איזה איים?
שואלים אותי אנשים כשאני מספרת להם שבקיץ ניסע לטייל באיים האזוריים.
איפה הם? תהיה השאלה הבאה.
אלה תשעה איים געשיים באוקיאנוס האטלנטי, אני עונה. הם שייכים לפורטוגל אבל נמצאים בין יבשת אירופה לחוף המזרחי של ארצות הברית. אלה איים שנוצרו מפעילות געשית.
נטייל בשניים מהם. באי סאו מיגל ובאי פלורס.
השתגעת לגמרי? מה איבדת שם? הם שואלים.
מדהים שהם שואלים את השאלה הזאת כי האגדה מספרת שהאיים האזורים הם למעשה אטלנטיס, היבשת האבודה של אפלטון. אותה איבדתי שם.
זאת הסיבה הכי טובה לטייל שם.
לא יודעת מה איתכם, אבל הפעם אני רוצה לראות נוף שונה, לא של אירופה.
רוצה טבע פראי, מקום נידח, כזה שלא כולם נוהרים אליו בקיץ. שיהיה טרופי. ירוק ומלא בצמחים.
ושיהיה בו אננס. כן, אננס. ודולפינים.
אבל שיהיה קרוב יחסית ולא מאוד יקר. אין לי כסף להוואי.
את כל אלה ואפילו יותר, אנחנו מוצאים באיים האזוריים.
מגיעים אל האי פלורס Flores – הנקודה המערבית ביותר באירופה:
אחרי שלושה ימים וארבע טיסות עם שלוש חברות תעופה שונות, אנחנו מגיעים סוף סוף אל האי פלורס, אי הפרחים.
את מסע הכומתה הזה עשינו, כדי להוזיל את עלות הטיסות. מצרפת בסוף הפוסט את דרכי ההגעה, למי שמתעניין בפרטים.
האי הקטן פלורס נחשב יחד עם האי הקטנטן קורבו Corvo, בו חיים רק 300 תושבים, לקבוצת האיים המערבית של האזוריים.
פלורס הוא האי הרחוק ביותר מהאי הראשי סאו מיגל ומייבשת אירופה והטיסה אליו מסאו מיגל אורכת כשעתיים.
המטוסים של החברה האזורית קטנים, מזכירים את הטיסות לאילת.
מקומות הישיבה לא מסומנים וכדאי להזדרז ולתפוס מקום ליד החלון, כי הנוף של האיים מלמעלה פשוט לא יאמן.
אנחנו יורדים מהמטוס באיטיות, עייפים מטלטלות הדרך ונגשים בעצלתיים אל מסוע המזוודות בשדה התעופה הפצפון.
טעות.
בעוד אנחנו מתמהמהים, שאר התיירים מתפצלים, נציג אחד אוסף מזוודות והשני נעמד בתור של חברות ההשכרה. ככה שאחרי איסוף המזוודות אנחנו מוצאים את עצמנו אחרונים בתור לרכב.
אלוהים, איזה תור.
אזור דלפקי חברות ההשכרה קטנטן ורק שני דלפקים פתוחים, כל אחד מהם ברוחב מטר בקושי. האיטיות בלתי נסבלת.
לאחר כמה שעות אנחנו מצליחים לקבל את הרכב שלנו, האחרון שנשאר לחברת ההשכרה, רנו קליאו במצב בינוני.
אבאלה, באי הקטן הזה, מה שיוצא אני מרוצה.
טיפים ששווים זהב:
- למהר לתפוס מקום ליד החלון בטיסות בין האיים, המקומות לא מסומנים.
- לפצל תורים באי הקטנטן פלורס – אחד למזוודות, אחד לתור לחברת ההשכרה.
הכפר פאג'ה גרנדה Faja Grande – האי פלורס, האיים האזוריים:
האי הקטן שבלב האוקיאנוס האטלנטי הוא הנקודה המערבית ביותר באירופה.
כפי ששמתם לב, ההגעה לכאן מאתגרת, אפילו ביחס לאיים האזוריים האחרים, אבל היופי שעוד רגע יקיף אותנו, בהחלט שווה את הטרחה.
באי מתגוררים כארבעת אלפים תושבים הפזורים בעיר סנטה קרוז Santa Cruz ובכפרים קטנים.
בעבר הרחוק סבלו התושבים באי המבודד ממתקפות איומות של פיראטים. בנוסף נאלצו תושביו האמיצים שעל האי המבודד להתמודד עם האוקיאנוס האטלנטי, שהוא ים בעל מצב רוח הפכפך וסוער. הם יצאו אל הים בכל רגע אפשרי כדי לצוד לוויתנים, דגים, פירות ים וצדפות. על אלה התבסס מזונם בחיזוק מעט גידולי חקלאות מקומית.
אנחנו מפעילים את הוויז, שלהפתעתי עובד כאן נפלא, מתחילים בנסיעה אל הכפר פאג'ה גרנדה, בו נמצא הבית שלנו לשלושת הימים הקרובים.
ברגע שאנחנו יוצאים מהעיר הקטנה מתגלה לעיננו יופי דרמטי ובלתי נתפש.
בשולי הכביש ועל ההרים שמסביב פורחים אינספור פרחי הורטנזיה.
המצוקים התלולים יורדים אל האוקיאנוס הכחול ומהם נשפכים מפלים רבים. לועי הרי הגעש הרבים שהתפרצו כאן בעבר הפכו לאגמים מרהיבים, מוקפים ביערות. מסביב ירוק באינספור גוונים.
התחושה היא שהגענו אל האיים האבודים הכי יפים שדמיינו.
האי פלורס הוא הנקודה המערבית ביותר באירופה והכפר הקטן שלנו פאג'ה גרנדה שעל חוף האוקיאנוס, הוא הישוב המערבי ביותר באי.
הפעם, הגענו ממש לקצה ואני אוהבת את זה כל כך.
אנחנו מתגוררים בבית פורטוגזי עתיק מוקפים במצוקי ענק ירוקים מלאים במפלים. את המראה המטריף הזה אנחנו רואים ישירות מחצר הבית. מעבר לנוף יש בחצר הבית ארנבות, תרנגולות, אווזים, גורי חתולים וכלב.
הבעלים של הבית הוא סופר בריטי וכשהוא לא נמצא כאן, משכירה את הבית לתיירים ג'ין שהגיעה לכאן ממקסיקו. ג'ין הצעירה והיפה מתגוררת ביער סמוך לכפר, בתוך בקתה קטנה. זאת ממש הזיה כי האי נידח, הכפר פצפון ובכל זאת צפוף לה והיא רוצה להתבודד ביער.
הבית כמעט ולא שופץ ויש בו חלקים עתיקים מאוד, כמו רצפת העץ, המשקופים וגג הרעפים.
המבנה שלו מוזר, נראה כאילו הוא מורכב משני בתים שונים. בחלק אחד נמצא המטבח, חדר שינה גדול ומקלחת.
בחלק השני יש סלון קטן, חדר שינה גדול ומקלחת נוספת.
אין חיבור בין שני חלקי הבית. כדי לעבור בינהם יוצאים מהמטבח אל פטיו קטן ללא גג ומעבר לפטיו דלת לסלון החלק השני.
מהפטיו ומהחצר שומעים היטב את גלי האוקיאנוס ואפשר לראות את ההר הגבוה ואת שלושת המפלים שיורדים ממנו.
גן עדן, כבר אמרתי?
ברור לי לגמרי שאין סיכוי שהילדות ירדמו בחדר שינה שמנותק מאיתנו. אין דבר. בחדר השינה שליד המטבח יש מיטת פוטון נפתחת. נישן כולנו שם.
אנחנו יוצאים לסיבוב מהיר בכפר ומתחילים, איך לא, מהמכלת היחידה שכאן.
בעלת המכלת הנחמדה מוטרדת מאוד כי בעלה שבר את הרגל לפני יומיים.
למרות זאת כחנות המזון היחידה בכפר, רובצת עליה אחריות כבדה והיא חייבת לפתוח. היא פותחת את החנות הפצפונת כל יום בשעה 06:30 בבוקר וסוגרת מאוחר, לאחר שכולם הספיקו לקנות משהו.
אנחנו רוצים להצטייד במזון, אבל המשימה לא פשוטה. הירקות נגמרו. כלומר יש שני גזרים אבל מי שעמד לפני בתור לוקח אותם. הירק היחיד שאני מצליחה להשיג הוא לימון בודד והוא בכלל פרי.
מסתבר שעל אספקת הירקות אחראי השוטר של האי שהוא גם חקלאי.
בעלת המכלת מספרת שהשוטר עבד במשמרת לילה והתעייף, לכן הביא היום רק בצל, חסה ומלפפונים ואלה נגמרו מזמן.
כולנו מחזיקים אצבעות שישן טוב בלילה הזה, אם כן, יביא מחר עגבניות.
אחרי ההסבר הזה אני מבינה למה כולם כאן מגדלים בגינה ירקות. הרי אי אפשר שהסלט יהיה תלוי בשעות השינה של השוטר החקלאי. לצערי העגבניות שבגינה שלנו עדיין ירוקות.
אין על האי הרבה מסעדות ורק לבודדות מהן אופציות ללא גלוטן. מזל שהזמנתי עוד מהארץ מקום במסעדה, אחרת היינו גוועים הערב ברעב.
המסעדה נמצאת במרחק כמה דקות נסיעה מהכפר שלנו, במיקום מיוחד המאוד.
מדובר בריזורט בשם Aldeia da cuada, שהוקם בתוך כפר נטוש.
הכפר שננטש שופץ תוך כדי שימור קפדני. הבתים מושכרים לתיירים ובליבו מסעדה מצויינת.
הריזורט זכה מתישהו בפרס כאחד המקומות היפים בעולם לישון בהם, לא זוכרת איפה קראתי את זה, אבל זה בהחלט מוצדק.
כדי לזכות בחדר צריך להזמין זמן רב מראש. גם המסעדה מאוד מבוקשת. כל מה שהזמנו היה טעים מאוד, אבל לצערי לא היו אופציות רבות ללא גלוטן.
מסלול הטיול הכי יפה באי פלורס – האיים האזוריים:
מסתבר שהשמועה על המשפחה שממש רוצה עגבניות הגיעה אל השוטר החקלאי. כמו בכל הלילות הקודמים, גם הלילה לא היו פשעים והוא בכל זאת הצליח לתפוס תנומה במהלך המשמרת וקם רענן.
הוא הביא למכלת במיוחד בשבילנו ארבע עגבניות כמעט אדומות, חסה אחת ומלפפון ענק ששוקל יותר מקילו.
בעלת המכלת ראתה אותנו מרחוק, יצאה החוצה ונפנפה לנו בידיה, מסמנת שנבוא. כמה שמחנו למראה השקית ששמרו במיוחד לנו.
אחרי שהכנסנו את הירקות בזהירות למקרר, ארזנו תיקים מלאים במים ובאוכל ויצאנו לטייל, סליחה לטרק.
זה המסלול היפה ביותר באי שאורכו בסך הכל שבעה קילומטר אבל הוא היפה והמאתגר שעשינו עד היום.
קישור לתיאור המסלול באתר אינטרנט מעולה של האזוריים: Miradouro das Lagoas – Poço do Bacalhau
המסלול מתחיל בחלק הכי גבוה באי, בתצפית על האגמים ומסתיים במפל הגדול שבכפר שלנו, במרחק הליכה מהבית.
בגלל הגובה, האזור הזה מוסתר פעמים רבות בערפל כבד ואין מה להתקרב לכאן במצב הזה, מניסיון שאותו נרכוש מחר.
אבל הבוקר הראשון שלנו בפלורס בהיר ומושלם.
ממש בתחילת המסלול, סמוך לחניה תצפית עוצרת נשימה על שני אגמים געשיים, האחד בצבע טורקיז והשני בצבע שחור. בין שני האגמים מפרידה רצועת אדמה צרה ועליה אנחנו עומדים.
אנחנו מביטים נפעמים בשני האגמים ומצלמים עוד ועוד. קשה להתנתק מהיופי הזה, אבל אנחנו רק בתחילת הדרך ואי אפשר להישאר כאן לנצח. אנחנו נאלצים להמשיך בשביל מסומן ונוח העובר בין שני אגמים יפיפיים נוספים.
האזור כולו מהווה מקום מנוחה ונופש לציפורים העייפות שמגיעות מרחוק.
בדרכן מיבשת אמריקה אל אירופה ולהפך, עוצרות הציפורים למנוחה באיים האזוריים. כמו המטוסים שטסים רחוק, גם הן צריכות לתדלק.
הציפורים מנצלות את הזמן כאן למנוחה ואכילה וכנראה גם לסקס כי הן מקננות במרץ. שלטי עץ מסביב מורים לשמור על שקט ולא לרדת מהשבילים, כדי לא לפגוע במנוחת הציפורים.
מכל עבר פורחים פרחי ההורטנזיה. צבעם מושפע ממליחות הקרקע ורובם בצבע סגלגל תכלכל אבל יש גם ורודים ולבנים.
אחרי האגמים מתחילה עליה תלולה עד לקצה ההר.
בסופה מתגלה בבת אחת האוקיינוס, שנפרש לפנינו במלוא הדרו.
בחיי, זאת אחת מהתצפיות היפות שראיתי בחיי. כבר באותו הרגע ברור לי שזה רגע שלא ישכח.
אנחנו מתיישבים לפיקניק מול הנוף שאין מילה אחרת מלהגדירו כעוצר נשימה.
כל כך יפה פה שאני מקנאה בעצמי שזכיתי להגיע למקום הזה וכבר מתחילה להצטער שבקרוב נצטרך להמשיך הלאה.
מזג האויר כאן משוגע וכל עונות השנה יכולות לעבור ביום אחד. כבר שמעתי על אנשים שהגיעו לכאן לכמה ימים אבל לא הצליחו לראות כלום כי האי כוסה בערפל. כהוכחה אנחנו פוגשים בקצה ההר מטייל בודד שמספר שזה היום השלישי ברציפות שהוא עושה את המסלול הזה, כדי לזכות סוף סוף לצפות בנוף ביום בהיר.
אנחנו עוברים דרך מקבץ עצום של פרחי הורטנזיה כחולים סגולים מאושרים וצוחקים, עדיין לא מודעים לירידה הקשה שלפנינו. ואז היא מגיעה.
אחרי הפסגה מתחילה ירידה קשה ותלולה שנמשכת כשני קילומטר, עד לכפר הקטן שלנו.
הברכיים כואבות, הרגליים רועדות והנעליים מחליקות. כשאנחנו יורדים מכאן אני קונה מקלות הליכה לכולנו, אני מעודדת את הבנות.
מיקה מתחילה לבכות. ולך אני קונה נעלי הליכה שלא מחליקות, אני מנסה לנחם אותה. בקיצור, למסלול הזה צריך להגיע מצויידים.
אנחנו עוצרים מידי פעם כדי לצפות בשדות הירוקים שנפרשים למטה, תחומים בחומות אבני הבזלת כמו שמיכת טלאים יפיפיה ובינהם הכפר הקטן שלנו, עם בתיו הלבנים בעלי גגות הרעפים האדומים ומיד אחריהם האוקיינוס האין סופי.
אנחנו בתוך גלויה.
הירידה האיומה מסתיימת במפל גדול ומרשים הנופל מגובה 90 מטר אל בריכה טבעית מדהימה, בה שוחים אנשים אמיצים. למה אמיצים? כי המים קפואים.
אנחנו עומדים ומסתכלים אל פסגת ההר הגבוה ממנה ירדנו ותחושת סיפוק עצומה ממלאה אותנו. את ההר הזה רואים מחצר הבית שבו אנחנו גרים ובמהלך הימים הקרובים הסתכלתי עליו והתפעלתי שוב ושוב מעוצמת הטבע.
למרגלות ההר רועות פרות שלוות, באזור התחום באבני בזלת קטנות.
באי פלורס אין מכלאות ואין רפתות מודרניות. החליבה נעשית בשטח, כמו פעם, ללא מכשור כבד מודרני.
הקונספט הוא לפגוע כמה שפחות בבעלי החיים ובטבע. כמה שפחות גדרות, זיהום ובניה מסיבית.
הכל קטן, מינימליסטי וצנוע. וכל כך נקי כאן. לא תראו טיפת לכלוך.
למרות שהמים בברכה שלמרגלות המפל קפואים, אנחנו מכניסים אליהם את כפות רגלינו האומללות לחגיגות סיום המסלול.
אנחנו חוזרים ברגל אל הבית שלנו, דרך הכביש הצמוד לאוקיינוס, צונחים באפיסת כוחות סביב שולחן האוכל במטבח העתיק, עד שנאסוף כוחות להכין ארוחת צהריים.
אחרי שאנחנו משיבים את נפשנו, מתחילים לטפל בפרוייקט ההגעה לרכב שהשארנו בתחילת המסלול. כשיצאנו לטיול לא הבנו עד כמה זה מסובך.
חשבנו שנתפוס טרמפ חזרה עם אחד המטיילים, או שניקח מונית. מי ידע שיש באי רק שלוש מוניות, וכל השלוש תפוסות?
אנחנו הולכים למכלת לקנות ארטיקים לבנים שעליהם ריבה אדומה ושוקולד. צריך מתוק בשביל לחשוב.
בעלת המכלת האדיבה מנסה לעזור ולמצוא מישהו שיקח אותנו לרכב ולא מצליחה.
אנחנו מתקשרים לג'ין, שמטפלת בבית, אבל לצערנו תופסים אותה באי סאו מיגל, היא קפצה לקניות ותחזור רק בערב.
אם לא נצליח להחזיר את הרכב עד אז, היא תקפיץ אותנו אליו.
בשבע בערב מתקשר אלנו מדריך תיירים בשם קרלוס. מסתבר שבעלת המכלת התקשרה לכל החברים שעל האי, במטרה למצוא מישהו פנוי שיקפיץ אותנו.
המדריך החביב מציע לקחת אתו אל הרכב. מרוב שמחה אנחנו כמעט מחבקים אותו כשהוא מגיע.
בדרך מספר לנו קרלוס שהוא נולד כאן באי פלורס. כשגדל עזב, כמו רוב הצעירים, לנסות את מזלו בארצות הברית.
הוא עבד שם כמה שנים כמדריך תיירים, אבל הגעגועים לאי החזירו אותו הביתה.
הוא מספר לנו בעצב שהמבוגרים עוזבים את האי פלורס וכמעט לא נשארו בו זקנים.
בגיל מבוגר נזקקים האנשים מטבע הדברים לתמיכה רפואית ואין באי שירותי רפואה רציפים. אין בית חולים.
מי שצריך טיפולים רפואיים שוטפים לא יכול לחיות כאן.
בנוסף, בגלל מזג האויר ההפכפך אי אפשר להיות תלויים בטיסות שמתבטלות כמעט בכל יום.
כל אירוע רפואי שמצריך סיוע מעבר לרופא משפחה, מפונה מכאן במסוק.
ולפעמים צריך להמתין כמה ימים עד שיתפזר הערפל כדי להמריא.
טוב שלא הייתי מודעת לפרט הזה. לא בטוח שהייתי מחליטה להגיע לכאן עם ילדים.
באי פלורס שבאיים האזוריים גרים 3,400 תושבים בלבד, הוא מספר. רובם חקלאים ומעטים מתפרנסים מתיירות.
האי ממש לא מתויר ואף אחד לא מנסה כאן לעשות רושם על התיירים.
אין חנויות, אין באסטות, אין תחבורה ציבורית, אין בתי חרושת, אין רמזורים, אין מלונות, אין אטרקציות, יש מעט מסעדות וכמו שהבנתם לא פשוט להתנייד.
אבל יש טבע פראי ומדהים, אנשים שמחייכים ומברכים לשלום, חוף ים געשי עם חול שחור, אננסים וג'ונגל, דולפינים, לווייתנים, פרחים אינספור, ציפורים נדירות, מפלים ואגמים ובתים עתיקים שנשמרו בדיוק כפי שהיו כשנבנו.
ואתם יודעים מה ממש משמח? אין באי נחשים! בכלל! מבחינתי זאת סיבה מצוינת לטייל כאן.
בגלל שהאי שנוצר מהתפרצות געשית צעיר יחסית ונמצא במרחק רב מהיבשת, הצליחו להגיע לכאן רק חיות פצפונות שנשאה עימה הרוח, או הקקי של הציפורים – בעיקר עכבישים וחרקים למיניהם.
את החיות הגדולות הביא איתו בסירות, האדם.
יש על האי יותר פרות, כבשים, עיזים, כלבים, חתולים, ארנבות, אווזים ותרנגולות מאנשים.
אנחנו מגיעים אל הרכב שנשאר חונה ליד שני המפלים, השחור והטורקיז.
נפרדים מהנהג החביב וחוזרים אל הבית העתיק והיפה שלנו.
בפוסט הבא – ערפל מכסה את האי הקטן פלורס ואנחנו יוצאים לחקור את הכפר שלנו – יום בכפר שבקצה אירופה
האי סאו מיגל – שער הכניסה לאיים האזוריים – מדריך למטייל באי סאו מיגל
אוהבים נופים פראיים וים? כל הפרטים על החופשה המשפחתית שלנו בפלופונס היווני
רוצים שקט וים צלול בטורקיז? החופשה המשפחתית שלנו בסיני
נשארים בארץ? קבלו את מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב
הטיסות שלנו לאיים האזוריים:
הדרך שלנו מישראל לאי פלורס ארכה שלושה ימים, בארבע טיסות עם שלוש חברות תעופה שונות.
את מסע הכומתה הזה עשינו, כדי להוזיל את עלות הטיסות וגם כי רצינו מאוד לטייל בעיר פורטו. אין טיסות ישירות מישראל לפורטו, יש טיסות ישירות לליסבון.
בדיעבד, לא בטוח שהטלטול שווה את החיסכון, למרות שהוא היה משמעותי מאוד. ומספרים שגם ליסבון נהדרת.
המהלך שלנו היה כזה:
- טיסה מתל אביב לפורטו (פורטוגל) עם טורקיש איירוויז (קונקשיין של שעתיים באיסטנבול) לילה בפורטו.
- מפורטו לאי סאו מיגל ( עיר הבירה של האי היא פונטה דלגדה) עם טאפ פורטוגל. לילה בפונטה דלגדה (פחות מ- 24 שעות שהייה).
- טיסה מהאי סאו מיגל אל האי פלורס עם Sata, חברת התעופה של האיים האזוריים – את הטיסה הזאת קיבלנו בחינם, כיוון שלפי חוקי חברת התיירות האזורית, אם שהית מתחת ל – 24 שעות באחד מהאיים, הוא נחשב לקונקשיין ולא ליעד. כדי לממש את ההטבה יש צורך ליצור קשר במייל עם משרד התיירות של האיים האזוריים.
כדי לא להשאיר אתכם במתח, אפרט את המשך התוכנית האידיוטית שעשיתי:
- אחרי שלושה ימים בפלורס נטוס אל סאו מיגל עם חברת Sata, נשהה בסאו מיגל 7 ימים.
- מסאו מיגל נטוס אל פורטו עם חברת טאפ פורטוגל, נשהה שם שני לילות.
- מפורטו נטוס בטיסת קונקשיין לתל אביב עם חברת טורקיש איירליינס, עצירה של שעתיים באיסטנבול.
קיבלתם סחרחורת? גם אנחנו.
היתרון: חסכנו כ- 1,000 דולר (לכולם יחד), טיילנו בפורטו שהיא אחת הערים היפות בעולם ואכלנו רחת לוקום ללא גלוטן בשדה התעופה באיסטנבול. שווה, לא?
2 מחשבות על “האיים האזוריים – טיול משפחתי באי פלורס שבלב האוקיאנוס האטלנטי”
נהניתי מאוד לקרוא את הפוסט על מקום פחות מוכר ומתויר. ללא ספק טיול באיים האלה לא מתאים לכל אחד…יש אנשים כמוני😉שנכנסים לדכאון במקומות מבודדים כאלה ואת היטבת לתאר את מה שקורה שם.
תודה תמרית על המילים היפות. הטיול באמת מתאים למי שאוהב מקומות מבודדים מאוד. כנראה דווקא בגלל שאני חיה בלב העיר הגדולה, יש לי משיכה עזה למקומות מבודדים בטבע פראי.