחד: גבינת העיזים העטופה בפחם וזאת העטופה בזעפרן. אבל אין כאן נפילות, כולן נהדרות. כשאנחנו ביקרנו כאן לא היתה גלידה. בהסתמך על הבעת פניהם המאוכזבת של שלושת הילדים המקומיים המתולתלים במגפי הגומי שביקשו גלידה ושמעו שאין, הגלידה כנראה מופלאה. הם נראו מאוכזבים עד שורשי התלתלים ועיניו של אחד מהם התמלאו בדמעות.

אל דאגה, שנייה אח"כ ראיתי אותם זוללים חלבה משובחת ועוגת פנפורטה, על שולחן העץ מחוץ למעדנייה הנהדרת טוטסי.

כמה מילים על העוגה האיטלקית פנפורטה, כי אי אפשר להמשיך כאילו לא הטלתי כאן פצצה (פצצת קלוריות זה בטוח) – מוצאה של הפנפורטה בטוסקנה והיא משהו אלוהי, בין עוגה לממתק. אפשר להגיד שהיא דומה לעוגת שוקולד פאדג' דחוסה וכבדה ושבתוכה אגוזים, שקדים ופרות יבשים, קליפות הדרים מסוכרות, קקאו ותבלינים כמו קינמון, ג'ינג'ר, צ'ילי ואגוז מוסקט.

לא טעמתי את הפנפורטה של טוטסי מכיוון שהמעדניה עטירת גלוטן. מאותה הסיבה נאלצנו לוותר על הכריכים המדהימים, הממתקים והעוגות בעבודת יד, הממרחים, הבשרים והגבינות. אבל תסמכו עלי, אני יודעת לזהות אוכל משובח. בזמן שהעיניים שלנו אכלו, הפה הסתפק בקפה משובח.

הולך בתל – חנות עם כל מיני דברים יפים, כמו צעצועי ילדים וגרביים. אנחנו התמקדנו בחצי החנות שמציע כמות אדירה של יין מקומי ומיובא. יש כאן שפע של אופציות והמחירים סבירים.

יש כאן עוד חנויות יפות ומצוינות לא פחות, חלקן היו סגורות כי קורונה ובשאר לא עצרתי.

הצרכניה ביודפת – הו, זו אחת הצרכניות המדהימות שנתקלתי בהן, אם לא ה. מתקיים כאן לא פחות מקסם.

לתוך חלל צר וקטן נדחסים בסדר מופתי אין ספור מוצרים. החל ממברשות שיניים ועד לקלחי תירס טרי ואורגני. למעשה, אין כאן מוצר שלא תמצא והכל מסודר באופן אסתטי ונעים. אפשר לחיות חיים שלמים בצרכניה ביודפת.

בגלל הצפיפות, המעברים בין המדפים ברוחב של אדם אחד. כלומר, מאתגר מאוד לעקוף.

באחד מביקורנו (הרבים) בצרכניה, השארתי את רונן ליד מקרר הגבינות "הרגילות" וחזרתי אחורה למקרר גבינות העיזים והבאפלו המיוחדות שבמעבר השני.

בעודי שקועה בגבינות, ברגע קטן של חוסר תשומת לב, עקפה אותי אישה מבוגרת הנעזרת בהליכון.

האישה חיפשה סילאן ללא סוכר בבקבוק לחיץ.

איך אני יודעת? כי בניסיון לשחרר את הפקק שנוצר אחריה, ניסו כל הקונים והעובדים בצרכניה לחפש את הסילאן האבוד.
כל אחד מאיתנו חיפש סביב הס"מ עליו הוא עמד.
טרגדיה. נמצא סילאן ללא סוכר, אבל לא בבקבוק לחיץ!

לרגעים נדמה היה שלעולם לא אשוב להיפגש עם רונן שנמצא במעבר השני. לאחר זמן שהרגיש כמו נצח ותוך מחאה רמה, נאותה האישה להתפשר ולקנות מייפל טבעי במקום הסילאן החסר.

כשסוף סוף הגיע התור שלנו לחשבון בקופה היחידה, הסתבר שכל החשבון שנעשה לאיש שלפנינו נמחק.
הו, אז נאלץ האיש להוציא משתי שקיות הבד הרב פעמיות הענקיות את כל המוצרים שכבר התערבבו ולהפריד אותם לשקילה חוזרת. פה שני בצלים, שם ארבעה מלפפונים, אה הינה עוד בצל. אבל זה כבר לסיפור אחר.

המלצתי: למרות כל אלה ואולי בגלל, לא לוותר על הצרכניה המיוחדת שביודפת שכאילו יצאה הישר מכפר קטן בצפון יוון.

מיודפת יוצאים כמה ממסלולי הטיול היפים באזור משגב ואין שום סיבה שנוותר עליהם ונסתפק באוכל, טעים ככל שיהיה.

תל יודפת:

בוויז – תל יודפת. נכנסים לכביש הגישה ליודפת, לפני הכניסה לישוב, פונים שמאלה לפי שלט ברור ונוסעים עם הכביש במגמת ירידה, עד לחניה מסודרת למרגלות התל. למרות שמדובר בגן לאומי מסודר (ללא תשלום), שבחלקו עובר שביל מונגש סלול, התחושה של טבע פראי נשמרת.

כבר מהחניה ניתן להבחין בהרים הגבוהים שסביב, בטרסות, בשדות הקטנים, בעדר העיזים הרועה על צלע ההר. השקט כאן צלול. מלבד ציוץ ציפורים ומשב הרוח בעלים, לא שומעים דבר. והרוח כאן חזקה כי התל חשוף לשמש ולרוחות, מומלץ להביא בחורף בגדים חמים כי קר כאן מאוד.

שלושה מסלולי הליכה לתל יוצאים מהחניה ומעניקים שלוש אופציות: המסלול האדום הקצר מונגש ואורכו כרבע שעה, המסלול הבינוני הירוק כשעה והמסלול השחור כשעה וחצי. ואפשר כמובן לטייל כמונו בהפרעת קשב, ללא סדר הגיוני ומחוץ למסלולים המסומנים. המסלולים המסודרים מובילים את המטייל בין תחנות שונות המלוות בשלטים עם הסברים על ההיסטוריה המרתקת של הישוב היהודי הקדום יודפת ועל המצור הרומאי האכזרי שבסופו של דבר הכניע את המורדים היהודים לאחר 47 ימי מצור. כאן נפל בשבי יוסף בן מתיתיהו שפיקד על הקרבות, המוכר גם בשמו הרומאי כיוספוס פלביוס, היסטוריון חשוב שכתב את מלחמות היהודים. ישנם קוים דומים בין המאבק על יודפת והמאבק על מצדה. הרשת מלאה בחומר ובהסברים ואין צורך שאכביר במילים. הטיול בתל מתאים מאוד גם לילדים קטנים שלבטח ימצאו עניין באלמנטים התקופתיים המוצבים על ההר לצורך המחשה, כמו אייל הניגוח, הכידונים והמגנים.

היופי של המקום בעיני, הוא הנוף עוצר הנשימה אל ההרים שמסביב.

מראש התל אפשר לראות ממזרח את בקעת בית נטופה ואת הר השאבי, מדרום את הר עצמון, ממערב את בתיו של הישוב יודפת משתלבים בטבע באופן מרשים במיוחד. לעומת יישובים אחרים באזור הצמחייה ביודפת טבעית ובתיה נראים כאילו צמחו להם בין העצים.

על התל כמות בלתי נתפסת של חצבים ולכן עמוס כאן במטיילים בעונת הסתיו. בחורף הגבעות מסביב מוריקות וניתן לראות רקפות, כלניות ועיריות בין עצי הזית והלבנה המרשימים.

מסביב נראים מספר בתי אבן המנותקים מהישוב יודפת. בית האבן הבודד שנמצא על גבעה קטנה נפרדת הצופה על הואדיות, ממש מתחת ליודפת, עורר את סקרנותנו במיוחד.

הבית אינו מחובר לרשת החשמל, החצר נראית מטופחת מאוד, את שביל הגישה מאירים פנסים סולריים ושיח שושנים ורודות ענק הופך את המקום לציורי אפילו יותר. לפני הבית רפת פרות, אך הפרות אינן. אולי רועות על ההרים מסביב.

באחד מהימים ראינו אישה בחצר, אך בשאר הזמן התריסים מוגפים. באחד משיטוטנו באזור פגשנו על אחת הטרסות שלמרגלות התל אמא ובת מטיילות.

מבלי לצפות באמת לתשובה, שאלנו אותן את השאלה שלא הצלחנו למצוא עליה תשובה, גם לא בגוגל: מה פשר הבית הזה?

הן סיפרו שהבית הערבי העתיק הזה, כמו מבני אבן אחרים באזור, היה שייך בעבר לערבים בדואים משבט אל חוג'יראת. סמוך לעלייה לקרקע של יודפת בתחילת שנות ה- 60, הוחלפו הבתים והשטחים שסביבם תמורת אדמות באזור הכפר הבדואי ביר אל מכסור שליד שפרעם.

הבית הבודד שבראש הגבעה נקרא בפי המקומיים הבית של אבו עלי והוא משמש לקבוצות של תושבי יודפת.

קבוצות? שאלתי.

כן, ענתה. לא שמעת על הקבוצות ברוח גורדייף עם הריקודים המקודשים והמוסיקה שעושים כאן?

לא, עניתי ברוגע אבל הדמיון בתוכי התפרע וכבר רציתי שימשיכו הלאה כדי לחקור את העניין הזה. אז בקצרה.

עבודת הקבוצות ברוח גורדייף היא עבודה רוחנית הכוללת לימוד עצמי של האדם, במטרה למצוא קשר הרמוני בין גוף, שכל ורגש. כל זה בתנאים של חיי היום יום המערביים בני זמננו, יחד עם חברי הקבוצה. העבודה בקבוצות מורכבת מתנועות (ריקודים מקודשים), מוסיקה, טקסטים ומדיטציה.

אני מתקרבת אל הגדר המקיפה את הבית. לא נראה שיש שם מישהו כעת. למרות שאני סקרנית מאוד, מוותרת וממשיכה הלאה.

בית אבו קאסם, בית נוסף מפואר יותר, נמצא ביער שבאזור הר עצמון. בבית הזה התגורר מוכתר שבט ערב אל חוג'יראת שכיום מתגורר בביר אל מכסור. בית זה משמש מאמצע שנות ה – 60, לפעולת הקבוצות ביודפת. אפשר למצוא תמונות בודדות של הבית ברשת. לצערי לא הצלחתי למצוא אותו, אבל לא השקעתי זמן מספיק בחיפוש.

חלב עם הרוח – חוות עיזים אורגנית:

עמדנו בראש התל והבטנו לכיוון צפון- מזרח אל הר השאבי הגבוה הבחנו בבית אבן שבנוי על מורדותיו. ניכר שמתגוררים בו אנשים. על הגג דוד מים וצלחת לווין, יש כאן רפת פעילה ושדות מעובדים. כנראה מס' תושבים שנותרו במקום משבט החוג'יראת.

והינה קלאבקר אדום ובתוכו שני אנשים, נוסע מכיוון יודפת במעלה דרך העפר. הם לא עצרו בבית האבן כפי שציפינו, אלא המשיכו בנסיעה ונעלמו מעיננו בעיקול שמאחורי הפסגה.

מה מסתתר שם?

ביום הזה, כשעמדנו על פסגת התל, לא קיבלנו תשובה. אבל ידעתי שהיא תגיע אלי בימים הקרובים.

והינה, ביום גשום במיוחד החלטתי שאני חייבת לטעום מגבינות העיזים הידועות הנמכרות בקניון הפתוח בבואכה יודפת, בחנות שמאז הגעתנו לכאן סגורה וחשוכה.

אני מוצאת במפת הגוגל חוות עיזים העונה לשם חלב עם הרוח, כמו שמה של החנות ואנחנו יוצאים לדרך.

גשם חזק מכה בשמשת חלון האוטו והמגבים בקושי מצליחים להשתלט עליו. בצידי הכביש המוביל ליודפת מתחיל לזרום נחל קטן ורכס ההרים המובילים אל הררית, נעלמו תחת ערפל כבד.

בדרך אני מנסה להתקשר למספר הטלפון של החווה, אבל הקו מנותק. אולי אין להם קליטה שם. אנחנו ממשיכים בכל זאת, מה כבר יכול להיות?

האפליקציה מובילה אותנו אל כביש הגישה ליודפת ומשם שמאלה, אל הדרך המובילה לתל. אלא שאז המפה מראה לפנות שמאלה, אל אותה דרך עפר עליה נסע הקלבקר האדום, המובילה אל בית האבן וממשיכה אל מעבר לפסגת הר השאבי.

אנחנו חולפים על פני הרפת והבית, ממשיכים אל מעבר להר.

הנופים יפיפיים, ההרים ירוקים ופורחים והדרך ממשיכה לה עד שאנחנו מגיעים אל שער עץ רעוע, צבוע תכלת. על השער מופיע שמה של חוות העיזים וכיתוב בשפה היוונית.

שלא כהרגלנו, אנחנו מחליטים להמשיך הלאה, מעבר לשער.

אני פותחת את השער ולא שוכחת לסגור אחרי שרונן עובר עם הרכב.

הדרך שממשיכה מעברו השני נראית בדיוק אותו הדבר כמו זו שלפניו. אין מבנה באופק, אפילו לא שטח מעובד. לאחר נסיעה של כמה דקות אנחנו פוגשים קבוצת כלבים רובצת בצידי השביל. אלה כלבי רועים גדולים ויפים המשגיחים על עדר העיזים שרועה על ההר מצד שמאל. הם לא מתרשמים מאיתנו. לא הכלבים ולא העיזים, אפילו לא זזים מהדרך.

אנחנו חולפים על פניהם בזהירות וממשיכים בנסיעה בשביל שנמצא כעת במגמת ירידה. מעט אחרי העיקול נראים מרחוק כמה מבנים חקלאיים פזורים בתוך צמחיה פראית, מתבן, דיר, בית קטן ומבנה עץ גדול. שום דבר שמזכיר טכנולוגיה מודרנית. האווירה הכללית מזכירה את הסרטים על האימיש בפנסילבניה, במובן היפה של ההגדרה.

אנחנו יוצאים מהרכב ושומעים מרחוק קולות. נהג טרקטור משוחח עם איש בכובע קש.

היי, אני צועקת, שלום.

שלום, עונה לי האיש על הטרקטור.

אתם מוכרים גבינות עיזים? אני צועקת. קשה לנהל ככה שיחה.

כן, צועק האיש, אבל לא כאן. בחנות ביודפת. פה אנחנו מגדלים את העיזים ומכינים את הגבינות.

אבל סגור שם אני צועקת.

היום פתוח, עונה האיש.

דווקא היום כשלא בדקתי החנות פתוחה. אבל בכלל לא אכפת לי, זכיתי לראות מקום שלא דמיינתי קיים בישראל של 2021. אין ספק שהגבינות אורגניות ושהכנתן נעשית בדרכים מסורתיות.

בדרך אל חנות הגבינות, אנחנו עוצרים בטוטסי, לשתות מהקפה המשובח שלהם. חנות גבינות העיזים פתוחה היום? אני שואלת את המוכרת הג'ינג'ית האדיבה כי אין לי כוח לעלות שוב לחינם לקומה השנייה.

נדמה לי שהיום הם פתוחים, היא עונה, אבל בעונה הזאת אין הרבה גבינות.

למה? אני שואלת

כי העיזים מתכוננות להמלטה ובתקופה הזאת לא חולבים אותם.

עלינו לקומה השנייה, מחממים את כפות ידינו בעזרת כוסות הקפה.

אני מודה שהמחשבות על העיזים ההרות פגעו ברצון שלי לאכול גבינות. אבל הגענו עד לכאן ואני סומכת על אנשי החווה שהם מכבדים את העיזים הרועות על ההר ולא מכאיבים להן. הלוואי ובעתיד אצליח להיות טבעונית.

החנות יפיפייה. מרצפות מצוירות, מדפי עץ ומקרר גבינות. המוכרת נותנת לנו לטעום מהגבינות ואנחנו מתמוגגים. אלה הגבינות הכי טעימות שאכלנו בימינו. אולי הגבינות שאכלנו באיים האזוריים שבפורטוגל, נותנות להן פייט, גם זה לא בטוח.

ובאמת, כמו שאמרה הג'ינג'ית, הכמות לא גדולה, אין גלידות בכלל. אפשר לקנות כאן גם מוצרים איכותיים נוספים בעבודת יד כמו פטיפורים וריבות אבל אנחנו מתמקדים בגבינות ויוצאים משם גם גבינות פחם וזעפרן ארוזות בנייר פרגמנט. בדרך לרכב עובדים בחנות היין הולך בתל וקונים יין משובח מפורטוגל.

אין כמו ערב גבינות ויין בגליל התחתון, בבית החם כשגשם זלעפות יורד בחוץ.

הר עצמון – ההר הגבוה שמול יודפת:

הר עצמון הנמצא כקילומטר דרומית מערבית לתל יודפת, מתנשא לגובה 547 מ' מעל פני הים והוא הגבוה מבין רכס הרי יוטבת (הט' כאן בכוונה ולא בטעות). לפי כתבי יוספוס פלאביוס בספרו מלחמות היהודים, הר עצמון האסטרטגי שימש תפקיד מרכזי במרד נגד הרומאים בגליל התחתון. במרומי ההר התבצרו המורדים, אשר לבסוף הוכנעו. בקרב הזה נהרגו כ- 200 רומאים ואלפים מורדים.

גדי מספר שהנוף מהפסגה עוצר נשימה, ושווה את הטיפוס למעלה.

אנחנו נפגשים בחניון של תל יודפת בבוקר שבת. אפשר להמשיך מכאן בנסיעה עד למרגלות הר עצמון. אבל בגלל כמות הגשם העצומה שירדה כאן אתמול, האדמה בוצית מאוד. אנחנו משאירים את הרכבים בחניה המסודרת של תל יודפת וצועדים ברגל אל ההר, בדרך 4X4 המסומנת בסימון שבילים שחור, נזהרים שלא להחליק אל תוך השלוליות.

בדרכנו אנחנו חולפים על פני הבית של אבו עלי שנמצא מצד שמאל של השביל.

כ- 500 מ' לאחר מכן אנחנו מגיעים אל צומת שבילים כחול ואדום. אנחנו פונים עם שביל הסימון הכחול שמאלה לכיוון דרום אל הר עצמון, (האדום מוביל אל השער האחורי של יודפת). שביל הסימון הכחול יוביל אותנו אל פסגת ההר. העליה תלולה ובין התנשפות להתנשפות אני זוכרת לעצור ולהביט לאחור, אל הנוף המרהיב ואל בתיה של יודפת.

אנחנו מגיעים אל הפסגה חסרי נשימה וממשיכים בשביל הצר לקצה הדרומי של הפסגה.

כשאנחנו יוצאים מסבך הצמחיה אל השטח הפתוח שעל הפסגה, שוב נעתקת נשימתנו, הפעם מהיופי המרהיב הנשקף לעיננו.

פסגת ההר מאפשרת 360 מעלות של נופים נפלאים. לפנינו פרוש הכפר מנדא ומאגרי המים הגדולים אשכל והרי נצרת, מימין הים התיכון, הר הכרמל ומפרץ חיפה ומשמאל עמק בית נטופה. אם מגיעים ביום עם ראות טובה, אולי תוכלו לראות את הכנרת. אנחנו זכינו לראות מים אל ים – מים התיכון ועד לכנרת.

קר על פסגת ההר, אנחנו לובשים מעילים וכובעי צמר. מזל שסחבנו איתנו את פק"ל הקפה, ככה שאפשר להכין תה חם ומתוק בזמן שמסתכלים על הנוף ועל ציפורי הטרף שחגות כמעט בגובה שלנו ומחפשות מזון.

גדי מחלק לנו פירות הדר. התיק שלי כבד, הוא אומר. תאכלו את הכל כי אין סיכוי שאני ממשיך לסחוב אותם על הגב.

בחיי, אף פעם לא טעמתי קלמנטינות כל כך מתוקות. בכלל, הירקות והפירות שקונים בכפרים בגליל טעימים להפליא. ( יש ירקן מעולה בכפר הסמוך כאוכב).

את הקלמנטינות אנחנו מקנחים בפומלה נפלאה שקטפתי בבוקר מהעץ שבחצר הבית שלנו ברקפת.

גגות הכפר הערבי-מוסלמי מנדא נוצצים בשמש והנוף הפסטורלי לא מרמז על המהומות שמתרחשות שם בימים האחרונים. בליל אמש נשמעו ברחבי האזור קולות זיקוקים רמים, שנשמעו היטב עד לביתנו שבישוב רקפת. בתמימותי חשבתי שמתקיימת באזור חתונה גדולה אבל מסתבר שאלה קולות מלחמות כנופיות הפשע בכפר מנדא. בחדשות דיווחו שמשמר הגבול נכנס לכפר. התושבים האומללים ישנו במקלטים מפחד המהומות.

אבל עכשיו הכל שקט, מסביב רק ציוצי ציפורים. אה, והצרחות של מיקה שגילתה זחל אדום על האבן שישבה עליה.

את הירידה מההר אנחנו עושים בשביל יפיפה ומתון יחסית. מהפסגה יורדים לכיוון כפר מנדה. את תחילת הדרך מסמן משמאל מיכל מים ענקי מבטון. מעבר למיכל השביל ממשיך לכיוון מזרח (כבר לא לכיוון מנדה) והסימון כחול.

מילקה הכלבה הלבנה של גדי מקפצת בשמחה בתוך שלוליות ענק, יחד עם כלב חמוד שהצטרף אלינו בעליה. היא כבר לא כל כך לבנה. אני מתפוצצת מצחוק בזמן שגדי גוער בה. איך יכניס אותה לאוטו הנקי בדרך הביתה?

אנחנו ממשיכים עם שביל הסימון הכחול עד הפגישה עם שביל הסימון השחור איתו הגענו אל ההר ובאותה דרך שהגענו אנחנו חוזרים אל החניה שלמרגלות התל.

בדרך הכלבה השובבה מילקה מדלגת אל תוך הרפת הריקה שבכניסה לבית האבן והופכת את בעיית הבוץ החום שהיה על רגליה לחלום רחוק וורוד. כעת רגליה שחורות מקקי של פרות. גדי כמעט מתעלף מעצבים ואני מצחוק.

כשאנחנו מגיעים למכוניות הוא שוטף את רגליה של מילקה, במי השתייה שנשארו. בהצלחה עם לנקות את האוטו!

אין שום בעיה להגיע למרגלות ההר עם שביל הסימון הכחול ברכב, אפילו בפרייבט.

זה היה טיול משגע ומומלץ מאוד.

רוצים המלצות למסלולי טיול נוספים באזור משגב? – כניסה לפוסט על אזור הררית – תמצאו כאן ביקור בכנסיה חבויה ביער, נסיעה על כביש יפיפה, ביקור בבית הבד באבטליון, חציית התעלה הפתוחה של המוביל הארצי בבקעת בית נטופה וצפייה בשקיעה מטיילת הר שכניה.

טיול נפלא נוסף בצפון, מתאים למשפחות – נחל גוש חלב 

הפוסט חוויה גלילית – פוסט מקיף על יודפת הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

כדי לקצר את הנסיעה לגליל העליון, אנחנו ישנים אצל המשפחה במושב הקטן שלמרגלות הגלבוע. המושב נמצא בקצה עמק יזרעאל, והוא היישוב היהודי הכי קרוב לג'נין.

הבית יפה ונעים. הקמין מחמם מבחוץ והיין החם מבפנים.

בקצה החצר האט טאב שיהודה בנה בעצמו. כלומר אמבטיית עץ עגולה וגבוהה שמחוממת ע"י תנור עצים שחבוי בתוכה. יהודה ורונן נכנסים להאט טאב ומסתכלים על הכוכבים. בגלל שקצה העולם כאן, כמעט ואין אור שמפריע.

אני מסתכלת עליהם, מסביבם עולים אדים חמים והם נראים כמו העוף בתוך תבשיל מרק של קניבלים. קפוא בחוץ ואני מכניסה את קצות אצבעות הידיים למים החמים.

בחמש בבוקר אני מתעוררת מקולו של המואזין. הוא מזמר מזמור ארוך, כנראה כדי לוודא שכל המתפללים הצליחו להתעורר.

מסתבר שבבוקר מוסיף המואזין לקריאה הרגילה: "התפילה עדיפה מהשינה". לא בטוח שאני מסכימה איתו.

תפילת השחר (פג'ר), הראשונה מבין חמש התפילות של המוסלמים, נחשבת לחשובה ביותר מכל התפילות. חובה לסיים את התפילה עד תחילת זריחתה של השמש, כלומר עד שניתן לראות את כדור השמש מציץ. מי שבזמן תפילתו החלה לזרוח השמש, תפילתו מתבטלת.

יהודה אומר שמי שחי כאן רגיל לקריאות המואזין ולא מתעורר. אני, שרגילה לרעש תנועת המכוניות במרכז תל אביב, כבר לא מצליחה לישון.

הדרך לנחל גוש חלב היא טיול בפני עצמו:

בדרך מכאן לגוש חלב אנחנו נוסעים בכבישים צדדיים, פחות מוכרים לנו. הכביש עובר למרגלות הר התבור והשדות מסביב נראים כמו שמיכת טלאים ענקית.
אנחנו חולפים על פני עמק בית נטופה, מימין אפשר לראות את צוק הארבל ומאחוריו מציצה הכנרת.

בעונה הזאת הצפון מרגש באלפי גוונים של ירוק, נקי ופורח. כרמי הענבים במופע מרהיב בשלל צבעי שלכת. בעליות לכיוון הר המירון חודר לרכב ריח משכר של טבע, אדמה רטובה וצמחי תבלין.

השמש צהובה ונעימה בתוך שמים כחולים, אני מחייכת. מאושרת שבחרנו לטייל דווקא כאן, בארץ היקבים, ההרים והקדושה.

אני נזכרת בחוות הנמורה, בה התארחנו לפני כמה שנים. הגענו לכאן במקרה והופתענו מהקסם המיוחד של המקום. זו חוות בודדים למרגלות הר המירון  ובה מס' בקתות מרוחקות זו מזו, ממש בתוך כרמים ושדות. ההגעה לחווה היא בנסיעה ארוכה על כביש עפר משובש, אפילו כביש סלול אין כאן. נפלא למי שבאמת רוצה להתבודד ולשמוע רק שקט. אבל עמוק כזה שכמעט ומצפצף באוזניים. אנחנו חייבים להגיע לשם שוב.

הכפר ג'יש והנוצרים המרונים:

סמוך לכפר ג'יש הישובים הדתיים ספסופה ואור הגנוז על שלל קברי הצדיקים שבאזור. אני מזכירה לעצמי לבוא ולבקר בהם. אף פעם לא ראיתי קבר צדיק מקרוב וזה מסקרן אותי מאוד.

כבר בכניסה לכפר נראים קישוטי חג המולד שידלקו כאן עם רדת החשכה. הכפר בנוי מסמטאות צרות בטופוגרפיה הררית, משהו שבין חצי האי פיליון שביוון למנאלי ההודית.

בכפר ג'יש מתגוררים נוצרים ארמים מהעדה המרונית, זרם נוצרי שמקורו בלבנון ומיעוט ערבי מוסלמי. הכפר בנוי על שרידי יישוב יהודי עתיק בשם גוש חלב, שהיה כאן בימי בית שני. במלחמת העצמאות נכבש הכפר במהלך מבצע חירם ותושביו נמלטו או פונו, תלוי את מי שואלים. לאחר המלחמה ישבו אותו פליטים נוצרים מכפרים סמוכים שנהרסו, בעיקר מהכפר ברעם שנאסר על תושביו לחזור אליו.

ההיסטוריה של תושבי הכפרים הנוצריים – מרונים בגליל העליון ושל בני העדה המרונית שרוצה מתגוררת בלבנון, מרתקת. רוב המרונים לא מחשיבים את עצמם כערבים אלא כארמנים. הם ביקשו ממדינת ישראל להכיר בלאום שלהם, אך סורבו.

בכפר ג'יש, כמו בירושלים, מקומות קדושים לשלוש הדתות: שלוש כנסיות ומנזר, מסגד עתיק, שרידי שני בתי כנסת וקברי הקדושים שמעייה ואבטליון (שהיו מראשי הסנהדרין).

כרבע מתושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות ובעיקר מגידול תפוחי עץ המתאימים למזג האויר הקריר (לא סתם נזכרתי בפיליון ובמנאלי, גם שם מגדלים תפוחים).

אני פותחת את חלון המכונית ונושמת מלוא האף ריח בערה של גזעי עצי זית שנשרפים בתנורי החימום שבבתים, מעורב בריח נפלא של ערמונים.

נחל גוש חלב:

נחנו נוסעים דרך סמטאות הכפר הצרות ומגיעים למקום בו מסתיים הכפר ומתחילה ירידה תלולה לוואדי. כאן מתחיל מסלול הטיול והוא מסומן בסימון שבילים ירוק.

בזמן שיהודה ורונן מסדרים את הבירוקרטיות, כלומר מקפיצים רכב שיחכה בסיום הטיול – דידי ואני מתחילות את המסלול עם הילדים.

אנחנו הולכים על שביל דרוך שניכר שנוסעים בו גם רכבי שטח. משני צידי הדרך נוף עוצר נשימה. הכל ירוק כל כך, שאין יותר ירוק מזה. יש כאן עצי זית, חרוב, תאנה ורימון, טרסות, עדרי פרות וסוסים.
מי שמשתדל יכול לשמוע פכפוך מי נחל שזורם במורד הוואדי. אפשר לראות את תוואי הנחל לפי הסופים ושיחי פטל.

את השקט והיופי קוטעת בבת אחת חבורת רוכבי טרקטורונים. אנחנו זזים לצידי השביל והם חולפים במהירות עצומה. אנה הכלבה שלנו נבהלת ובורחת במעלה העלייה, בכיוון ממנו באנו.

הילדות ואני רצות בעקבותיה, היא לא עוצרת ונעלמת מאחורי הסיבוב. הלב שלי על 200, מהרגעים האלה שכל עולמך מפוקס בנקודה אחת פצפונת וליבך בתפילה שיהיה בסדר.

הילדות עוקפות אותי בריצה ונעלמות מאחורי העיקול. אין לי אויר.

הינה היא, מיקה צועקת.

בטוח? אני צועקת בחזרה, כדי לוודא ששמעתי טוב.

כן. הינה היא. מיקה מתקרבת אלינו עם אנה בזרועותיה.

ימה מנשקת אותה ובוכה.

אנחנו מחבקות את אנה ומחברות אותה לרצועה. אין מצב שנשחרר אותה יותר.

לעזאזל עם רכבי השטח האלה.

אנחנו ממשיכות לרדת, הרגליים שלי עדיין רועדות.

מימין נראים  שרידי בית הכנסת העתיק של היישוב הקדום גוש חלב.

אני מפעילה את מערכת השמע הסמוכה ומנסה להקשיב להסבר. אין סיכוי. אני עדיין נסערת מאירוע אנה ולא מצליחה להתרכז.

במקום זה אני נעמדת מתחת לעץ תאנה ומסתכלת על שלושה סוסים מלחחים את העשב. אין מרגיע מזה.

רונן ויהודה מצטרפים אלינו ואנחנו ממשיכים בירידה עד לצומת שבילי מפגשי הנחלים: גוש חלב, דישון וצבעון. בצומת הזאת ממשיכים עם הסימון הירוק, ימינה.

ואז אני רואה אותו על הגבעה שממול.

עץ תות בשלכת.
עליו צהובים-כתומים בשלל תתי גוונים. הוא ממוקם גבוה יחסית, מעל ערוץ הנחל וממנו נשקף נוף יפיפה של הוואדי.
מקום מושלם לעצירת פיקניק.

דרך העפר מתחלפת בהמשך בשביל מטיילים קטן ונעים. לשמחתי, לכאן כבר לא יכולים להגיע רכבי שטח.

אנחנו עוברים דרך בוסתן, נהנים ממראה עץ צפצפה בשלכת.
כרכומים לבנים מציצים מבין עלי השלכת ומנקדים את העשבים הירוקים בלבן. בסופו של הבוסתן שער קטן.

לפי שרידי הפחונים והרהיטים, נראה שחי כאן מישהו עד לא מזמן ועזב.

הנחל זורם מצד שמאל של השביל ולידו שיחי פטל עמוסים בפרי. אנחנו קוטפים את הפירות הסגולים, נזהרים שלא להידקר מקוצי השיח. הפירות נמעכים וצובעים את אצבעות הידיים בסגול.

פירות הפטל מבשילים בסוף הקיץ, כאן הם מאחרים ורובם טרם הבשילו. ככה שיש לכם סיכוי טוב לקטוף שפע של פטל מתוק בשבועות הקרובים.

למרות שמזג האוויר נפלא ויש דיווחים על סגירת שמורות מעומס מטיילים, בנחל גוש חלב אנחנו פוגשים (לשמחתנו) מטיילים בודדים.

לאורך המסלול שרידי מבני תחנות קמח ישנות שפעלו כאן בעבר והיו בבעלות תושבים מהכפרים ג'יש וברעם.

אני רוצה להגיע אל העין הכחולה. לפי המפה המעיין המקסים והצלול נמצא בראש ההר הגבוה שמשמאלנו. אנחנו מתחילים לטפס עליו דרך שביל עיזים צר, בדיוק כשהשמש נעלמת והשמים מתמלאים בעננים אפורים וכבדים.

ברגע אחד האוויר נהיה קר וכבד והשמים מתחילים לטפטף.

אנחנו עוצרים על כר דשא, בערך בשליש הגובה ומוותרים על המשך הטיפוס. מכינים תה בפינג'אן, אוכלים ממתק מתמרים ועוגת שוקולד-שקדים.

מעבר לוואדי אנחנו רואים חבורת מלקטי פטריות תחת עצי אורן.
עץ האורן שלידינו בוכה דמעות שרף יפיפיות בצבע דבש, אבל אין סביבו אפילו פטרייה אחת.

בהמשך השביל, במפגש בין נחל גוש חלב ונחל דישון הוקם פארק קטן וחמוד.

במקום זה נובע עין חלב. בפארק מבלות משפחות עם ילדים קטנים, חלקן עושות על האש. אפשר להגיע לכאן ברכבים על כביש הסימון האדום

אנחנו פונים ימינה אל שביל הסימון האדום, שהוא שביל ישראל העובר בנחל דישון.

אנחנו חוצים את נחל דישון במספר מקומות ומתמלאים בבוץ. גם בשביל הזה, כמו בתחילת המסלול, צריך להיזהר מאוד מרכבי השטח שמשתוללים כאן.

נחל גוש חלב – מתכון טיול

מיקום: גליל עליון, למרגלות הר המירון

מסלול: קווי, יש צורך בשתי מכוניות. מרחק הקפצה קצר, כ- 10 דקות נסיעה.

אורך: כ- 5 ק"מ

משך מסלול: כ- 4 שעות

נקודת התחלה: בוויז – נחל גוש חלב. תיאור: לאחר הכניסה לכפר ג'יש להמשיך ישר, בצומת הראשונה ישר, לאחר כעשרים מ' פניה ימינה לרחוב צדדי. אפשר לראות סימון ירוק על עמודים. כאן אפשר להחנות. בהמשך הכביש נפגוש את דרך העפר ממנה מתחיל מסלול הטיול.

נקודת סיום – שתי אופציות:

1. במקום בו כביש 899 נפגש עם שביל ישראל. בוויז: עין ערבות, כמה דקות בהמשך מצד ימין – המפגש עם שביל ישראל. אנחנו השארנו את הרכב כאן. תיאור: מצומת חירם פונים ימנה לכביש 899. לאחר כ- 2 ק"מ ימינה במומת ברעם. בהמשך הדרך פניה לקיבוץ ברעם (לא לפנות אלא להמשיך ישר) כ- 800 מ' אחריה פניה חדה ימינה לכביש עפר מסומן באדום (שביל ישראל). להחנות את רכב הסיום.
2. בוויז: עין חלב – מקצר את המסלול בכחצי שעה הליכה. נסיעה על כביש עפר. אפשרי עם פרייבט. לקרוא את התיאור בסעיף 1. לאחר הפניה ימינה להמשיך על כביש העפר המסומן אדום עד לעין חלב. שם להחנות את רכב הסיום.

בכמה מילים: טיול משגע בתוך טבע ירוק. בדרך נפגוש שרידי בית כנסת עתיק ותחנות קמח, נוף מוריק, שיחי פטל ועצי בוסתן. קרוב לסתיו מופע מרהיב של עצים בצבעי שלכת. מצוין למי שכבר טייל במסלולים הידועים באיזור כמו נחל עמוד עליון ושביל הפסגה במירון. בתחילת המסלול ובסופו דרך הטיול משותפת לדרך טרקטורונים ורכבי שטח. מסיבה זו מומלץ להימנע במידת האפשר מלטייל כאן בסופי השבוע.

עונה: רוב המסלול אינו מוצל. מומלץ בחורף ובעונות המעבר.

דרגת קושי: קל

כלבים: מתאים מאוד. לקחת בחשבון שחלק מהדרך משותפת עם שביל טרקטורונים.

המלצות מחוץ למסלול:

1. חגיגות כריסמס בכפר ג'יש ממנו יוצא הטיול.
2. העין הכחולה.
3. שביל הפסגה הר מירון (אחד המסלולים הפופולריים בארץ, כך שרוב הסיכויים שכבר טיילתם בו).

משפט סיכום: טיול מוצלח במיוחד, לא עמוס בשבתות. צריך להיזהר מטרקטורונים. מעניין וחשוב לקרוא כרקע לטיול (ובכלל) על עקורי אקרית וברעם ששוקנו בכפר ג'יש ועל הנוצרים המרונים.

מדד נקיון: 9

מדד צפיפות: בכלל לא צפוף

ציון כללי: 9+

הפוסט נחל גוש חלב – טיול בארץ הפיות שלמרגלות המירון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

איך הכל התחיל?
במקרה, כמו שאומרים.
יום אחד הבחנתי שהילדות שלי נראות כמו פיקסלים וחיוורות כמו דף חדש באפליקציית וורד.
כמה אפשר להיות קבורים בתוך הזום?

לא יודעת מה נפל עלי, בטעות חשבתי בקול רם:
אולי נצא ליומיים טיול בשביל ישראל? שמעתי את עצמי אומרת.
בסוף השבוע? שאלו הילדות באכזבה
לא, עניתי, באמצע השבוע.
יש! בטח! הילדות בשמיים.
שזאת ההוכחה החותכת לכמה הזום מוצלח.
הן מוכנות ללכת יחפות על גחלים לוהטות, בתנאי שבתמורה יפסידו שיעור חשבון עם המורה רותי.

מיד חטפתי רגשות אשם שאני גורמת להן להפסיד לימודים,
ובנוסף ציינתי לעצמי שאני חייבת להפסיק לחשוב בקול רם.

אין ספק שמגיע לי כעונש, לישון באוהל על שביל ישראל.
אבל איפה לעזאזל השביל הזה?

השביל הזה מתחיל כאן:

מסתבר שמאז שסגרו את נתב"ג בגלל הקורונה, שביל ישראל הוא ה-חו"ל החדש, ה-טיול אחרי צבא, ה-טרק למשפחות מגניבות.
בקיצור, כל מה שאני לא.
יש שתי קבוצות פייסבוק פעילות מאוד שמתמחות בנושא. מיד הבנתי שהקבוצה בשבילי היא זאת למשפחות ולטיולי יום.
בקבוצה הזאת מחלקים את השביל למקטעים של 103 במקום ל-56.
הם ממליצים לצאת לסיורים קלים על השביל ליד הבית.
בקיצור, נחמדים.

אבל לא מצאתי את הידיים ואת הרגליים.
צירפתי למיזם את דודי שגם הוא בחל"ת וביתו, כמו שתי בנותיי, מוכנה ללטף נחש בשטח, בתמורה לחופשה מהזום.

בנוסף פניתי למומחה מספר 1.
עזרא ביטרן, בן זוגה של חברתי דוית, שעשה את שביל ישראל עם שלושה מארבעת ילדיו.
בימים כתיקונם הוא מדריך טיולים בקירגיסטן, קולומביה, לפלנד ואיפה לא.

עזרא בחור רציני.
הוא קבע תאריך לטיול, וזימן את דודי ואותי לפגישה יומיים לפני המועד המתוכנן.
הינה, ליום הראשון בחרתי מקטע מעניין ולא קשה, אמר לנו.
מג'אסר א – זרקא לחוף בית ינאי.
אני מכירה את הכביש בין שתי הנקודות, חשבתי לעצמי. זה מרחק מטורף.
מה אורך המסלול? שאלתי בפחד.
ממש כלום, אמר עזרא. 20 ק"מ.
לשני הימים ביחד, כן? שאלתי בגרון ניחר
מה פתאום? אמר עזרא. את צוחקת איתי?

הסתכלתי על דודי. אנחנו מבינים אחד את השנייה אפילו בלי מילים. כלומר הבנתי שאין מצב שהוא עושה 20 ק"מ ביום ובנוסף שאין מצב שהוא זה שאומר את זה לעזרא.

לקחתי נשימה עמוקה ולמרות שידעתי שאני פוגעת במיתוג שלי כטיילת, מיתוג שעבדתי עליו קשה, אמרתי:
עזרא, אין מצב. אתה לא מסתכל בשביל ישראל הנכון. בשביל ישראל שלי כל מקטע סביב 7 ק"מ.
גם עזרא לקח נשימה עמוקה ובגלל שהוא כזה מלך, בחר שלא להלבין את פני.

אז אפשר לעשות דרך קצרה ונעימה מקיבוץ דן עד נחל שניר, הציע. חצי מהמקטע הראשון.
השתגעת? אמרתי. בנחל שניר יש עכברת.

עזרא שוב לקח נשימה עמוקה והפעם גם הכין לכולנו רום עם קמפרי.
את יודעת מה? אמר
אפשר לעשות קמפינג בכנרת.
מעולה! נהדר! צעקתי, ובלב חשבתי: הכל רק לא ללכת 20 ק"מ ביום ולמות מעכברת.
ודודי? דודי זרם.

ככה יצא שמצאתי את עצמי בקמפינג בכנרת.

התארגנות לקמפינג – רשימת ציוד ועוד:

אוהל – אין לי
מזרנים – אין לי
רשת צל – אין לי
כיסאות מתקפלים – אין לי
שולחן מתקפל – אין לי
תאורה – אין לי
מקום להשאיר את הכלבה – אין לי

עזרא המלך פתר את כל הבעיות בשנייה. אני אביא לכם את מה שחסר, הוא אמר.
ואת הכלבה, תביאו אתכם.

מזל שיש לנו גם כמה דברים משל עצמנו:
מחצלת – יש
צידנית – יש
שקי שינה – יש
את האוכל אנחנו מחלקים ביננו.
זהו. זה קורה.

ואז דודי התחיל לעשות בעיות.
הוא החליט שצריך לטייל ביום הראשון.

הירדן ההררי:

אנחנו קובעים להיפגש בירדן ההררי, שם נכין תה ואז נחליט לגבי הטיול שדודי מתעקש עליו.

לא יאמן שסוף אוקטובר. חום אימים, ממש כמו בשיא הקיץ. קשה לעזוב את המזגן שבאוטו.

סעו אחרי, אומר עזרא וממשיך לנסוע בשביל העפר עד למפגש עם הנחל.
האדמה מסביב יבשה כל כך, מחכה לגשם הראשון.
מתחת לעצים נח לו עדר גדול של פרות.
הגבעה שמולנו מלאה בחצבים פורחים כל עמוד בשלב שונה של פריחה.
והינה הירדן מלא במים, הזרימה חזקה.
כמה טוב שהחורף הקודם היה עשיר במים.

עזרא מכין תה בפינג'אן.
בשבילי בלי סוכר, אני אומרת.
כולם מסתכלים עלי במבט כועס, רק עזרא שאי אפשר להוציא אותו משלוותו אומר:
אין בעיה. אמזוג לך ואז נוסיף סוכר.
התה טעים ורותח ועזרא מוזג אותו לכוסות נירוסטה קטנות שהביא מהודו. יש להן תחתית כפולה ובתוכה מוסתר פעמון.
מי שרוצה תוספת מצלצל בפעמון.
כולנו מצלצלים.

לאורך הירדן עצי אקליפטוס מרשימים, עליהם מפיקים צליל מיוחד ברוח, צליל שאפשר לשמוע רק באזור הכנרת.
תוך רגע אני חוזרת להיות ילדה. הינה אני על שפת הכינרת עם אמא ואבא ואחותי הקטנה.
אבא מנפח את סירת הגומי עם מפוח רגלי.
טססס סטססס משמיע המפוח קול עם כל דריכה.
אחותי ואני כבר בקושי יכולות להמתין עד שהסירה תתנפח.
אבל לאבא יש סבלנות והוא ממשיך לדרוך על המפוח, עד שהיא מלאה לחלוטין.
אבא מכניס את הסירה למים ושתינו קופצות פנימה.
בגלל שאני הבכורה יש לי זכות ראשונים על המשוט היחיד. אני מתיישבת בקידמת הסירה וחותרת במרץ.

נו? אז מתחילים את המסלול?
קולו של דודי מעיר אותי מהמחשבות, והסירה ואבא מתפוגגים כלא היו.

אנחנו הולכים לאורך הנחל. יפה כאן אבל חם מאוד, השמש מעלינו ואין צל.
אנה הכלבה מתמלאת בקוצים וקשה לה ללכת,
ואז רותם מדווח שראה נחש.
זהו. אני אומרת. לא רוצה לטייל כאן.
אבל דודי רוצה לטייל.
ניסע מכאן לעין דבשה, הוא אומר.

עין דבשה:

נחל קטן, צלול ומקסים הנמצא במורדות הגולן, בין גונן לגדות.

אנחנו צועדים במים הקרירים במעלה הנחל, המים נעימים ומצננים את החום.
על גדות הנחל צמחיה עשירה. אפשר לראות כאן שיחי פטל, עצי תאנה, נענע פראית שמריחה כמנטה חריפה, עצי דולב ועוד.
המסלול קצר ומוצל ומתאים לכל הגילאים.

בתחילת המסלול פינת ישיבה עם ספסלים. שם פגשנו חבורת פנסיונריות שברכו אותנו לשלום.
המסלול מאוד מומלץ אך לא בפני עצמו, אלא כחלק מטיול באזור. הוא דומה מאוד לעין תינה שנמצא כמה דקות נסיעה מכאן, בהמשך הכביש. עין תינה מעט מאתגר ממנו.
אם יש לכם ילדים ממש קטנים כדאי לבחור בעין דבשה, אם לא – עין תינה מרשים יותר.

קמפינג בכנרת – באיזה חוף להתמקם

החופים היפים, כך אומרים, נמצאים בצידה המזרחי של הכנרת – באזור קיבוץ עין גב.
מי שמכיר אותי יודע שאני משקיעה במחקר לפני שיוצאת לטיולים. ואכן, תחקרתי לעומק מספר מומחים בתחום.
כולם המליצו פה אחד על חוף סוסיתא.
טוב, כדי למנוע אכזבות מעדכנת שנכון לחודש אוקטובר 2020, חוף סוסיתא סגור למבקרים. חבל לנסות. אין אפילו פרצה בגדר.
אז עברנו להמלצה הבאה בתור: חוף כורסי.

חוף כורסי שנמצא קרוב לעין גב, התאחד עם החופים חלוקים ולבנון, ויחד הם הפכו למתחם גדול לקמפינג.
החיובי – החוף לא עד כדי כך מוסדר. כלומר, יש פחים, ברזיות, תאורה, מקלחות ושירותים, אבל בכל זאת נשארה תחושה של טבע. החוף בהחלט לא מפונפן. אפשר להכניס כלבים ומבחינתנו זה יתרון עצום.
השלילי – אפשר להשתדל קצת יותר עם הניקיון, בעיקר של השירותים אבל לא רק. מערכת הכריזה התריעה על היות החוף שקט, כלומר אסור להשמיע מוסיקה ועדיף גם לא לצעוק.
בואו, הדבר הכי מרעיש בחוף היתה הכריזה הזאת, שהביאה את הקריזה.
אם אפשר להפסיק את ההתראות בשעה 21:00 זה יהיה מקסים. תודה.

באיזה מקום להתמקם בחוף:

יש תורה שלמה שעוסקת בבחירת המיקום לזולה. אצל המנוסים זה כבר בדם והם מוזמנים לדלג, אבל אם אתם מתחילים כמוני, ממליצה שתקראו בתשומת לב.
בחירת המיקום לזולה – עשרת הדברות, במקרה יצאו לי עשרה סעיפים, אז זרמתי עם הדברות:
• שטח – כמה שיותר ישר ובלי אבנים.
• שולחן – אם לא הבאתם, כדאי שיהיה לפחות שולחן אחד של החוף.
• תאורה – מומלץ להתמקם ליד עמודי תאורה, אבל לא קרוב מדי. התאורה דולקת כל הלילה והאוהל לא אטום.
• צל – רצוי להתמקם מתחת לעצים. הם מצלים, אפשר לקשור אליהם את רשת הצל שהבאתם וגם ערסל אם שיחקתם אותה. גם חבל ליבוש מגבות.
• מים זורמים – חשובה קרבה לברזיה/מים זורמים, אבל לא יותר מדי כדי שלא יעמדו לכם על הראש כל שוטפי הכלים בחוף.
• שירותים/מקלחות – כנ"ל.
• פחים – בקרבת פחים אבל לא עליהם.
• נוף – בקרבה סבירה לכנרת, הרי באנו לראות את הנוף ולא את החניה.
• ניקיון – שהאזור יהיה נקי
• והכי חשוב – לשים לב מי השכנים שלכם לזולה.

אגלה לכם סוד.
בכל מקום שאני מגיעה אליו, מלון, וילה או אפילו חושה בסיני – קודם כל אני לא מרוצה.
ככה אני, רואה מיד את כל הפרטים, גם השוליים ביותר והלא מושלם קופץ לי לעיניים.
אז יש לי רוטינה קבועה. אני מבקשת לראות חדרים נוספים ורק אחרי שאני בטוחה שהדשא של השכן לא ירוק יותר, אני מרוצה.
בדרך כלל אני בוחרת בחדר הראשון שקיבלתי.
אז זהו, שמסתבר שהרוטינה הזאת לא פוסחת גם על הקמפינג.

עזרא מיד מצא מקום לזולה, מתחת לארבעה עצי צאלון גדולים.
יצאתי מהאוטו, עשיתי סיבוב ועיקמתי פרצוף.
לא קשה להבחין שאני לא מרוצה.
כמו שאמר דודי: עדיף שתהיי מרוצה כי ההבדל אצלך בין מרוצה ללא מרוצה הוא ענק. אין אמצע.

עזרא מנסה לשווק לי את המקום, כאילו היה מתווך נדל"ן.
רונן שותק ונשאר באוטו, מוכן לתזוזה. הוא הרי מכיר אותי טוב מכולם ויודע שאי אפשר לצאת מזה.
כשעזרא מבין שכלום לא יעזור הוא משאיר נציגות במקום, ונוסע לחפש אופציה נוספת.
המקום האחר מקסים אך בשיפוע גדול ומלא באבנים שאי אפשר להזיז. בתוך המים גדלה צמחיה כך שהגישה לשחייה לא נוחה. כמובן שחזרנו למקום הראשון.
עכשיו אני מרוצה.

נותר רק להקים את הזולה:
למקם את רשת הצל בהתייחס לכיוון עליית השמש מחר בבוקר, לפרוש מחצלות, לפתוח אוהלים ולסדר בתוכם את המזרנים ושקי השינה.
אני רציתי אוהל נוסף כחדר ארונות והלבשה, נוח מאוד לבחורות יש לומר.
ליתר בטחון הבאתי לי כרית ולכולנו סדינים.
אל תגלו לעזרא.

עכשיו נשאר רק להנות:

סוף סוף נכנסנו לכנרת.
כבר כמעט שקיעה והמים שקטים, צבועים בורוד וזהב.

כל כך יפה כאן. שנים שלא שחיתי בכנרת. היא מלאה במים ויש כאן ציפורים יפיפיות. ומסביב, אנשים נחמדים. משפחות עם ילדים, זוגות.
אני מגלה שקשה יותר לשחות במים מתוקים מאשר במי ים, כי המלח מציף.
כמה אנשים לידי משליכים חכות למים.
גם רעי, הבן של עזרא תפס לו עמדת דיג שלא יזוז ממנה ביממה הקרובה.
אני אוהבת להביט במצוף שנע על הגלים, דרוכה לקראת הרגע שיצלול. הדגים קטנים ומי שמצליח לדוג משחרר אותם חזרה. מזל.

שלושה גברים בהריון מתקדם מתקרבים למים, הם סוחבים מזרן ים ענק שנראה כמו מזרן זוגי של מיטה. לאחד מהם בקבוק וויסקי ביד.
הם מנסים להישכב על המזרן יחד עם הבקבוק, ללא הצלחה, מתייאשים ויוצאים מהמים, גוררים את המזרן הכבד.
אני כמעט טובעת מצחוק.

מתוך המים אפשר לראות את הרי הגולן המרשימים ומעליהם מתחיל לזרוח ירח עגול וגדול.
מהגדה השנייה נדלקו האורות בבתים של העיר טבריה.
החוף שלנו פרוש מולי ואני רואה שדי מרווח פה. אולי כי אמצע השבוע והפתיחה של הסגר עדיין לא הושלמה. אולי לא כולם יודעים שאפשר כבר לעשות קמפינג.
כך או כך, טוב שלא צפוף כאן. לכל אוהל יש מרחב מחיה, יש כאן גם כמה קרוואנים. חלקם מרשימים מאוד.

אנחנו יוצאים מהמים ומתחילים לארגן ארוחת ערב, כדי לא לפגוע ברגשות הצמחונים לא אפרט מה הנחנו על הגריל.
היה טעים אש.
אנה הכלבה כל כך התלהבה מהאוהל, נכנסה אליו והציצה מידי פעם מהפתח, מחייכת.
ייתכן ונקנה לה אוהל קטן ונמקם בסלון.

להפתעתי, למרות שהתכוננתי ללילה לבן, הצלחתי בסופו של דבר להירדם כשאנה ישנה על המזרן, ביני לבין מיקה.
התעוררתי מעט אחרי הזריחה והצצתי לכיוון המים מחלון האוהל.
רעי כבר בעמדה שלו דג, כאילו לא הפריד הלילה בין אתמול להיום.

המים שטוחים כמו פלטה, אף גל אחד לא מזיז אותם.
צבע המים והשמים התאחד ליחידה אחת קסומה.
על צמרות העצים שהציצו מתוך המים עמדה להקת ציפורים קטנטנות. על האבנים בחוף ענפה לבנה.
בתוך המים שט לו קורמרן שחור, שבטעות חשבתי שהוא ברווז. מידי פעם צלל ונעלם, כנראה בעקבות דג.
רעי ואני נכנסנו למים ושחינו לעומק. רק שנינו ערים בכל החוף הזה.

חזרנו לזולה, עזרא הכין קפה שחור ולאט לאט התעוררו כולם.
דודי נסע למכולת שבקיבוץ עין גב והביא ביצים ועגבניות לשקשוקה. גם שקיות קרח אותן הכנסנו לצידניות.
עזרא הכין שקשוקה מהסרטים.

על שפת המים הקמתי את אוהל הים, ליד עץ אקליפטוס, ככה שישבנו ממש על שפת ים כנרת, מתחת לדקל שפל צמרת.

היום עבר בנעימים עם טבילות רבות בכנרת, שבכל שעה נראית קצת אחרת, אבל תמיד כל כך יפה.
אולי נשאר לילה נוסף? שאלתי כשאכלנו ארוחת צהרים מאוחרת. הופה! צחקו כולם.
מי היה מאמין שכל כך אהנה כאן.

פירוק הזולה לוקח שניה.
זה די מדהים כי ההכנות והאריזות נמשכו יום שלם, ההקמה לקחה זמן והינה הכל מתפרק ברגע, כאילו לא היה.

שנייה לפני שנסענו, כשכבר היינו באוטו, עצר לידינו רכב.
מתוכו יצאו זוג צעירים וכלב.
הם הסתכלו על הזולה ונראו מרוצים.

מצאתם את הזולה המושלמת, אמרתי להם.
איזה כייף, אמרה הבחורה.
יש כאן צל? היא שאלה
ברוב שעות היום, עניתי.
כמה זמן תהיו פה? שאלתי אני
אין לנו מושג, אמר הבחור וחייך, זה לא שיש לנו עבודה לחזור אליה. כלום לא מחכה לנו.

כשהתחלנו בנסיעה הביתה חשבתי לעצמי שאפשר לראות בזה יתרון, שכלום לא מחכה לנו.
הינה, בזכות החופש הזה מצאתי את עצמי עם המשפחה והחברים, בסוף חודש אוקטובר, באמצע השבוע, בקמפינג בכנרת.

ומיד התחלתי לתכנן את ההרפתקה הבאה.

אוהבים קמפינג ליד המים, אבל מעדיפים חדר על המים בסיני המדהימה? פוסט על החופשה המשפחתית שלנו בסיני
אוהבים טיולי מים? פוסט עם המסלול הכי יפה בארץ – נחל כזיב 
מחפשים חוף ים מדהים במרכז הארץ שאפשר לשלב בו טיול קטן? פוסט על שמורת הטבע חוף גדור

קמפינג בחוף כורסי – מתכון טיול:

מיקום: בגדה המזרחית של הכנרת, צפונית לקיבוץ עין גב.
אופי החוף: רצועת חוף ארוכה המאגדת בתוכה שלושה חופים – כורסי, חלוקים ולבנון. חוף מוסדר אבל לא מפונפן. אפשר למצוא כאן מקלחות + שירותים, עמודי תאורה, ברזיה, שולחנות פה ושם, שירות פינוי אשפה. אין שירותי הצלה.
משך הקמפינג: כמה שתרצו. אחרי כל כך הרבה טרחה בהכנות חבל להישאר רק לילה אחד.
בוויז: חוף כורסי.
בכמה מילים: קמפינג בכנרת הוא פשוט יחסית מהסיבה שמימיה מתוקים. ככה שמי שלא אוהב מקלחות ציבוריות הרוויח. הכנרת כל כך יפה ותמיד מעניינת – היא משתנה מרגע לרגע.
עונה: עונות המעבר. בקיץ חם פה למות ובחורף, נו. מי עושה קמפינג בחורף.
דרגת קושי: הכי קשה לארוז לקראת הקמפינג.
כלבים: מתאים מאוד.
מידע שימושי: בקיבוץ עין גב הסמוך מכולת נוחה להשלמת חסרים. מול הקיבוץ מרינדו -קצביה/מעדניה/מסעדה משובחת במיוחד. המסעדה מתפקדת כרגע במתכונת טייק אווי.
המלצה מחוץ למסלול למתעקשים לטייל, לכל המקומות – הכניסה ללא תשלום:
1. עין דבשה או עין תינה – שניהם מסלולים מקסימים וקצרים ככה שאת לא מרגישה גמורה עוד לפני הקמפינג.
2. גן לאומי סוסיתא – אתר ארכיאולוגי מרהיב ביופיו, לטעמי אחד מהיפים בארץ. נמצא מעל קיבוץ עין גב. כמו בכל מקום בגולן – שימו לב לא לצאת מהשבילים. סכנת מוקשים. האתר אינו מוצל. מומלץ מאוד לקראת השקיעה.
עלויות: אנחנו היינו כ-26 שעות, לילה אחד – התשלום היה 67 ₪. בהחלט סביר לארבעה אנשים. בכניסה לוקחים פתק, ממש כמו לחניה ובסיום משלמים במכונה ביציאה. ממליצה לשלם במחסום היציאה משום שהמכונה שלפני עשתה בעיות.
משפט סיכום: בפעם הבאה נגיע לפחות ליומיים.
מדד צפיפות: 9. בסוף חודש אוקטובר, בשלהי הסגר השני ובאמצע השבוע – היה ממש מרווח. הבנתי שלקראת סוף השבוע המקום התמלא.
מדד נקיון: 8
ציון: 9

הפוסט קמפינג בכנרת – כל מה שצריך כדי להנות בקמפינג עם ילדים הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אז יש פרטנרים מעולים לטיול, יש מועד ושעה, אבל לאן?
יהודה אומר שצפוי מזג אויר חם מאוד ושחייבים מסלול מוצל.
סגרנו על נחל רקפת שעל הר הכרמל, בדיוק באמצע הדרך בייננו.
מבחינתי הטיול התחיל ברגע שיצאנו מתל אביב ועלינו על כביש החוף.
משמאל לכביש הים ובתי הטורקיז של הכפר ג'סר א זרקא נראים כמו אבני טורקיז יקרות.
מעל ברכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל חגות ציפורים נודדות.
שדות החיטה הקצורים מלאים בבאלות (קוביות חציר) במרחקים שווים אלה מאלה וכיפת הזהב נוצצת מעל המסגד בכפר פארדיס.
כרמי הענבים שבצידי הדרך הצמיחו עלים עשירים וירוקים. אגב זו התקופה לגלגל מילוי מתקתק חמצמץ בתוך עלי גפן טריים.
כל כך נהנתי מהדרך שכמעט הצטערתי שבצומת אליקים צריך לפנות שמאלה לכיוון דליית אל כרמל.

נסענו עד למוחרקה, באחד מהכבישים היפים בארץ.
הכביש חוצה את רכס הכרמל בצידו הדרום –מזרחי. מצידי הכביש דוכנים בהם מוכרים התושבים הדרוזים פיתות דרוזיות מרוחות בלבנה ביתית, דבש, שמן זית, זיתים וכנאפה.
כולם יהיו נהדרים לארוחה בשטח. למי שמתעקש, אפשר למצוא גם ג'חנון.
תימני.

מעטים השלטים בדרך וגם הקליטה הסלולרית לא משהו משום שתושבי המקום מתנגדים לקרינה ומדללים אנטנות. תסמכו על הוויז הוא ייקח אתכם למקום הנכון.
שערו של המוחרקה נעול.
שווה לחזור לכאן כשיתאפשר, הנוף הנשקף מכאן אל עמק יזרעאל והגליל, עוצר נשימה והסיפור על המנזר מעניין.

הטיול בנחל רקפת:

המסלול קווי ולכן יש להקפיץ רכב שיחכה בנקודת הסיום (אל דאגה, הסבר מפורט בהמשך במתכון הטיול).
אני נשארת עם חבורת הילדים עד שישובו הגברים מכל העניינים הפרוצדורליים.

בינתיים אנחנו מתקדמים בשביל המסומן באדום, פנימה אל תוך החורש הצפוף. בוחרים מקום נעים לעצירה וממתינים.
מסביב עצי אלון ואלה ארץ ישראלית, חוטמיות, זעתר, בבונג, דרדרים ופרפרים לבנים. דבורים מזמזמות פועלות להעביר אבקנים בין הפרחים.
אני מצלמת את הילדים ומגלה שצילמתי במקרה דבורה בזמן תעופה. אני צוחקת למראה הצילום. גם הילדים צוחקים.

לפתע יוצאים מתוך הסבך שני גברים, אחד אוחז בסכין ופטיש, השני ברגזן.
אימא'לה.
אני לבד עם הילדים, כן?
בתוך רגע הילדים לידי, אני מרגישה שהם דרוכים.
אני מזכירה לעצמי שיש לי מספיק נסיון חיים, כדי לדעת שמה שאנחנו חושבים שהוא המצב, לא תמיד יהיה המצב.
אני מקשיבה ומבינה ששני עוברי האורח דוברי האיטלקית לא מתכנים לעשות לנו כל רע, להפך.
הם כאן כדי לסמן שביל ביער, כנראה לטובת הנזירים של המוחרקה.
אנחנו מסתכלים אלה על אלה וברור שהם מבינים איך עלולה להתפרש הסיטואציה ולכן אומרים לי באנגלית:
אל תדאגו, אנחנו רק מסמנים את השביל.
ובעברית: שבת שלום.
יהודה ורונן מצטרפים, מופתעים מזה שכבר יש לנו חוויה לספר. אנחנו ממשיכים אל תוך היער.

רוב הדרך מוצלת ומידי פעם הנוף נפתח אל גבעות וגאיות, הצמחייה ירוקה.
למרות שמו של הנחל, לא ראינו אפילו רקפת אחת. ברור, עכשיו חודש מאי.
כדי לראות רקפות בנחל רקפת, צריך לשוב לכאן בחורף.
הילדים כרגיל מטיילים רק בשביל הפסקות האוכל והמבוגרים בשביל הפסקות הקפה. המסלול מציע שפע של מקומות אדירים בדיוק למטרה הזאת.

הדרך הנוחה עוברת בנעימים וללא קושי. אפשר לשוחח בלי להתנשף ולתת לילדים לרוץ קדימה ללא חשש. עד שמגיעים לנחל, שכמובן יבש.
תוואי הנחל במגמת ירידה, לעיתים צריך להתגבר על מפלים קטנים שיצרו המים, לעבור בזהירות בין אבנים קטנות ולקפוץ בין סלעי ענק.
יש בדרך אפילו סולם יתדות אחד אליו יורדים מגובה כשלושה מטר. בהחלט מאתגר.
אני לא אוהבת שעוזרים לי ובאמת הצלחתי לרדת ללא עזרה, יש!

הפסקת קפה נוספת בסופו של הנחל המוצל ואנחנו יוצאים אל דרך נוחה. כמו תמיד בסוף טיול יש עליה. אל דאגה, מדובר בעליה סופר סבירה.
המסלול מסתיים בכרם זיתים עתיק ויפיפה, בין העצים רועות פרות ועגל קטן יונק.

הנוף פתוח וניתן לראות את המוחרקה, נקודת ההתחלה שלנו, קטנה ורחוקה.
איזה סיפוק לראות את הדרך המשמעותית שעשינו.
ללא ספק, זה היה טיול אחרי קורונה מושלם!

אוהבים טיולי מים? להמלצות הכי טובות לקיץ לחצו על הקישורים הבאים:
נחל כזיב
עין תינה ונחל בניאס תחתון
עמק המעיינות
עין פרת

נחל רקפת– מתכון טיול

מיקום: הכרמל, הרכס הדרום מזרחי
עונה: אביב, סתיו, יום נעים בקיץ. אחרי גשם כדאי ללכת בזהירות במקומות מסויימים, כיוון שאבני הנחל הגיריות מחליקות, ולא מומלץ ביום הכי חם בשנה כיוון שחלק קטן מהמסלול אינו מוצל
מסלול: קווי
אורך: כ – 5 ק"מ
משך מסלול: 5 שעות כולל הפסקות רבות
דרגת קושי: בינוני. כולל הליכה בנחל בין סלעים גדולים, סולם יתדות אחד. מתאים לילדים מעל גיל 7 המורגלים בהליכה
כלבים: פחות (בגלל הסלעים וסולם היתדות)
נקודת התחלה: בוויז – המוחרקה
נקודת סיום: דרך עפר סימון שבילים אדום, כשלושה ק"מ מצומת אלייקים מצד ימין. לעבור מעבר פרות ולהחנות.
סימון שבילים: אדום. במספר מקומות הסימנים קצת דהו, שימו לב. אפשר לסמוך על הסימונים, אין צורך באפליקציות.
מקומות להפסקת קפה: אינספור, מדהימים ++
אופי: מגוון – נוף, יער, נחל יבש, מעט בשמש הרבה בצל
מדד נקיון: 9 איזה מזל! המסלול נקי, שרק יישאר כזה
מדד צפיפות: טיילנו ביום שישי ובקושי פגשנו מטיילים. לפי השמועות גם בשבתות לא צפוף כאן.
המלצה מחוץ למסלול: אם יש עדיין כוח אפשר לטייל בשוק הנהדר של דליית אל כרמל ולקנות קופסה מלאה בבקלוות הכי טובות בעולם.
המלצה ללא גלוטן: מסעדת עין הואדי המעולה, נמצאת לא רחוק מכאן ברח' העצמאות בעיר התחתית, חיפה. במסעדה מנות רבות ונפלאות ללא גלוטן וההקפדה כאן היא מעל ומעבר. אנחנו משוגעים בעיקר על הממולאים, המקלובה והחומוס. עלי הגפן כאן פשוט מושלמים. למנה אחרונה אפשר לקחת מלבי מצוין. המסעדה מעולה גם לאוכלי הגלוטן, כך שכולם יצאו מכאן מרוצים. לובנה בעלת המסעדה היא אחותו של השחקן נורמן עיסא. לא קשור לאוכל, אבל נחמד לדעת.
משפט סיכום: רק אוכל מעניין אותה זאת
ציון: 9

הפוסט נחל רקפת – טיול מקסים על הר הכרמל הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

אנחנו קובעים עם חברים לצאת לדרך השעה 08:00, למרות שברור לכולם שאין סיכוי שנצליח. ואכן בשעה 09:30 כולם כבר באוטו.

בגלל שאנחנו בעיכוב מפנקים את עצמנו בנסיעה במנהרות הכרמל. המנהרות חוצות את כל חיפה מלמטה בכמה דקות ומזכירות לי את המנהרות הארוכות בדרך מאתונה לצפון יוון. הקלסטרופוביה שלי מדמיינת אסונות הכוללים מחנק ככה שאין מאושרת ממני לצאת בצד השני. נושמת עמוק.

נסיעה ארוכה ארוכה מסתיימת בפארק גורן.

שלא נדע מצרות, החניון מלא באוטובוסים. כבר ביציאה מהאוטו שומעים שירה רמה של ילדים מעומק ערוץ הנחל, ושתבינו, הוא רחוק מכאן כמה קילומטרים.

חבורת נהגי האוטובוס יושבת במעגל תחת עצי הזיתים, סביב גזיה עליה פינג'ן המפיץ ניחוח קפה שחור עם הל. אני נגשת לתחקר אותם.

בוקר טוב, אני אומרת

בוקר טוב, עונה אחד מהם, השאר מחייכים פחות או יותר

אתם הנהגים של האוטובוסים? אני שואלת

כן, עונה שוב אותו אחד (נכנה אותו הנהג הראשי) את תשובתו הצפויה, השאר מהנהנים פחות או יותר

אלה ילדים שם למטה אני שואלת ואפילו לא ממתינה לתשובה, כמה ילדים יש שם?

300 ילדים, עונה הנהג הראשי

מה זה? אני מתלוננת, הם עושים המון רעש, אז אני לא מטיילת כאן. חבל מאוד, הגענו מרחוק.

כל הנהגים מחייכים. אחד אפילו צוחק. זה כלום, עונה הנהג הראשי. הנחל ענק ובכל יום מטיילים כאן לפחות 1,000 איש. ממש ריק היום.

אז למה הם שרים? אני מתלוננת כאילו הוא נציב תלונות הפרעות בנחלים. זה מאוד מרעיש.

הם שמחים, הוא אומר. עוד מעט ירגעו ויפסיקו. אל תדאגי.

תודה אני אומרת, וגם מברכת אותם ביום טוב שיהיה.

אני חייבת להפסיק את הדיאטה, אני חושבת לעצמי בזמן שמתרחקת מהם, אני הופכת לדודה נודניקית ונרגנת כשאין לי בדם סוכרים.

אנחנו מעמיסים על הגב תיקים מלאים באוכל ומים. כמו תמיד איכשהו יוצא שאני אחראית לסחוב את התיק עם ערכת הקפה. אני אוהבת לשתות קפה, לא לסחוב אותו. נו, שאלה יהיו הצרות שלנו.

הבעיה עם נחלים שנמצאים בערוץ עמוק ומוצל היא שכדי להגיע אליהם צריך לרדת ואחר כך, לא עלינו, לעלות. אנחנו מתחילים בירידה, אבל איך אפשר ליהנות מנוף כל כך יפה כשהירידה בזווית של 90 מעלות? קשה לי, כבד לי וחם לי.

הינה עוד סיבה להפסיק את הדיאטה. פעם, לפני שבוע כשעוד אכלתי סוכרים הייתי גם יותר חזקה בנוסף על היותי יותר נחמדה. עכשיו אני ממש מסוחררת כמו אנורקסית חלושה. אני מתלוננת ומודיעה לכולם חגיגית שאין מצב שאני עולה חזרה למעלה. אשאר בנחל לתמיד.

בשניה שאנחנו מגיעים לנחל מתחלף המצב רוח ואני צוהלת ומקפצת כמו יחמור עליז וקליל.

למה יחמור?

כי מסתבר שבנחל כזיב חי עדר ענק של יחמורים שהם סוג של איילים חמודים, עליהם קראתי בתיאור ההסבר על הנחל.

למרות שממש רצינו, לא פגשנו יחמורים.
אבל דגים יש כאן בשפע וגם סרטים קטנים וחמודים.
כל כך יפה ונעים פה שזה מיד מעורר תיאבון. אני אוכלת סלט ירקות וביצה קשה כשכולם סביבי אוכלים סנדוויצ'ים מפוארים וקלחי תירס (הידעתם שקלח תירס מלא בסוכר?).

אנחנו מקנחים בקפה שחור ומלבדי כולם טובלים בתוכו וופלים.

מאושרת שעדיין לא שברתי את הדיאטה אני מובילה את כולם לבריכה הגדולה.

במים חבורה של צעירים, הם מאוד רעשניים. למה הם צועקים? אני מתלוננת לדודי.

הם נהנים הוא אומר. ככה זה כשנכנסים למים קרים.

אני קופצת למי הקרח הצלולים ומיד מתחילה לצווח יווווו, ווואייי, ההההההה. איזה כייףףףףף.

את רואה? אומר דודי.

בחיי, מדהים כאן. בהמשך הנחל כבר לא רואים אנשים. רק אנחנו והטבע היפה. לא יאמן שירוק כאן בחודש יולי. אני כל כך נהנית שלוקח לי זמן להבין שהתחלנו בעליה.

אוי. שוב חם. כולנו מתנשפים. נהיה שקט. אפשר ללכת או לדבר, אי אפשר שניהם יחד. רוצה לנוח אבל יודעת שאם אעצור לא אצליח להמשיך.

מזל שאיחרנו להתחיל בבוקר, כי עכשיו כבר 18:00 ככה שרוח טיפה נושבת והשמש כבר לא בשיאה. דודי הולך לפני, מתוך התיק שלו מבצבץ ענף עם עלי דפנה שקטף לו, העלים מפיצים ריח חזק.

אני נזכרת שבמורד הנחל קטף גם צלפים ויצא מהשיח כולו שרוט ופצוע. הוא סיפר לי משהו על הקוצים המיוחדים של הצלף אבל עכשיו אני לא זוכרת כי עליה וחם וגם לא אכלתי סוכרים לפחות שבוע.

אני לא מאמינה. עשיתי את זה. העלייה הסתיימה. אני מחאת כפיים וצוהלת, מבזבזת את כל האנרגיה שעוד נותרה לי ואז צונחת מתחת לעץ כמו יחמור עייף.

מכאן אנחנו נוסעים לקצה השני של פארק גורן, אל מצפה המונפור.
המצפה ריק, כולו בשבילנו. כולם אוכלים סנדוויצ'ים, פשטידות ואפילו דוריטוס.

אני אוכלת שעועית ירוקה.

דודי מוציא מהציידנית אבטיח קר ומתוק. יש גבול. אבטיח זה בעיקר מים אני משכנעת את עצמי בזמן שאוכלת שני חיוכי אבטיח צוננים.

נחל כזיב – מתכון טיול

טיול לנחל כזיב – מידע שימושי

זהו ללא ספק אחד המסלולים היפים בארץ. הבעיה שיש אין ספור דרכים לטייל בנחל כזיב והחומר ברשת רב ומבלבל.

בגלל שאני אוהבת פשוט ובעיקר בגלל שאני אוהבת אתכם מאוד –

תמצאו כאן הסבר ברור לדרך בה אנחנו בחרנו לטייל אותו. קחו בחשבון שההצעה שלי מתאימה לאלה שמסוגלים להתמודד עם ירידה תלולה מאוד ועם עליה קשה יחסית. למסלול הזה הגעתי אחרי בירורים מקיפים, כולל עם אנשים המתגוררים בסמוך ומכירים את המקום היטב.

היתרון של המסלול: עובר את המקומות היפים ביותר בנחל, הקפצת הרכבים מאוד קצרה, את הסיום נוח לציין במנוחה ותצפית עוצרת נשימה על מצפה המונפורט.

מיקום: גליל מערבי, סמוך לקיבוץ אילון.

מסלול: הרבה אופציות, אנחנו בחרנו קווי שמצריך הקפצת רכבים קצרה.

אורך: כ – 5 ק"מ

משך המסלול: מינימום חמש שעות, אפשר הרבה יותר.

נקודת התחלה: בוויז – פארק גורן. כשתגיעו לפארק גורן סעו לפי השילוט הפנימי הברור לחניון הזיתים. (יש המון חניוני הזיתים בארץ כך שמי שבוחר להכניס חניון הזיתים לוויז כשהוא בביתו, שישים לב שלא נוסע לאזור אחר בארץ). בחניון הזיתים נשאיר רכב אחד ואת הרכב השני נשאיר במרחק קצר מכאן, אך עדיין דורש הקפצת רכבים.

נקודת סיום: סיום השביל השחור בפארק גורן (שימו לב לא לעלות מהנחל בשביל השחור למצפה הילה). כקילומטר נסיעה מחניון הזיתים. לנקודת הסיום הזאת אין שם מוגדר אבל היא מופיעה כאן בבירור במפה ומצרפת גם את צילום השלט שלה. אין סיכוי שתפספסו.

סימון שבילים: מחניון הזיתים יורדים בשביל הכחול עד לעין תמיר. מעין תמיר ממשיכים בשביל הירוק ימינה, לכיוון צפון – מערב (לכיוון מצפה המונפורט ולא לעין זיו), כדי לחזור לפארק גורן נעלה בשביל השחור. השביל השחור יהיה מימין לנחל ולא משמאלו (שימו לב לא לעלות בשביל שחור אחר עליו מסומן בבירור – מצפה הילה. שביל זה יהיה בצד שמאל של הנחל והוא אינו השביל הנכון. השביל השחור הנכון יהיה לאחר כשעת הליכה מהצומת הזאת לכיוון מערב, מצד ימין).

בכמה מילים: אחד המסלולים היפים בארץ, כנראה שככה נראה גן העדן. מחניון הזיתים תצפית מעלפת, הנחל מלא בצמחיה עשירה, המים צלולים. לטייל כאן כרוך במאמץ – כל מסלול שתבחרו יתחיל בירידה ויסתיים בעליה. אני מאמינה שההצעה שלנו כאן היא המשתלמת ביותר. נסו לכוון את העליה לפארק גורן לשעות אחר הצהריים כך שהשביל יהיה מוצל. המסלול מתאים למשפחות שמורגלות ללכת. לדעתי החל מגיל 10, אבל אתם מכירים את הילדים שלכם הכי טוב. בכל אופן לשמור על הילדים ועל עצמכם היטב בירידה ובעליה. אל דאגה – אם אני הצלחתי, תאמינו לי שגם אתם יכולים. קחו איתכם מספיק מים ואוכל, אין למטה גזלן, כן?

עונה: אביב, יום נעים בקיץ. בחורף המסלול בוצי ומחליק. במסלול הליכה לסירוגין במים קרירים וכמובן רחצה וטבילה בברכות יפיפיות. חובה נעלים להליכה במים. לקחת בחשבון שהירידה לנחל לא מוצלת.

דרגת קושי: בינוני + בגלל הירידה והעליה.

כלבים: מיטיבי לכת בלבד.

מדד נקיון: 9+ וזה מרשים במיוחד כי אין פחים למטה.

מדד צפיפות: טיילנו בתחילת יולי ביום חול. צפיפות הורגשה סביב עין טמיר. בהמשך הנחל פינות מבודדות וריקות לחלוטין.

המלצה מחוץ למסלול: בסיום לנסוע למצפה המונפורט שנמצא כמה דקות נסיעה מכאן, גם הוא בפארק גורן. הנוף מכאן מטריף והמקום נוח לפיקניק או הכנת קפה לסיום.

ללא גלוטן: אם יש לכם אפשרות לאכול אצל אורי בורי בנמל עכו העתיקה, בדרככם חזרה למרכז – אל תפספסו אותה. במסעדה מנות רבות ללא גלוטן ואפילו נשלח אלינו לשולחן לחם חם ורך ללא גלוטן שנאפה במקום. יתכן וזה הלחם הטעים ביותר שאכלנו בחיינו. המודעות גבוהה, הסבלנות בשמיים. את המנות אפשר להזמין גם בחצאים כך שניתן לטעום יותר מהן. אין ספק שנחזור לכאן בכל הזדמנות.

משפט סיכום: אין כמו נחל כזיב, חייבים לחזור לכאן בדחיפות

ציון: 10

המלצה על טיול מים משגע בעמק המעיינות

הפוסט נחל כזיב – טיול מים באחד המקומות היפים בארץ הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

יום הטיול שלנו בעין תינה ובבניאס התחתון, מתחיל בצימר המקסים במושב בית הלל.
אני מתעוררת מוקדם, כולם עדיין ישנים
פותחת את הדלת בשקט ויוצאת החוצה, יחפה.

ריח התאנים עוטף אותי, עצי הזית מצילים על החצר.
אני דורכת יחפה על הדשא, בין הזיתים שנשרו. מזג האויר נעים בינתיים.
בוחנת את גינת צמחי התבלין. יש כאן נענע, מנטה, עשב לימון.
מכינה לי קפה שחור עם הל, מתיישבת על ספת הנדנדה שבחצר.
כבר עברו 10 דקות ואני מתחילה לאבד סבלנות.
מחליטה להעיר את מיקה, ביתי הבכורה, שהיא שותפה מעולה לשיטוטי בוקר במקומות חדשים.
מיקה מתעוררת במהירות וכעבור כמה דקות אנחנו יוצאות לסיבוב במושב, סוגרות מאחורינו את השער הלבן. 

אנחנו מטיילות ברחובות הקטנים.
אפשר להבדיל בקלות בין הנחלות הוותיקות לבין הבתים של הבנים הממשיכים.
לבתים בנחלות גגות רעפים ובחצר גיבוב של מבנים: בית גדול, בתים קטנים יותר, מחסנים, רפתות.
לבתי הבנים בהרחבה בניה שונה לגמרי – הגג שטוח, הטיח לפעמים צבעוני, החלונות גדולים מאוד, גינה ושביל מסודר שמוביל לפתח הבית.
המשותף לכולם: עצי תאנים ממלאים את החצרות ובין העלים היפים מציצות תאנים קטנות וירוקות שתכף יבשילו.

מיקה ואני מגיעות למכולת, שכאן נקראת צרכניה.
השעה מוקדמת, משאית ענקית חונה בחוץ והעובדים של הצרכניה יושבים עם הנהגים סביב שולחן עגול ושותים קפה שחור.
בוקר טוב, אני מברכת אותם בנימוס אבל הם לא עונים. בטח אין להם כוח לבזבז מילים על תיירים מזדמנים.
המדפים של מוצרי החלב כמעט ריקים. החדשים נמצאים בבטן המשאית ואין לנו כוח לחכות, ממילא אנחנו עוזבים היום וצריך רק כמה דברים לארוחת הבוקר.
ריח התאנים מלווה אותנו לצימר.
רונן וימה עדיין ישנים, אז אנחנו מכינות את ארוחת הבוקר ברעש גדול כדי להעיר אותם.

ניקול, בעלת הצימר, מגיעה להיפרד בדיוק כשאנחנו מסיימים לארוז.
אנחנו מחבקים אותה חזק. אין ספק שנחזור לכאן בקרוב.
אין כמו חופשה בצפון הארץ. 

עין תינה

בדרך מבית הילל לעין תינה אנחנו נוסעים על כבישים צרים, בין שדות תירס וכרמי זיתים.
אתן יודעות על שום מה קרוי המקום עין תינה? אני שואלת את הילדות כמו מדריכה נודניקית.
על שום הטינופת? שואלת מיקה ושתיהן צוחקות.
הילדה כנראה בטראומה ממצב הלכלוך שהשאירו המטיילים על גדות החצבני. חמודה.
על שום התאנים! אני מכריזה בשמחה.
השעה עדיין מוקדמת והכבישים לא עמוסים, אנחנו די מופתעים לראות שיש כבר מכוניות בחניה. 

ההליכה על שביל עפר חשוף לשמש מפגישה אותנו עם משפחות של חרדים שהולכים בכיוון ההפוך.
היום שישי והם ממהרים לסיים את הטיול, כדי להכין את השבת. המראה סוריאליסטי. גברים בחליפות ומעילים שחורים, נשים וילדות בשמלות ארוכות וגרביונים, וחם כל כך.
אנחנו מגיעים לתחילת המסלול הרטוב בדיוק כשכבר חם מדי, ההליכה במים הצוננים משכיחה את חום הדרך.

כל כך יפה כאן. ונקי.
המים הצלולים זורמים על אבני הבזלת השחורות היפות, הצמחיה צפופה וירוקה, ומעל הכל מצילים איך לא? עצי תאנה, והריח שלהם? ריח חופשת קיץ.

אנחנו עולים דרך סבך הצמחיה, עוברים בתוך מפלים קטנטנים עד שמגיעים למפל גדול וחזק והמים הקרים כאילו יוצאים מתוך עצי התאנה.
מבין כולנו אני היחידה שמעיזה להיכנס מתחת לזרם המים הקרים.
איזה כייף כאן. אני צורחת באושר, האור נשבר בתוך רסיסי המים ואני כמעט נוגעת בקשת הצבעונית שנוצרה.
מולי נפרש עמק החולה במלוא הדרו וגם השביל במעלה ההר, עליו הלכנו.

ומה זה? למה יש על השביל כל כך הרבה אנשים? אני משפשפת את העיניים, לא מאמינה. עד עכשיו היינו כאן כמעט לבד, איך נצליח לרדת מכאן.
הירידה התלולה מאתגרת יותר מהעליה והצפיפות איומה.
אנחנו מנסים לעשות את הדרך במהירות האפשרית וכבר לא נהנים מהנוף. החניה מלאה עד אפס מקום ומכוניות מחכות לרגע שנצא, כאילו אנחנו בתל אביב בשדרות רוטשילד בשעה 18:00. 

אנחנו נמלטים משם. 

נחל בניאס תחתון

כבר שעת צהרים, חם מאוד ואנחנו רעבים.
אנחנו נוסעים בדרך עפר משובשת וארוכה עד לחניון האקליפטוס שם לפי מה שקראתי מתחיל מסלול אבובים יפיפה בבניאס.
ממש אין לי כוח לזה ומצידי אפשר להתקפל ולחזור הביתה, אבל בשביל הילדות זה שיאו של הטיול והן מחכות לזה עוד מתל אביב.

החניון עמוס מאוד. כולם מסביב מנפחים גלגלים, סירות ומזרוני ים. גם אנחנו. בא לי למות. כבר אין לי אויר. נסו לנפח גלגל אבוב ענק כזה ממקס 20!
לידנו משפחה עם 13 ילדים ואני לא מגזימה.

לאבא מכונת ניפוח כזאת שמתחברת למצת באוטו וככה הוא מנפח את הכמות הבלתי נתפסת של הציוד שהביא. אני רואה שהוא כבר לקראת הסוף.
בכוחותי האחרונים, לפני שטיפת האויר האחרונה שלי נעלמת, אני מנתקת את השפתיים מהפיה של אבוב מקס 20 ומחרחרת:
רונן תשאל אותו אם אפשר לנפח אצלו את הגלגלים.
מצבי כנראה כל כך חמור, שרונן ששונא לבקש טובות מאנשים ניגש אל המרובה ילדים.
אחי, אפשר לנפח אצלך את הגלגל? הוא שואל
האיש מרים את עיניו, הן נראות מעורפלות. כל 13 הילדים עומדים מולו, לחלקם 2 גלגלים פלוס מצופי יד. שתבינו את הכמות.

עד היום לא קיבלנו תשובה.

אני קורסת מתחת לעץ אקליפטוס ושותה בקבוק מים קטן וקר שקנינו במחיר מופקע אצל הגזלן שנמצא כאן.
אלוהים, איך נעשה את מסלול האבובים עם ארבעת הסלולריים והמפתחות האלקטרונים לרכב? הכל יירטב. איך לא חשבנו על זה!

אני שולחת את רונן לאוטו שיביא קופסת פלסטיק אטומה ותיק.
תודה אבל אולי תביא גם שקית ניילון?
הוא שוב הולך וחוזר עם שקית. אני עוטפת איתה את כל הקונסטרוקציה.
חם כל כך.

אנחנו מתחילים ללכת בשביל שלשפת הבניאס. מחפשים מקום נוח להיכנס למים.
בכל פתח כזה יושבת משפחה בזולה שהקימה. יש כאלה שבקטנה ויש כאלה עם שולחנות ענקיים, כסאות ועשרות ציידניות.
אנחנו מוצאים פתח פנוי. מדהים פה. מרגיש כמו ג'ונגל. ובגלל שהאנשים מפוזרים בתוך הצמחיה בזולות, בכלל אין עומס. לא רואים ולא שומעים אותם.
אני נכנסת למים, כל כך מוטרדת מהסוגיה אם הטוסיק שלי יצליח או לא להיכנס לחור שבאבוב, שלא שמה לב שהתיק שוקע במים.
התיק! צועק רונן.
אני מוציאה מהר את התיק מהמים. מזל שהם לא הספיקו לחדור לקופסה עם הסלולרי. ברור שאין סיכוי לעשות את המסלול עם תיק שישאר יבש.
את הפתח שנכסנו בו, כבר תפסה משפחה אחרת.
טוב, אני מחליטה לקחת את האירוע בידיים ולהפיק אותו.
אתה, אני אומרת לרונן, תחכה עם התיק בחניון האקליפטוס. אני אכנס עם הילדות למים, נשוט עם האבובים דרך קצרה ונבין את הוייב. ואז נגיע אליך ונחליט איך ממשיכים מכאן.
טוב, הוא עונה.

לא אחזיק אתכם במתח. הטוסיק שלי נכנס בקלות לאבוב ושלושתינו התחלנו לשוט במורד הזרם, שזה מדהים וכיף ומצחיק נורא, הבעיה שהזרם חזק מאוד וקשה לעצור.
אנחנו חולפות במהירות זולות רבות של אנשים, נשרטות קצת משיחי פטל ואיכשהו אני מצליחה לעצור את עצמי ואז את הבנות.
הבנו את הקטע. צריך למצוא זולה מגניבה, לפרוש מחצלת ומשם כל פעם נצא למסע שייט קצר, ונחזור לזולה.
אנחנו יוצאות מהמים מאושרות, רטובות, כל אחת אוחזת באבוב שלה.
הרגליים קצת רועדות מהמאמץ. מגיעות לחניון האקליפטוס. רונן לא שם.
חם ממש. אין לנו טלפון, אין מים, אין כסף. רק אבוב. הכל אצל רונן.
אולי הוא באוטו? הולכות בשמש עד האוטו. הוא לא שם.
אולי המשיך למטה? הולכות לחפש. הוא לא שם.

זה היום הכי גרוע בחיים שלי, אני מכריזה וקורסת מתחת לעץ אקליפטוס.
אמרתי לכן שלא כדאי לבוא לכאן! סתם התעקשתם.
בשבו. נחכה כאן לאבא, אני אומרת לילדות. ובלב חושבת נחכה כאן עד שנמות.
פתאום הוא מופיע. איפה אתן? החצוף עוד מעז לשאול.
אחסוך מכם את מה שעניתי לו וגם את תיאור ההתארגנות וכמה פעמים הלכנו לאוטו הלוך ושוב כי שכחנו משהו.
התחלנו לצעוד בשביל שעל שפת הנחל, כדי למצוא זולה פנויה.
כמו נס, היא חיכתה לנו שם. נקייה, מושלמת ופנויה.

זה היום הכי מאושר בחיים שלי אני צוחקת בזמן שיוצאת בפעם האלף מהמים, אוחזת באבוב.
אמא, אומרות לי הילדות, את הכי נהנית כאן מכולם.
אז אם תשמעו אותן אומרות בקול טרגי: זה היום הכי גרוע בחיים שלי ומיד אח"כ צוחקות וצורחות: יווווו, איזה כייף, בואו עוד פעם למים, תריחו את התאנים. תדעו על מי הן צוחקות.

עוד המלצות באזור – בית הלל, החצבני, שניר ודרך ציר הנפט  
אוהבים טיולי מים? המלצה על מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב
אוהבים את המדבר? המלצה על טיול מעולה מול נופי ים המלח – נחל סלוודורה
אם יש לכם מחשבות על חופשה משפחתית בחו"ל ממליצה לכם מאוד לקרוא על הטיול המושלם שלנו ביוון – טיול משפחתי בפלופונס

עין תינה – מתכון טיול

מיקום: מערב רמת הגולן
מסלול: קווי (הלוך חזור)
אורך: כ – 1.2 ק"מ
משך המסלול: שעתיים כולל הפסקה במפל
נקודת התחלה: בוויז – חניון עין תינה
נקודת סיום: כנ"ל (חניון עין תינה)
סימון שבילים: ירוק
בכמה מילים: טיול רטוב ומקסים, הליכה בתוך מים קרירים ונקיים, מקסימום עומק כ- 30 ס"מ, לרוב יותר רדוד. בהלוך נגד כיוון הזרימה, צמחייה עשירה, נוף מדהים לעמק החולה, בראש המסלול מפל עם זרם מים חזק. בחזור ירידה תלולה. מאוד מומלץ.
עונה: אביב, יום נעים בקיץ. בחורף האבנים במסלול חלקות. מסלול הליכה במים קרירים, לכן אפשרי גם כשחם. לקחת בחשבון הליכה כ- 10 דקות בשמש, ללא צל, עד תחילת המסלול הרטוב.
דרגת קושי: קל. הליכה במים בין אבנים וסלעים, המסלול המלא למפל בעליה תלולה שבחזור הופכת לירידה בשיפוע חד. מתאים לילדים מעל גיל 6. עם ילדים קטנים יותר אפשר לעשות את החלק התחתון של המסלול ולחזור כשמתחיל להיות מאתגר מדי.
כלבים: פחות, בגלל ההליכה במים והאבנים.
מדד נקיון: 9 איזה מזל! בני נוער מקפידים על ניקיון המסלול כחלק מהפעילות הבית ספרית.
מדד צפיפות: טיילנו בתחילת אוגוסט ביום שישי בבוקר, החל מהשעה 11:00 העומס היה בלתי נסבל. להימנע מלטייל בסופי שבוע ובחופשים, ואם אין ברירה – בשעות הבוקר המוקדמות או אחה"צ.
המלצה מחוץ למסלול: דרך שביל הנפט, כניסה לכביש היפיפה מול מעיינות הבניאס. פרטים בפוסט נפרד.
משפט סיכום: זה בארץ?
ציון: 9

הבניאס התחתון – מתכון טיול

מיקום: אצבע הגליל
מסלול: קווי
אורך: כמה שתחליטו
משך מסלול: זה לא בדיוק מסלול יותר שיט על אבובים, אפשר לבלות על שפת הנחל יום שלם ואני לא מגזימה. אם ממש ממהרים אפשר להסתפק בשעתיים.
נקודת התחלה: בוויז – חניון האקליפטוס
נקודת סיום: כנ"ל (חניון האקליפטוס)
סימון שבילים: מחניון האקליפטוס שביל המלווה את הנחל צפונה ודרומה. אנחנו בחרנו ללכת צפונה.
בכמה מילים: במילה אחת – וואו. בשתי מילים – אין דברים כאלה. אה זה שלוש.
הקונספט: להשאיר את הרכב בחניון האקליפטוס, לקחת איתכם כל מה שצריך לפיקניק ארוך, ללכת על השביל המלווה את הנחל צפונה, למצוא את הפתח בסבך הכי מגניב לדעתכם ושם להתמקם. עכשיו אפשר להשתכשך בנחל או להמשיך עם הזרם על אבוב עד שנמאס, ואז לצאת מהמים ולחזור בהליכה על השביל, בחזרה ל"זולה" שלכם.
עונה: קיץ – אם רוצים להיכנס למים הקרים, אביב/סתיו – אם מסתפקים בפיקניק. לקחת בחשבון שבסופי שבוע/בחופשות/ובחגים עמוס מאוד אבל מרגע שמצאתם לעצמכם "זולה" היא הופכת לפרטית שלכם ולא תרגישו את העומס.
דרגת קושי: זרימת המים בנחל תלויה בכמות המים שירדה בחורף, בקיץ 2020 הזרימה מאוד חזקה ולכן הירידה למים מתאימה רק לילדים ששוחים וגם על אלה להשגיח היטב. ההליכה לאורך הנחל לעיתים בשמש. הכי קשה: לנפח את האבובים שהבאתם אתכם, בהצלחה.
אזהרה: אם החלטתם לזרום במורד הנחל עם האבובים עד מעבר לחניון האקליפטוס – לאחר כ – 200 מ' מהחניון (לא מתחייבת על המרחק) ישנו מפל. יש לצאת מהנחל לפני המפל (שלט ברור מסמן את המקום בו יש לצאת), להמשיך מחוץ למים בשביל המלווה את הנחל ולשוב לנחל רק לאחר המפל. בשום פנים ואופן אסור להיכנס למפל.
כלבים: מוזמנים. לקחת בחשבון שהם יתגעגעו עד שתחזרו עם האבובים מהנחל.
מדד נקיון: 9 איזה מזל! למרות ריבוי האנשים אשכרה הקפידו כאן על הנקיון.
מדד צפיפות: טיילנו בתחילת אוגוסט ביום שישי בצהריים והיה צפוף מאוד. ברגע שהתיישבנו ב"זולה" שמצאנו – לא הורגשה הצפיפות בכלל. אחה"צ התרוקן ממש.
המלצה מחוץ למסלול – ללא גלוטן: בתחנת הדלק בפניה לאגמון החולה סניף גלידת בוזה. גלידה מושלמת, שירות אדיב, מודעות לגלוטן, הסכימו לתת לנו כדורי גלידה מהמכלים שטרם נפתחו, בדרך כלל יש גביעים ללא גלוטן כשאנחנו הגענו אזלו. אין דבר – טעים מאוד גם בכוס.
משפט סיכום: אחד מהמקומות היפים בארץ, לא לפספס.
ציון: זה חוקי לתת 10?

הפוסט אצבע הגליל ומורדות הגולן – עין תינה ונחל בניאס תחתון הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.