טיול מפתיע במרכז הארץ – אזור מנשה

בלב הארץ, בין פרדס חנה ועמק חפר לחדרה, נמצא אזור מנשה.
זהו אזור שאנחנו נוטים לפסוח עליו בדרכנו למקום אחר וחבל. הוא מלא בשדות ירוקים, בפעילויות מתאימות למשפחות ובישובים קטנים ומגוונים.
בזכות קירבתו למרכז הארץ, אזור מנשה נוח לטיולים קצרים בשבת ויתרון נוסף – הוא לא מתויר לעייפה, ככה שהאנשים כאן מסבירי פנים ומלאים בסבלנות למבקרים.

לשמחתי הוזמנתי לסיור בלוגריות מטעם המועצה האזורית מנשה, בזכות הסיור הגעתי למקומות נפלאים, שמכירים המקומיים.
בפוסט הזה תמצאו המלצות ליום טיול מרתק באזור הזה, שיש עוד הרבה לגלות ולפתח בו.

רוח שתות:

אנחנו נכנסות אל רוח שתות שבכניסה לקיבוץ גן שמואל. זהו שטח חקלאי גדול בו מגדלים המון תותים וקצת פטל שחור.
לרוב אני נמנעת מ"אטרקציות" תיירותיות, אבל ריח התות המתוק עוטף אותי וההתנגדות חולפת בשנייה אחת.

המקום צבעוני ונקי מאוד, התותים גדלים בחממות קטנות ומקורות. אנחנו הולכות בזהירות על שבילים קטנים בין ערוגות התותים, כדי לקטוף.

מאילן שמעוני בעל המקום הנחמד, חקלאי ותיק מאזור מנשה, אני לומדת שהתותים והפטל השחור אינם מרוססים בחומרים כימיים.
כאן מטפלים בהם בהדברה ביולוגית בלבד בתחושת שליחות ומחויבות אקולוגית לשמירה על הסביבה ועל בריאותינו.
במילים אחרות, אפשר לקטוף את התותים ולהכניס ישר לפה. איזה כייף.

אני טועמת מהתותים שמונחים על השולחן.
טועמת? בואו, אני זוללת אוכמניות סגולות, פטל אדום ותותים עם טעם של ילדות.
אני משוגעת על תותים ולא אכלתי כאלה נפלאים ומתוקים באף מקום אחר. גם תמרים יש כאן והם מתוקים יותר מאלף סוכריות.

אילן, כמו תושבים אחרים מאזור מנשה,  מאמין בעבודה שמשלבת ערך מוסף חברתי ותרומה לקהילה.
מלבדו עובדים במקום שישה אנשים חייכנים בעלי צרכים מיוחדים.
אילן מספר שהעבודה איתם ממלאת אותו בחום ואהבה. כחלק מאותה תפיסה יש כאן חלקה מונגשת המתאימה לקטיף תותים לאלו הזקוקים לנגישות.

המקום מתאים מאוד לבילוי של כמה שעות עם ילדים קטנים, יכול להיות פתרון מצויין לבילוי עם סבא וסבתא.
יש כאן מקום נוח ונעים לאכול בדומה לחאן (אפשר להביא אוכל מהבית), אפשר ללמוד על פעילות הדבורים או לסחוט תפוזים והכי כייף – אפשר לזלול אינספור תותים מתוקים הישר מהשיח.

עלות: 35 ₪ ביום חול, 45 ₪ בשבת (ללא תשלום לתינוקות)

המחיר כולל קטיף עצמי תוך כדי זלילת תותים חופשי וסלסלה של 250 ג"ר לקחת בנוסף הביתה. יש כאן ג'ימבורי חביב ועוד.

למי שממהר ולא רוצה לקטוף – אפשר לקנות תותים, אוכמניות, פטל ותמרים ולהמשיך הלאה.

כרטיס כניסה בקנייה מראש בלבד דרך האתר www.ruachshtut.co.il

טלפון לתאום, למי שמעדיף: 058-5010111

אנחנו נפרדים מאילן ומהעובדים החביבים וממשיכים בדרכנו.

קיבוץ עין שמר:

חצר ראשונים ומוזיאון ראשית ההתיישבות

אנחנו מגיעים לחצר גדולה ובה מבנים היסטוריים מראשית הקיבוץ.

אני נכנסת לצריף ובו חדר המדמה בית תינוקות וחדר אחר המדמה חדר חברים בקיבוץ.
למרות שחודש מרץ עכשיו, חם בתוך החדר הבנוי מעץ ואני חושבת על החלוצים שחיו בתנאים האלה, לובשים את הבגדים שתלויים כאן על קולב, חיים בתנאים פשוטים וקשים אך מלאי עשייה ומשמעות.

מוזיאון חצר ראשונים מספק מגוון פעילויות למשפחות כמו אפיית לחמניות בתנור משוחזר מראשית ההתיישבות, הקמת אוהל, התנסות בכיבוס בגדים על פומפייה בגיגית תקופתית ועוד.

בחג שבועות אפשר להשתתף כאן בטקס מסורתי קיבוצי (בתשלום כמובן).
למי שמעוניין, חדר האוכל של הקיבוץ פתוח לארוחות צהריים וערבי שישי בתשלום, לקהל הרחב.

לי אין צורך בכל אלה, יש לי משפחה בקיבוץ, אבל אם יש לכם ילדים קטנים ורצון ללמד אותם על ראשית ההתיישבות ועל הקיבוץ בדרך חווייתית, זה מקום בהחלט נחמד.

אבל הי, הינה מגיע טרקטור אדום ואליו מחוברת עגלת נוסעים, אז אל תפריעו לי לעלות. אני משוגעת על טרקטורים.

סיור בטרקטור בקיבוץ עין שמר

הטרקטור לוקח אותנו לסיור בקיבוץ.
הינה חדר האוכל והינה המכבסה. אני בכלל לא זקוקה להסברים, ראית מבנים ציבוריים בקיבוץ אחד, תזהי אותם גם באחרים.

הטרקטור עוצר ליד אזור ובו סדנאות עבודה.
אני מדלגת מיד החוצה כשאני רואה שלט: הסדנה לשימור טרקטורים "שועלי".

מיד הכל מתחבר.
חברי הטוב ג'וני שועלי נולד בקיבוץ עין שמר.

הסדנה נקראת על שמו של סבו, שמואל שועלי חלוץ העלייה השלישית, ממקימי קיבוץ עין שמר.
בסדנה משחזרים ומשמרים מיכון למוזיאונים ואתרים כמו גשר הישנה, בית הבאר בנתניה, משאית בריטית ועוד.

אני שולחת לג'וני תמונות מהמקום ומתחילה לקרוא על סבא שמואל.

שמואל ומינה שועלי

שמואל שועלי נולד בשנת 1903 ליד העיר לבוב בגליציה (אז פולניה, היום אוקראינה).
כשהיה בן 12 ברח עם משפחתו מפני צבאות אוסטריה הונגריה, אל הרי הקרפטים הגבוהים, שם נקברה אימו שמתה מדלקת ראות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1921, יוצא שמואל להכשרה של החלוץ ובזכות תעודת האיכר שמעניקה לו ההכשרה, הוא זכאי לעלות לארץ ישראל.
שמואל מתחיל את מסעו לארץ ברומניה, שם הוא חובר לצעירים חלוצים הממתינים לאוניה שתיקח אותם לישראל.

בשנת 1923 יורד שמואל בנמל חיפה והופך לחלוץ בארץ ישראל.

בשנותיו הראשונות בארץ עובד שמואל בעבודות מזדמנות כמו סלילת כבישים, שמירה, חקלאות ואפילו עבד כפועל בניין בתל אביב.

בשנת 1926 הוא מצטרף לקבוצה שתהפוך בהמשך לעין שמר שבפתח ואדי ערה, באזור מנשה.
הימים הראשונים היו קשים מנשוא. אזור מנשה היה מלא ביתושי מלריה, בשכנים עוינים, בג'מוסים ובכלבים משוטטים.
את המים הביאו לכאן בעגלות מהישוב כרכור ושמואל שם לו למטרה למצוא במקום מקור מים חיים.
עד היום מספרים לילדי הקיבוץ את האגדה על החלוץ שמואל שועלי שחפר 13 בארות, אך לא הצליח למצוא מים.

שמואל, היחיד שנשאר מהקבוצה המקורית, מקבל את הכינוי שמוליק הראשון.

בשנת 1933 מבקש ליפא, אביו של שמואל, שיחזור לביתו שבפולניה כדי להיפרד ממנו.
הקיבוץ מסרב להעמיד תקציב עבור הנסיעה וכדי לממן אותה יוצא שמואל לחופשה מהקיבוץ ועובד כטייח בנתניה.
בחלק מהכסף הוא קונה לקיבוץ גרמופון במתנה ובכסף שנותר מממן את נסיעתו לפולניה.

בזמן הביקור שם, שמואל מכיר את מינה לבית שפייר והם מתחתנים.
בחורף 1935 יורד הזוג הצעיר מהאוניה בנמל חיפה. משם הם ממשיכים לקיבוץ עין שמר, הקיבוץ של שמוליק הראשון.

מינה מתקשה מאוד להסתגל לחיי השיתוף שבקיבוץ. דרך החיים הזאת לא מתאימה לאופי האינדבדואלי שלה.
היא מנסה בכל זאת להשתלב ועובדת כמטפלת ילדים, בחליבת צאן ובהכנת צמר לסריגה מצמר הגז.
בשנת 1940 נולד יואב שועלי, בנם היחיד של מינה ושמואל, אביו של ג'וני חברי.
יואב שועלי מתגורר היום בגבעתיים והוא צייר נפלא.

ומינה? מינה לא מצליחה להתאים את עצמה למסגרת הנוקשה של הקיבוץ.
היא עוזבת את הקיבוץ בשנת 1945, משאירה שם את שמואל ואת בנם יואב.
אני מתארת לעצמי שההחלטה הזאת מאוד קשה לה.
היא עוברת לדירה קטנטנה בדרום תל אביב, חיה בצניעות ומתפרנסת כאחות בבית חולים, מבקרת בקיבוץ פעם בשבועיים ובנה יואב מרבה לבקר אצלה.

את מינה המרשימה זכיתי להכיר.
ג'וני ונועה אישתו אהבו אותה מאוד והרבו לבקר אותה בביתה הקטן ברמת גן.
מינה היתה הפמיניסטית הראשונה, אומרת נועה, אישת עקרונות, עצמאית וגאה.
היא נפטרה צלולה ובשיבה טובה בשנת 2016, כשהיא בת 106 שנים.

את הבכי של נועה על מינה, לא אשכח לעולם.

שמואל נפטר שנים רבות לפניה, בשנת 1988 בביתו שבעין שמר והוא קבור שם, ליד חבריו החלוצים.
מינה קבורה לצידו.

הסיפור על מינה ושמואל מחבר אותי מאוד למקום. השבילים הקטנים, עצי הזית, המבנים הצנועים כבר לא חלק מהרקע אלא מקום שהיו ויש בו חיים.

ניכר שבקיבוץ עין שמר יודעים לכבד את הדור המייסד הותיק ולא זונחים את העבר מאחור.
לא סתם הם בחרו לשחזר את חצר הראשונים, את סדנאות המלאכה ואפילו שחזרו קטע מתוך מסילת הרכבת העות'ומנית שנקראת היום "רכבת האלונים". אני מעריכה אותם מאוד על כל אלה.

רכבת האלונים:

בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצר מחסור בפחם להסקת הקטרים של הרכבת העות'מאנית והטורקים הזדקקו לעצים כחומר בערה חלופי לקטרים.
על מסילת הרכבת הסיעו הטורקים עצי אלון שנכרתו ביער האלונים שבאזור רגבים (קיבוץ באזור מנשה) ופזרו אותם בכל הארץ.
כשאזלו עצי האלון החלו הטורקים לכרות עצי פרי (על פי החוק – כל עץ עשירי נכרת).
מזל שבשנת 1920 פורקה המסילה ביוזמת הבריטים, אחרת לא היו נשארים כאן עצים.
חלק מאדני הרכבת שימשו לבניית בית האבן והחומה בחצר הראשונים שבקיבוץ.

חברי קיבוץ עין שמר שחזרו מסילה באורך כקילומטר, עליה אפשר לנסוע ברכבת כחלק מפעילות מוזיאון חצר הראשונים.
אני בטוחה שהילדים שלכם יעופו על הפעילות הזאת.

אנחנו עולות חזרה לעגלת הטרקטור, שלוקחת אותנו למקום מיוחד ומרגיע.

מקום של יוגה

בלב קיבוץ עין שמר, בחלל יפיפה צבוע תכלת, מתחת לתקרה גבוהה מאוד – הקימה הני את מקום של יוגה.
המבנה המקסים היה חדר האוכל של ילדי הקיבוץ הראשונים.
בראשית הקיבוץ לא לקחו הילדים חלק בארוחות המבוגרים ואכלו 3 פעמים ביום בחלל הזה, עם המטפלות.

"הסטודיו שלך יפיפה", אני אומרת להני

"תודה", אומרת הני במבטא אמריקאי כבד וצוחקת. "אני קוראת לו שנטי עכשווי או רטרו קיבוצי", היא אומרת.

הני גרה בקיבוץ עין שמר כבר יותר מארבעים שנה, אבל המבטא האמריקאי שלה נשמר היטב.
היא הכירה את היוגה בשנת 1971, כשלמדה באוניברסיטה בארצות הברית. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, היא מספרת.

אני מתיישבת על אחד המזרנים ומיד שוקעת את תוך צלילי המוסיקה שיצר יותם אגם, גם הוא מורה בסטודיו.

שוקעת אבל בישיבה זקופה, כן?

הני הנמרצת מבקשת מאיתנו להתיישר ויחד עם יותם הם מעבירים שיעור יוגה מקוצר שמתאים בול, באמצע היום העמוס הזה.

כמו כל שיעור יוגה, אנחנו מסיימים בשווסאנה (תנוחת הרפייה).
מאחורי עיני העצומות אני בקיבוץ עין שמר של אז, בחדר האוכל של חברת הילדים, מסתכלת על מינה הצעירה משחקת עם בנה יואב ועל שמואל שועלי החרוץ ועל החלוצים האחרים שהקריבו את חייהם האישיים למען בניית הארץ.

גם הני היא חלוצה, חלוצה של יוגה.

בחיי, אם היו לי ילדים קטנים הייתי משאירה אותם בחצר ראשונים שיהנו להם מהפעילות בזמן שאני מתרגלת יוגה אצל הני. נקודה למחשבה.

ממליצה מאוד להגיע לשיעור במקום של יוגה או לתאם עם הני הנפלאה שיעור פרטי.

עגלת קפה – Cawe

ממקום של יוגה אנחנו ממשיכות בהליכה בשבילים המוצלים של הקיבוץ, אל עגלת הקפה שנמצאת ממש בסמוך.

למודת אכזבות מעגלות קפה ברחבי הארץ, אני מזמינה לי הפוך חזק. טעם נפלא של קפה איכותי מפתיע אותי מאוד.

בחיי, מדובר בקפה מצויין הנעשה במכונת קפה מקצועית לעילה ולעילה.

יש כאן גם כריכים, מאפים ועוגיות. הכל מכיל גלוטן כך שאני לא יכולה לטעום, אבל אם לשפוט לפי המראה – כדאי מאוד.

פרטים נוספים בדף הפייסבוק של העגלה – Cawe

ביקור בכפר קרע – הגלריה של מוחמד סעיד כלש

למרות שלא הכל ורוד, אני דווקא רוצה לדבר על הורוד הזה, שבדרך כלל מתעלמים ממנו.

נהוג לחשוב שבאזור ואדי ערה החיים בדו קיום לא ממש מוצלחים. להפתעתי דווקא כאן נוצרו כמה מיזמים משותפים מהיפים ביותר.

למשל, מרבד ירוק – עמותה שהוקמה ביוזמת תושבי אזור ואדי ערה, יהודים וערבים, כדי לקדם את התיירות באזור.

חברי העמותה מאמינים שהתיירות משפרת את התדמית החיובית של האזור, מייצרת שיתופי פעולה בין התושבים וכמובן, תורמת לפרנסתם.

אנחנו מגיעות אל ביתו של מוחמד סעיד כלש, אומן קליגרפיה המשתתף במיזם החשוב הזה.
מוחמד כלש מארח בשמחה בגלריה שבביתו בכפר קרע, קבוצות ובודדים.

הבית של מוחמד כלש הוא הגלריה, הסלון הוא מוזיאון והחדר חנות.
על קירות ביתו תלויות אינספור מיצירותיו.

היצירות נשענות על אומנות הקליגרפיה (הכתיבה הקישוטית) שאצל המוסלמים נחשבת לאומנות מקודשת.
חלק מהעבודות משלבות את השפות ערבית ועברית ולעיתים מאתגר להבדיל בין האותיות השונות, סמל לחיינו הקשורים זה בזה.

גם את השולחנות הקטנים היפיפיים יוצר מוחמד בשתי ידיו בטכניקה מערבית של הטמעת פורניר בתוך פורניר, כשהוא משתמש בעיקר בעץ תפוח ועץ אגוז.

סיפור חייו של מוחמד סעיד כלש מרתק.
הוא למד יהדות אצל הרב עובדיה יוסף, עוסק בטכניקת יצירה מערבית אירופאית, נמשך לויטרז'ים בבתי כנסת ונוסע מספר פעמים בשנה לקהיר, כדי להביא צבעי זכוכית ופורניר שמגיע באוניות מאירופה.

למה מקהיר אתם שואלים?

כי החומרים בקהיר זולים יותר וככה גם מרוויחים טיול.

"אתם יודעים מה אמרים המצרים"? שואל מוחמד ולא מחכה לתשובה: "מי שראה עולם ולא ראה את קהיר, כאילו לא ראה דבר".

מוחמד כלש מפליג בסיפורים, הם נובעים ממנו כמו מים ממעיין שופע.

היצירות שלו מלאות בסמלים ומשמעויות נסתרות.
יש משמעות עמוקה לכל צבע, לכל תנועה בעץ, לכל פס ולכל אחד מהם – סיפור שנפתח לתתי סיפורים.

מוחמד מציע קפה מקנקן נחושת ענק. אין סיכוי שאני שותה קפה שוב, רק לפני רגע שתיתי קפה חזק בעגלת הקפה.
הוא מספר שזה קפה חגיגי במיוחד שהבישול הראשוני שלו ארך יומיים שלמים.
נהוג שכולם שותים מאותה הכוס, הוא אומר, אבל בגלל הקורונה אתן לכל אחד כוס משלו. את הקפה צריך לשתות בלגימה אחת, אחרת זה מעליב את המארח.
ועוד דבר, הוא אומר, אם המארח מוזג לאורח מעט קפה זה סימן שהוא רוצה שישאר לזמן רב ומשאיר לו מקום לעוד קפה בהמשך. אבל אם מזג  כמות כפולה, הוא מתכוון שישתה מהר ויעוף לו מהעיניים.

כל הדיבורים האלה על הקפה מעוררים בי סקרנות ואני מחליטה בכל זאת לשתות.
לשמחתי מוחמד מוזג לי ממש קצת.
אני שותה את הקפה בלגימה אחת. טעמו מר, חזק וחמוץ.

זהו. אני כבר במנת יתר של קופאין.

מוחמד כלש מארח בגלריה שבביתו יחידים וקבוצות בתשלום. בנוסף ליצירות ולסיפורים המרתקים תמצאו כאן קפה מסורתי, שתייה וכיבוד קל.

עלות: קבוצה עד 10 אנשים ללא תשלום, לקבוצה גדולה יותר תשלמו כ 20 ₪ לאדם.

משעול הציפור – טיול טבע באזור מנשה:

הישוב קציר בנוי על שתי גבעות המשקיפות אל נוף נפלא. אפשר לראות מכאן את הים במלוא הדרו ומהצד השני את הרי השומרון.

הישוב גובל בישובים הערבים עין א-סהלה, ערערה, וברטעה וגם בקו הירוק.
אין ספק שכאן הכרחי לחיות בשיתוף פעולה ובדו קיום עם השכנים, משני הצדדים.

אי אפשר שלא לומר כמה מילים על מצבו המיוחד של הכפר ברטעה.
חלקו המערבי של הכפר נמצא בתחומי המדינה ותושביו אזרחים ישראלים.
חלקו המזרחי נמצא מעבר לקו הירוק בשטח C ותושביו פלסטינים.
המצב ההזוי מעלה שאלות ובעיות מורכבות. למי שמתעניין ממליצה להעמיק ולקרוא.

אנחנו מגיעות אל משעול הציפור, מסלול טיול קצר ונעים על הגבעה המערבית.
את השביל יצרו תושבי המקום כפרוייקט קהילתי, עבור התושבים ועבור מטיילים באזור.

אפשר למצוא כאן פרחים, עצי זית, פסלים סביבתיים, תצפית ואפילו מערה די גדולה, בה התכנסנו לארוחת צהרים.

חוכמת המעגל – ביקור בישוב הקהילתי קציר:

אנחנו מגיעות אל ביתה של טלי גאון שנמצא על הגבעה המזרחית בקציר, מול נוף עוצר נשימה.
מכל עבר ניבטות מנדלות צבעוניות ויפיפיות, שהן האהבה הגדולה של טלי.

טלי מארחת בביתה ובסטודיו שבחצר משפחות וקבוצות סביב יצירת המנדלות.
הבית שלה נבנה בבניה אקולוגית תוך מחשבה עמוקה על כיוון השמש והרוח, על חומרי בידוד וצבעים.
טלי שמחה להסביר על החיים בשיתוף פעולה עם הסביבה ומה זה אומר להיות משפחה אקולוגית (מחזור, שימוש בצנצנות זכוכית ועוד).

אנחנו יושבות במעגל בסלון ביתה של טלי, סביב שולחן עגול עליו מצוירת מנדלה.
סביב המנדלה סידרה טלי אבנים, אצטרובלים ופרחים, ביניהם פרחי לבנדר סגולים שאני אוהבת במיוחד.
אנחנו עטופות בריח מתוק של עוגיות חמות שיצאו מהתנור. על השולחן מונח מגש עם פירות טריים ותה צמחים נמזג מתוך קנקני פורצלן מעוטרים.
כמה נעים כאן.

טלי מספרת לנו על החיים בקציר, על המשפחה המיוחדת שלה ועל תפיסת עולמה.
טלי ובעלה איל הם ממקימי בית הספר הדו לשוני גשר על הואדי שנמצא בכפר קרע. זהו בית הספר הדו לשוני היחיד שממוקם בכפר ערבי, מסבירה לנו טלי בגאווה, בדרך כלל בתי הספר האלה נמצאים בתחום האוכלוסייה החזקה.
בבית הספר לומדים יחד ילדים יהודים וערבים מגיל טרום טרום חובה ועד כיתה ו'. ילדיהם למדו בבית הספר הזה.

אנחנו עוברות לסטודיו שבחצר, לפעילות יצירת מנדלות שממלאה את הלב ברוגע.

פרטים שימושיים: אפשר לתאם ביקור אצל טלי כחלק מיום טיול באזור מנשה, להרצאה או לסדנת יצירת מנדלות.

טל': 050-2616877, מייל: mishgaon@gmail.com

תודה ליוזמות הסיור הנפלא – מירב טלמור קשי בלוגרית ועיתונאית תושבת אזור מנשה ומיכל אברמוב המקסימה – מנהלת תחום התיירות במועצה אזורית מנשה.

תודה גם לטל רז – מדריכת הסיור, תושבת קציר וממקימות מרבד ירוק ואדי ערה.

ממליצה לכם בחום לבקר בתחומי המועצה האזורית מנשה, יש כאן כל כך הרבה מה לראות ולעשות.
אפשר לשלב עם טיול נפלא, לא רחוק מכאן – שמורת טבע חוף גדור.

לסיום, השיר 'עכשיו' של ג'וני שועלי המוכשר, נכדו של שמוליק הראשון: