שנים שאני מתכננת לטייל בנחל סלוודורה.
בטעות חשבתי שהוא פחות מעניין משאר המסלולים באזור והעדפתי אותם על פניו. ככה יצא שחרשנו את נחל אוג, נחל דוד וערוגות ואת סלוודורה השארנו לפעם.
כמה אני שמחה שהפעם הזאת הגיעה.
במונחי קורונה אפשר להשוות את נחל סלוודורה לקפסולה. כלומר יש בו הכל, בדחוס ובקטן:
עליות חדות, ירידות תלולות, סולמות יתדות, מפלי ענק ומפלים קטנים, קניון, צמחי מדבר, ציפורים ועכברים, מול נוף עוצר נשימה לים המלח.
וכל זה, במרחק שעה וחצי נסיעה ממרכז הארץ. בדיוק כמו שאני אוהבת.
אז שנתחיל?
נוסעים לנחל סלוודורה:
ערב קודם אומר לי דודי: אני לא יודע מה זה הסלוודורה הזה. אף פעם לא שמעתי עליו.
אני: אז לא צריך. כביש 10 פתוח. בואו ניסע לניצנה ונעלה עליו.
דודי: להפך, זה שלא שמעתי עליו מאוד מוצא חן בעיני. אני אוהב לטייל במקומות שאני לא מכיר.
אני: גם אני לא מכירה.
דודי: אז רק דבר אחד. את מדריכה את הטיול. אין לי סבלנות וזמן להתחיל לקרוא. הכל עלייך.
עוד יתרון לטיול בנחל סלוודורה: המסלול כל כך פשוט שלא צריך אפילו מפה. קישקוש. אבל מה אכפת לי שדודי יחשוב שישבתי על זה שעות?
הכי חשוב: אסור לטייל בנחל סלוודורה בימים של סכנה לשיטפון. לא. לא. לא.
אני בודקת שלא צפוי שיטפון או אפילו גשם ואז בודקת שוב. אפשר לטייל.
למחרת אנחנו נפגשים בשעה 10:00 בחניה של נחל סלוודורה.
מדובר בחניה קטנטנה והיא כבר מלאה. יש מקום לעוד כמה רכבים על שפת הכביש וזהו. אפשר לחנות גם בצד השני, הבעיה שקו ההפקדה לבן. כלומר, מי שמגיע מצפון יצטרך להמשיך בנסיעה די ארוכה עד שיוכל להסתובב ולחזור. נסכם את הנקודה המתישה הזאת בבואו מוקדם ויהיה לכם מקום.
טיול בנחל סלוודורה:
מזג האויר מושלם, שמש חמימה ורוח קלה ונעימה. תחילת המסלול בעליה די חדה, אבל קצרה.
מה אמרנו? טיול קפסולה מרוכזת – כל מה שמציע המדבר, אבל בקטן ובקצר.
מסלול הטיול הוא מעגלי. לפי המלצת רשות שמורות הטבע, יש להתחיל בסימון שבילים כחול.
אנחנו עולים עם השביל למעלה. עוצרים מידי פעם ומביטים אחורה, אל ים המלח היפיפה. מימיננו נקיק הנחל העמוק. אפשר להציץ בזהירות, בלי להתקרב מידי אל שפת המצוק.
לפנינו במרחק אפשר כבר לראות את המפל הענק, ממנו מתרסקים מי השטפון (כשיש זרימה) אל הנחל ומשם ממשיכים במורד הנקיק. גובה המפל עצום.
אנחנו ממשיכים בעליה עד שמגיעים למפגש שבילים כחול וירוק.
כאן יש שתי אפשרויות:
- להמשיך במסלול הירוק כלפי מטה אל תוך הקניון ולסיים את הטיול
- להמשיך לכיוון ראש המפל עם השביל הירוק. בדרך למפל נראה את שיח הסלוודורה שעל שמו נקרא המסלול.
אנחנו בוחרים באופציה השנייה, כי מסלול קצר זה לחלשים וממשיכים לעלות עד שמגיעים למשטח רחב, מול שיח הסלוודורה היפיפה.
השיח מרשים בגודלו. הוא ענק. מאחוריו מסתתרת נביעת מים, אבל לכל זה נגיע כשנרד למטה.
בינתיים תוקף את כולם רעב בלתי נסבל והם מתמוטטים ומשתרעים לי על הסלעים.
מה זה? אני מתעצבנת. זה לא המקום לעצור, אני רוצה הפסקה בסוף העלייה, בתחתית המפל.
נראה שיש שם אנשים, מתלוננים דודי וקים. בואו נשאר פה.
לא רוצה, אני מתעקשת.
הילדות רעבות, דודי שולף תירוץ עלוב.
לא רוצה, אני מתעקשת.
טוב, אז תעלי קצת למעלה תבדקי אם יש מקום יותר טוב, אנחנו נחכה, הוא אומר.
מיד כשאני מסובבת את הגב אני שומעת את קופסאות האוכל נפתחות ואת הגזיה נדלקת.
עבדו עלי העצלנים האלה.
עד שהתה יהיה מוכן אני מסתכלת על הציפורים השחורות שותות מים משאריות השיטפון שנקוו לשלוליות קטנות בתוך סלעים.
הן חלק מלהקה שחיה סביב שיח הסלוודורה. שמן טריסטרמיות, על שמו של כומר אנגלי בשם הנרי טריסטראם שנהג לבקר בארץ ועל הדרך חקר את הטבע והנופים. באחד מביקוריו כאן, בשנת 1864, הוא התרשם מהציפור השחורה אותה נהגו להאכיל נזירי מנזר מר סבא בצימוקים.
שמחתי לגלות שהטריסטרמית היא ציפור חברותית במיוחד שחיה בקבוצה. בן הזוג שלה קבוע והם שומרים על קשר זוגי יציב לאורך שנים. הם אוכלים ושותים יחד, מסדרים אחד לשני נוצות ומטפלים יחד בגוזלים.
הטריסטרמיות אוהבות בעיקר פירות ולכן נמצאות כאן ליד שיח הסלוודורה שפירותיו כנראה טעימים להם.
הן אוהבת גם ענבים ותמרים ולכן מזיקות לחקלאי האזור, שמסיבה זו לא עפים עליהן. הן אוכלות גם חרקים ולעיתים פולות קרציות מהיעלים והגמלים במדבר יהודה.
מספרים שהטריסטרמית אוהבת במבה ומוכנה לפעמים לאכול מכף ידם של מטיילים.
הינה עכבר חמוד, אני צועקת ומנסה לראות לאן נמלט.
הוא מתוק וקטן ויש לו עיניים גדולות ומסתבר שהוא עונה לשם ירבוע.
קים והילדות קופצות שני מטר באויר. איפה? אמאלה!
הוא כבר ברח. אני עונה, מאוכזבת.
אחרי שאכלנו יותר מידי אנחנו ממשיכים בעליה עד תחתית המפל היבש.
המפל שבראש הנחל, מדהים. אי אפשר שלא לדמיין מה קורה כאן בזמן שיטפון. אפשר לראות סלעי ענק מפוזרים שהשאיר אחריו השיטפון האחרון.
בחיי שהשתדלתי לא לפחד, אבל לא הצלחתי למרות שידעתי בוודאות שלא צפוי שום שיטפון. הילדות התחילו לטפס במעלה קיר המפל ואני חששתי שיפלו עליהן סלעים מלמעלה.
ומה עושה דודי כדי להרגיע אותי? מספר לי שלפני שלושים שנה נתקע עם עוד חבר ובחורה בנחל הרדוף שבמדבר. החושך ירד ומחוסר ברירה נאלצו להישאר בתחתית הנקיק העמוק בלילה. ליתר ביטחון הם עלו בזהירות לגובה הקיר, כדי להישמר משיטפון, אם יבוא.
החושך ירד והטמפרטורות צנחו. לפתע הם החלו לשמוע סלעים גדולים מתנפצים סביבם. הם זחלו אל מתחת לסלע גדול ששימש להם כמחסה מגשם הסלעים.
שינויי הטמפרטורות הקיצוניים בין היום ללילה גורמים לסלעים ולקרקע להתכווץ ולהתרחב, מה שגורם לסלעים להתנתק ולצנוח מטה.
לא המתנתי לסוף הסיפור וללא דיחוי צרחתי לילדות להגיע הנה מיד. אני משערת שהסוף טוב, לראייה דודי כאן איתנו.
בהחלט מיצינו את המפל.
הגיע הזמן להמשיך לכיוון מטה, לחלק השני של מסלול.
אנחנו חוזרים בדרך בה הגענו ועוצרים ליד שיח הסלוודורה ענק הממדים.
אני מחפשת את עין סלוודורה, מעיין קטן שאמור להסתתר מאחוריו ולא מוצאת.
בתוך השיח מחילה קטנה, שביל צר בין הענפים. האדמה לחה. אני מתחילה לטפס, כפופה ומוצאת אותו. את עין סלוודורה.
ובכן, מדובר בזרזיף קטן הנובע מהסלע. כמו טפטוף חלש מצינור, כמו ברז ששכחנו לסגור עד הסוף, נו הבנתם. אז כזה.
האמת? מדהים איך טפטוף צנוע כזה מייצר חיים מלאים במדבר. הטפטוף מזין את שיח הסלוודורה שמפרותיו אוכלות הטריסטמיות, מימיו משקים את העכבר החמוד (הירבוע) וחיות נוספות כמו יעלים ולכו תדעו, לא בא לי לחשוב על חיות נוספות. בעיקר לא על זוחלים.
אני זוחלת החוצה מהמחילה. אף אחד אפילו לא מתעניין מה ראיתי שם. ההפסד כולו שלהם.
שיח הסלוודורה הפרסית, שבשל גודלו אפשר להחשיבו כעץ, קדוש למוסלמים. למה? כי על פי המסורת הנביא מוחמד צחצח את שיניו בענפי העץ. במקומות מסוימים, בהודו למשל, נוהגים להשתמש בענפים למטרה זו גם היום.
אנחנו ממשיכים ללכת עם השביל המסומן בירוק, עד שמגיעים לצומת השבילים בכחול והירוק, ממנו הגענו לפני שעלינו למפל.
במורד הנחל:
אנחנו ממשיכים לרדת עם השביל המסומן ירוק, אל תוך תוואי הנחל הרחב, יורדים בסולם יתדות שהוא מספיק מאתגר כדי לעורר התרגשות, אבל בקטנה.
בדרכנו אנחנו פוגשים צמחייה מדברית.
מה שמו של השיח הזה? שואל אותי דודי ואני מרגישה שעומד להגיע כאן סיפור.
אשל? אני שואלת
לא, הוא עונה
אז תגיד כבר, אני אומרת, כי זה לא צלף או מלוח ואין לי שמות של שיחים מדבריים אחרים בראש.
רותם, אומר דודי ומחייך.
טוב, לפי החיוך ברור שעומד להתחיל סיפור. דווקא נחמד שדודי במצב רוח סיפורי היום. מקווה שהפעם לא מדובר בסיפור אימה.
תסתכלו על תחתית השיח.
הענפים התחתונים יבשים. הבדואים נוהגים לקטוף את הענפים המתים של הרותם ולהבעיר איתם מדורות.
ככה מקיימים אנשי המדבר יחסי גומלין עם הרותם. הם מסייעים לו כשהם מפנים את ענפיו המתים וענפים האלה מחממים אותם בלילות המדבר הקרים ומאפשרים להם לבשל ארוחה חמה.
הענפים של רתם המדבר מצוינים לבערה כיוון שהם אינם מעשנים כמו ענפי האשל למשל והם הופכים לגחלים כך שהחום נשמר זמן רב.
בנוסף, לרתם המדבר שימוש ברפואה הבדואית ואצל התימנים שימש לטיפול במחלת הצהבת. אבל הזרעים שלו מאוד רעילים.
ואם אין ברירה וחייבים צל, אפשר להשתרע תחתיו, אבל מומלץ יותר להיעזר לצורך כך בשיטה או באשל שהצל שלהם הרבה יותר משמעותי.
הדיבורים האלה על מדורה מעוררים חשק לתה בקומקום נירוסטה שמתחמם על מדורה.
אנחנו אוספים כמה זרדי סחף יבשים מהערוץ, משאירים את ענפי הרתם למי שבאמת יצטרך אותם, בתקווה למצוא מקום טוב למדורה בהמשך.
מאיפה יש לדודי מידע על אורחות הבדואים? לדודי יש חבר טוב מהפזורה הבדואית, סלימן אבו איברהים.
דודי לקח אותנו לביקור אצל סלימן ולא פעם אחת ואני? התאהבתי. גם אני למדתי דבר או שניים מסלימן. למשל, איך עושים תה מעולה.
בחורף לפני שנתיים, ביום קר וגשום במיוחד ישבנו אצל סלימן באוהל סביב גריל הפחמים שמשמש כתנור. במשך שעות ישבנו ושתינו תה מדהים מתוך קנקן נירוסטה, קנקן כמו שיש לדודי.
סלימן, התה שלך מעולה, אמרתי.
את יודעת מה הסוד של התה? הוא שאל ולא חיכה לתשובה כי ברור שאני לא יודעת. כמות הסוכר.
איך יודעים כמה סוכר לשים? שאלתי
הינה אני מראה לך, אמר, והפך את מכסה הקומקום לקערה. הוא מילא את המכסה בדיוק עד סופו בכמות היסטרית של סוכר, ושפך לתה.
לכל קומקום תה מכסה שמתאים בדיוק לכמות הסוכר שהתה צריך.
אני לא בטוחה שהתזונאיות יסכימו איתו, אבל התה של סלימן הוא הכי טעים בעולם.
תשאלו את הילדות שלי שאיך שהן רואות קנקן נירוסטה, מיד מבקשות תה כמו אצל סלימן.
בכל אופן, אחרי הסגר אקבע עם דודי ביקור בכפר ואשאל את סלימן אם אני יכולה לספר לכם עליו ועל הכפר.
מקווה בשבילכם שיסכים כי יש לו אינספור סיפורים על גמלים ואתונות, נדודים ומסעות.
מכאן אנחנו נכנסים לנקיק צר שקירותיו גבוהים. אור השמש חודר לכאן ומאיר חלקים מסוימים בזהב. זה החלק היפה ביותר בטיול והוא קצר. אז תלכו ממש לאט.
אנחנו לא מוצאים מקום למדורה, כי כל הנקיק הוא שביל וזונחים את הענפים ואת רעיון המדורה.
לפננו סולם יתדות גבוה יחסית, אבל לא ממש קשה לירידה. מעט אחריו מסתיים המסלול ומתחבר למעבר מים מתחת לכביש, הדומה למנהרה, המשמש כנתיב למים בזמן שיטפון.
בתחתית המנהרה אספלט שבור, זכר לעוצמת המים. בסופה של המנהרה נוף מטורף לים המלח.
אנחנו חוזרים אחורה לסיום המסלול ולתחילתה של המנהרה. סולם מתכת בצורת ספירלה מוביל אותנו אל גובה הכביש ואל חניית הרכבים.
ממש מול החניה, למטה, על חופו של ים המלח נמצאים מעיינות קדם. אותם מעיינות חמים שמתפרסמים בכל הפורומים. כמות הרכבים החונים שם אדירה. אנחנו מוותרים על התענוג, אבל אין ספק שנמצא את הזמן לביקור כאן.
בגלל שנשארנו כולנו עם חשק לתה, אבל בלי הרבה כוח, אנחנו קובעים להפגש בגלריה מינוס 430, שבכניסה לחוף קליה.
שם אנחנו פורשים מחצלות ליד לאחד המבנים המעוטרים בגרפיטי משגע. לסבב התה השני מצטרף מוכר שטיחים מיריחו. הוא מבין מיד שמכירת שטיחים כבר לא תהיה אצלנו, מסתפק בתה וממשיך לדרכו.
רוצים לשמוע איך גילו את עין נחל סלוודורה? אני שואלת, סיפור מרתק אבל עצוב. בשנת 1974, בחג החנוכה אבדו עקבותיו של קצין צעיר בן 19, שיצא לטייל באזור עין גדי. בצערם, פנתה משפחתו למגד עתידות הולנדי וזה שלח אותם לחפש 6 ק"מ צפונית לעין גדי, ליד מעיין ממנו צומח עץ.
אנשי האזור יצאו לחיפושים למרות שהם מכירים כל אבן ולא שמעו על מעיין כזה. כך התגלה, להפתעת כולם, עין סלוודורה. הם לא מצאו שם את גופתו של החייל, אלא גופה של מטייל אחר שנעדר במשך 9 חודשים. ומה עלה בגורלו של הקצין הנעדר גרשון נדיבי ז"ל? לאחר 9 שנים התגלו עצמותי ליד נחל ערוגות הסמוך לעין גדי.
אנחנו עושים סיבוב קצר, בכל זאת היינו כאן רק לפני חודש, נכנסים למכוניות ונוסעים חזרה לתל אביב על רקע השקיעה המדברית.
המלצה רותחת על טיול נוסף באזור – קישור לפוסט על גלריה מינוס 430
נחל סלוודורה – מתכון טיול
מיקום: צפון ים המלח, בין מצפה שלם לעין גדי
מסלול: מעגלי
אורך המסלול: פחות מ- 4 ק"מ
דרגת קושי: בינוני. מתאים למשפחות שאוהבות מעט אתגר.
משך הטיול: אפשר בשעתיים. אנחנו עצרנו כל רגע וסיימנו לאחר ארבע שעות.
נקודת התחלה: בוויז – נחל סלוודורה.
נקודת סיום: כנ"ל.
המלצה חמה: החניה מצומצמת ולכן מתמלאת מהר, כדאי להגיע מוקדם.
בכמה מילים: טיול מעולה המספק בזמן קצר את חוויות המדבר: נוף מהפנט, מפל יבש עצום, נקיק עמוק, נביעת מים, סולמות יתדות ועוד. מתאים מאוד למשפחות שאוהבות מעט אתגר. את המסלול עשו גם ילדים קטנים ממש. יצטרכו עזרה בסולמות. מספרים שבסביבות חודש אוקטובר פורחים כאן חצבים. חובה לקחת את הזבל איתכם, אין כאן פחים.
תיאור המסלול: בחלק הצפוני של החניה מתחילים את המסלול הכחול, בעליה של כ- חצי ק"מ. בצומת השבילים של השביל הכחול והירוק, עובדים לשביל הירוק וממשיכים איתו למעלה, לכיוון שיח הסלוודורי והמפל היבש (כ- 300 מ'). יורדים חזרה עם השביל הירוק עד לצומת השבילים. משם יורדים עם שביל הסימון הירוק, כשפננו אל ים המלח, עד לסיום המסלול. נעלה בסולם הברזל שמימין אל מגרש החניה.
עונה: עונות מעבר וחורף בלבד, המסלול כמעט ואינו מוצל.
אזהרה: איסור חמור לטייל בנחל בזמן שיטפון או סיכוי לשיטפון.
כלבים: לא מתאים, בגלל הירידה בסולמות.
המלצות מחוץ למסלול: יש כאן בלי סוף ומדהימות אחת אחת.
- קאסר אל יהוד
- מנזר דיר חג'לה
- מנזר סנט ג'ורג'
- גלריה מינוס 430
משפט סיכום: טיול מעולה, מומלץ במיוחד. לא לפספס.
מדד נקיון: 10. תקפידו לקחת איתכם את הזבל.
מדד צפיפות: טיילנו בשבת יפיפה, המסלול היה פנוי, למעט מספר אנשים שעצרו לפיקניק בתחתית המפל.
ציון כללי: 9+