כבר שנים שאני רוצה לטייל בשמורת הטבע עין פרת, אבל בכל פעם שמנסה להבין מה קורה שם, מתבלבלת ומתייאשת.
עין פרט ועין מבוע זה אותו הדבר? ומה קשור ואדי קלט? וכל זה בשטחים? איך נוסעים? בכביש לכיוון בית אל? הבנתי.
לא תודה, נטייל במקום אחר.

אבל התמונות של השמורה היפה לא נותנות לי מנוח. וכל היופי הזה במרחק שעת נסיעה בלבד ממרכז תל אביב.

מסוכן שם? אני מסמסת לאודי, חבר ילדות שמתגורר באחד מהקיבוצים באזור.
כן, הוא עונה ואז מקליד מקליד מקליד.
בזמן הזה אני  יורדת מהעניין, שמחה שהצלתי את המשפחה מפיגוע חטיפה.
הו הינה הוא סיים להקליד, הקצב שלהם בדרום זה משהו…
מסוכן מאוד. הכביש. אודי כותב. הוא צר ומפותל ויורד לשמורה בירידה שמזכירה את הירידות בכבישים הצרים של צפון הודו. תסעו לאט ובזהירות. אה. ותחפשי בשיחים אילניות. אלה הצפרדעים הכי חמודות בעולם.

אז בואו נעשה סדר.

כן, שמורת הטבע עין פרת נמצאת בשטחים ואליה מגיעים מתוך ההתנחלות ענתות.
לא, הדרך לשם לא מסובכת אלא קלה ומאוד מעניינת. כדאי להבין אותה מראש ואז מרגישים רגועים יותר.
השמורה מלאה במטיילים (יותר מידי) ובפקחים ומרגישה מוגנת מאוד.

אל שמורת הטבע עין פרת, אנחנו מגיעים מכיוון צפון, פונים שמאלה בכביש 1 מזרח, אל כביש 437, בעקבות תמרור שכתוב עליו בית אל ורמאללה.
משני צידי הכביש הפתלתל ישובים בדואים.
איך חיים האנשים בפחונים האלה בשרב כבד כל כך? לוהט בחוץ.
עדיין לא 09:00 בבוקר וכבר 35 מעלות.

אפשר להגיע אל ענתות עם הוויז בדרך קצרה יותר ע"י פניה שמאלה מיד אחרי המחסום הצבאי הסמוך לכפר א-זעיים.
אני מעדיפה את הדרך שאנחנו עשינו, אין לי הסבר הגיוני מלבד תחושת בטן. הגענו וחזרנו בשלום, לרגע לא הרגשנו פחד.

עין פרת הוא הגדול מבין שלושת המעיינות של נחל פרת (השניים הנוספים הם עין מבוע ועין קלט, שבכלל לא נמצאים במסלול הטיול המתואר כאן).
נחל פרת זורם לאורך 28 ק"מ, דרך קניונים ומצוקים, מירושלים ועד לירדן.
לצד מי הנחל המתוקים והצלולים גדלה צמחיה עשירה המעניקה חיים וצל נדיר בלב מדבר.
אפשר לפגוש כאן, חיות בר, דגים, צפרדעים וסרטנים.
האדם ניצל את המים האלה עוד בימי קדם ולראיה סביב הנחל שרידי מבנים קדומים, מנזרים ואמות מים ששמשו לחקלאות.

אנחנו נכנסים אל ההתנחלות ענתות וממשיכים בנסיעה לשמורת הטבע עין פרט, לפי השילוט שבדרך.
זאת הפעם הראשונה שאני בהתנחלות. הישוב נראה כמו כל מושב קטן אחר בארץ.
בתים פרטיים מרווחים על המצוק מול נוף מדברי משגע, צמחיה, כבישים קטנים, אזור עם פחי מחזור.
הכי לא בתים טרומיים מוזנחים אליהם ציפיתי.

כמו שהבטיח אודי, הכביש לכיוון השמורה מפותל וצר, במקומות מסוימים מתאים ברוחבו רק לרכב אחד.
פקח מקבל את פנינו בכניסה לחניה התחתונה ומסמן לנו היכן בדיוק להשאיר את הרכב, כאילו הגענו לחתונה.
תעשו לעצמכם טובה ואל תגיעו לכאן אחרי 09:30. בשעה הזאת נסגרה החניה התחתונה בגלל עומס מטיילים והבאים בתור נאלצו להחנות את הרכבים בחניה העליונה, במרחק 10 דקות הליכה בעליה חדה ובשמש נוראית.

ברכת התמר:

צמוד לחניה חורשת אקליפטוסים מרשימה, מלאה בשולחנות פיקניק ובמרכזה, הנחל.
את חורשת האקליפטוסים, כמו במקומות רבים אחרים בארץ, נטעו הבריטים.
הבריטים היו משוגעים על איקליפטוסים. צריך באמת לבדוק מה פשר הדבר. בהזדמנות אחרת.

בקצה העליון והצפוני של חורשת האקליפטוסים נמצאת בריכת התמר.
בריכת קצינים צלולה שמימיה בגוון טורקיז מזמין.

תוך שנייה, הילדות כבר במים. הן נהנות מהמים הצוננים ואנחנו מקבלים הזדמנות להסתכל קצת מסביב.
סביב הנחל והבריכה גדלים עצי בוסתן נפלאים ובניהם שיזף, תאנה, רימון ותמר.

שביל מסומן בשחור מוביל לכיוון מעלה הנחל, אל הנביעה העליונה שלו, עין פרת. המסלול שלנו יתחיל בשביל הזה, בשלב מסויים נעזוב את הנחל ונעלה עד למנזר פארן שעל ההר משמאל ומשם נרד אל תחילת המסלול בחלק העליון שלו. משם נחזור דרך הנחל אל חורשת האיקליפטוסים ממנה יצאנו. נשמע ארוך? בשביל הסדר הטוב מעדכנת שבלי עצירות המסלול הזה לוקח פחות משעה. כשנגיע חזרה אל חורשת האקליפטוסים נחליט אם לרדת עם הנחל בכיוון ההפוך. מי שממשיך את כל הדרך במורד הנחל, יגיע בסופו של דבר אל עין מבוע. אבל בשביל המסלול הזה צריך זמן, כושר, רכב שימתין בעין מבוע ויש האומרים שכדאי בקבוצה ועם נשק.
לי לא מתאים הסטרס הזה.

ברכת התמר נמאסת עלינו די מהר.
בגלל הקרבה לחניה היא מתמלאת באנשים ובילדים עם מצופים. אפילו מציל יש שם ליתר בטחון.
תודה, אבל אם הייתי רוצה בריכה הייתי נוסעת לסבתא בקיבוץ. אנחנו כאן כדי לטייל.

מנזר פארן או בשמו השני מנזר חריטון:

בקושי רב אנחנו מצליחים להוציא את הילדות מהמים. הן חשבו שזה הטיול ועכשיו הן מאוכזבות וכועסות שאני גוררת אותן בחום ובעליה לכיוון המנזר, ללא טיפת צל.

על ההר שמעל עין פרט שוכן מנזר פארן (או בשמו השני – מנזר חריטון, על שם הנזיר שהקים אותו). זהו המנזר הראשון במדבר יהודה, המכונה גם ארץ המנזרים.
במערות הרבות שסביב הנחל, התבודדו נזירים שנהגו להיפגש בימי שבת וראשון, לפעילות משותפת.

צורת חיים זו מוגדרת כלאורה או מבדד בעברית. הלאורות נוסדו במדבר יהודה ומשם התפשטה צורת הנזירות הזאת למקומות שונים בארץ ובמדינות השכנות.
למשל מבדד נטופה המרהיב שביער סמוך להררית, לאורה זאת פעילה עד היום ומשרתת קהילת נזירות חביבות. ממליצה מאוד לקרוא את הפוסט על הררית.
כיום חיים במנזר פרן שאינו מחובר לחשמל ולמים, בבדידות ובצניעות שלושה נזירים צמחונים.

אנחנו מגיעים, מתנשפים (טוב, רק אני מתנשפת) אל המנזר שבראש הגבעה. השער נעול. אנחנו מתקשרים למספר הטלפון שמופיע בחוברת של רשות שמורות הטבע, כדי לתאם ביקור: 052-5399075
אבל אף נזיר לא עונה.
המראה מכאן מרהיב. זאת נקודת תצפית נפלאה אל ההרים שמסביב לואדי קלט, אל נחל פרת הבוהק בטורקיז וסביבו צמחיה ירוקה יפיפיה, אל קיר הטיפוס שנמצא מעברו השני של הנחל.

הדבר היחיד שאי אפשר לראות מהכניסה למנזר, זה את המנזר עצמו.

נחל פרת:

מהמנזר יורד שביל צר ישר אל הברכה שבקצה העליון של השמורה. הברכה יחסית ריקה, למזלנו רוב האנשים נשארים בחורשת האיקליפטוסים ובברכת התמר.
אנחנו מוצאים לנו מקטע פראי של הנחל, ריק מאדם ונכנסים למים.

תוך שניה הילדות מזנקות החוצה ונעמדות על סלע ענק שמציץ מהמים.
יש במים דגים שנושכים את הרגליים, הן צורחות.
אכן, המוני דגיגונים מדגדגים לי את כפות הרגליים. לי זה לא מפריע בכלל, רק קצת מדגדג.
ליד הסופים אני פוגשת צפרדע חמודה ששוחה בשחיית חזה מושלמת. אולי זאת האילנית החמודה עליה סיפר אודי.

אם נמשיך דרך השביל שלאורך הנחל מכאן ועד חורשת האיקליפטוסים, נסיים את הטיול בעשר דקות.
בואו נלך דרך המים, אני אומרת, מעמיסה את התרמיל על גבי ומתחילה לצעוד עם נעלי האדידס שלי בנחל, כאילו אני בהשרדות הפיליפינים.
השאר הולכים אחרי ומקטרים.
תוך זמן קצר אנחנו נעלמים בסבך הצמחייה. הנחל מוביל אותנו לפינות גן עדן, בין מפלונים ועצי תאנה שיוצרים סכך מעל ראשנו.

אנחנו מתמקמים בזולה נפלאה כזאת, מוסתרים מהשמש ומשאר המטיילים. אנחנו וצלילי הנחל הזורם וציוצי הציפורים והדגים שדלוקים לי על כפות הרגליים. לא אכפת לי להישאר כאן שעות.
בפעם המיליון אני מגלה את מה שכבר ידעתי: תנו לי עץ תאנה ונחל זורם ואין מאושרת ממני בעולם כולו.

טוב, שעה חולפת לה והרעב מתחיל להציק. הבאנו איתנו אוכל, אבל לא כזה שאפשר לאכול בתוך הנחל.
אנחנו ממשיכים דרך המים עד חורשת האיקליפטוסים.
אלוהים, נראה כאילו כל האנשים בארץ הגיעו לכאן. המקום עמוס עד אפס מקום ותור נמשך עד ברכת התמר למעלה.

אנחנו ממשיכים קצת במורד הנחל, מעבר לחורשה. את הצמחיה שבאזור החריבה שרפה לפני כחודש.
הפיח השחור שעל הגבעות ממלא אותי בעצב. אנחנו מחליטים לחזור לחניה ולהמשיך מכאן אל מקום שקט ומוצל, כדי לאכול ולנוח.
אני נזכרת באחד מהמנזרים האהובים עלי, דיר חג'לה שנמצא במרחק 20 דקות נסיעה מכאן, סמוך לצומת בית הערבה.

מנזר דיר חג'לה סמוך לעין פרת:

מנזר דיר חג'לה שנמצא על כביש 90 בדרך ליריחו, נראה כמו נווה מדבר מוריק, צבעוני ומוצל.

הוא בנוי סביב חצר פתוחה ומסביב פסלי אריות רבים.
למה אריות?
טוב ששאלתם.
לפי האמונה הנזיר שהקים את המנזר נתקל במדבר באריה צולע שקוץ תקוע בכרית כף רגלו. הנזיר הטוב סיכן את חייו וחילץ את הקוץ מכף רגלו של האריה הסובל.
האריה שהחלים גמל לו טובה וליווה אותו מאז לכל מקום. אבל כאן לא נגמר הסיפור.
האריה שהיה שובב גדול, אכל את החמור של הנזיר. כעונש שימש מאז האריה גם כחמור. מספרים שכשמת הנזיר נשכב האריה על קברו ומת גם הוא. מצער.

בכל אופן פסלי אריות פזורים בחצר היפה של המנזר וגם תרנגולים חיים והמון יונים והכל צבעוני ונעים.
בתוך הכנסייה ציור נדיר של מריה מניקה את ישו שנראה לפחות בן שמונה. עקרון הרצף כנראה.

אנחנו נכנסים אל החצר הפנימית. מזל שמוצל כאן כי האויר רותח. אנחנו מטפסים במדרגות אל המנזר שבקומה השניה.
המנזר פתוח, אבל מואר רק באור החודר מהחלונות הצרים. נברשות הזהב המפוארות שמשתלשלות מהתקרה, כבויות.

אנחנו הולכים בשקט, מתבוננים בציורים היפים המכסים את הקירות, בעיטורי התקרה היפיפיים. נזירה חמורת סבר בולשת אחרנו במבטה.

אני נזכרת בביקורים הקודמים שלנו במנזר. נדמה לי או שאז החצר היתה מטופחת יותר? אני זוכרת בוודאות שנברשות הזהב דלקו באור יקרות, שבחצר היו תוכים גדולים בתוך כלובים ושבכניסה למנזר דלקו נרות גבוהים.
בביקורנו האחרון ראינו נזירה יושבת על אחד הכסאות, מתחת לחלון המאורך. היא רקמה בחוט צבעוני על בד מהודק סביב חישוק עץ קטן. היא הרימה את ראשה וחייכה אלינו.

מנזר דיר חג'לה זכה לזרם בלתי פוסק של צליינים ואלה פסקו מלהגיע עם פרוץ הקורונה. יתכן ונפגעו התקציבים שלו. בכל אופן, ברור שהמצב פגע במצב הרוח של הנזירה.
אנחנו יוצאים מהמנזר, מחפשים מקום נעים לשבת ולאכול. מעבר לכביש קיוסק ובהמשך שער לגנים מוריקים.
אנחנו נכנסים אל הגנים ומוצאים שם פינות מוצלות, שולחנות וספסלים צבועים בטורקיז, סככות קש, בוגנביליות פורחות. הכל מסביב נקי ומטופח והירוק הזה כל כך לא אופייני למדבר. אבל אנשים אין כאן.

אנחנו מתיישבים ליד אחד השולחנות המאורכים. בקושי מספיקים לשבת וכבר ניגש אלנו איש, שמופיע משום מקום.
שלום, אנחנו אומרים.
שלום, הוא עונה.
אפשר לשבת כאן לאכול? אני שואלת.
כן, עונה האיש. אבל צריך לשלם 50 ₪ בשביל שולחן הפיקניק.

אנחנו מוותרים וקמים.
באמת יפה כאן ומושקע, אבל עם כל הכבוד, אנחנו לא תיירים אמריקאים, אקסקיוז מי. אנחנו ישראלים ולא נשלם כסף תמורת ישיבה.
אנחנו נגשים לקיוסק, שנראה ומרגיש כמו טברנה.
שולחנות וכסאות שראו ימים טובים יותר מפוזרים תחת צמחיה. מוסיקה יוונית בפול ווליום.

שני גברים יושבים ליד אחד השולחנות ומעשנים.
אפשר לשבת כאן לאכול את האוכל שלנו? אני שואלת אותם.
בטח , הם עונים.
אנחנו מתמקמים, מוציאים את האוכל מהציידנית.
לא נעים לי להקים את בעל הקיוסק באמצע הסיגריה, אבל חם כאן כל כך.
כשתתפנו, נשמח לקנות מים וקרטיבים.
אנחנו אורחים כאן בדיוק כמוך, עונה אחד מהם. בעל הקיוסק נמצא בפנים.

אכלנו, שתינו, אבל לא הזדרזנו לקום מהטברנה. אולי זה החום, המדבר, אולי בגלל שקמנו מוקדם, העייפות מסמרה אותנו לכסאות.
בינתיים התיישבו עוד מבקרים סביב השולחנות הישנים והמוסיקה היוונית הלכה והתגברה.
תמונה די סוריאליסטית בהתחשב בזה שאנחנו בסוף העולם שמאלה.

מרצדס שחורה עוצרת סמוך לקיוסק. בעל המקום רץ אל הרכב ופותח את הדלת כאילו מדובר במתמודד בפסטיבל קאן.
להפתעתי מהרכב המפואר יוצא כומר זקן, לבוש בבגד שחור ארוך וכבד, אוחז מקל הליכה בידו.

הכומר בירך אותנו בהינד ראש והתקדם אל עבר המנזר, כשבעל הקיוסק תומך בו.

במרחק שעת נסיעה מתל אביב נמצאת ארץ אחרת. ארץ המנזרים, רועי הצאן, שטחי האש, ארץ המדבר.
אל האזור הזה אני חוזרת שוב ושוב, בכל עונות השנה ובכל פעם מגלה בו דברים חדשים.

המלצות נוספות:
אוהבים טיולי מים כמוני? מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב
אוהבים מים צלולים תחת עצי תאנה? מסלול טיול משגע בצפון הארץ, קליל ומתאים מאוד לילדים – עין תינה ונחל בניאס תחתון
אוהבים את צפון ים המלח? אל תפספסו ביקור בגלריית גרפיטי פתוחה שנמצאת ממש ליד דיר חג'לה – גלריה מינוס 430
חולמים על טיול ביוון – ממליצה לקרוא על הטיול המושלם שעשינו באזורים הפראיים של הפלופונס – לטייל ביוון עם ילדים
מקום מעניין נוסף באזור סמוך לדיר חג'לה – קאסר אל יהוד

הפוסט עין פרת ומנזר דיר חג'לה – טיול מים במדבר הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

בורות לוץ – מסלול מעגלי קליל:

אנחנו מתעוררים לבוקר קר במצפה רמון, דוחפים גזע עץ לקמין שכבה במהלך הלילה ומבעירים בו אש מחדש.
תוך דקות הבית הקטן מתחמם.
אנחנו מכינים קפה שחור חזק, מתיישבים ליד שולחן העץ ומסתכלים על המדבר שמולנו.

אני נרגשת מאוד לקראת הטיול סביב כביש 10 שמתוכנן לנו היום.
הכביש שנסלל בתחילת שנות ה – 80 לאורך הגבול עם מצרים, מרצועת עזה ועד צומת סוללים הסמוך לאילת, והנוף ממנו משכר חושים.
בגלל הרגישות הביטחונית הכביש נפתח לאזרחים בזמנים מסוימים (בדרך כלל בחגים) בחלק מניצנה ועד צומת סוללים בלבד.
נסיעה על הכביש הזה היא מבחינתי ההיי לייט של היום, תכלס של השנה.

בפסח 2021 אנחנו מתארחים למשך כמה ימים במצפה רמון וזאת הזדמנות מצויינת לנסוע עליו סוף סוף.
נגיע אליו דרך כביש 171 שמחבר בין צומת הרוחות(שנמצאת 10 דקות צפונה ממצפה רמון) להר חריף.
בהר חריף נמצאת הכניסה האמצעית לכביש 10, משם אנחנו מתכננים להתחיל את הנסיעה.
למי שמגיע מצפון – אפשר להיכנס לכביש 10 גם מניצנה. הסברים בהמשך.

אבל בואו לא נקדים את המאוחר,
אנחנו אורזים את התיקים ואת הכלבה ונוסעים לצומת הרוחות, שם אנחנו פונים שמאלה לכביש 171.

זאת הפעם הראשונה שאנחנו נוסעים כאן. הכביש פשוט יפיפה. תחושת ניתוק מוחלטת מהציביליזציה. אפילו אין כאן חוטי חשמל, שלא לדבר על קליטה.
זה מעולה, כי לילדות אין מה להתעסק עם הטלפון והן מתפעלות מאוד מהנוף.
אנחנו כמעט לבדנו על הכביש, מלבד ג'יפ צבאי שעוקף אותנו, אין כאן תנועה.
לאחר כחצי שעה בנוף הבראשיתי הזה, שלט פניה ימינה אל חניון בורות לוץ.

חניון בורות לוץ הוא חניון לילה ללא תשלום של רשות שמורות הטבע.
יש כאן שירותים ומים זורמים ומבני אבן שמגנים על האוהלים מהרוח החזקה.
אני מופתעת לראות כאן רכבים ואנשים ומציצה לתוך מבני האבן.
המבנים מלאים באוהלים ומתוכם מגיחים אנשים שרק התעוררו, עטופים בסוודרים וכובעי צמר.
יש פה כמה חבר'ה שעושים על האש לארוחת בוקר.

מהחניון יוצא מסלול מעגלי קל ונוח, באורך כ- 4 ק"מ, מתאים מאוד למשפחות עם ילדים.
המסלול מסומן בסימון שבילים אדום.
זה לא משנה מאיזה כיוון תתחילו או תסיימו. אנחנו התחלנו לכיוון מזרח. קחו בחשבון שהמסלול כולו חשוף לשמש, ככה שאין מה לעשות כאן בקיץ.
אנחנו טיילנו בסוף חודש מרץ, השמש היתה נעימה אך שורפת והיה קר. הצטיידנו בכובעי פליז ובמעילים.

אזור הר הנגב המערבי זוכה לכמות מכובדת יחסית של גשם ולכן נבנו כאן בתקופת שלמה המלך, בורות לוץ שיאגרו את המים החשובים האלה.
השנה לא ירד כאן הרבה גשם ולכן רק בור אחד ממש מלא.
שאר הבורות רק מעט לחים, אבל גם זה משהו במדבר הצחיח ולכן יש כאן פריחה מרהיבה.
המסלול מוביל אותנו אל תוך המדבר כשמידי פעם נראה בצד הדרך עץ מרשים, שרידי מבנה עתיק, טרסות ומקבץ פריחה משגע.

יש כאן כמות גדולה של אבני צור ששמשה את המתיישבים הקדומים לכלי עבודה ולצייד.
את המסלול המקסים אנחנו מסיימים בשעתיים, ממהרים להמשיך אל גולת הכותרת – כביש 10.
אנחנו יוצאים מחניון בורות לוץ חזרה אל כביש 171 ופונים ימינה, לכיוון הר חריף.

כביש 10:

על פסגת הר חריף אנחנו עוצרים מול מחסום הכניסה לכביש 10.
שתי חיילות חביבות ניגשות אלינו, רושמות את מספר הרכב, מסבירות בכמה מילים על הדרך ונותנות לנו מפה.

אנחנו מאחלים להן חג שמח וקצת מצטערים בשבילן שכאן הן יחגגו את ליל הסדר.
הצער הזה מחזיק בדיוק דקה, כי זה הזמן שלוקח עד שהנוף המטריף של צפון סיני נפרש מולנו ומשכיח הכל.

לפני המון שנים, שרתתי בבסיס צבאי ליד ניצנה. פעם בשבוע, הייתי נוסעת עם ליווי צבאי לבקר את החיילים בבסיסים לאורך כביש 10.
הנסיעה בכביש הזה היתה חוויה מסעירה ביותר. למרות השנים שעברו, אני זוכרת היטב את הנוף הירחי של צפון סיני, אותו רואים היטב מההרים בצד הישראלי.
אז עדיין לא הייתה כאן גדר הביטחון הגבוהה שבחלקים מסוימים פוגעת מאוד בנוף.
את הגדר הקימו כאן רק בשנת 2010, כדי לעצור את הפליטים הרבים שנמלטו לכאן מאריתראה וסודן ולהקשות על מבריחי הסמים.

בניגוד ליופי המרגיע של הנוף, בצפון סיני מתנהל מאבק אכזרי בין כוחות הצבא המצרי לפלגים שונים של דאע"ש, כשהאזרחים המצרים הם אלו שמשלמים את המחיר.
זאת טעות להתייחס לסיני כמקשה אחת. המרחק מצפון סיני לחופים האהובים עלינו בנואבה ובראס השטן, רחוקים מאות קילומטרים ובניהם חוצץ הצבא והשבטים הבדואים שיעשו הכל כדי שפרנסתם בחופים לא תיפגע.
אבל זה כבר לסיפור אחר.
למי שמתעניין ממליצה לקרוא את הפוסט על הטיול המשפחתי שלנו לסיני.

הכביש צר ומתאים בערך לרכב וחצי. בגלל שהכביש נפתח רק אתמול והערב ליל הסדר, עדיין אין כאן כמות גדולה של מכוניות.
אבל יש כמות עצומה של אופנוענים. הם נוסעים בשירות ענק, נהנים מהנופים והבריזה ומרחוק הם נראים כמו נמלים קטנות שמטפסות על ההר.

יש שלוש נקודות תצפית מסודרות לצד הכביש, בין הר חריף לניצנה.

מצפור הפוגה – מצפור פחות מסודר מהשנים הבאים, לכן פחות עמוס במטיילים.
זוהי אנדרטה לזכר טייסים שנהרגו בהתרסקות מטוסם בזמן אימון טיס.

מצפור הר חורשה – אל המצפור עולים במדרגות אבן ואז עומדים פעורי פה מול הנוף עוצר הנשימה.

מצפור קדש ברנע – מצפור מסודר עם סככת צל ממנו תצפית פשוט נהדרת על אזור הצפון בו נמצא עמק שחרון ועל סיני.

הכביש נסלל בתחילת שנות ה- 80, לאחר הנסיגה מסיני.
למרות הנוף המרהיב לכיוון סיני, לא לשכוח להסית מידי פעם את המבט לכיוון הר הנגב, המרשים לא פחות.
מהצד השני של הגבול תראו בסיסים של הצבא המצרי, בנויים כטירות קטנות מבוצרים בחומה ומעליהם מגדלי שמירה,
וגם עמדות פשוטות יותר המאוישות על ידי חייל או שניים.

יש ארבע כניסות לכביש:
הצפונית – מניצנה (ממנה יצאנו)
מעט דרומית לה – עזוז (דרך עפר מובילה אל כביש 10)
האמצעית – מהר חריף (מגיעים אליה מכביש 171 הסמוך למצפה רמון, זאת הכניסה בה אנחנו נכנסנו)
הדרומית – צומת סיירים וכביש 12.

הדגשתי את הכניסות שהן הכי נוחות בעיני.
הכניסה מעזוז נעשית בנסיעה של כמה קילומטרים על דרך עפר נוחה, אנחנו עשינו לצידה פיקניק חביב. היא סבירה למדי אבל פחות נוחה מניצנה.
זמן הנסיעה מהר חריף לניצנה לקח לנו כשעתיים, כולל כמה עצירות קטנות.

חמוקי ניצנה – ביציאה מכביש 10:

אנחנו מגיעים למחסום ניצנה, נפרדים מהחיילים החמודים שבמחסום בברכת חג שמח.
מזל שחמוקי ניצנה במרחק נסיעה של כמה דקות, כי אנחנו זקוקים להפסקה.
הגוף מטולטל מהנסיעה המאתגרת וגם מההתרגשות מהזיכרונות שעלו, ממראה סיני, מהחיילים המצרים.
בקיצור, כמה טוב שחמוקי ניצנה כאן.

אנחנו עוצרים את הרכב בחניה הקטנה, מעמיסים על הגב את הצידנית ולוקחים איתנו גם שמיכה קטנה.
מתחילים ללכת בשביל מסומן באבנים קטנות אל תוך המדבר.
כבר לאחר כמה דקות הליכה מופיעים מולנו סלעים לבנים מעוגלים וחלקים, בעלי מראה רך ומזמין.
קראתי שאפשר למצוא כאן בקלות מאובנים, אבל אנחנו לא מחפשים אותם אלא ממשיכים בשביל המתעקל שמאלה לכיוון גבעת חמוקיים גדולה במיוחד.
אנחנו מחליטים להתמקם למרגלותיה לפיקניק, חבויים בין כמה חמוקים המגנים עלינו מפני הרוח הקרה.

המקום מקסים, הנוף מיוחד, מאוד שקט כאן.
הטיול קליל, מתאים לילדים קטנים ואפילו לסבא וסבתא.
שימו לב, כנראה בגלל הסלעים הבהירים קרני השמש שורפות במיוחד.
אל תשכחו קרם הגנה, גם כשקר.

עזוז – הישוב הכי קרוב לכביש 10:

מחמוקי ניצנה אנחנו נוסעים לעזוז.
אם חשבתי שמצפה רמון מנותקת מציביליזציה, עזוז מעולם לא היתה מחוברת.

לצערי בית הקפה סגור.
אנחנו יוצאים לסיבוב בכיכר המרכזית של הישוב. מתגוררות כאן 15 מקסימום 15 משפחות, ככה שהכל קטן.
המראה מוזנח. בחצרות אספו התושבים פסולת למחזור, אין שבילים מסודרים.
הצטערתי לראות שלא מקפידים כאן על אסתטיקה.
חאן בארותיים קרוב לעזוז והדרך אליו מקסימה. אפשר לזהות אותה גם לפי הסימן הזה:

אבל נאלצנו לשוב על עקבותינו כי שלט בדרך הזהיר לא להיכנס עם כלבים לחאן ואנחנו כרגיל, עם הכלבה שלנו אנה.

אנחנו ממשיכים מכאן לכיוון ניצנה, אל נתיב השלום.
לצד הכביש מעזוז לניצנה יש כמה אתרים חביבים.
אחד מהם הם קרונות רכבת הממחישים כנראה את הרכבת העותמאנית שעברה כאן.
לא עצרנו כי היה מעט עמוס, אבל נקרענו מצחוק למראה התמונות היצירתיות שניסו לביים כאן אנשים.

נתיב השלום:

שדרה באורך כ- 3 ק"מ בנויה ממאה עמודי אבן, כשהעמוד הראשון ממוקם ליד תל ניצנה והעמוד האחרון בגבול עם מצרים.
את הפסל הסביבתי הנפלא הזה, יצר האמן המוכשר דני קרוון בעקבות הסכם השלום עם מצרים.
על ראש כל אחד מהעמודים חרוטה המילה שלום בשפה אחרת, כל אחת משפות העמים השונים שעברו בדרך הקדומה העוברת כאן בניצנה, במהלך השנים.
על העמוד הראשון חרוטה המילה שלום בעברית ועל העמוד האחרון חרוטה המילה שלום בערבית.

את השדרה אפשר לראות מהכביש העובר גבוה, מעל רמפת העפר שרואים בתמונה.
חשוב רק להיות זהירים, בכל זאת מדובר בכביש, גם אם נידח.
אפשר להמשיך כמאה מטר לכיוון הישוב ניצנה ולרדת ימינה או שמאלה (לבחירתכם) לדרך עפר הצמודה לעמודים.
אנחנו יורדים לכיוון שמאל לעצירה קצרה מתחת לעמוד עליו חרוטה המילה שלום בשפה הפיניקית.
ככה יצא.

מניצנה אנחנו ממשיכים על כביש 211 לכיוון צומת טללים, בדרכנו חזרה למצפה רמון.
רגע, מה זה שם?
שני חמורים לבנים חוצים בנחת את הכביש.
אני משפשפת את העיניים ולא מאמינה.
המשיח הגיע, ועוד בזוג .

כרמי עבדת:

עוד רגע 16:00, ליל הסדר מתקרב ואנחנו בדרכנו חזרה למצפה רמון.
פתאום אני נזכרת שאת בקבוק היין שהבאנו איתנו לסדר, סיימנו אתמול.
איפה נקנה עכשיו יין? כל החנויות במצפה ודאי סגורות.

אני נזכרת שחבר סיפר לי שיש בכרמי עבדת יקב.
אני מתקשרת והבחורה המקסימה שעונה לי אומרת שהם תכף סוגרים את החנות.
תוכלי לחכות לנו עשר דקות? אני שואלת.
בטח היא עונה.
אנחנו פונים ימינה בכביש 40 לכרמי עבדת, יורדים לדרך עפר ונוסעים בין כרמי ענבים שרק החלו ללבלב.
בסוף הכרמים מסתתרת חוות בודדים מרשימה ומטופחת. את החווה היפה הקימו חנה ואיל יזרעאל בסוף שנות ה- 90, כשעלו על הקרקע החשופה עם ילדיהם.
במשך השנים הם הקימו כאן יקב משפחתי קטן, סדנת עבודה בה הופכים חומרים ממוחזרים לרהיטים ויצירות.
במעלה ההר צימרים עגולים, ובתוך הבוסתנים צימרים כפריים, יש כאן עצי זית ושיחי בוגנביליות פורחים.
בקיצור, שלווה משגעת.

אנחנו נכנסים לחנות מטריפה שהיא גם חדר האוכל של הצימרים. החלל מעוצב מקסים. מאוד נעים כאן. אנחנו מקבלים טעימות מכל היינות ככה שמצב הרוח שגם ככה טוב, מרקיע כבר שחקים.
אני מזמינה לי קפה הפוך חזק, זה לא עניין של מה בכך לקבל באמצע המדבר קפה טוב. מאוד מעריכה.

הצימרים הם לזוגות או למשפחות עם ילדים מעל גיל 16, כלומר לא בשבילנו בשלב זה.
מכאן הדרך למצפה רמון קצרה. בדרך אנחנו חולפים על פני צומת הרוחות ממנה התחלנו בבוקר בנסיעה לכביש 171 אל בורות לוץ.
שקט ירד על מצפה רמון, אפילו יותר שבדרך כלל. מידי פעם חולף מישהו עם חולצה חגיגית לבנה בדרכו לליל הסדר.

אנחנו עולים על הגבעה שמול הבית, מסתכלים על מצפה רמון זוהרת לה בצבעי השקיעה ומחליטים ללכת לגן הפסלים, לראות את המכתש נצבע באדום.
אני אוהבת אותך מצפה רמון, אין ספק שנחזור לכאן.
חג שמח.

הערות:

המסלול הזה ממלא יום שלם. מהבוקר ועד אחר הצהרים.
במידה וחייבים לקצר – אפשר לוותר על עזוז ועל עצירה בנתיב השלום
כביש 10 הנפלא פתוח רק בחגים והחל מחודש אפריל 2021 יפתח לסוף שבוע אחד בכל חודש. תעקבו אחרי הפרסומים.
אל תצאו לשם לפני שתחפשו פרסומים עדכניים, מידי פעם יש שינויים. לחצו כאן למידע מפורט על הנסיעה בכביש 10, כולל תאריכים בהם הוא פתוח.
חשוב לקחת בחשבון שהכביש מרוחק ממקומות ישוב ואין בקרבתו תחנות דלק או חנויות. הקפידו להיכנס אליו עם מיכל דלק מלא, אוכל, מים, טלפון טעון (למרות שיש קליטה רק בנקודות מסוימות).
הכביש פתוח רק בשעות האור כלומר החל מהשעה 08:00 ועד השעה 17:00.

אוהבים את המדבר?
לפוסט מקיף על העיירה מצפה רמון והמלצה לטיול במכתש רמון
לטיול מושלם בנחל סלוודורה שליד עין גדי
טיול מים מקסים בעין פרת וביקור בכנסיית דיר חג'לה, כי אין כמו נווה מדבר צונן בקיץ הישראלי
טיול המים הכי יפה בארץ, הכי ההפך ממדבר שיש לנו – נחל כזיב

הפוסט כביש 10, הר הנגב ופתחת ניצנה – טיול מושלם הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

זאת הפעם השלישית שלנו במצפה רמון ובעצם אף פעם לא היינו בה.
היא היתה הבסיס לטיולים במכתש רמון או שדה בוקר.
בהזדמנויות נוספות עצרנו כאן, כדי להתרענן בדרך לאילת או לסיני,
תמיד מתעלמים מהעיירה שעל שפת המצוק.

הפעם נבקר בעיירה מצפה רמון, אני מחליטה. אבל מאיפה מתחילים?
אני מוצאת פרסום על סיור עם המדריך המקומי איל אלכסנדר ומחליטה להצטרף.

הדרך מתארכת ואנחנו מגיעים באיחור. הקבוצה כבר עומדת בגינה קטנה בין בתי השכונה הראשונה של מצפה רמון.
חשבתי שהסיור קטן, אבל להפתעתי מדובר בקבוצה גדולה ממש, מעל 20 אנשים.

איל בדיוק מספר שמצפה רמון או מצפה כפי שקוראים לה המקומיים, הוקמה בתחילת שנות החמישים כמחנה עבודה לפועלים שסללו את הכביש לאילת.
עד היום מתפרנסים רבים מתושבי מצפה משירות הנוסעים שעוברים כאן בדרכם לאילת.
אפילו חזית החנויות במרכז המסחרי הישן פונות לכביש ולא לעיירה, הכל כדי שיעצרו כאן.
לאחרונה נפתח מרכז מסחרי חדש, שגם הוא פונה לכביש ובו חנות שפתוחה עד חצות בדומה לרשת am:pm, סניף רי בר (שייקים) ואפילו, תחזיקו חזק, גלידה גולדה.
ברור שכל מי שנוסע לאילת עוצר כאן.

לאחר שמבצע סלילת הכביש לאילת הסתיים, הקימו מפעל כריית חרסית וגבס במכתש רמון ותושבי המקום היו הכורים.

מי היה מאמין, אבל בתחילת הדרך מצפה רמון נחשבה לישוב אקסקלוסיבי ומבוקש, כך מספר לנו איל ומקריא קטע שנכתב בשנת 1959 על ידי העיתונאי יאיר קוטלר (מתוך ויקיפדיה):

"אין זה מן הדברים הקלים להתקבל למגורים במצפה רמון. זהו יישוב אקסקלוסיבי שכל תושב בו עובר סלקציה קפדנית לפני שמאשרים לו מגורי קבע בעיירה… להזרים למצפה רמון צעירים בריאים בעלי כושר עבודה וקצת חזון… מצפה רמון מיושבת בעיקר על ידי חברי מפא"י שגילם הממוצע בין 25 ל-35."

אבל ההיסטוריה של מצפה מלאה בשינויים.
במהלך שנות ה – 60 מגיעים לכאן עולים מרומניה ומצפון אפריקה. בשנות ה – 80 מצטרפים ליישוב אנשי צבא קבע ובשנות ה – 90 מצטרפים העולים מברית המועצות.
וזה לא הכל. האוכלוסייה במצפה קטנה, רק 5,500 תושבים, אבל מגוונת מאין כמוה.
בנוסף על הותיקים והעולים תוכלו לפגוש כאן גם קהילה של העבריים וקהילה דתית חזקה.
בשנים האחרונות מצטרפים אומנים צעירים ומקימים את להקת המחול אדמה, כשהיא נסגרת חלקם נשארים כאן.

כיום פועלים במצפה חמישה בתי ספר עצמאיים לאומנות: תיאטרון, קרקס, מוסיקה, מחול, לימודי רוח ואומנות.
נראה שמצפה בונה לעצמה מיתוג כמרכז אומנותי לצעירים.

השכונה הותיקה בה אנחנו מסתובבים עם איל, בנויה מבתים דו משפחתיים קטנים חד קומתיים.
חלק מהתושבים הרחיבו את הבית הקטן, אבל אצל רובם השתמרו הבתים בדיוק כפי שנבנו בעיירה הותיקה. הזמן כאן נעצר.

למרות שחלק מהמקומות מוזנחים, המקום לא יוצר אווירת דיכאון אלא שלווה השמורה למקומות נידחים. פשטות שכזאת.
זמן מדבר.
האוירה משפיעה מיד. ירדתי מהרכב עם אנרגיות של תל אביב והינה, כעבור עשר דקות, אני כבר איטית ונינוחה.

אבל לא להרבה זמן כי איל לוקח אותנו עכשיו למרכז מסחרי קטן ומספר לנו על חנות מכולת הקואופרטיב הראשונה "העגלה", שנמצאת ממש מולנו ולידה פאב "החבית".

קור ירד הבוקר על מצפה.
מול חנות המכולת החברתית אנחנו מוצאים ריבוע קטן של שמש ומצטופפים עליו.

חברי הקואופרטיב משלמים 250 ₪ באופן חד פעמי, מספר איל ולאחר מכן הם מקבלים בחנות מחירים מוזלים, כמו בקיבוץ.
בגלל עלויות שינוע המזון וחוסר התחרות, מחירי המזון במצפה היו עד פתיחת הקואופרטיב גבוהים וההיצע קטן.
פתיחת חנות הקואופרטיב יצרה תחרות והמחירים יורדים בהתאם.

יש הרבה חברים בקואופרטיב, מרחיב איל, למשל ירדנה שהרגע נכנסה לחנות.
ירדנה אישה מאוד מעניינת. היא גדלה במצפה רמון ופעם אחת כשיצאה לטייל עם הכלבים, נמר טרף את אחד מהם.

הוא ממשיך לספר על הקואופרטיב אבל אני כבר לא שומעת כלום.
אני מסתכלת בדריכות על פתח החנות.
כל מיני נשים יוצאות משם, מי מהן היא ירדנה?

לפני שנמשיך לתחנה הבאה, יש למישהו שאלה? מתעניין אייל.
כן, אני קופצת. מי זאת ירדנה? אתה יכול לספר את הסיפור על הנמר?

ירדנה, ירדנה צועק איל.

בדמיוני ירדנה אישה זקנה ושמנה, אבל ירדנה שיוצאת מהחנות היא בערך בגילי (כלומר צעירה ברשותכם) ורזה ממש.
יש לה שיער ארוך ויפה, נזם באף ומגפי גומי.
היא אוחזת בידה האחת חבילת נייר מגבת וביד השנייה מרכך כביסה. היא קפצה למכולת ולא תכננה לעמוד מול קבוצת תיירים סקרנים.

הם מבקשים שתספרי על הנמר, משתף אותה אייל.

ירדנה שמחה מאוד לספר, בכלל לא אכפת לה שהיא מחזיקה מרכך כביסה כבד.
אין ספק שהיא יודעת לספר סיפורים. דבר ראשון, היא מדברת בשקט ככה שכולנו מתקרבים כדי לא לפספס אף מילה.

אבא שלי, מספרת ירדנה, הקים את פינת החי במצפה כך שכל חיי סבבו סביב חיות.
פגשתי את כל חיות הבר של האזור: יעלים, שועלים, דורבנים, תנים ואפילו קרקל.

ראית קרקל? מתרשם אחד ממשתתפי הסיור וקוטע את הסיפור של ירדנה

בטח, עונה ירדנה, אפילו כמה.

אגב, היא אומרת, עד היום מגיעים לשכונה בכל יום שועלים ותנים. הם מסתובבים בגינה שממש עכשיו עברתם דרכה.

בכל אופן, ירדנה חוזרת לסיפור הנמר ואני מתפללת בליבי שאף אחד לא יפריע לה יותר.
במשך תקופה כשיצאתי לטייל עם שתי הכלבות שלי, הרגשתי שמישהו עוקב אחרי. זה היה באמצע שנות ה- 90.
לאחר זמן הבחנתי בעקבות מיוחדים סביבי. להפתעתי זיהיתי שאלה עקבות של נמר.
התקשרתי לפקח והודעתי לו שנמר מסתובב במצפה.

שטויות, הוא אמר, זה בטח כלב.

לא זה נמר, התעקשה ירדנה. שכזכור מבינה היטב בחיות, אבל זה לא עזר לה.

במשך שבועיים הרגישה ירדנה שהנמר מחכה, עוקב אחריה בשקט, אבל אף אחד לא האמין לה.

יום אחד חזרתי מהלימודים, ממשיכה ירדנה בסיפור המותח, והוצאתי כרגיל את הכלבות לטיול.
אחת מהן ברחה וחזרה בריצה הביתה. המשכתי לטייל עם הכלבה השנייה.
לא הספקתי להתקדם הרבה, לפתע הגיחה נמרה מהשיחים ותפסה בפיה את כלבת הפינצ'ר האהובה שלי.
לא חשבתי פעמיים והתחלתי להיאבק בה.

אבל הנמרה לא שחררה.

אף אחד לא בא לעזרתי, היא מספרת.
מזל שהשכנים התקשרו למשטרה ולפקחים וכשהנמרה הבחינה בהמולה ובצ'קלקות, שחררה את הכלבה הפצועה וברחה.

הכלבה מתה מפצעיה כעבור שבוע בבית החולים לחיות.

חודש אחריה נהרגה הנמרה שתקפה אותה. זו הייתה הנמרה ציה.
ציה אהבה לטרוף דורבנים. דורבן הוא המכרסם הגדול ביותר במדבר וכנראה גם הטעים ביותר, אבל הקוצים שלו מסוכנים.
פקח מצא את גופתה של ציה באזור המחצבה ובגופה יותר מעשרים דקירות של קוצי דורבן.
אחד מהקוצים פגע בליבה והרג אותה.
הדורבן נימצא מת לצידה.

מישהי אחרת יכלה לומר שאלה טחנות הצדק וכו, אבל לא ירדנה.
ירדנה אוהבת החיות הצטערה מאוד על מותה של הנמרה המלכותית.

גם היום, בנוסף על פינת החי של מצפה שתחת אחריותה, מטפלת ירדנה בכל החיות הפצועות שבאזור ומגדלת בביתה חיות רבות הזקוקות לטיפול.

אנחנו נפרדים מירדנה וממשיכים אחרי איל ברחובות הקטנים, עד שאנחנו מגיעים לבית של שלמה שטרית.
איל מספר ששלמה היה המפוצץ הראשי של מצפה רמון.
לא מפוצץ כמו שאתם חושבים, אלא מפוצץ סלעים עבור המכרות שבמכתש למטה.
שלמה ובני משפחתו עדיין חיים במצפה.
את שלמה בן ה 89 אפשר לפגוש מידי פעם מרים כוסית בפאב הברך, את זה איל יודע כי הם ישבו שם יחד על כוסית ממש לפני כמה ימים.

איל מראה לנו עוד מקומות מעניינים ומספר לנו סיפורים שלעולם לא הייתי שומעת בדרך אחרת.
לא אגלה את הכל, רק כמה דברים.

אנחנו הולכים דרך המרכז המסחרי הישן וחולפים על פני השוק שנמצא כאן רק בימי שישי.
מכאן אנחנו פונים שמאלה ומגיעים למנהרה קטנה שהפכה לכבוד חג הפסח בידי יוצרת מקומית, למיצג קריעת ים סוף.

כשאנחנו יוצאים בצידו השני של ים סוף אנחנו ברחבת דשא גדולה, מעליה בית הספר לג'אז.
למנהל בית הספר, הקונטרבסיסט אהוד אטון, חזון להפוך את מצפה רמון לבירת מוסיקה בינלאומית.
הלוואי.

בינתיים מועדון הג'אז שנמצא ברובע דרך הבשמים נסגר.
הקורונה העמידה אותו בקשיים. כדי לחזור ולפתוח אותו יתחיל בקרוב קמפיין גיוס המונים.

על הדשא יושבים במעגל כמה סטודנטים עם דפי לימוד ביד.
איל מספר שעל הדשא הזה מתרכזים בשעות אחה"צ הסטודנטים מחמשת בתי הספר לאומנות.
כלומר, הסצנה כאן בדשא, כמו שאומרים.

בהמשך הדשא ממתינות לנו ג'ני וענבר, תלמידות בית הספר לקרקס.
אנחנו מתיישבים מולן על הדשא.

ג'ני מספרת שהגיעה למצפה כעובדת במשרד הפרסום מקאן ואלי שהוקם כיוזמה עסקית-חברתית.
ממש על הדשא הזה נחשפה לתלמידים מבית הספר לקרקס והתאהבה.
ג'ני כאן רק לביקור. לפני חודש היא עזבה את מצפה לטובת לימודי הסביבה במכון הערבה שבקיבוץ קטורה.
כל צעיר איכותי שעוזב את מצפה הוא פספוס אדיר למקום.

לעומתה, ענבר הגיעה למצפה במיוחד כדי ללמוד קרקס, אחרי שכבר לקחה חלק בקרקסים בתל אביב.

האתגר הגדול של מצפה הוא להשאיר במקום בתום הלימודים, את הסטודנטים האיכותיים שמגיעים לכאן.
ג'ני וענבר משתפות שהקושי הגדול הוא למצוא מקום עבודה מתאים.
בזמן הלימודים עובדים הסטודנטים בעבודות מזדמנות בתחנת הדלק, כחדרניות במלונות, בתיירות וכו.
אלה לא הצעות מתאימות לחיים שלמים.

מצפה היא כר פורה למיזמים.
יש כאן מרכז צעירים שתומך ביוזמות הצעירים. דוגמא מצויינת ליוזמה כזאת הוא הסיור שאותו אנחנו עושים.
איל אלכסנדר הקים יחד עם שיר אמיר, שניהם תושבי מצפה, את מיזם הסיורים Inside Mitzpe, במטרה להכיר לאנשים את מצפה רמון, העיר לא המכתש. וגם איך לא, כפרנסה לימי קורונה.
הסיורים במתכונת Free tour כשהתמורה ניתנת בטיפ, כל אחד לפי ראות עניו.
הסיורים האלה מצליחים מאוד ונתמכים על ידי מרכז הצעירים. אני מקווה שאייל ושיר ימשיכו עם המיזם הנהדר הזה.

גילוי נאות. אני שונאת סיורים מאורגנים.
באופן חד פעמי החלטתי לנסות את הקונספט הזה במצפה. במקרה ראיתי פרסום על הסיור ואני כל כך שמחה שהצטרפתי.
ממליצה בחום גדול.

הסיורים מתקיימים בימי שישי ושבת בשעה 10:00, אבל איל כל כך מקסים שלבקשתנו הסכים להתחיל את הסיור ב 11:00.
בכל זאת הגענו באותו הבוקר מתל אביב.

הסיור מסתיים במרפסת התלויה שמעל המכתש, מול הנוף עוצר הנשימה.
למרות שהסיור הסתיים, איל ממשיך לענות על שאלות בוואצאפ בסבלנות רבה ונותן לי המלצות מגוונות.
ניכר שהוא אוהב את מצפה בכל ליבו.
איפה הכי שווה לראות שקיעה? אני מסמסת לו..
בהר גמל או שתטפסו על גבעה נחמדה באזור חוות האלפקות, הוא עונה.

אנחנו בוחרים בהר גמל, או כמו ששמעו בטעות הילדות – ארגמן.
נסו להגיד כמה פעמים בקול רם "הר גמל" ותבינו.

בזמן הקצר שנותר עד לשקיעה, אני גוררת את בני משפחתי העייפים, יש לומר, אל רובע דרכי הבשמים ואל הפארק החדש שנפתח בלב מכתש רמון.

רובע דרכי הבשמים במצפה רמון:

בפאב הברך, ששמו יצא למרחוק, אנחנו לא מספיקים לשבת.
אנחנו מציצים פנימה, המקום בפנים מהמם בעיני ומרגיש קצת כמו חממה של צמחים. מי שרוצה יכול לשבת בחוץ סביב שולחנות קטנים.

הברך נמצא ברובע דרכי הבשמים, רובע האנגרים תעשייתיים שהוסב בידי תושבי המקום לסדנאות אומנים, גלריות,מסעדות ובתי קפה.
על קירות המבנים ציורי גרפיטי צבעוניים.

את הקפה שלנו אנחנו שותים ב –  Backstage שברובע דרכי הבשמים.

זהו בית קפה גלריה מעוצב מקסים.
קיר אחד מוקדש לאומן אביטל איפרגן שמצייר על עץ במחרטה. אביטל מייצר גם רהיטים מטריפים מעץ והוא גם רקדן.

על הקיר השני של הגלריה מוצגות מנדלות של אטליה שמעבירה כאן גם סדנאות יצירת מנדלות.
בחלק הפנימי של המבנה, שם מכינים את הקפה, מוקרנות עבודות וידאו על הקירות.
באחת מהן משולבת מצלמה המקרינה את הנכנסים לתוך המבנה בלייב.
מידי פעם מתקיימות במקום הופעות מוסיקה.

גן לאומי צבעי מכתש רמון – ביקור חובה במכתש רמון:

המחצבה בה עבדו אחרוני הכורים ממצפה רמון, נסגרה סופית בשנת 2,000. לאחרונה שקמו את אזור המחצבה והפכו את מפגעי האדם בטבע, לאחד מהמקומות היפים שראיתי.

אפשר לטייל בפארק בכמה דרכים:

נסיעה ברכב על כביש סלול ועצירה במקומות אותם תרצו לראות.
הליכה ברגל על שביל סמוך לכביש
נסיעה בשביל אופניים.

הפארק מסודר להפליא ומסומנות בו נקודות תצפית לעצירה, מהם אפשר לראות את שכבות הסלע היפיפיות שנחשפו ע"י הכורים.
במרכז הפארק "תותח" ברזל עצום, חלק מתנור תעשייתי שפעל במפעל המחצבה.

אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הבריכה.
אני יורדת אליה עם הילדות. אנחנו מביטות בסופים שנעים מצד לצד עם הרוח המשתנה.
אני נזכרת בנמרה ציה מהסיפור של ירדנה, שנהגה להסתובב כאן.
לרגע נדמה לי שאני רואה אותה עוברת בין הסופים.

כשהייתי ילדה היו עדיין נמרים באזור עין גדי וקיוויתי לפגוש אחד מהם. ברור שהחיים לצידם מורכבים בעיקר בארץ כל כך קטנה.

הגענו לכאן ביום חורף קפוא, כשגשם נדיר ירד על מכתש רמון. נסענו ברכב ויצאנו לגיחות קצרות, קופאים מקור.
היתרון – היינו לבדנו בפארק המשגע הזה, שבדרך כלל עמוס. תארו לעצמכם שהבריכה שבדרך כלל עמוסה במבקרים היתה רק עבורנו.
אנחנו והטבע העוצמתי הזה, כשטיפות המים יוצרות עיגולים משגעים במים. תוסיפו לזה את מראה ענני הגשם הדרמטיים.

בחיי, אני מקנאה בעצמי.

שקיעה מהר גמל שמצפה רמון:

אל הר גמל אפשר ללכת ברגל ממרכז המבקרים במצפה רמון, לכיוון דרום מערב. אם תלכו על הטיילת שלאורך המצוק, תגיעו לאחר כארבעים דקות הליכה אל הר קטן הנראה כמו, נחשו?

גמל.

ואפשר לבחור בדרך הקלה ופשוט לכתוב בוויז הר גמל. למרגלות ההר חניה וממנה העליה קצרה.

אם במחצבה קפאנו מקור, כאן למעלה אנחנו כמעט עפים ברוח.
בחיי, במזג אויר כזה צריך לא פחות מחרמונית ואני לא מגזימה.
בכל זאת אנחנו מגיעים עד למרפסת שבפסגת ההר. ממתינים כמה דקות, אומרים היינו כאן ומזרזים לחזור לרכב החם.

בדרך לבית שנישן בו, אנחנו מספיקים לראות אמא יעל ותינוקת יעל על שפת המצפה, לפני שהן נעלמות.

הערב יורד על מצפה רמון, העיירה הכי מבודדת בארץ.
טוב, עזוז שניסע אליה מחר מבודדת יותר, אבל על זה אדווח בפוסט הבא.

קניות אוכל למי שצריך:

מכולת העגלה, רח' נחל ציחור 10: אין שום סיבה להגיע למצפה עם מצרכים. את הקניות ממליצה לעשות בחנות העגלה, כי תמיד רצוי לתמוך ביוזמות חברתיות וחוץ מזה יש כאן ירקות ופירות מעולים. גבינות נהדרות וכל מוצרי המכולת שצריך.

שוק פירות וירקות, ליד שד' בן גוריון 1: בכל יום שישי מתקיים שוק בין המרכז המסחרי הישן למרכז החדש הצמוד לו.

אוהבים נוף מדברי? המלצות לטיולים נפלאים במדבר:
נחל סלוודורה – טיול מושלם מול נופי ים המלח.
גלריה מינוס 430 וביקור בפארק המים הנטוש – טיול בגלריה פתוחה לציורי גרפיטי של אומנים מישראל ומחו"ל, ליד חוף קליה בצפון ים המלח. לא לפספס.

הפוסט מצפה רמון – ביקור בעיירה המיוחדת שעל שפת המכתש הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.