ניסע? לא ניסע?
כבר הכל מתואם ומסודר לקראת הנסיעה שלנו אל טרבין בסיני ופתאום מתחילה סופה קיצונית, כאילו אנחנו בלואיזיאנה.
באופן נדיר לישראל, מזג האוויר תופס את הכותרות הראשיות ובחדשות משדרים דיווחים על הצפות ואובך כבד בדרום.
לא ניסע.
למה לנו להיכנס לתוך סופת חול?
לא נוסעים. סופית.
אבל כשמשהו נכנס לי לראש, קשה להוציא אותו משם.
בקושי רב אנחנו נחלצים מתל אביב הגשומה והמוצפת ואכן לקראת באר שבע האובך הופך למורגש.
במצפה רמון קפוא.
כפות ידינו רועדות מקור כשאנו אוחזים את כוסות הקפה החם והדלוח שקנינו בקיוסק.
אנחנו עומדים על שפת המצוק, מסתכלים קדימה אל המכתש, אבל אי אפשר לראות את האופק. חול באויר.
קשה לנשום.
נכנסים לאוטו ומדליקים את החימום והנה מתחיל לרדת גשם.
Everything gonna be alright. קולו של בוב מרלי מרגיע אותי מהרדיו.
והופ, תוך רגע כמעט ואנחנו במעבר טאבה.
ריק כאן, אנחנו כמעט לבד ועשרות נהגי מוניות מקיפים אותנו.
אנחנו מצליחים בקושי למצוא את הנהג שקבענו איתו, נכנסים למונית ומתחילים בדרכנו אל טרבין, שנמצאת צפונית לנואייבה, בה היינו בפסח.
אני מסתכלת החוצה מהחלון, אל הנוף היפה והאהוב.
בחיי, אין אובך, האופק נראה בבירור. מוזר שהאובך לא עבר את הגבול איתנו.
ממול הרי ערב הסעודית ורודים כתמיד, השמים כחולים ומעל הים תלויים להם עננים יפיפיים.
מזג האויר נעים, אפשר לומר שחם וכבר אני מצטערת שלא הבנו בגדי ים. מי חשב על בגדי ים בתל אביב הגשומה.
לאחר כארבעים וחמש דקות נסיעה מהגבול, אנחנו מגיעים אל כפר הדייגים טארבין.
המונית נוסעת בין הרחובות הקטנים ועוצרת לנו בפתחו של מלון נחיל אין.
זהו מלון פשוט וקטן, סמוך לחוף. שלא כמו בדיונה או בראס, כאן רצועת החוף צמודה לכפר.
סאמר, בעל המלון המצרי מקבל את פנינו בחביבות. הוא דובר אנגלית רהוטה.
המבנה בולט בנקיונו ובסממנים אירופאים. במטבח לובשים העובדים חולצות לבנות מגוהצות של שפים, בסלון המשותף יש קמין, עץ קריסמס מקושט, במסעדה הצמודה לקבלה שולחנות וכסאות ואפילו תפריטים שמחולקים לסועדים.
סאמר מוביל אותנו לחדר שבקומה השניה. החדר נקי ומצוחצח, יש כאן מקרר קטן, אמבטיה, טלוויזיה וכמובן מזגן וגם מרפסת חמודה עם נוף לים.
אנחנו יורדים אל החוף. לשמחתי החוף מזכיר את הקאמפים הפשוטים של הבדואים, מרבצים עם שטיחים, מזרנים. אבל יש כאן גם כסאות נוח ושמשיות.
במים צפים להם כמה קיאקים. אמנם אין לנו בגדי ים, אבל קיאק זה להיות בלי להרגיש עם.
לא יודעת מאיפה פרץ האנרגיה שנחת עלי, אני מושיבה את הילדות מקדימה ואני מאחור.
ימין, שמאל, אנחנו חותרות ביחד ובעומק הים עוצרות. מסתכלות לתוך המים ובלי משקפת ושנורקלים רואות קיפודי ים, שושני אש, מלפפוני ים וכמה דגים.
אשרף עוזר לנו לקשור את הקיאק ואנחנו יוצאות אל החוף. הערסל כל כך נוח. מתנדנדת לי וקוראת ספר.
סוף סוף יש לי זמן לקרוא.
בחורף כמעט ולא מגיעים ישראלים לסיני, כך שנוצרים מפגשים מעניינים עם תיירים מלאומים אחרים, שלא חוששים מקור.
מלבדנו מתארח בקאמפ זוג ישראלים נוסף עם ילדה קטנה, זוג דנים, משפחה מסקוטלנד ושתי משפחות מצריות.
בלילה הראשון התארחה כאן משפחה ישראלית נוספת מהתנחלות ליד יריחו. הדלקנו יחד נרות חנוכה, שוחחנו קצת על טיולים וגם למדנו אלה מאלה על השוני במבנה בתי הספר בתל אביב ואצלם. היה מעניין מאוד, אבל הם נסעו בבוקר שישי כדי להספיק להגיע לפני כניסת השבת.
הסקוטית המבוגרת כל כך יפה שאני יכולה לבהות בה שעות. גובהה כ 1.80 מ' והיא שזופה שלא לומר שרופה לאחר שכבר שבוע משתרעת כאן עם משפחתה על החוף.
היא ובעלה משנרקלים במרץ רב ושוחים כאילו מדובר בחודש אוגוסט.
ראשם של שני הבנים הגבוהים והשתקנים שלהם תחוב רוב הזמן בטאבלט. לעומת שאר בני משפחתה, הסקוטית פטפטנית וחברותית מאוד.
מסתבר שהייתה מתעמלת אמנותית כשהיתה צעירה. כשהיא רואה את ימה שלי מתרגלת התעמלות אמנותית על החוף, היא מנדבת את עצמה לאמן את הילדה.
האימונים שלה כל כך אינטנסיבים שימה מנסה להתחמק, אבל הסקוטית הגבוהה רואה אותה מכל מקום. בכל אופן אנחנו מבסוטים מאוד כי קיבלנו מהם הזמנה להתארח אצלם בפסטיבל אדינבורו.
זוג הדנים מסוגרים ושתקנים. הפרצופים הנוקשים של הדנית לא עצרו בעד הסקוטית שתפסה אותה אתמול לשיחה ארוכה. הדנית למדה מאיפה משתין הדג והיום נשכבה על כסא חוף מרוחק, התכסתה בשלוש מגבות ועשתה עצמה קוראת בספר .
אין דבר. במקום זה הסקוטית תופסת את בעלה של הדנית לשיחה צפופה.
נראה שמחר גם הדני יתחבא מתחת לשלוש מגבות.
עם המשפחות המצריות פחות יצא לנו להתרועע לצערי, למרות ששלחנו אלה לאלה חיוכים וגם ברכנו הדדית בסאבאח אל נור ומרחבה וגודנייט. מוקדם בבוקר עזרתי לילדה הקטנה שלהם לאסוף צדפים לתוך כף ידה הקטנטנה.
טארבין כמעט נטושה בחורף. הקאמפים שהיו מלאים בקיץ סגורים עכשיו. פה ושם איזה קאמפ פתוח מארח שניים שלושה אורחים.
כל כך ריק כאן שאפילו מוכרות הצמידים הבדואיות לא לוחצות על מכירה ויושבות איתנו לשיחה על הא ועל דא.
למזלן הן לא יודעות אנגלית, אחרת הסקוטית הייתה אוכלת להן את הראש.
אנחנו יוצאים לטייל על רצועת החוף.
יש כאן טיילת, כלומר שביל עפר שעובר צמוד למים, לאורך כל הקאמפים והחנויות הקטנות.
רוב הקאמפים ריקים ונטושים.
אולי כי חורף ואולי כי טרבין שהייתה בעבר מבוקשת מאוד, ננטשה על ידי התיירים הישראלים שמעדיפים את הדיונה בנואבה, את ראס השטן, את דהאב ואת אל מחש.
רצועת החוף צרה יחסית, בחלק הדרומי שלה יש דיונה גדולה של חול ומפרץ יפה.
אנחנו מטפסים אל ראש הדיונה ומסתכלים על הנוף היפה ועל הכפר.
הנוף התת ימי כאן לא מרהיב במיוחד ולכן מתאים מאוד לחופשה חורפית. אם אתם בונים על שנורקלים ושונית מעלפת, אתם עלולים להתאכזב.
המיקום מצויין – בין ראס השטן לנואייבה. אפשר לצאת מכאן גם לטיולים מודרכים בקניון הצבעים, בואדי הלבן או לוואדי וואש וואש שמלבד שם חמוד, יש בו בריכה טבעית משגעת חבויה בין מצוקי המדבר.
אנחנו מתכננים לטייל, אבל בכל יום דוחים למחר. השלווה של החוף מקרקעת אותנו.
אני קמה מוקדם, עוברת במטבח הקאמפ ולוקחת איתי את הקפה של הבוקר ממהרת לזולה הקבועה על שפת המים, בה רבצתי כבר שלושה ימים ללא הפסקה.
הרגעים האלה על שפת המים לפני שהקאמפ מתעורר הם האהובים עלי בסיני.
אלוהים ישמור!
אני עוצרת בבת אחת והקפה כמעט ונשמט מידי.
בזולה שלי יושבים הילדים של המשפחה המצרית ומשחקים טאקי.
אני מתלבטת מה לעשות.
לא רוצה להיות הגורם לתקרית דיפלומטית אבל מצד שני יש גבול. כולם הרי יודעים כאן שזה המקום שלי. מאוכזבת אני נסוגה לזולה אחרת, קו שני למים. מרגישה מובסת.
אני בדיוק לוגמת את השלוק השני של הקפה, כשחבורת הילדים מתרוממת.
הם מתפנים לכיוון החדרים. תוך שניה כבר אני כבר יושבת בזולה שלי. על הכרית שלי, מאושרת.
הינה הכל בא על מקומו בשלום.
אלוהים ישמור!
מרוב מהירות שכחתי את הקפה בזולה השניה.
גם אם אמות כאן בצמא אין מצב שאני מפקירה את הזולה לאויב, סליחה למצרים, נו לילדים האלה.
אני יושבת לי מתפללת שרונן או הילדות יגיעו כבר ויצילו אותי, כלומר, שיביאו לי קפה.
אלוהים ישמור!
הם חוזרים, חבורת הילדים המצרים מלווים בהורים ובדודים שלהם. מדובר במשפחה ענקית.
כנראה כנס של המשפחה המורחבת שהגיעה לנפוש יחד בסיני. והם החליפו בגדים. כולם עכשיו לבושים במותגי ספורט, אדידס ונייקי והם הרבה יותר חזקים ממני. אין ספק שאני הולכת להפסיד להם את הזולה.
לפתע הם משנים כיוון.
מתפרשים על החוף ומתחילים לעשות כושר. קבוצה אחת פותחת בתרגילי גמישות וכוח, אחרת מתרגלת יוגה, אחרת פילטיס. אבי המשפחה יוצא לריצה על החוף עם כמה נכדים.
אלוהים ישמור!
מדובר במתאמנים אולימפיים או מה?
בשעות הקרובות אני אוכלת ארוחת בוקר ענקית, שותה מיץ גויאבה וגם מיץ תפוחים, קפה שחור מבושל בפינג'אן וגם נס קפה רגיל מעפן, קנקן תה, קוראת ספר, מדברת עם הסקוטית ועם הדנית, מתנדנדת על הערסל ושואלת את הבדואי שעובר עם הגמל למה הגמל שלו בוכה.
הוא רעב הוא אומר לי, אני לוקח אותו לאכול. רוצה לעשות סיבוב על גמל?
מה פתאום! אני עונה. תקח אותו מהר לאכול.
הבדואי מתיישב ליד הגמל העצוב, מוציא פיתה גדולה ורטובה וחולק אותה איתו. לשניהם נשאר שפם מרוח בבצק לבן.
אתמול עבר כאן גמל קטן וראשו מעוטר בבלונים.
הוא חוגג יום הולדת שלוש אמר הבדואי שהוביל אותו. רוצה לעשות סיבוב על גמל?
מה פתאום! אמרתי לו וחשבתי שהגמל בטח סובל עם כל הבלונים המעצבנים האלה ושאני מקווה שאף תיירת לא תשב לעולם על גבו הדק.
אני נזכרת בגמל צ'ארלי שסוחב על גבו תיירות בתחנת הדלק בצומת קליה בואך ים המלח. ראיתי את צ'ארלי אוכל דלי ענק של רימונים.
מה בעצם גמלים אוכלים?
אלוהים ישמור!
המשפחה המצרית לא מפסיקה לזוז על החוף. כל האורחים האחרים שרועים במקומם ואני בטוחה שבליבם הם מתפללים, כל אחד בשפתו שלו, שהשקט על החוף ישוב לקדמותו.
זה היה בוקר מאוד אינטנסיבי. הרי בסופו של דבר באנו לבהות בים ולנוח.
כשאנחנו חושבים על חופשת חורף, בדרך כלל סיני לא תעלה כאופציה וחבל.
אנחנו נחזור לכאן בחורף, חד משמעית.
חזרנו לעיר עם שלווים ושזופים ועם כוחות מחודשים.
פוסט על החופשה שלנו בסיני בקאמפ של מקבול – סיני בדיונה הקטנה
מעדיפים את יוון? – חופשה חלומית בפלופונס
על האיים האזוריים שמעתם? חופשה משפחתית בגן עדן טרופי שבקצה אירופה – מדריך למטייל באי סאו מיגל
