סיני עם ילדים – פסח בדיונה הקטנה

בדרך לסיני – מעבר הגבול בטאבה

כבר שנתיים שאנחנו מתלבטים אם לרדת לסיני,
ובזמן שאנחנו מעלים נימוקים בעד ונגד, רבים מחברנו נהנים בים הצלול וחוזרים עם סיפורי אלף לילה ולילה, בריאים ושלמים.
סיני עם ילדים? באמת? הקול הפנימי האחראי שלי חוזר ומפציר בי להימנע. לא עוזר לו.

אנחנו יורדים לסיני, בדיוק כשהרצון להגיע לשם גובר על החששות.
המועד – יומיים לפני ליל הסדר, בתקווה שנצליח להימלט מהתורים הצפויים בערב החג במעבר הגבול.
התאריך הזה הוא במקרה יום ההולדת של מיקה.

אנחנו רוצים חופש בקמפ פשוט, כזה שיש בו חדרי אבן עם מזגן לצד החושות, אבל שומר על אוירת החופש והאירוח הבדואי החם.
אני מתחילה לתקשר בהודעות וואטסאפ קוליות עם מקבול, הבעלים של קמפ סולטנה. הקמפ נמצא בדיונה הקטנה שבנואיבה, כשעה נסיעה מהגבול.
מקבול הידוע באירוח החם שלו עונה על כל שאלותי במילים: על הכייפאק, בטח חברה, ברוך הבא ,אין בעיה בית שלי כמו שלך.
לא נותר לי אלא לקוות שהכל באמת יהיה על הכייפאק.

ארבע בבוקר. אני מעירה את מיקה, מזל טוב אהובת ליבי, קומי לבוקר יום ההולדת השלוש עשרה שלך.
מיקה מחייכת ואז נושפת על הנרות.

תכנסי כבר לאוטו וניסע, קולו של מאיר אריאל בוקע מהרדיו.
השמש זורחת מעל הכביש המוביל דרומה, דרך מצפה רמון.
אנחנו עוצרים להפסקה מול הנוף המשכר של מכתש רמון.

סוף סוף אנחנו מגיעים למסוף הגבול בטאבה, הנסיעה לכאן נמשכת רק ארבע וחצי שעות, אבל זה מרגיש כמו נצח.

מעבר הגבול כמעט ריק. בצד הישראלי מערכת הקריזה חוזרת שוב ושוב על אזהרת המטה ללוחמה בטרור מפני הכניסה לסיני ואני מקבלת פיק ברכיים, אבל מחליטה להמשיך.
קחו בחשבון איך לשווק את האזהרה הזאת לילדים, שלי למזלי היו עסוקות בדיוק בלריב.

קשה לתאר את התחושה ברגע שחוצים את הגבול ונכנסים למצרים.
הכותרת – מורכב.
כל שוטר מצרי עם נשק מחסיר מליבי פעימה.
כשהמזוודות עוברות שיקוף אני מרגישה סחרחורת ושתבינו במקרה הגרוע ימצאו שם משקפות מדקטלון לילדות.

מרחבה, אני מברכת את השוטר המצרי בחיוך מוגזם
סאלם עלכום, הוא עונה
עליכום סאלם, אני מחזירה.
מזל שהשיחה הזאת הסתיימה, כי כאן מסתכם הידע שלי בערבית.

מחליפים כסף בבנק הקטן שבמעבר הגבול ומקבלים ערימה ענקית של לירות מצריות בתמורה למעט הדולרים שהבאנו.
בדיקה אחרונה, שוטר חמור סבר מחתים את הדרכונים והינה אנחנו בצד השני.

נהג המונית נוסע כמו משוגע ואני משתדלת לא להיכנס להתקף חרדה. אנחנו בסיני עם הילדים, כן?
כל הרגשות המורכבים האלה נעלמים בבת אחת כשהמונית עוצרת בחוף ואנחנו פוגשים את הפנים המחייכות של מקבול והצוות, ואת החברים שלנו שהגיעו לכאן אתמול.

סיני. הרים אדומים, ים באלפי גווני טורקיז. קול הגלים, התנועה הבלתי פוסקת של הים.

שעה אחרי ואנחנו כבר בתוך סירת המנוע הכחולה של זיאד, שטים לעומק הים והמים מלאים במדוזות סגולות יפיפיות, כמו פיות קסומות.
ימה קופצת מהסירה ומכניסה לתוך המים הצלולים את עיניה, שמסתתרות מאחורי משקפת גדולה.
וואו היא קוראת, פוערת את עיניה הקטנות בפליאה. היא רואה שם דגים צבעוניים ושוניות, את העולם המדהים והבלתי נשכח שנמצא בים של סיני.

סדר פסח בסיני – בחוף של מקבול

למחרת בבוקר.
הילדות הבדואיות שעל החוף מקיפות את מיקה, הן יושבות במעגל שרות לה שירי יום הולדת בערבית ומעטרות את רגליה וידיה בצמידים צבעוניים.

אין ספק, את יום הולדת שלוש עשרה שלה, היא לא תשכח לעולם.

את הפעם הראשונה בסיני אי אפשר לשכוח.

החברים שאיתנו נועה וג'וני, מכינים את החדר שלהם לפסח כשר.
מקרצפים אפילו את הקירות ואוספים פירורים שאנחנו שורפים במדורה קטנה על החוף.
ככה יוצא שהפעם הראשונה שהילדות שלי רואות איך מתבצע ביעור חמץ, מתרחשת דווקא בסיני.
יש בזה משהו סימלי, לא?

העובדים של מקבול מקרצפים בסבון כיסאות פלסטיק חדשים שקנו במיוחד לסדר הפסח של ג'וני.
מפה נקייה נפרשת על שולחן ארוך מאולתר, על הפלטה אוכל כשר לפסח שנועה וג'וני הביאו מהבית. יש גם מצות ויין כמובן.

בערב אנחנו מצטופפים סביב שולחן החג, קוראים את הגדת הפסח במלואה ושרים מה נשתנה.

בחיי, ליל סדר בסיני זה סטארטאפ!

הגל הגדול – פסח בסיני עם ילדים

כבר כמה ימים מתכוננים כאן לגל הגדול של הישראלים שהובטח שישטוף את סיני.
טנדרים פורקים שטיחים צבעוניים, כריות ומזרנים.
מרבצים נוספים וחושות חדשות נבנות.
שם מקימים נדנדה ופה קושרים עוד ערסל.
העובדים לא מפסיקים לנקות ולהתכונן.
וכלום. שקט.
ליל הסדר כבר עבר והחופים נשארים שקטים.

דווקא הבוקר כשכולם כבר נרגעו, משהו קורה.
אני מתעוררת מקולות מכוניות ודיבורים כבר בחמש לפנות בוקר.
העובדים שכבר חשבו שהתכוננו לחינם, עדיין ישנים.
הם מעירים אחד את השני בצעקות: עבדאללה, ואליד, חמיד יאללא יאאלה. אלה מתעוררים הפוכים. מחייכים בקושי לאורחים החדשים.
מרחבה אהלן, שוקרן.
כל הקמפ מתעורר. המכוניות פורקות אנשים חדשים. תיקים נערמים.

זהו. כניסת מצרים החלה.
כשאנחנו מטיילים בבוקר על קו החוף, אנחנו פוגשים להפתעתנו בקמפים הצמודים, לא מעט חברים מתל אביב.
זה נחמד מאוד, עד שהקטנה פוגשת את המורה שלה מבית הספר. עד כאן היא אומרת. בואו נחזור לחוף של מקבול ולא נצא משם לעולם.

מיקה שלי אוהבת מאוד ילדים וכמו החלילן מהמלין הולכים הקטנטנים אחריה.
ההורים שבקמפ מאוד מרוצים. הקייטנה שהיא פתחה נותנת להם אפשרות לשתות מיץ מנגו בשקט.
אביב גפן היא קוראת בקול.
אני נדרכת, מתחילה לבלוש בסקרנות אחר ההתרחשות. גם אביב גפן כאן?
כשאני מבינה שלאחד קוראים אביב ולשנייה גפן, אני מוזגת לעצמי עוד כוס תה מהקנקן, וחוזרת לבהות בגלים.
חבל שאין לי כוח לקום ולצלם את הקייטנה.

איך קוראים לקייטנה שלכם? אני שואלת.
קייטנת סיני עונה הילד געש, המכונה אצלנו דאעש.

מרים – הילדים של סיני:

אני נקשרת מאוד לילדות הבדואיות שבחוף, בעיקר למרים.

מרים בת ארבע עשרה, אבל נראית מבוגרת יותר.
היא רוצה להיות רופאת שיניים כשתהיה גדולה ולכן מאוד משקיעה בלימודים.
היא מוקפת בחבורת בנות, הן אחיות שלה אבל לא מאותה האמא.
בכל רגע פנוי הן מגיעות לחופים כדי למכור תכשיטים מחרוזים ובגדי כותנה לבנים, עוזרות לפרנסת המשפחה.
מרים מספרת לנו על החיים בכפר הדייגים ועל בית הספר.

הילדות מטורפות על במבה. כל יום אנחנו נותנים להן שקית גדולה שהבאנו במיוחד ומרים מחלקת לאחיות שלה.
הן עוברות בחופים מוכרות צמידים ושרשראות וגם שוזרות חוטים בשיער לרסטה שנקראת כאן לולו.
כשמזמינים לולו מיד נוצר מעגל ילדים גדול, בחירת הצבעים אורכת לפחות שעה וכוללת התייעצויות עם יושבי הקמפ לגבי בחירת הגוונים ואיפה עדיף למקם את הלולו.
זאת פעילות לחצי יום.

אין סיכוי להימלט מסיני ללא לולו. אפילו אם אתה קרח.

החוף מלא בילדים בדואים שמוכרים דברים שונים וגם סיבוב על הגמל או הסוס. המולה שלמה.
אחד מהילדים מסתובב עם צידנית כחולה גדולה ומציע גלידה. מזל שאף אחד לא רוצה לקנות כי להערכתי הצידנית ריקה.

מיקה עזרה לילדים לחלץ את הסירה מהחול אבל הם לא הזמינו אותה לסיבוב כי בנים כאן לא משחקים עם בנות.

סופת חול בסיני זה לא צחוק:

בזמן השפל, כשהים נסוב לאחור, נחשפת השונית במלוא הדרה.
הרוח קרה ואי אפשר לשחות וזאת הזדמנות נהדרת לצפות ביופי שמתחת למים בלי שנורקל.

אפשר לראות כוכבי ים ואלמוגים, קונכיות מהן יוצאות רגליים קטנטנות ולפעמים אפילו דגיגונים.
למרות שאפשר לראות בקלות את הקרקעית צריך להיזהר שלא לדרוך על משהו, כמו שקרה להיא מפרדס חנה שנאלצה לקצר את החופשה ולחזור הביתה כאובה וצולעת.

ביום שבו הייתה סופת חול השפל כל כך חזק שאפילו עוגן סירת הדייגים של זיאד נחשף, מוטל על החול שהיה הבוקר עוד מכוסה בים.

באותו הערב הקור חזק והחול חודר לכל מקום, לעיניים, לפה, לאוכל.
העובדים מכסים את אזור המסעדה בקירות קש גבוהים כדי לנסות לעצור את הרוח, ומדליקים מדורה שתחמם.

אנחנו לובשים את כל הבגדים שהבאנו, כולל המגבות והולכים למסעדה.
אפילו התה מתקרר בשניות ולא עוזר לנו להתחמם.
וואליד מחלק לכולם שמיכות צמר עבות ואנחנו מפשירים.

ירח מלא מאיר את סיני ושובל האור זוהר על המים.

שופינג בסיני – יש דבר כזה:

הכפכפים שלי נקרעים ואני חייבת חדשים.
אנחנו נוסעים לעיר נואיבה כדי לקנות כפכפים ולמשוך לירות מצריות בכספומט, כי הלירות שלנו הולכות ואוזלות.

הבן של מוחמד ריפד לכבודנו את ארגז הטנדר הפתוח בשטיח צבעוני וגם הוסיף כריות. עלינו לארגז והתחלנו בנסיעה מהקמפ לעיר.
בדרך נפנפו לנו מהמכוניות החולפות וגם צפרו כמקובל.

הבן של מוחמד היה סבלני כשלא מצאתי את מה שרציתי וכך עברנו כמה חנויות עד שמצאנו את הכפכפים המושלמים.

בדרך חזרה הוא נסחף לתחרות בפז'ו שנסעה לצידו. מיקה ואני ישבנו בארגז הטנדר הפתוח מאחורה והשערות שלנו כמעט נתלשו מהרוח. דפקנו לו על החלון והוא האט.
הוא כבר בן חמש עשרה ונחשב כאן לנהג בוגר.

כשחזרנו לחוף מרים והאחיות התפעלו מהכפכפים והחמיאו לי על הבחירה המוצלחת.

עכשיו יש לי כפכפים חגיגיים לערב.

פרידה מסיני:

כדי להימלט מהתור בחזור שצפוי במעבר הגבול, אנחנו מחליטים לחזור יומיים לפני סוף חופשת החג.
רקאן, המנהל הגדול של המוניות, מזמין לנו מונית וכולם מגיעים כדי להיפרד. אנחנו מבטיחים לחזור כמה שיותר מהר.
כשהמונית מתרחקת מנופפים לנו לשלום מקבול והעובדים, האורחים, הילדות הבדואיות והילדים הקטנים שכבר מתגעגעים למיקה.

בדרך לגבול הנהג שואל אם לעצור בלגונה כדי שאצלם.
בטח אני אומרת ומנסה להתעכב עם הצילום.
כל רגע נוסף בסיני, הוא מתנה.

מעבר הגבול ריק מאדם.
רק אנחנו משאירים את היופי הזה וחוזרים מוקדם.
אנחנו עוברים את הגבול בעצב, כבר מתגעגעים לתחושת החופש המיוחדת שיש בסיני.

נכנסים לאוטו ונוסעים דרך הרי אילת (כביש 12) לכיוון מצפה רמון.
הדרך חשוכה לחלוטין ועוברת צמוד לגדר הגבול.

איפה הירח שיאיר לנו את הדרך? כבר 22:00 והוא עדיין לא זרח.
אנחנו נכנסים אל מכתש רמון, השמים זרועי כוכבים. עוצרים בתחנת הדלק במצפה רמון כדי לשתות קפה, הידיים רועדות מקור ובקושי אפשר להחזיק את הכוס, קפוא.
בחוץ 4 מעלות.

סוף סוף הירח עולה.

בדרך נס מצאנו חניה ליד הבית אפילו בלי לחפש. חניה בלב תל אביב באמצע הלילה? לא יאמן.

אבל אפילו זה לא משמח אותנו. אנחנו פותחים את דלת הדירה בשתיקה. קשה לחזור.

סיני עם ילדים – הדיונה הקטנה – מתכון טיול

מיקום: סיני, מצרים
קאמפ: סולטנה, ידוע בשם החוף של מקבול

הסבר על המיקום: הדיונה הקטנה נמצאת אחרי הדיונה הגדולה ושתיהן יחד נקראות נואיבה. במרחק רבע שעת נסיעה מהחופים נמצאת העיר נואיבה.
משך נסיעה ממעבר הגבול: כשעה
משך השהיה: ארבעה ימים
בכמה מילים: מאקבול מארח מכל הלב, עושה את כל המאמצים כדי שהתשובה שלו תהיה תמיד כן, העובדים בקאמפ חברותיים ומקבלי פנים, החוף אהוב במיוחד על משפחות: חדרי אבן מרווחים עם מקלחת ושירותים פרטיים, מזגן ומקרר קטן (החדרים מאוד פשוטים, כן? תנאים בסיסיים לחלוטין), במרכז הקאמפ משטח חולי ענק (מזכיר מגרש ספורט) שניתן לראות היטב מהמסעדה כך שאפשר להשגיח בקלות יחסית על הילדים. הקאמפ נקי מאוד, המטבח פחות אם כי האוכל פשוט וטעים. בדיונה הקטנה שליד נואיבה קאמפים רבים הבנויים לאורך המפרץ ואפשר לטייל ולעבור ביניהם בנוחות ובבטחה. מאקבול אהוב ומקושר היטב והתחושה אצלו בקאמפ בטוחה מאוד. מומלץ להביא סדינים ושמיכות למרות שיש בחדרים. סיני מציעה מגוון אפשרויות, בנוסף לקמפים הפשוטים יש כאן מלונות ענק, מלונות בוטיק וקמפים משודרגים מאוד.

עונה: אפשר לבוא בכל עונות השנה. אצל מאקבול פתוח גם בחורף (לא כל הקמפים בסיני פתוחים בחורף).
כלבים: לא להביא כלבים לסיני. בכל קאמפ כלבים מקומיים וטריטוריאליים. חברותיים מאוד לבני האדם, לא נראה לי שלכלבים אחרים.
מדד נקיון: 9 בחוף, 8 בחדרים, 7 במטבח. אגב, ינקו לכם את החדר שוב לפי בקשתכם. טיפ יפה למנקה והחדר יהיה מצוחצח.
מדד צפיפות: אין תחושת צפיפות גם כשהקמפ מלא. ושלא יפחידו אתכם עם צפיפות בחגים – היופי בסיני שכולם נבלעים לתוך הקמפים ולכל מקום קיבולת מקסימלית שהחוף בנוי לקבל, כך שאי אפשר לגדול מעבר לזה.. אם אתם בהרכב משפחתי – יש לדעתי אפקט חיובי לחוף מלא במשפחות עם ילדים. הילדים שלכם ימצאו חברים ועיסוקים ותוכלו לבהות קצת בים בשקט.
משפטי סיכום שאומרים בעצם בכל:
של הקטנה: אמא, אני אוהבת את סיני יותר מאשר את יוון, פורטוגל, ברצלונה ובודפשט. זה המקום הכי יפה בעולם.
של הגדולה: בכל שנה אני רוצה לחגוג יום הולדת בסיני.
ציון: 10

סיני ללא גלוטן
טוב שהבאנו איתנו אוכל ללא גלוטן כי קודקודי המטבח והקמפ התחייבו שאין באורז גלוטן והאורז הגיע לשולחן מנוקד בפסים שחומים. מה זה? שאלתי את האחראי, יכול להיות שזה ספגטי? מה פתאום זה מקרוני, הוא אומר. אין לך בכלל מה לדאוג.

המלצה חמה – תביאו איתכם את האוכל מהארץ. בזכות המקרר הקטן שבחדר בקמפ של מקבול, אפשר לשמור בקירור אוכל מבושל לכמה ימים. עם כל הרצון הטוב, לא הצליחו במטבח להבין לעומק מה זה גלוטן ותאמינו לי, התנאים במטבח לא מאפשרים לשמור באמת, בטח לא כשהקמפ מלא.
אצלנו זה עבד ככה: ברוח האוירה הבדואית הבאנו איתנו מקלובה (תבשיל פרגיות ואורז), עלי גפן ממולאים, רוטב לספגטי, פשטידת פסטה, עוגת בננות, לחם ללא גלוטן, גבינה צהובה וכמובן חטיפים וכיבודים מתוקים. בנוסף הבאנו: מחבת, סיר, מסננת צלחות/סכו"מ.
מה שלא נכנס למקרר בחדר אפשר לשמור במקרר שבמסעדה. מקבול זרם עם זה באהבה ובהבנה גדולה.
את האוכל שלנו אכלנו במסעדת הקמפ, לצד יתר האורחים.
ארוחת בוקר: רונן יצר קשרים עם "השף" במטבח ובכל בוקר נכנס בעצמו למטבח, להכין לנו את ארוחת הבוקר. הוא הכין סלט מהירקות השלמים שנתן לו השף, חביתה במחבת שלנו מהביצים שקיבל במטבח, גבינת פטה מצרית מעולה מקופסה סגורה ואת כל זה הוציא לנו על מגש גדול בתוספת הלחם שהבאנו מהארץ, ממש כמו מלצר בדואי מקומי.
ארוחת צהריים: חיממנו במטבח את המקלובה במחבת שלנו. בחיי, בשולחן ליד שאלו מה זאת המנה הזאת. רצו להזמין גם.
ארוחת ערב: פשטידה/עלי גפן/פסטה ברוטב עגבניות
בין לבין: עוגת בננה, חטיפים
שתיה: אין בעיה לשתות תה וקפה, מכינים אותם מחוץ למטבח. ליתר בטחון השתמשנו בסוכר שהבאנו איתנו. אפשר להזמין גם מיץ תפוזים טרי סחוט.
חזרנו: כשהאוכל נגמר

המלצה חמה: את כל הפרטים השימושיים שתצטרכו לקראת הנסיעה אפשר למצוא באתר סיני וייבס ובקבוצת הפייסבוק Sinai Love 
ציון: 10

יוון עם ילדים – טיול משפחתי מדהים ומומלץ בפלופונס: בחבל מאני, בארקדיה ובאזור נפפיליו שנחשבת לעיר היפה ביוון.

רוצים להכיר יעד מיוחד בלב האוקיינוס האטלנטי? פוסט על הטיול המשפחתי שלנו באיים האזוריים – האי הקטן פלורס שבקצה אירופה

המלצה לטיול מדברי מפתיע מול חופי ים המלח– נחל סלוודורה