מדריד ללא גלוטן – מסעדות נקיות מגלוטן:

הגענו למדריד בשעות הערב, מורעבים.
נכנסנו לדירה המדהימה שהזמנו דרך Airbnb ומיד חיממנו את תבשיל הטופו המוקפץ עם ירקות ואטריות שהכנו בבית והבאנו איתנו במזוודה הגדולה, בצידנית עם קרחונים
ליום למחרת הזמנתי מקום מבעוד מועד לארוחת הבוקר והערב, כדי לא לרדוף אחרי סופרמרקטים מיד עם הנחיתה.

Grosso Napoletano Senza Glutine:

בשכונת צו'אקה הטרנדית והנפלאה נמצאת מסעדה איטלקית נפוליטנית מסורתית, שכולה ללא גלוטן.
חגיגה אמיתית.
המסעדה יפיפייה.
תנור פיצות ענק נמצא מאחורי בר פתוח ואפשר לצפות בטבחים מכינים את הפיצות ואולי עדיף שלא, כי זה יקשה עליכם להתאפק עד שתגיע ההזמנה.

המסעדה כולה ללא גלוטן מבוקשת מאוד ולכן חובה להזמין מקום מראש וגם לדייק בשעת ההגעה, הם לא ימתינו לכם זמן רב.
אפשר לעשות גם טייק אווי והרבה צליאקים משתמשים באופציה הזאת.
אנחנו הזמנו שתי מנות אנטיפסטי ושתי פיצות.
מנות האנטיפסטי לא היו מוצלחות במיוחד.
הראשונה הכילה עגבניות שלמות טריות ומקולפות עליהן הונח כדור ענק של מוצרלה ומלמעלה רוטב פסטו סמיך. הגבינה הייתה מעולה, קשה מבחוץ ונוזלית מבפנים.
מנת האנטיפסטי השנייה הכילה חתיכות בשר דקות שהזכירו בצורתן ובטעמן פסטרמה מהסופר, עליהן הונחו צלפים ענקיים. לא משהו שהייתי מזמינה שוב.

גולת הכותרת – שתי פיצות ענקיות מעולות, עם בצק פשוט אלוהי.
אחת עם בשר ופטריות, ארוגולה ועגבניות והשנייה עם פסטרמה וגבינה ברוטב שום.
שתי הפיצות היו נפלאות.
כתובת: Fernando VI, 23

Honest Greens:

גם המסעדה המצוינת הזאת נמצאת בשכונת צ'ואקה.
כל התפריט במסעדה נטול גלוטן למעט הלחם ומנת הבוריטה שנמצאת בתפריט ארוחת הבוקר.

המסעדה מתהדרת בחומרי גלם איכותיים מאוד ומוגדרת כמסעדת בריאות.
אין צורך להזמין מקום מראש. ההזמנה והתשלום נעשים בכניסה למסעדה.
לאחר הישיבה תקבלו את המנות במהירות רבה לשולחן.
טריק חמוד בנושא השתייה: משלמים על כוס ואותה אפשר למלא באופן חופשי במים/סודה/מיצים כמה פעמים שרוצים (עלות 2.5 יורו לכוס).

יש כמה אופציות למנות עקריות (7.90 יורו למנה): חתיכות דקות של עוף/בקר/טונה צרובים על הגריל המוגשים עם סלט ירוק נפלא. מאוד אהבנו את העוף והבקר את הטונה פחות.
מנה נפלאה נוספת – סטייק סלמון ברוטב אסיאתי.
ישנן גם קערות שונות המכונות כאן Garden bowls. הזמנו קערה עם אורז, שעועית שחורה, עדשים, תירס ועוד ועוד. לא עפנו. הקעריות האחרות שאכלו מסביבנו נראו מוצלחות יותר.
מנת תוספת מעולה שהילדות הזמינו שוב ושוב – צ'יפס בטטה.מושלם.

המנות האחרונות היו פחות מוצלחות בעיננו, אולי כי היו באג'נדה בריאה מידי.
הזמנו קאפקייק רד ולווט (3.5 יורו) ועוגת גבינה ממצ'ה ברוטב פסיפלורה שהייתה יחסית מוצלחת.
את ארוחת הבוקר לקחנו מכאן בטייק אווי ועשינו פיקניק מקסים בפארק רטירו, ישובים על הדשא הנעים המרופד בעלי שלכת צבעוניים.
הפנקייק ריקוטה היה מעולה והוגש עם פירות טריים: אוכמניות, פטל, רימונים ותותים ורוטב מייפל.

המסעדה הזאת עונה על הצורך במזון איכותי ומהיר.
היא לא מספיק מפוארת בשביל בילוי חגיגי. המחירים נוחים והשירות מהיר.
עבורנו היא הייתה פתרון נפלא ובונוס נוסף – המסעדה במרחק 3 דקות הליכה מהדירה שלנו.
כתובת: Hortaleza 100

Celicioso:

רשת מצויינת של בתי קפה, עם מס' סניפים ברחבי מדריד.
בחלק מהסניפים מוגשות ממש ארוחות ובחלקם ארוחות קלילות בלבד.
בכל הסניפים מגוון עצום של עוגות ומנות אחרונות שיפילו לכם את הלסתות מתדהמה.

בכל יום לקחנו מכאן מנות שונות: סנדוויצ'ים (8-11 יורו) וטוסטים שנתנו מענה כארוחות בוקר או ארוחות ביניים.
עוגות ועוגיות מעולות, המומלצות ביותר: פאי לימון (3.5 יורו), רד וולווט (הילדה כמעט התעלפה מאושר), מקרונים צבעוניים ונימוחים בטעם שוקולד/וניל ופיסטוק (11 יורו ל- 6 מקרונים), עוגיות שוקולד ענקיות ואינסטגרמיות בטעם עשיר המזכיר בראוניז ומנה אחרונה מדהימה המזכירה בטעמה פנקוטה עם טופי.

כל כך התלהבנו שלקחנו משם עוגיות ומקרונים שאכלנו להנאתנו בטיסה ואפילו שרדו עד הבית.
חובה להגיע, למרות שממש לא זול כאן.

אחד הסניפים קרוב מאוד לרחוב הקניות המפורסם גראן ויה, ממש ליד הפריימרק. אין ספק שיהיה שימושי עבורכן.
כתובת: כתובת: Hortaleza3

Leon The Baker:

רשת מאפיות נהדרת. תמצאו כאן מגוון עצום של לחמים איכותיים (בסביבות 4 יורו לכיכר לחם), לחמניות טריות, קאפקייקס ומוצרים נלווים.
אנחנו רכשנו לחמים ולחמניות ובתוספת גבינות מעולות ונקניקים מהסופר והכנו סנדוויצ'ים מעולים לארוחות הבוקר וגם לטיסה חזור.
בנוסף קנינו קורנפלקס כריות שהתגלה כמושבח.
כמובן שלקחנו איתנו בציידנית 4 כיכרות לתל אביב. חבל מאוד שלא הבאנו איתנו הרבה יותר.
מומלץ מאוד.
כתובת: Plaza de sta. Barbara 4 (יש סניפים רבים נוספים)

מדריד ללא גלוטן – מסעדות עם אופציות ללא גלוטן:

כאן ריכזתי עבורכם מסעדות שמוגש בהן אוכל ללא גלוטן לצד אוכל המכיל גלוטן. המסעדות מעולות גם לאוכלי גלוטן.
את כל המסעדות שברשימה ניסינו בעצמנו והתרשמנו שההקפדה מעולה, לראייה אחת מהילדות שסובלת מסימפטומים חזקים כשהיא אוכלת פירור מיקרוסקופי – הרגישה נפלא.
כמובן שאני לא לוקחת אחריות וממליצה לבדוק בעצמכם.

Taberna La Concha:

אחת מהמסעדות הטובות ביותר שאכלתי בהן בחיי.
חובה להגיע לכאן. מומלץ במיוחד ביום ראשון, לאחר הביקור בשוק הפשפשים המעולה של מדריד.
המסעדה נמצאת בשכונת לה-לטינה, אחת מהשכונות העתיקות והיפות ביותר במדריד. שכונה אותנטית, עם אופי ספרדי אמיתי.

בימי ראשון מוקדם בבוקר נוהרים תושבי מדריד אל שוק הפשפשים הענק אל ראסטרו (El Rastro).
השוק הנפלא עצום בגודלו ומכיל רחוב ארוך ראשי ובו נמכרים בגדים יד שנייה ובגדים חדשים במחירים מעולים, תיקים, מלאכות יד ועוד ועוד.
מהרחוב הראשי יוצאים רחובות קטנים בהם נמכרות עתיקות מכל המינים והסוגים.

בשעות הצהריים, לאחר הביקור בשוק, מציפים תושבי מדריד את הטברנות הסמוכות בשכונת לה-לטינה, מזמינים טאפסים נפלאים לצד האלכוהול שזורם כאן כמו נהר.

בנס הצלחנו להידחס אל תוך אחת הטברנות המומלצות ביותר – Taberna La Concha
המלצר היחיד במסעדה ניגש אלינו ולמרות המסכה שלבש, החיוך הענק שלו היה מורגש.

מה הם שותים? שאלתי אותו והצבעתי על השולחנות שמסיב.
מנואלה ענה לי המלצר החביב.
יופי, אמרתי, אז תביא לנו שתיים.

המלצר חזר במהירות עם מגש ועליו שתי כוסות מרטיני דקיקות, בתוכן שתי קוביות קרח וקיסם ארוך שבתחילתו זית וקליפת תפוז ובסופו חרוז בצבע פנינה.
ליד הכוסות עמדו בקבוק אדום גדול, ספריי שקוף בבקבוק בושם, ובקבוק עתיק קטן עם מזלף ובתוכו נוזל בצבע בורדו.

הוא הניח את הכוסות על השולחן, הטיז חמישה שפריצים לכל כוס מבקבוק הבושם ועוד שלושה על השולחן והרצפה, מגובה לא יאומן שפך מעל את הנוזל מהבקבוק האדום ואז הזליף בפרעות כמה טיפות מהבקבוק העתיק, חלק לתוך הכוס וחלק מסביב.

מה יש בבקבוק הבושם, שאלתי?
ג'ין הוא ענה, השאיר אחריו אחריו את הכוסות המלאות ונעלם.

זה היה המשקה הכי טעים ששתיתי בחיי.
מתוק וחמצמץ יחד, עם טעם שמזכיר דובדבנים.

כשהמלצר חזר עם התפריט, הכוסות כבר היו ריקות.
עכשיו גם אנחנו חייכנו מאוזן לאוזן.
התפריט בכתב קטן וצפוף עם רשימה בלתי נגמרת של מנות קטנטנות (יש תפריט נפרד למנות ללא הגלוטן, רוב המנות עולות 4.5 יורו).
המשקה היה כל כך חזק שכבר לא הייתי בטוחה אם כתוב בתפריט באנגלית או בספרדית.

המלצר עמד מולי עם הפנקס פתוח והעט מוכנה, כמו תלמיד ממושמע בבית הספר. אלא שהמורה במקרה הזה, כבר לא הייתה איתנו.
אתה יודע מה? צחקקתי, תביא מה שאתה רוצה. אה. וגם עוד מנואלה לכל אחד מאתנו בבקשה.

בשעה וחצי הקרובות נחתו על השולחן מנות קטנטנות וטעימות להפליא.
כמעט הכל הוגש על טוסטים, ללא גלוטן כמובן.
זיהינו ברווז עם פלחי תפוז, דג קוד מעושן, אנשובי מונח על גבינה חריפה, סלט ירוק ומלוח עם קוביות סלמון וקוויאר שחור, בשר בקר שבושל שעות ברוטב עם ניחוח קארי, שרימפס אפוי בגבינה ועוד ועוד.
זאת הייתה הארוחה מדהימה.
בקושי הצלחנו לקום, שלא לומר ללבוש חזרה את כל השכבות.

תביאי לי את התיק, ביקש רונן.
ביציאה מהמסעדה הוא עצר.
זה בכלל לא התיק שלי זה שהבאת לי, מה זה?
באמת? מאיפה הגיע התיק הזה? הוא ירוק וקטן ושלנו בכלל אפור וגדול.
אמא, אמרה לי מיקה, אני חושבת שלקחת את התיק לאיש שישב לידינו.
אופס.
חזרתי פנימה והחלפתי בין התיקים. אתם חושבים שהאיש שם לב? ממש לא. הוא שתה הרבה יותר מנואלות מאיתנו.
אז מסתבר שאין גנבים במדריד כמו שכולם מספרים, יש יותר מידי אנשים ששותים מנואלה בצהריים.

בביקור השני שלנו במסעדה (אם אפשר היה היינו באים עוד אלפי פעמים) בדקתי בדיוק מה מכילה המנואלה.
אז ככה: וורמוט אדום שנעשה בעבודת יד עבור המסעדה, מתובל בתבלינים סודיים, שפריץ של ג'ין וכמה טיפות קמפרי.
אני לא מבינה גדולה באלכוהול, אבל לדעתי מדובר בקוקטייל האיטלקי נגריני.

כמובן שרכשנו בקבוק וורמוט שלם שריפדנו והנחנו במזוודה כמו משה בתיבה.
כתובת: C. de la Cava Baja 7

Emma y Julia:

מסעדה איטלקית מושלמת ואותנטית, נמצאת בשכונת לה-לטינה, באותו הרחוב של הטברנה המעולה.
חובה להגיע לכאן.

גם כאן קיבלנו תפריט נפרד למנות ללא הגלוטן. את הפיצות אופים בתנור נפרד.
השפית המקסימה יצאה לכבודנו מהמטבח, המליצה לנו מה להזמין ולוותה את הארוחה עד סופה.

בהמלצת השפית הזמנו סלט נהדר עם בייקון, פיצה (עם בצק פחות מוצלח מהאיטלקית הנפוליטנית), לחם נהדר חמים ורך חתוך לפרוסות עבות, מזכיר בטעמו לחם שחור כפרי פשוט.
לעיקריות הזמנו ספגטי עם פירות ים (מעולה), ספגטי ברוטב שמנת (נפלא), פנה ברוטב עגבניות ובייקון ( משובח) ולקינוח הזמנו פנקוטה בניחוח תפוזים (אין דברים כאלה, למות מאושר) וטירמיסו מצופה בקקאו (מושלם, חייבת לטוס שוב למדריד בדחיפות ולהזמין 20 כאלה).

את הארוחה ליווה יין ריוחה מקומי מצוין.
לצערי לא זוכרת את העלות של המנות, הייתי עסוקה מידי בהנאה מהאוכל.
כל הארוחה עלתה כ- 80 יורו ל- 4 אנשים. אכלנו כל כך הרבה שבקושי הצלחנו לנשום.
כתובת: C. de la Cava Baja 19

La Tape:

המסעדה הקטנטנה נמצאת בשכונת מלסניה הנהדרת. אכלנו כאן ארוחת בוקר מצוינת, מלווה במיץ תפוזים שנסחט מול עיננו.

הילדות אכלו ביצה מקושקשת עם בייקון, הזמנו גם טוסט נהדר עם חמון (נקניק יבש ספרדי מסורתי פרוס דק), ולחם עם ירקות וחתיכות אבוקדו, עליו הונחה ביצה עלומה נשפכת ורוטב ירוק נהדר.
כתובת: San Bernardo 88

Entre Santos Madrid:

בר קוקטיילים מצוין, נמצא סמוך לכיכר צ'ואקה. למרות שמדובר בבר, אכלנו כאן עם הילדות בכייף.
הזמנו קוקטייל נגרוני שהיה פחות מוצלח מהמנואלה בטברנה לה קונצ'ה, אבל חזק ממנה.
נחמד לראות את הברמן מערבב את הקוקטייל כשהוא מוזג אותו הלוך וחזור מגובה בלתי נתפס, בלי לאבד טיפה.

המלצר עבר איתנו על התפריט והסביר מה הן המנות ללא הגלוטן, ליתר בטחון התייעץ עם השף פעמיים. התרשמנו שההקפדה כאן מצוינת.
המנות קטנטנות ויקרות ויחד עם זה משובחות.

הזמנו ריזוטו פיטריות (14 יורו), שרימפס ברוטב מדהים על בסיס שקדים (18 יורו ל- 6 שריפס), קלמרי צרוב על הגריל עם תפוח עץ ברוטב מיונז ומנטה (13 יורו), סביצ'ה סלמון עם מנגו ואבוקדו (12 יורו), תפוחי אדמה אפויים ברוטב חריף – מעושן (6.5 יורו ל- 4 תפוחי אדמה קטנים).

המנות מוגשות בכלים משגעים בצורות שנלקחו מעולם המים: קונכיות, זכוכיות שקופות כחולות וכו.
כתובת: San Bartolome 4

Chocolateria 1902:

מוסד ידוע וותיק לצ'וקולדה וצ'ורוס, נמצא סמוך לכיכר סול ולכיכר מאיור שהם מקומות חובה ולכן בטוח תעברו כאן.
חששנו מאוד לאכול, בכל זאת מפוצץ כאן גלוטן והיכולת להפרדה מוגבלת.
שאלנו אינספור פעמים אם הצ'ורוס והצ'וקולדה ללא גלוטן וחוץ מלהישבע, הם עשו הכל.

הזמן הרב שלקח להם להביא את הצ'ורוס הוכיח מעל לכל ספק שהם טוגנו בשמן נפרד.
הזמנו שתי מנות וקיבלנו 8 צ'ורוס ושתי צ'וקולדות רוטחות וסמיכות.
ליתר בטחון הזמנו טייק אווי ואכלנו בחוץ, כדי להימלט מהסביבה הגלוטנית.
לא נרשמו תופעות לוואי.

מה יש להגיד על המנה הזאת? שאני שמחה שהזמנו כדי להבין שאנחנו לא מפסידים כלום.
הבצק שמנוני ולא טעים במיוחד ולצ'וקולדה טעם של מילקי חם.
אני ממש לא אהבתי.
הילדות היו מאושרות.
כנראה שחובה לעבור את החוויה הזאת לפחות פעם בחיים.
כתובת: C. de San Martin 2

Takos Al Pastor:

אוכל רחוב מקסיקני ידוע מאוד במדריד במחיר מגוחך (כל טאקו עולה כיורו אחד), מוקד עליה לרגל ממש.
בדרך כלל משתרך כאן תור אימתני. אנחנו זכינו להמתין כמה דקות.
יש כאן 4 סוגי טאקו ללא גלוטן. הזמנו את כולם.
המסעדה קטנטנה ולא אסתטית, הטאקו החמודים מוגשים על אבן צפחה שחורה ואלגנטית שעומדת בניגוד גמור לכיעור מסביב.
אני לא השתגעתי בלשון המעטה. רונן והילדות התענגו על הטעם וטענו שמדובר באוכל מעולה.
כנראה עניין של טעם.

המסעדה נמצאת סמוך מאוד לגראן ויה ואפשר בהחלט לנשנש כמה טאקוס כהפסקה בין הקניות.
כתובת: C. de la Abada 2

Café de la luz:

אנחנו קראנו לו בשם הקוד: בית קפה מגניב.

חזרנו אליו כמה פעמים, למרות שלא מצאנו כאן מנות ללא גלוטן, מהסיבות הבאות:
הקפה מעולה, חזק וטעים. המיקום סמוך לגראן ויה ומאפשר מקום מפלט למנוחה מטירוף הקניות, אי שקט בתוך ההמולה.
המוסיקה נפלאה ומרגיעה, העיצוב משגע. רהיטים ומנורות משנות ה- 50, פינות ישיבה יפיפיות, אנשים מקסימים ואוירה סופר נעימה.
ממליצה מאוד.
כתובת: C. de la Puebla 8

מדריד הייתה נפלאה אלינו, זאת העיר הכי כייפית שהייתי בה בחיים.
למדרידאים קצב מעולה לחופשה עירונית: הם הולכים לישון מאוחר וקמים מאוחר. הם אוהבים לבלות ולשמוח, חברותיים ומסבירי פנים.
העיר יפיפייה ומלאה במוזיאונים מעולים, כיכרות מרהיבות וכן, אפשר לעשות כאן שופינג מעולה במחירים מאוד משתלמים.
ועבורנו הצליאקים היא פשוט מושלמת. סוף סוף הייתה לנו חופשה בלי להיכנס למטבח.
אין ספק שנשוב אלייך מדריד.

מדריד רחוקה לכם אבל אתם רוצים להרגיש קצת חו"ל – כנסו לפוסט על החופשה שלנו בסיני
מחפשים חופשה משפחתית בחו"ל לקיץ? – כנסו לפוסט על החופשה המושלמת שלנו בפלופונס
אפילו באיים האזוריים הנידחים שבלב האוקיינוס האטלנטי הסתדרנו נפלא ללא גלוטן – טיול באי פלורס

הפוסט מדריד ללא גלוטן – העיר הכי כייפית שיש הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.

עד הסגר הראשון, לא עצרתי להתעמק בסביבה הקרובה לביתי. במאה המטר שלי.
עם השנים הם הפכו לרקע של חיי, כזה שלא באמת מתעכבים עליו.
בתקופה הזאת התאהבתי מחדש בתל אביב.

היום אקח אתכם לסיור בלב תל אביב, לבית הנטוש ברחוב חיסין. מקום שרק מקומיים מכירים.
בסוף הפוסט תמצאו המלצות למקומות נפלאים סמוכים.

אהבה למבנים נטושים:

אני אוהבת מבנים נטושים.
אוהבת לדמיין את החיים שהיו פה ונפסקו. מחפשת במבנה רמזים לפתרון התעלומה, לאן נעלמו האנשים ולמה?
כמו שרלוק הולמס אני בוחנת את הסביבה, מחפשת רמזים. זאת הרפתקה בלשית.
בנוסף אני אוהבת את הדריכות בכניסה אל מבנה כזה.
הרי השטח בבעלותו של מישהו.
מותר להיכנס לכאן? לא.
אפגוש כאן מישהו? אולי.
המבנה מסוכן והוא יתמוטט עלי?
הכי אני נרגשת לראות איך הטבע משתלט כשלא עוצרים אותו, איך הצמחים מפלסים להם דרך בתוך הגגות, הרצפות והקירות.

הבית ברחוב חיסין:

זכיתי שאחד מהמבנים הנטושים השווים יהיו בתוך ה- 100 מטר שלי.
הבית ברחוב חיסין. סגר הקורונה אפשר לי את הזמן לחקור אותו.

בסופו של רחוב חיסין, קרוב להבימה, עומד בית גדול, וילה שהמבנה שלה לא שייך לאזור.
היא ענקית ויש לה שתי קומות וחצר קדמית קטנה.
על החצר מצל עץ פיקוס ושיח בוגנביליה עצום מגיע עד למרפסת הקומה השנייה. הפריחה הורודה של הבוגנביליה בולטת מאוד על רקע הקירות הבהירים המצופים אבן.
מה עושה במרכז תל אביב וילה ענקית מצופה באבן ירושלמית?
התריסים מוגפים מלבד אחד בקומה העליונה. סביב הוילה גדר.
לאחר כמה ימים שאני מסתובבת סביבה, כבר בטוחה שאף אחד לא גר כאן.
רונן שמבין שאני עומדת להיכנס למבנה הנטוש ושאין סיכוי לשכנע אותי אחרת, מסכים ללוות אותי, ליתר ביטחון.

אני מזיזה בזהירות את שער הברזל ועולה במדרגות הכניסה לחצר.
שני חתולים מבוהלים מבהילים אותי, מתרחקים בריצה ונעלמים אל תוך הצמחייה.
הגינה הצרה מלאה בחובזות. אני קוטפת לי כמה ואוכלת אותן בדרכי אל החצר האחורית, מחפשת לי פתח לתוך המבנה.
החצר האחורית והמרפסת שמעליה משקיפות על גינת חיסין היפה.

גינת חיסין אהובה עלי בשל עצי הזית הרבים הנטועים בה וערוגות הגינה הקהילתית שיצרו כאן השכנים.
אפשר לקטוף כאן נענע, מרווה, תימין ורוזמרין. כמובן ברגישות כדי להשאיר לאחרים.
אפשר למצוא כאן גם גינת כלבים מאולתרת, גן משחקים קטנטן וספסלים.
אני אוהבת במיוחד לשבת על הספסל שבקצה הגינה, מתחת לעץ הזית האחרון.

אני מסתובבת בגינת הוילה, מדמיינת את בעלי הבית שחיו כאן, נחים בצל עץ הפיקוס ומשקיפים מלמעלה על גינת חיסין היפה.
את קולות הילדים המאושרים שבטח שיחקו כאן, רצים להם בין החדרים הרבים, לבושים כמו נסיכים.
לאן נעלמו כולם?

אני מסתובבת בחלק האחורי של החצר, מחפשת פתח פנימה. החלונות הרבים מוגפים, הדלתות נעולות.

בדרכנו חזרה אל מדרגות הכניסה, אנחנו פוגשים אישה מבוגרת קוטפת חובזות לתוך שקית.
כולנו נבהלים לרגע.
אתם גרים כאן? היא שואלת.
לא, רק מסתכלים אנחנו עונים.
אני מאוד אוהבת חובזות היא מתנצלת, קשה למצוא חובזות כל כך טעימות בתל אביב.
ובסגר הזה זו ממש מתנה, אני אומרת, כי אין לי משהו אחר להגיד.
שתיקה.
האישה עם שקית החובזות עומדת על השביל הצר וחוסמת את המעבר. אני מבינה שהאירוע יימשך עוד זמן ולכן שואלת:
את גרה כאן קרוב?
ממש ממול היא עונה. התפלאתי שהשער פתוח אז נכנסתי ופתאום ראיתי אתכם בחצר, חשבתי לרגע שאתם גרים כאן וזה היה לי מוזר. כבר שנתיים שלא גרים כאן.
האישה ממשיכה ומספרת לנו שאת הבית קנה לפני שנים רבות איש מסתורי ועשיר. הוא שיכן בוילה את סוכנת הבית שלו (מקצוע שאפשר כיום למצוא רק במחזות של איבסן, אני חושבת לעצמי).
הסוכנת ומשפחתה גרו כאן לזמן קצר ועזבו. מאז הבית נטוש שוב.
האישה לא יודעת לספר יותר מזה ומצד שני לא מתכוונת לסיים את השיחה.
כבר אין לי סבלנות. אני רוצה לבדוק אצל החבר גוגל פרטים על רחל פינקלשטיין ששמה מתנוסס על שלט יפיפה המוצמד לדלת העץ הכבדה.
אני מבקשת מהאישה בנימוס ללכת קצת אחורה ולפנות לנו את הדרך. בכל זאת צריך מעט מרחק. קורונה וזה.
את הדרך משם אני עושה בשתי שניות ועטה על המחשב.

ומה מצאתי?
הוילה נבנתה בשנת 1945 בהזמנה מיוחדת עבור ליאון פינקלשטיין, אישתו לאה ושתי בנותיו.
היא ממוקמת בשכונה שהוקמה בשנות ה- 30 עבור בוגרי גימנסיית הרצליה, ביוזמתו של פנחס ריקליס, אביו של משולם.
בשכונה נבנו בתים בני שלוש קומות ווילות עירוניות.
וילה עירונית יפיפייה נוספת מהתקופה הזו אפשר למצוא בשדרות בן ציון 25. הוילה שנבנתה על ידי האדריכל שמואל (סם) ברקאי, עבור ישראל זילברשטיין – הפכה למלון בוטיק מדהים בשם White Villa.
מומלץ ביותר להתארח שם ואם אין באפשרותכם, תבקשו יפה מפקידת הקבלה ואולי יאפשרו לכם סיבוב קצר. אין ספק שתחושו היטב את אוירת תל אביב של שנות ה- 40.
הוילה ברחוב חיסין תוכננה על ידי האדריכל ראובן מיטלמן ונבנתה באיכות חריגה לתקופה. בתחילת שנות ה- 40 נחשבה לבית המפואר ביותר בתל אביב.
על עיצוב הפנים הופקד האדריכל היינץ (חיים) פנחל. אדם מרתק שארחיב עליו למתעניינים בסיום הפוסט.

ליאון פינקלשטיין נפטר מהתקף לב בעיצומה של הבניה ולא זכה לגור בוילה אפילו רגע. משה רבנו של מרכז תל אביב.
רחל והילדות אירנה ורות התגוררו בבית הגדול.
היחסים בין הילדות לא היו טובים מעולם. רות מיהרה לעזוב את הבית ברגע שגדלה, ואירנה נשארה לגור בו גם לאחר שהתחתנה ונולדו לה ילדים.
אירנה ומשפחתה המשיכו להתגורר בבית יחד עם האמא רחל, עד שזו קנתה להם דירה אחרת. אולי נמאס לה מהם.
בכל אופן רחל פינקלשטיין התגוררה בוילה עד מותה בשנת 1995.
מספרים שהייתה אישה עדינה ויפה מאוד שנראתה קצת אבודה. היא הורישה את הוילה לשתי הבנות המסוכסכות ובתוכה כלי כסף ובדולח, נברשות, רהיטים מגולפים וסרוויסים אינספור.

הוילה עמדה נטושה ובמשך השנים פרצו אליה שוב ושוב והכל נגנב.
ילדי השכונה אהבו להיכנס לכאן בלילות, לבושים כרוחות רפאים. תקופות ממושכות גרו בה הומלסים.
מספרים שאחד מהם נראה נח לו במרפסת, על ספת קטיפה אדומה, אותה גרר מתוך הבית.

הוילה נשארה נטושה במשך 20 שנה עד שבשנת 2005 נמכרה לאיש עסקים מיליונר שזהותו אינה ידועה.
בשכונה מסתובבת שמועה שהרוכש הוא יגאל אהובי, אך השמועה אינה מבוססת.
בעיתונות פורסם שהבית נמכר ב- 2 מיליון דולר בלבד, סכום נמוך בהתייחס לנכס ולמיקום. המחיר הושפע ממצבו הגרוע של המבנה ומהיותו נכס לשימור.
בכל אופן, זה האיש שקוטפת החובזות מספרת ששיכן לזמן קצר בוילה את סוכנת הבית שלו.

אני חוזרת ומבקרת כאן גם לאחר סיום הסגר. מחפשת שינויים.
לאחרונה נפרצה הגדר שליד השער האחורי, פרחי הבוגנביליה נבלו ונדמה לי שתריס אחד נפתח קצת.

אני מסתכלת על הוילה ברחוב חיסין ולא בטוחה שאשמח כשיכנסו לגור כאן אנשים זרים.
בינתיים היא קצת שלי.

מקומות מומלצים לסיור בתל אביב, בקרבת מקום:

1. גן יעקב – במרחק שתי דקות הליכה מחיסין, סמוך לתיאטרון הבימה, נמצא גן יעקב. ללא ספק, אחד מהגנים היפים בתל אביב. כאן תוכלו לפגוש את עצי השקמה המפורסמים של העיר. את הגן תכנן האדריכל יעקב רכטר בשיתוף עם אברהם קרוון. מומלץ לשבת על אחד מהספסלים או לעלות למפלס העליון ולהשקיף ממנה על כיכר התרבות.
2. כיכר התרבות
3. בר קפה הבימה (בית הקפה בשדרות בן ציון) – חובה לקחת קפה הפוך סנדוויץ' אלוהי ולשבת על מחצלת בשדרה. את המחצלת מספק בית הקפה. אתם תודו לי.

האדריכל היינץ (חיים) פנחל (1906-1988) – מעצב הפנים של הבית ברחוב חיסין:

את הקריירה שלו החל כמעצב תפאורות וסטים באולפני הטלוויזיה, בעיר הולדתו ברלין.
לאחר עליית הנאצים, הופסקה עבודתו בצו השלטון.
בעוד שאר חבריו היהודים לתעשיית הסרטים בברלין, בחרו לעבור להוליווד והזניקו אותה קדימה,
היינץ פנחל בחר לעלות לישראל.
בשנת 1937 הגיע לתל אביב. עיר הגנים שהיתה יותר חולות מגן.

למרות שהחליף את שמו לחיים, לא הצליח ואולי גם לא רצה, להתאים את עצמו לתרבות המקומית.

הוא המשיך לדבר גרמנית, לא התחבר עם הארכיטקטים המקומיים ועיצב בתים ובתי קפה בסגנון שתאם את אוכלוסיית המהגרים האמידים מאירופה.
פנחל ניסה לשחזר עבורם את סביבת העיצוב האירופאית אותה עזבו. עיצוב שכמובן לא תאם את רוח תקופת הצנע והפשטות הסוציאליסטית.
עברו כמעצב תפאורות וסטים ניכר בעיצוב הארכיטקטוני שלו. הוא שאף לשלמות והיה מעורב בעיצוב כל הפרטים מגדול ועד קטן.

יש האומרים שעיצוביו הזכירו סרטי מתח אפלוליים, דוגמת סרטיו של היצ'קוק.

הוא עיצב את בית הקפה האייקוני פילץ ואת הרחבת מלון קינג דיוויד, והיה למעצב הפנים הקבוע של רשת מלונות דן. הוא עיצב וילות ובתים ונהג לשלב יצירות של אומנים.
בשנת 1961 זכה בפרס רוקח לאדריכלות על עיצוב הספרייה הצרפתית אלשיך, שברחוב דיזינגוף.

שמו של חיים פנחל יצא לפניו והוא הוזמן על ידי מלך ירדן עבדאללה הראשון לתכנן את ארמון החורף שעל שפת ים המלח.
בסופו של דבר הארמון לא נבנה וחיים פנחל עיצב אגף חדש לבית המלך בעמאן ובתים נוספים לעשירי הממלכה. פנחל עיצב גם מבנים במערב אפריקה, בעיקר בחוף השנהב.
עבודתו הידועה ביותר הינה עיצוב מלון דן בתל אביב.

נותר רק דמיין כיצד עיצב חיים פנחל את הוילה שברחוב חיסין. אני בטוחה שהעיצוב היה עוצר נשימה.

לכתבה אודות היינץ (חיים) פנחל ב-Xnet

הפוסט הבית הנטוש ברחוב חיסין הופיע לראשונה ב-כנרת מטיילת - בלוג טיולים בארץ ובעולם | כנרת צור.