גלריה מינוס 430 בצפון ים המלח – טיול חובה

בתל אביב התעוררנו לשבת גשומה במיוחד. רחובות מרכז העיר נראו כנחלים והשמים לא הפסיקו להטיח מים בקרקע.
האופציה להישאר בדירה בשבת לא קיימת מבחינתי. ברור לי שבמרחק קצר מכאן, היכנשהו יפה עכשיו. באיזור צפון ים המלח למשל. צריך רק לוודא שאין סכנת שיטפונות.
כתמיד, לתשובות בנושא ים המלח אני מסמסת לאודי, חבר ילדות שחי מעל 20 שנים בקיבוץ אלמוג.
שעה ורבע לאחר שכתבנו בדרום אישר שאין סיכוי לשיטפון בחוף קליה, אנחנו במדבר, מחנים את האוטו בגלריה מינוס 430, בין מבנים מצוירים בגרפיטי
ומולנו ים המלח.

צפון ים המלח הוא יעד מיוחד במינו לטיולי סתיו וחורף.
הנה, ביום שבת עם מזג אויר סוער במיוחד, במקום להיתקע בדירה החשוכה והקפואה מצאנו את עצמנו מסתובבים בחולצות קצרות ומצטערים שלא הבאנו בגדי ים.

בנוסף, חבל הארץ הקסום של צפון ים המלח הוא מהמקומות המעניינים שיש בארץ.
זהו אזור פראי, מורכב ומרהיב ביופיו הסמוך מאוד לגבול הירדני.
יש כאן תמהיל אנושי ייחודי: פלסטינים מיריחו, בדואים, מתנחלים וקיבוצניקים שהם גם מתנחלים במקרה הזה.
ואלה התיישבו יחדיו באקלים מהמאתגרים שיש בעולם כולו, ובכל זאת חיים בשלווה יחסית ובדו קיום מרשים.
וכל זה מעבר לקו הירוק, כבר אמרתי?

ים המלח – כמה מילים על הפלא הזה:

ים המלח הוא כמעט פלא עולם.
הים המלוח שלנו עלה לגמר תחרות שבעת פלאי עולם הטבע, יחד עם איי גלאפגוס, הגרנד קניון והאיים המלדיביים. כבוד.
למרות שהוא יפה באופן בלתי נתפס ועשיר במשאבים כמו גופרית, אשלגן, מגנזיום וברום – האזור בסכנת הכחדה.
לא הצלחנו לשמור על הפלא שלנו.
מה שקורה כאן הוא פשוט אסון. ים המלח מתייבש, קו החוף נסוג ואת מקומו תופסים בולענים.

בשנת 2018 נספרו מעל 6,000 בולענים. אתם קולטים את המספר?
מעריכים שבכל שנה נפערים כ – 500 בולענים חדשים (יותר מבולען אחד ביום).

איך נוצר בולען? מתהליך המסה. כלומר, מים מתוקים (ממי תהום, מנחלים או משיטפונות) חודרים אל תוך הקרקע שבעומקה מצויה שכבת מלח תת-קרקעית.
המים המתוקים ממיסים את המלח והאדמה קורסת אל תוך הבור.
ירידת מפלס המים נגרמת בגלל בני אנוש. בשל שימוש מדינות האזור (ירדן, סוריה וישראל) במים לפני הגעתם לים המלח, וזאת בנוסף על שאיבת המים של מפעלי ים המלח.

במקומות מסוימים נמצא קו החוף קילומטרים ממקומו הקודם.
שטחים שלמים ננטשו מפחד הבולענים: חופים, מטעי תמרים, אתרי נופש ואפילו תחנת דלק.
הבולענים מסכנים את הכביש היחיד המקשר את יישובי צפון ים המלח עם העולם, כביש 90.
באזור עין גדי נמצאו לפני כמה שנים מתחת לכביש כמות נכבדת של בולענים. הכביש נסגר ובמקומו נסלל כביש עוקף סמוך לשמורת הטבע נחל דוד.

אם ממשלת ישראל לא תמצא פתרון לבעיה, יתכן שבעוד כמה שנים לא יוכלו התושבים להמשיך ולחיות כאן.
הפתרון? בינתיים לא נראה באופק.

אף אחד לא מציל את ים המוות.

כעת לאחר שחקרתי את הנושא, אין מצב שנרד שוב אל חוף ים המלח באזור מצוקי דרגות. שם בילינו בשנה שעברה בסמוך לבולען, אלוהים ישמור.
אזור חוף קליה, לעת עתה, לא סובל מבולענים. אז כדאי להזדרז ולהגיע לכאן.

הגלריה הנמוכה בעולם – גלריה מינוס 430:

הגלריה הפתוחה לאמנות גרפיטי הוקמה במטרה לעורר את דעת הקהל לאסון המתרחש ובא על ים המלח ותושבי האזור.

מה פירוש השם? הגלריה נמצאת בגובה מינוס 430 מגובה פני הים.

יוזמי הפרויקט, בני קיבוץ קליה, איתי מאור (מנהל חוף קליה) וליאור ליפשיץ (הבעלים של סטודיו PPL למיתוג ועיצוב גרפי) הזמינו אמני גרפיטי מישראל ומהעולם לצייר בהתנדבות על מבנים נטושים באזור חוף קליה.

רעיון אדיר ומעורר השראה, שבהחלט העיר את המקום לתחייה.

במבנים אלה התגוררו פועלי מפעל האשלג ובני משפחותיהם. בסמוך אליהם עלה על הקרקע בשנת 1939, קיבוץ בית הערבה.
תושבי האזור התמודדו עם מזג אויר מהקשוחים בעולם, עם ריחוק עד ניתוק משאר חלקי הארץ, ועם אוכלוסיית שכנים שלא תמיד פרגנה, בלשון המעטה.
בשנת 1948, תחת האיום הירדני, עזבו התושבים ללא קרב את בתיהם ונמלטו מכאן.
מאז ועד מלחמת ששת הימים שימש המקום בסיס צבאי ירדני.

בשנת 1968, הוקמה במבנה הבסיס הירדני הנטוש היאחזות הנחל קליה, הגרעין של הקיבוץ.
הם התגוררו כאן עד שהקיבוץ עבר בשנת 1975 למשכנו הקבוע, כמה ק"מ מכאן, סמוך למצוק ההעתקים ולמערות קומראן.

במשך 45 שנה עמדו המבנים נטושים, עד ששני בני הקיבוץ המגניבים האלה החליטו לעשות מעשה והגו את פרויקט גלריה מינוס 430.

אמני הגרפיטי מישראל, מקסיקו יוון ואורוגוואי, הגיעו לכאן בשלושה סשנים.
הם התארחו בבית ההארחה של הקיבוץ ואכלו בחדר האוכל. עבודת האמנים נעשתה בהתנדבות מלאה.
את הצבעים לשני הסשנים הראשונים תרמה חברת טמבור, את הסשן השלישי מימנו חוף קליה ומועצת מגילות ים המלח.
האמנים התבקשו ליצור סביב שני נושאים: העלאת המודעות לים המלח ודו קיום.

והתוצאה פשוט מרהיבה.

המקום שהיה נטוש, מוזנח ועצוב, מעוטר כעת בציורים בצבעים עזים.
אם מתבוננים היטב ביצירות וזה קשה כי אי אפשר להפסיק לצלם בלוקיישן המטורף הזה, מוצאים בתוכם את המסרים האלה.

את שם האומן אפשר למצוא בחתימה על הציור. חבל שאין שלטים ליד היצירות עם שם האומן ואולי קצת עליו ועל היצירה.
אני משערת שבסופו של דבר יגויס תקציב גם לזה.
בינתיים ממליצה לקרוא בגוגל על האמנים שאהבתם.

את הרכב השארנו לצד הכביש וטיילנו ברגל בין המבנים.
רוב היצירות הן על הקירות החיצוניים. חלקם של המבנים מצוירים גם מבפנים, בעיקר בגרפיטי לא מקצועי של עוברי אורח שקיבלו השראה.

מחוץ לאחד המבנים המצוירים אנחנו פורשים מחצלת שהבאנו איתנו ועושים פיקניק.
מזג האויר נפלא. שמש סתווית מחממת אותנו, השמים כחולים וצלולים ובתוכם עננים יפיפיים.
לא יאמן שלפני שעה ורבע יצאנו מתל אביב בסופה מטורפת, לצד נחל איילון ששצף, בקושי רואים את הכביש.

כדאי להיכנס אל חלק מהמבנים. זווית הראיה דרך החלונות הפנימיים מייצרת מסגרת מרתקת. כמובן צריך לשים לב למצב המבנה, לא כולם חזקים.
סמוך לכביש המרכזי חונה עגלת קפה ומאפה צבועה בירוק עז, ומשתלבת יפה ברקע.
סביב העגלה כסאות ומחצלות, למי שחייב אספרסו במדבר.

השטח גדול, המבנים רבים ולא הספקנו לראות הכל. למיטב הבנתי הגלריה נושמת וחיה, כלומר מידי פעם מגיעים לכאן אמנים נוספים לצייר על המבנים.

תכננתי להמשיך ולהסתובב כאן אלא שאז, בחלקה הדרום מזרחי של הגלריה ראיתי מבנה גדול מאחורי גדר, כנראה שימש בעבר כחדר האוכל בבסיס הירדני.
על המבנה מתנוסס ציור עוצר נשימה של גמל עליו פזורות עיניים.

הגדר שליד המבנה מוטלת על הרצפה ועליה מונח משטח פח, כנראה כדי להגן על העוברים מהתיל.
במידה והכניסה אסורה – אני מתנצלת לפני בעלי המקום שלא פניתי באופן מסודר לבקש אישור כניסה.
הגדר הייתה פתוחה והרגליים שלי לקחו אותי מעצמן.

פארק המים הנטוש הנמוך בעולם:

אנחנו צועדים על שבילי האספלט שפעם צעדו עליהם משפחות מאושרות, בדרכן ליום בילוי מסעיר.
מתוך האספלט מציצים שיחים יבשים וקוצניים שמסתבכים לנו במכנסיים. מימין נראה מגרש שכנראה שימש לקרטינג, מרחוק נראות מגלשות מים נטושות.

אנחנו ממשיכים ללכת בזהירות, בתוך השטח הלא נודע, עד שמגיעים למרגלות גבעה שעל ראשה אפשר לראות את גב מגלשות המים.
אנחנו מטפסים על הגבעה התלולה, אין לנו מושג שמאחוריה נמצא פארק מים ענק וקסום.
כשאנחנו מגיעים לפסגה, נגלה לפנינו מראה עוצר נשימה ואפוקליפטי.

כמו להיכנס לסרט אימה, כמו התמונות הידועות מאתר אסון צ'רנוביל.
הלב שלי על 200. בלי להתכונן מראש, אני מגשימה חלום, להיכנס לפארק מים נטוש.

אני עדיין עומדת שם, מתלבטת אם להיכנס וימה כבר יורדת במדרגות אל תוך הברכה הראשונה.
חכי אני צועקת, בזהירות.
זהו. היא החליטה בשבילנו.

אנחנו הולכים בזהירות בין הברכות והמתקנים. מזהים אומגה, את ברכת הילדים, מנהרות בין הברכות.
פארק המים 'אטרקציה' נסגר לפני 19 שנים, לפי הגוגל בגלל האינתיפאדה והפסדים כלכליים. מאז עומד נעול ונטוש.

זה אחד המקומות היפים שהייתי בהם בחיי, אולי בזכות הניגודים. הדיסוננס בין המדבר הצהוב לצבעוניות העליזה של המגלשות, בין החיים המאושרים שהיו כאן לבין השקט והעזובה.
ללכת על קרקעית של בריכה? ניסיתם את זה פעם?
כל אלה מעניקים חוויה עוצמתית ובלתי נשכחת.

במרכז החללים שפעם היו ברכות שחיה, ממוקם אי בטון גבוה. כנראה ששימש כשטח ממנו יצאו למגלשות ולאומגה.
המקום יחסית חבוי ומוגן מהרוח ולכן מצוין להכנת תה בפינג'אן.

בעודנו שותים תה ואוכלים תמרים מתוקים, נשמע לפתע רעש חזק.

איזה פחד.

הצצתי מבין המגלשות.
שלום, צעקתי והבהלתי שני גולשי סקטבורד וצלמת שבאו לצלם כאן פרויקט.

הם התארגנו במהירות לתחילת הצילומים, כי חששו שיבואו לסלק אותם לפני שיספיקו.
הסתכלנו עליהם מתאמנים אבל לא נשארנו לראות את הצילומים.

השמים התכסו בענני גשם כבדים, מעלנו חגו ציפורים רבות, כאילו כועסות שחדרנו למקום שלהן.
וגם ככה השקט הקסום כבר הופר.
הגיע הזמן להמשיך הלאה.

הבר הכי נמוך בעולם נמצא בחוף קליה:

חזרנו אל הרכב שהשארנו בכביש במרכז הגלריה הפתוחה.
היינו די עייפים מהטיול בשמש ואולי גם בגלל האפקט הנפשי של כל הנטוש הזה.
כולם מלבדי רצו לחזור הביתה, אבל אני כרגיל רוצה עוד קצת.

אז נסענו לראות את חוף קליה שנמצא בהמשך הכביש.

אפשר לראות את החוף? אני שואלת את הגברת שבקופה.
מה זה לראות? היא מחזירה לי בשאלה.
רק לראות, אנחנו בלי בגדי ים או משהו.
מי זה אנחנו, היא שואלת.
אני, בן זוגי ושתי הילדות.
לא, לא. זה יותר מידי. רק את תיכנסי לראות.
לא לא. לפחות תני לי להכניס איתי ילדה אחת, מצאתי את עצמי מולה במשא ומתן.
טוב, היא אומרת וגם מוסיפה חיוך.

אז נכנסתי עם מיקה.

החוף גדול מאוד ובנוי במפלסים. בחלקו העליון חנויות, מזנון, מלתחות ושירותים.
מתחתיו איזור קטן לקמפינג ובו סככות ומקום לעשות מנגל.
ומתחת להם בר/מסעדה שנראה מאוד פעיל ומשם הדרך לים המלח עוד ארוכה.

מרחוק ראינו אנשים צפים להם במים וגם כמה אנשים מרוחים בבוץ השחור של ים המלח.
חבל שמיהרנו לחזור אל רונן וימה, אחרת הייתי יורדת לראות אותם מקרוב ומתפקעת מצחוק,
כמו למראה האנשים עם הבוץ כשהייתי קטנה.
זה קורע, לא?

גלריה מינוס 430 – מתכון ליום טיול מקסים בחוף קליה

מיקום: צפון ים המלח, משני צידי כביש הגישה לחוף קליה.
מסלול: אין מסלול מסודר, יותר שיטוט בין המבנים הפזורים משני צידי הכביש.
משך הטיול: מומלץ להקדיש לגלריה מינוס 430 לפחות שעתיים, יש כאן יצירות רבות והמקום מרהיב. אפשר הרבה יותר אם משלבים בילוי בחוף.
בוויז: חוף קליה. לאחר הפניה לכביש הפנימי המוביל לחוף, תראו את המבנים המצוירים משני מידי הכביש. אי אפשר לפספס. מחנים את הרכב בשולי הכביש ומטיילים ברגל.
בכמה מילים: מקום מרהיב שאפשר לבלות בו יום שלם. יש כאן לא מעט מבנים, הציורים מרתקים והשטח רחב. כדאי להקדיש זמן. בנוסף מדובר בלוקיישן צילום מטורף ככה שחובבי הצילום מבינכם פשוט יעופו כאן. מומלץ להביא מחצלת ולעשות פיקניק בין הבתים. חובה לקחת את הזבל איתכם, אין כאן פחים.
מי שבוחר להמשיך לתוך פארק המים הנטוש יעשה זאת על אחריותו בלבד. הכניסה אסורה. הפארק הנטוש במצב גרוע עד מסוכן. יש להיזהר מאוד, לא מתאים לילדים קטנים או לא ממושמעים. בשום פנים ואופן אין לטפס על המגלשות.
חוף קליה – לא בילינו בחוף אלא רק הצצנו. החוף נראה מסודר ומטופח. השירותים נקיים מאוד. יש אפשרות להימרח בבוץ ותמיד נחמד לצוף על הגב כמו היפופוטם (היפופוטמים לא צפים על הגב אבל ככה הם היו נראים אם היו צפים).
העלויות: 45 ₪ למבוגר, 35 ₪ לילד עד גיל 12.
עונה: עונות מעבר וחורף בלבד, בקיץ – אי אפשר להיות כאן דקה.
אזהרה: בימים בהם צפויים שיטפונות באזור ים המלח, עליכם לבדוק היטב את המצב ובוודאי לא לטייל בנחלים שבאזור.
דרגת קושי: הכי קל שיש. מתאים לכל הגילאים.
כלבים: מתאים מאוד, מלבד בחוף.
המלצות מחוץ למסלול: יש כאן בלי סוף ומדהימות אחת אחת. בקרוב אוציא פוסט מסודר, בינתיים:
1. קאסר אל יהוד
2. מנזר דיר חג'לה
3. מנזר סנט ג'ורג'
4. נחל אוג
5. תצפית על מנזר מרסבא
משפט סיכום: מקום קסום, ממש הרפתקה.
מדד נקיון: 8, חבל שאין פחים. תקפידו לקחת איתכם את הזבל.
מדד צפיפות: אין טיפת צפיפות
ציון כללי: 9+

חובבי מבנים נטושים כמוני, אל תפספסו את הפוסט הבא – הבית הנטוש ברחוב חיסין 

המלצה לטיול קליל לשבת, במרכז הארץ – שמורת טבע חוף גדור

בהמשך הפוסט: רקע היסטורי קצר וקטע מצולם מימי הקמת קיבוץ בית הערבה. מומלץ.

כמה מילים על ראשית ההתיישבות בצפון ים המלח:

כבר באמצע שנות ה-30, נבנו בצפון ים המלח בנוסף על מפעל האשלג, מלון ומסעדה ואפילו נרכשה ספינת הקלירו לשיט בין צפון ים המלח לאזור עין גדי ומצדה.
ב 1939 הוקם באזור קיבוץ בית הערבה, ללא היתר משלטונות המנדט הבריטי, תחת ההסוואה של שכונת מגורים לפועלי המפעל. הם הפכו לסמל להפרחת השממה ובצדק.
בזכות טכניקת שטיפת האדמה במים מתוקים, הצליחו חברי הקיבוץ לגדל על האדמה העקרה ירקות, בננות ובעיקר עגבניות. בנוסף הקימו מספר ברכות דגים.
אל הברכות הגיעו ברווזים ואגמיות והשליטים האנגלים נהגו לצוד אותם בימי ראשון, כתחביב. הקיבוץ שימש גם כמחנה אימונים סודי של הפלמ"ח.
באזור שררה מתיחות ביטחונית, אך גם דו קיום מרשים שכלל בעלות ועבודה משותפת של יהודים וערבים במפעל האשלג.
בתוכנית החלוקה שהתקבלה ברוב קולות באו"ם ב 29 בנובמבר 1947, נקבע שהאזור יהיה חלק מהמדינה הערבית ולא בשטחי מדינת היהודים המיועדת.
בשנת 1948, החלו פועלי המפעל וחברי הקיבוץ לסבול מפגיעות והצקות ושיירות המשאיות נחסמו בדרכן לירושלים. מפעל האשלג נאלץ לסגור.
במשך תקופה היה האזור מנותק ונצור עד לפינוי החברים מקיבוץ בית הערבה והשכונה היהודית של מפעל האשלג.
בית הערבה נעזב ללא קרב. חברי הקיבוץ הקימו את הקיבוצים כברי וגשר הזיו שבגליל המערבי.
בצפון ים המלח שלטו הירדנים עד שנת 1967. במקום בית הערבה והשכונה היהודית, נבנה מחנה צבאי ירדני, מלון ומסלולי מירוצי סוסים.
לאחר מלחמת ששת הימים חזרו החיים היהודיים והתיירות לאזור.
את המבנים הנטושים מלאו חברי היאחזות הנחל קלי"ה, שמניחים שמקור שמה מראשי תיבות: קם לתחיה ים המוות.

קטע קצר ובו תמונות מתקופת הקמת קיבוץ בית הערבה: