ג'סר א זרקא – כפר דייגים כמו ביוון

ביקור בכפר הדייגים בחוף הים בג'סר א-זרקא, מרגיש כמו ביקור בארץ רחוקה.
סירות דייגים קטנות נעות על הגלים בנמל, ילדים משחקים ליד בקתות הדייגים. סוס חברותי מתקרב ומבקש ליטוף.
הדייגים מתקנים את הרשתות, פה בונים סככה ושם צובעים גדר.
כל זה מתרחש על רקע ים באינספור גווני טורקיז ורצועת חוף מלאה במפרצים ובשוניות, מנוקדת בצדפים, כמעט ריקה מאדם.
לא יאמן שהקסם הזה נמצא במרכז הארץ.

אני עומדת מול היופי הזה ולא מאמינה למראה עיני. איך לא ביקרתי כאן קודם?

אבל לפני שאספר לכם על כפר הדייגים הקטן של ג'סר א- זרקא שפשוט אל תרשו לעצמכם לפספס, נחזור אל ההתחלה.
אל מה שהביא אותי לכאן ואל הכפר עצמו.

שנים שאני נוסעת בכביש החוף, חולפת על פני הכפר הערבי הצפוף ג'סר א זרקא.
אל העוני וההזנחה נחשפים כבר במבט מהיר.
נראה שהם  בולטים יותר על רקע הישובים היהודים העמידים השכנים: קיסריה מדרום וקיבוץ מעגן מיכאל מצפון.
מי שיש לו ראיה טובה יכול להתרשם גם מהוילות של זכרון יעקב, שמשקיפות מגבוה על ג'סר הנמוכה.
כביש החוף כל כך קרוב אל בתי הכפר שהתחושה היא כאילו נוסעים בתוך חצרות הבתים.
לפעמים אפשר לראות מהרכב אישה תולה כביסה או ילדים משחקים בחצר.
תושבי הכפר לא זכו לחומת בידוד כמו אלה שנהוג לבנות סמוך לבתים בישובים יהודים הקרובים לכביש.
מכיוון שהכפר כלוא בין הכביש, הים, קיסריה ומעגן מיכאל, הצפיפות אדירה. כדי להתגבר עליה החלה בניה מהירה ולא מסודרת לגובה.
ועדיין, ל- 500 משפחות אין איפה לגור.
בחלק מהבתים חסר טיח ואין ספק שהתשתיות לא תואמות את הצרכים.

כמעט 15,000 תושבים חיים כאן בצפיפות אדירה, רובם בדואים מוסלמים.
הכפר מורכב מ 24 משפחות, שתי הגדולות שבהן הן משפחות ג'ורבאן ועמאש.
עד שנת 1926, השנה בה הוקם הכפר, חיו התושבים בביצות אלכבארה העצומות שהציפו את השטחים שבין בנימינה, זיכרון יעקב והר הכרמל.
תושבי הכפר (שבט העווראנה), חיו בשולי הביצה, גידלו ג'מוסים, דגו דגים והפיקו מלח ממי המעיינות שבאזור.
אנשי השבט שחומי העור נחשבו לנחותים גם בעיני התושבים הערבים ולכן נאלצו להתחתן בינם לבין עצמם, מה שגרם למחלת דם תורשית בשם אנמיה חרמשית.
המחלה הפכה אותם עמידים בפני המלריה, שהפילה קורבנות רבים אצל תושבי האזור. בזכות חסינותם למחלה, אנשי השבט היו כוח האדם המרכזי בפרויקט יבוש הביצות.

למעשה, הם ייבשו את מקור פרנסתם.
כקרקע חלופית ותמורת עבודתם הם קיבלו במימון הברון רוטשילד את האדמות בהם יושב הכפר היום.
ממש חלוצים ציונים.

הכפר סובל מדימוי בעייתי.
אני נחשפת לזה במקרה, כשאני מספרת לחברים שאנחנו רוצים לבקר שם.
את לא פוחדת להיכנס לכפר הזה? הם שואלים.
למה שאפחד? אני מופתעת מהשאלה.
זורקים שם אבנים, יש פשע ועוני, הם עונים.

אם ככה מדברים חברי השמאלנים, אני אפילו לא רוצה לדמיין מה חושבים על הכפר מהצד השני של הקשת הפוליטית.

בואו נשים את הדברים על השולחן:
לפי העיתונות, אכן יש פשע בג'סר א –זרקא ולצערי, היא לא שונה בזה מישובים ערבים נוספים.
כולנו עדים לאלימות ההולכת וגואה בישובים הערביים, בגלל מיעוט שבחר בדרך האיומה הזאת ובגלל הזנחה מתמשכת של מוסדות השלטון.
הסובלים העיקריים הם התושבים עצמם. רובם מתחננים לאכיפה משטרתית.
לגבי זריקת האבנים – היו שני אירועים בהם נזרקו אבנים אל כביש החוף, מגשר להולכי רגל שעובר מעליו. הפעם האחרונה (לפני גוגל) היתה בשנת 2014, לפני 7 שנים. מאז גודר הגשר בגדר גבוהה.

לגבי העוני. באמת מאוד מצער. אל העוני נחשפים כאן בכל פינה ובעיקר באזור הקרוב אל כביש החוף.
חלק מהתושבים מתגוררים בבתים שהבניה שלהם טרם הסתיימה. חלק מהחצרות מלאות באשפה והצפיפות גדולה.
עולם שלישי בתוך מדינת ישראל.
מאוד מאכזב שהמדינה לא מצאה את כוח האדם הנכון ואת התקציבים המתאימים לשפר את רמת החיים של תושבי הכפר.

אבל כל אלה לא מרחיקים אותי מכאן, להפך.
ביום שבת שעברה, זכינו סוף סוף לבקר כאן.

הבתים הכחולים של ג'סר א- זרקא:

בשנים האחרונות, כמו קסם, החלו הבתים הקרובים אל הכביש לשנות את צבעם לכחול.
הכחול החינני והמזמין מעורר את סקרנותי, בכל פעם שאני חולפת בנסיעה על פני הכפר.
מה פשר הבתים הכחולים?
הבתים הכחולים הם יוזמה נפלאה של ענת כהן הלוי, אדריכלית ומעצבת פנים.
ענת, כמו כולנו, חלפה פעמים רבות על פני הכפר כשנסעה על כביש החוף וראתה את הבתים האפורים המוזנחים.
אבל בשונה מאיתנו, שמעקמים פרצוף וממשיכים הלאה, עלה במוחה רעיון נפלא – לצבוע את הבתים של ג'סר, במטרה לעורר את תשומת לב הנוסעים על הכביש ולמשוך מבקרים אל הכפר.

ענת נפגשה עם ראש המועצה שהתגייס בשמחה לקדם את המבצע, הם רתמו את חברת נירלט שתרמה צבע ואת משרד התיירות שתרם תקציב עבור צביעת 23 הבתים הראשונים שנבחרו לפרוייקט.
יחד עם תושבי הכפר הם בחרו את הצבע הכחול שמתכתב עם מיקום הכפר על חוף הים, והולם את שמו: ג'סר א-זרקא, הגשר הכחול בערבית.
היום בולטים הבתים הכחולים כמו אבני חן ומשווים לכפר מראה יווני.
מסתבר שלא רק את תשומת ליבי מושכים הבתים הכחולים.
מאז הופיעו התחילו להגיע מבקרים אל הכפר, שעד אותו רגע הכירו בעיקר שביליסטים שעברו בו בזכות שביל ישראל העובר כאן.

יוזמות פיתוח תיירותיות נוספות נוצרו, כמו פרוייקט הגשר הכחול (סיורים מודרכים בכפר ואירוח בבתי התושבים) וה- Beachub (חלל פתוח על החוף לעבודה דיגיטלית).
אלה הצטרפו למיזם הראשון ג'וחא גסטהאוס שמארח שביליסטים ותיירים.

ניצנים של תקווה החלו לפרוח.
ואז הגיע הקורונה והשפיעה לרעה על התיירות בג'סר. המבקרים שגם ככה לא היו רבים, הפסיקו להגיע.

למרות שג'סר נמצא כאמור סמוך (מידי) לכביש החוף, הכניסה אליו מתאפשרת רק מכביש 4.
כלומר, צריך לחצות את אור עקיבא ואז לפנות לכביש צר המוביל אל הכפר.
אני מציינת את זה כי המעבר בתוך אור עקיבא המתחדשת על בתיה הגבוהים וכיכרותיה המטופחות, עומדים בניגוד כואב לבתים הצפופים של ג'סר שאנחנו רואים עכשיו מולנו בקצה הכביש המשובש.

בסוף הכביש אנחנו מגיעים אל הכניסה לג'סר, להפתעתנו מקבלת את פנינו מנהרה צרה העוברת מתחת לכביש החוף.
רוחב המנהרה מספיק לרכב אחד, למרות שמדובר כאן על כביש דו מסלולי.
מצידה השני של המנהרה ממשיך עד הים הרחוב הראשי של הכפר. התחושה היא שנכנסנו בבת אחת אל עולם אחר.
הבתים בנויים בצפיפות, הכבישים משובשים וצרים ומכיוון שאין מדרכות צריך לנסוע בזהירות רבה.
על הכביש הולכים אנשים וילדים רוכבים על אופניים, מכוניות צופרות וההמולה רבה.

במרכז הכפר מתנוסס מסגד מפואר רחב ידיים וכיפת הזהב הנהדרת שלו נוצצת למרחוק.
מסביב למסגד בתי קפה קטנטנים, בהם יושבים גברים בלבד, על כסאות קש נמוכים, ממוללים בידיהם שרשאות חרוזים ומעשנים.
אנחנו כאן בפעם הראשונה ולא ברור לנו איך להמשיך עם הסמטאות הצרות אל הים.

כל הצירופים שאנחנו מכניסים לוויז לא עוזרים. אנחנו נוסעים אחרי רכב עם מס' לבן של דיפלומט. איכשהו ברור לי שהוא בדרכו אל הים.
והינה, אנחנו מגיעים אל חניה רחבת ידיים. לצד החניה חורשת דקלים מרהיבה, המתאימה לפיקניק.
מהחורשה אפשר לראות את הים המשגע ולהנות מהרוח הנעימה.
אבל לא באנו לכאן כדי לנוח מתחת עצי התמר.
מולנו נמצא כפר הדייגים היפיפה, אליו מועדות פנינו.

כפר הדייגים של ג'סר א – זרקא:

שימו בוויז: קריית אלסיאדין ותגיעו אל החניה.
אנחנו עוזבים את החניה ומתקדמים אל כפר הדייגים שנמצא מולנו.
אבל לפני כן, בואו נעשה קצת סדר.

כפר הדייגים מנותק מהכפר ג'סר. בין בתיה של ג'סר לחוף מפרידים מצפון ברכות דגים של קיבוץ מעגן מיכאל, מערבית ודרומית להן נמצאת שמורת טבע ובה תל תנינים, נחל תנינים, גשר, שטחים פתוחים, חורשת הדקלים ועוד.
כיוון שכפר הדייגים מנותק פיזית מבתיה של ג'סר, אפשר לטייל כאן מבלי לבקר בכפר, למרות שלדעתי, מדובר בפספוס אדיר.
אנחנו נכנסים אל כפר הדייגים, שהוא פשוט חלומי.
זהו כפר הדייגים היחידי בארץ ואיך אומרות הדודות בסיורים המאורגנים? כל כך אותנטי כאן.
אז, כן. במקרה הזה באמת אפשר להגדיר את המקום כאותנטי.
הביקור כאן מרגיש כאילו חזרנו אחורה בזמן אל העבר הרחוק. הכפר לא תיירותי. יש כאן בקתות דייגים קטנות ופשוטות שאת רובן אפשר להגדיר יותר כחדרים עשויים מפחונים.
אלה הגובלות בחוף בנויות מאבני כורכר ומוצמדות להן סככות קש ודקלים המזכירים מאוד את סיני.

לעומת ג'סר שסובלת מלכלוך, כפר הדייגים נקי מאוד. המים צלולים בגוונים שלא ראיתי מאז הביקור האחרון שלנו ביוון.
השלווה והמרחבים הפתוחים של כפר הדייגים רחוקים מהצפיפות הנוראה של ג'סר שכל כך קרוב לכאן. ההבדל תהומי.
משני צידי המפרץ הקטן עמודי מגדלור צנועים מסמנים את הכניסה לנמל.

על המים הצלולים נעות סירות דייגים צבעוניות עשויות מעץ. על החוף ערמות של רשתות דייגים, ממתינות שיעלו אותן לסירות.
הדייגים ובני משפחותיהם יושבים מתחת לסככות, שותים קפה ומביטים בים ובילדים שמשחקים בחול ובין הסירות.
יש כאן שתי מסעדות קטנות. אין הרבה מבקרים שאינם בני הכפר.

אנחנו מתחילים ללכת על קו החוף, לכיוון דרום. מיד אחרי מפרץ הדייגים מסתתר חוף גן עדן ובו ברכות טבעיות ושוניות המזכירות את החוף באכזיב.
על האבנים נחה להקת שחפים ובמים הרדודים אפשר בקלות לראות את הדגים שוחים בשלווה.
בעומק הים כמה סירות מנוע ואופנוע ים אחד שובב.
לאורך החוף פגשנו בשתי משפחות ישראליות ובזוג ששיחק בצלחת מעופפת.

בהמשך חוף מסודר, ללא אבנים ומתאים לשחיה, אבל לא היום. היום הים גלי מאוד.
יש כאן סככת מציל צבועה בגווני טורקיז ולצידה סככות צל ריקות מאדם.
כמה צעירים מהכפר יושבים מתחת לאחת הסככות ומעשנים. הם מברכים אותנו לשלום כשאנחנו חולפים על פניהם.

בקצה החוף, משני צידי השונית עומדים דייגים.
הם נועלים מגפי גומי גבוהים וסרבל חסין מים ולכל אחד מהם תיק צד בתוכו מונחים הדגים שהצליח למשות מהים.

אחד הדייגים מצליח לדוג דג. הוא רואה שאני מתעניינת ומסמן לי להתקרב.

שלום, אני מברכת אותו ומסתכלת על הדג המפרפר שבקצה החכה.
על הגב של הדג מניפת קוצים שהוא פורש באיום.
איזה דג זה? אני שואלת.
זה דג ארס, עונה הדייג, אוחז את הדג שפיו עדיין בתוך הקרס ומקרב אותו אלי.
אני קצת מרחמת על הדג, אבל לא אומרת כלום.
הדייג מנתק במקצועיות את הדג ומכניס אותו לתיק הצד הלבן שתלוי על כתפו.
דגת הרבה דגים היום? אני שואלת.
לא הרבה, אומר הדייג ומראה לי את תכולת התיק.
אלה שני בורים, הוא אומר ויש כאן עוד שלושה ארסים.
אתה מהכפר? אני שואלת.
לא, עונה הדייג, אני מהכפר אכסאל.
אכסאל? אני חוזרת על דבריו בקול רם. השם כל כך מוכר לי. ואז אני נזכרת.
אכסאל, ליד נצרת? אני אומרת בשמחה מוגזמת.
כן, אומר הדייג ועיניו נוצצות באושר. מכירה?
בטח, עניתי.
וזהו, כאן פחות או יותר הסתיימה השיחה.
הדייג החביב חוזר ומטיל את חכתו אל המים, אנחנו נפרדים ממנו וממשיכים לטייל על החוף.

אנחנו חוזרים אל כפר הדייגים ונכנסים אל וה- Beachub.
זהו חלל עבודה משותף בתוך מבנה אבן עתיק שנמצא בקצה כפר הדייגים, או נכון יותר מרפסת נפלאה מול הים. עד לפני הקורונה הביקוש לעמדת עבודה כאן היה גדול.
רוב הלקוחות הגיעו לכאן מגוש דן, אין ספק שהבריזה והאווירה המיוחדת משרה יצירתיות.

איך הביצ'האב תורם לכפר? אתם שואלים. הינה התשובה מתוך האתר:
ביצ’האב בונה גשר בין יהודים לערבים דרך עשייה חיובית משותפת והזדמנות לשגשוג משותף. כאבן שואבת עבור קהילה איכותית…ביצ’האב פועל לשיפור התדמית השלילית של הכפר, להקניית ערכי חדשנות וקיימות, להנגשת כלים וידע טכנולוגי ולמיתוג מחדש של הכפר דרך חוויה אותנטית חיובית ומרגשת…

הביצ'האב עכשיו סגור ובמרפסת שלו יושבים כמה גברים, שותים קפה שחור ומסתכלים על הים. אני שואלת אותם אם הם מתכננים לפתוח שוב.
כן, עונה לי אחד מהם, אולי בעוד שבוע, אולי יותר מאוחר.

אנחנו נכנסים אל כפר הדייגים, משחקים עם סוס שובב שמתגלגל על גבו בחול ורוצה לשחק.
משם אנחנו ממשיכים אל תל תנינים (קְרוֹקוֹדִילוֹפּוֹלִיס), ממנו נוף פנורמי מרהיב על כל האזור. למרגלות התל נשפך נחל תנינים אל הים ומעליו גשר בנוי מעל מקשתות אבן.
רוכב על סוס חוצה את הגשר בדהרה, חולף על פני זוג שביליסטים שמסתכלים על הים. על גבם תרמילים ענקיים ובידם מקלות הליכה. בעומק הנחל בן הקנים נראים דייגים, חכותיהם במים.

כל כך יפה כאן, אנחנו בתוך גלויה.
איך הזניחה הממשלה את הכפר הזה שלחוף הים ואת אתריו הארכיאולוגיים?
איך הזניחו את תושביו המשוועים לתקציבים שיגיעו לידיים הנכונות והפכו אותם לפצצה מתקתקת?
איך לא מימשו התושבים את הפוטנציאל האדיר הטמון כאן? פשוט לא יאמן.

נותר רק להתנחם שבזכות ההזנחה הזאת נשאר ג'סר א-זרקא תקוע אי שם בעבר ולכן מציע עולם לא מכאן, מסורתי, פשוט ויפה כל כך, מקום סודי וקסום ללא המוני מבקרים שרומסים אותו.
אבל לא לעוד הרבה זמן.
מסתבר שהכרישים התעוררו. לא הכרישים ששוחים סמוך לכאן בשפך נחל חדרה, נהנים מהמים החמימים שמזרימה חברת החשמל.
אני מתכוונת לכרישי הנדל"ן.

פרוייקט טורקיז:

אין ספק שמישהו צריך היה לזהות את הפוטנציאל, חבל שאת המימוש לא עשו אנשי ג'סר.
פרויקט ענק שמשלב בתוכו את מחיר למשתכן יבנה על שפת הים.
הפרוייקט כולל כפר נופש, מלון, אתר קמפינג, בנייני מגורים, גני ילדים שטחי מסחר ומה לא?

לפי דברי היזם תאריך היעד לקבלת המפתח הוא 3 שנים מהיום. בעוד כחצי שנה צפויה להתחיל הבניה.
האם ישלבו את תושבי ג'סר בפרויקט היוקרתי?
לפי היזם, את הדירות בשוק החופשי קונים בינתיים יהודים בלבד, חלק גדול מהם כדירה שניה למטרות נופש.
מחיר למשתכן הקצה כמות מסוימת של דירות לתושבי ג'סר, בואו נראה אם אלה יוכלו להעמיד קרוב לשני מיליון שקל לדירה.
נכון ל 4.5.21 נרשמו לפרוייקט במסגרת מחיר למשתכן 1,377 משקי בית, מתוכם 21 בלבד הם בני המקום.

אני מקווה שהפיתוח האדיר יועיל לג'סר ויביא איתו תקציבים, אוכלוסיה חזקה וקדמה.
בכל אופן, עד שיעלו הדחפורים על הקרקע וישנו את פני המקום לתמיד, רוצו טוסו לחוף הים של ג'סר. לא תצטערו.

כפר הדייגים העלה בך געגוע אל יוון – פוסט על הטיול המשפחתי המושלם שלנו בפלופונס
יוון רחוקה לכם? – פוסט על הטיול המשפחתי שלנו לדיונה הקטנה בסיני
נשארים בארץ? – מסלול הטיול הכי יפה בארץ – נחל כזיב 
המלצה לטיול קצר וקליל בשבת – תחנת הרכבת הישנה בנחל שורק