בסגר השלישי כבר הרגשתי חנוקה בדירה שלנו שבלב תל אביב. וכשהסערה החורפית באמצע חודש ינואר, לקחה ממני את האפשרות לשחות בים, זה היה הסימן.
אני חייבת לצאת מהעיר לשבוע, סימסתי לחברי גדי שעזב עם משפחתו את תל אביב לפני כמה שנים וגר בישוב רקפת שבמשגב. זה נחשב חלופת דיור ולכן חוקי במהלך הסגר. אולי מישהו שאתה מכיר רוצה לסבלט בית?
פחות מחצי שעה אחר כך כבר הזמנו סבלט לשבוע בבית פרטי ענק, בישוב רקפת שליד יודפת. מרחק 3 בתים מביתו עוצר הנשימה של גדי.
כי ככה זה בישובים הקהילתיים הקטנים. יש להם קבוצת וואטסאפ, האויר צלול והקארמה טובה.
ארזנו חצי בית, כי שתי המתבגרות לא יודעות להחליט מה ללבוש ולכי תריבי על בגדים עם ילדות בגיל ההתבגרות.
אז לא, אין צורך בגופיות קיץ קטנות וחולצות בטן באמצע ינואר בגליל וחבל על הד"ר מרטינס כי הן התמלאו בבוץ. כן צריך אלף טרנינגים, סווטשרטים, כובעי צמר וגרבים עבות.
רקפת – הישוב המרכזי במשגב:
רקפת הוא ישוב קטן ומקסים הבנוי על שתי גבעות, במרכז ישובי משגב, שבגליל התחתון. הוא ממוקם סמוך לכביש הראשי והנגישות ממנו נוחה ולכן הוא מהווה "מרכז" עבור ישובי משגב. צמוד לרקפת אפשר למצוא את מתחם בתי הספר, המועצה האזורית, יש כאן קופת חולים ואפילו רופא שיניים.
בישוב כמה נקודות יפות לצפות בנוף. נעימה במיוחד נקודת התצפית הנקראת בפי המקומיים – הגבעה המערבית. בצומת הרחובות אלה ודולב תמצאו סלע גדול אליו מחוברים מוטות עץ היוצרים סולם. אם תטפסו על הסולם ותלכו עם השביל לכיוון מערב, תגיעו למשטח עץ עם שולחן וכסאות. מכאן ישנה נקודת תצפית טובה עד לים. מומלץ כמובן לפתוח פק"ל קפה ולצפות בשקיעה המרהיבה.
גולת הכותרת בישוב היא ללא ספק הצרכניה של רפי, שנקראת בפי תושבי המקום בקיצור, רפי. כולם כאן בדרך לרפי, אחרי קניות ברפי, או בין לבין.
רפי כבר מזמן חרג מהיותו צרכניה ומהווה מקום בילוי ומפגש קהילתי.
תוך יום הפכנו למקומיים וכשלא מצאתי משהו טוב יותר לעשות בערב, שמעתי את עצמי אומרת, שנלך לרפי? כן כן. יש מקומות בהם קניית כרובית ב 21:00 היא בילוי.
איך זה מרגיש לגור שבוע בבית פרטי בגודל 200 מ"ר שבחצרו גדלים עצי רימון, פומלה ולימון? איך זה מרגיש כשמכל אחד מהחלונות העצומים נשקף נוף ירוק? מרגיש נפלא, טוב ששאלתם.
ככה הפכה רקפת לבסיס הטיולים שלנו בישובי משגב. ובזכות הסגר לא יצאנו מהאזור והגענו למקומות שאפילו המקומיים לא רואים כאן בכל יום.
וכמו שאוהבי יוון יעידו שלכל אי אופי משלו, תושבי משגב אומרים שכל ישוב כאן שונה לחלוטין מחברו. האמת? יש בזה משהו.
בואכה יודפת:
יודפת – מושב שיתופי שלחלק גדול מתושביו גישת חיים אנטרופוסופית. ביודפת נמצא בית הספר האנטרופוסופי עודד, הבנוי ממבנים נמוכים המשתלבים בנוף ומשקיפים על תל יודפת והר השאבי.
יודפת היא מרכז תיירותי באזור. ויש בה כמה מקומות נפלאים לבקר בהם ובראשם בואכה יודפת: מרכז קניות או קניון פתוח המשקיף אל נוף יפיפה. מרכז קניות זה הכי לא אנחנו, אבל יש כאן כמה חנויות שפשוט אסור לוותר עליהן.
למשל, חנות גבינות העיזים חלב עם הרוח, בה נמכרות גבינות אורגניות הנעשות באופן מסורתי בחוות העיזים שנמצאת על הר השאבי שממול. את הגבינות המופלאות אפשר בימים אלה לרכוש רק בחנות שבבואכה יודפת. מומלצות במיוחד: גבינת העיזים העטופה בפחם וזאת העטופה בזעפרן. אבל אין כאן נפילות, כולן נהדרות. כשאנחנו ביקרנו כאן לא היתה גלידה. בהסתמך על הבעת פניהם המאוכזבת של שלושת הילדים המקומיים המתולתלים במגפי הגומי שביקשו גלידה ושמעו שאין, הגלידה כנראה מופלאה. הם נראו מאוכזבים עד שורשי התלתלים ועיניו של אחד מהם התמלאו בדמעות.
אל דאגה, שנייה אח"כ ראיתי אותם זוללים חלבה משובחת ועוגת פנפורטה, על שולחן העץ מחוץ למעדנייה הנהדרת טוטסי.
כמה מילים על העוגה האיטלקית פנפורטה, כי אי אפשר להמשיך כאילו לא הטלתי כאן פצצה (פצצת קלוריות זה בטוח) – מוצאה של הפנפורטה בטוסקנה והיא משהו אלוהי, בין עוגה לממתק. אפשר להגיד שהיא דומה לעוגת שוקולד פאדג' דחוסה וכבדה ושבתוכה אגוזים, שקדים ופרות יבשים, קליפות הדרים מסוכרות, קקאו ותבלינים כמו קינמון, ג'ינג'ר, צ'ילי ואגוז מוסקט.
לא טעמתי את הפנפורטה של טוטסי מכיוון שהמעדניה עטירת גלוטן. מאותה הסיבה נאלצנו לוותר על הכריכים המדהימים, הממתקים והעוגות בעבודת יד, הממרחים, הבשרים והגבינות. אבל תסמכו עלי, אני יודעת לזהות אוכל משובח. בזמן שהעיניים שלנו אכלו, הפה הסתפק בקפה משובח.
הולך בתל – חנות עם כל מיני דברים יפים, כמו צעצועי ילדים וגרביים. אנחנו התמקדנו בחצי החנות שמציע כמות אדירה של יין מקומי ומיובא. יש כאן שפע של אופציות והמחירים סבירים.
יש כאן עוד חנויות יפות ומצוינות לא פחות, חלקן היו סגורות כי קורונה ובשאר לא עצרתי.
הצרכניה ביודפת – הו, זו אחת הצרכניות המדהימות שנתקלתי בהן, אם לא ה. מתקיים כאן לא פחות מקסם.
לתוך חלל צר וקטן נדחסים בסדר מופתי אין ספור מוצרים. החל ממברשות שיניים ועד לקלחי תירס טרי ואורגני. למעשה, אין כאן מוצר שלא תמצא והכל מסודר באופן אסתטי ונעים. אפשר לחיות חיים שלמים בצרכניה ביודפת.
בגלל הצפיפות, המעברים בין המדפים ברוחב של אדם אחד. כלומר, מאתגר מאוד לעקוף.
באחד מביקורנו (הרבים) בצרכניה, השארתי את רונן ליד מקרר הגבינות "הרגילות" וחזרתי אחורה למקרר גבינות העיזים והבאפלו המיוחדות שבמעבר השני.
בעודי שקועה בגבינות, ברגע קטן של חוסר תשומת לב, עקפה אותי אישה מבוגרת הנעזרת בהליכון.
האישה חיפשה סילאן ללא סוכר בבקבוק לחיץ.
איך אני יודעת? כי בניסיון לשחרר את הפקק שנוצר אחריה, ניסו כל הקונים והעובדים בצרכניה לחפש את הסילאן האבוד.
כל אחד מאיתנו חיפש סביב הס"מ עליו הוא עמד.
טרגדיה. נמצא סילאן ללא סוכר, אבל לא בבקבוק לחיץ!
לרגעים נדמה היה שלעולם לא אשוב להיפגש עם רונן שנמצא במעבר השני. לאחר זמן שהרגיש כמו נצח ותוך מחאה רמה, נאותה האישה להתפשר ולקנות מייפל טבעי במקום הסילאן החסר.
כשסוף סוף הגיע התור שלנו לחשבון בקופה היחידה, הסתבר שכל החשבון שנעשה לאיש שלפנינו נמחק.
הו, אז נאלץ האיש להוציא משתי שקיות הבד הרב פעמיות הענקיות את כל המוצרים שכבר התערבבו ולהפריד אותם לשקילה חוזרת. פה שני בצלים, שם ארבעה מלפפונים, אה הינה עוד בצל. אבל זה כבר לסיפור אחר.
המלצתי: למרות כל אלה ואולי בגלל, לא לוותר על הצרכניה המיוחדת שביודפת שכאילו יצאה הישר מכפר קטן בצפון יוון.
מיודפת יוצאים כמה ממסלולי הטיול היפים באזור משגב ואין שום סיבה שנוותר עליהם ונסתפק באוכל, טעים ככל שיהיה.
תל יודפת:
בוויז – תל יודפת. נכנסים לכביש הגישה ליודפת, לפני הכניסה לישוב, פונים שמאלה לפי שלט ברור ונוסעים עם הכביש במגמת ירידה, עד לחניה מסודרת למרגלות התל. למרות שמדובר בגן לאומי מסודר (ללא תשלום), שבחלקו עובר שביל מונגש סלול, התחושה של טבע פראי נשמרת.
כבר מהחניה ניתן להבחין בהרים הגבוהים שסביב, בטרסות, בשדות הקטנים, בעדר העיזים הרועה על צלע ההר. השקט כאן צלול. מלבד ציוץ ציפורים ומשב הרוח בעלים, לא שומעים דבר. והרוח כאן חזקה כי התל חשוף לשמש ולרוחות, מומלץ להביא בחורף בגדים חמים כי קר כאן מאוד.
שלושה מסלולי הליכה לתל יוצאים מהחניה ומעניקים שלוש אופציות: המסלול האדום הקצר מונגש ואורכו כרבע שעה, המסלול הבינוני הירוק כשעה והמסלול השחור כשעה וחצי. ואפשר כמובן לטייל כמונו בהפרעת קשב, ללא סדר הגיוני ומחוץ למסלולים המסומנים. המסלולים המסודרים מובילים את המטייל בין תחנות שונות המלוות בשלטים עם הסברים על ההיסטוריה המרתקת של הישוב היהודי הקדום יודפת ועל המצור הרומאי האכזרי שבסופו של דבר הכניע את המורדים היהודים לאחר 47 ימי מצור. כאן נפל בשבי יוסף בן מתיתיהו שפיקד על הקרבות, המוכר גם בשמו הרומאי כיוספוס פלביוס, היסטוריון חשוב שכתב את מלחמות היהודים. ישנם קוים דומים בין המאבק על יודפת והמאבק על מצדה. הרשת מלאה בחומר ובהסברים ואין צורך שאכביר במילים. הטיול בתל מתאים מאוד גם לילדים קטנים שלבטח ימצאו עניין באלמנטים התקופתיים המוצבים על ההר לצורך המחשה, כמו אייל הניגוח, הכידונים והמגנים.
היופי של המקום בעיני, הוא הנוף עוצר הנשימה אל ההרים שמסביב.
מראש התל אפשר לראות ממזרח את בקעת בית נטופה ואת הר השאבי, מדרום את הר עצמון, ממערב את בתיו של הישוב יודפת משתלבים בטבע באופן מרשים במיוחד. לעומת יישובים אחרים באזור הצמחייה ביודפת טבעית ובתיה נראים כאילו צמחו להם בין העצים.
על התל כמות בלתי נתפסת של חצבים ולכן עמוס כאן במטיילים בעונת הסתיו. בחורף הגבעות מסביב מוריקות וניתן לראות רקפות, כלניות ועיריות בין עצי הזית והלבנה המרשימים.
מסביב נראים מספר בתי אבן המנותקים מהישוב יודפת. בית האבן הבודד שנמצא על גבעה קטנה נפרדת הצופה על הואדיות, ממש מתחת ליודפת, עורר את סקרנותנו במיוחד.
הבית אינו מחובר לרשת החשמל, החצר נראית מטופחת מאוד, את שביל הגישה מאירים פנסים סולריים ושיח שושנים ורודות ענק הופך את המקום לציורי אפילו יותר. לפני הבית רפת פרות, אך הפרות אינן. אולי רועות על ההרים מסביב.
באחד מהימים ראינו אישה בחצר, אך בשאר הזמן התריסים מוגפים. באחד משיטוטנו באזור פגשנו על אחת הטרסות שלמרגלות התל אמא ובת מטיילות.
מבלי לצפות באמת לתשובה, שאלנו אותן את השאלה שלא הצלחנו למצוא עליה תשובה, גם לא בגוגל: מה פשר הבית הזה?
הן סיפרו שהבית הערבי העתיק הזה, כמו מבני אבן אחרים באזור, היה שייך בעבר לערבים בדואים משבט אל חוג'יראת. סמוך לעלייה לקרקע של יודפת בתחילת שנות ה- 60, הוחלפו הבתים והשטחים שסביבם תמורת אדמות באזור הכפר הבדואי ביר אל מכסור שליד שפרעם.
הבית הבודד שבראש הגבעה נקרא בפי המקומיים הבית של אבו עלי והוא משמש לקבוצות של תושבי יודפת.
קבוצות? שאלתי.
כן, ענתה. לא שמעת על הקבוצות ברוח גורדייף עם הריקודים המקודשים והמוסיקה שעושים כאן?
לא, עניתי ברוגע אבל הדמיון בתוכי התפרע וכבר רציתי שימשיכו הלאה כדי לחקור את העניין הזה. אז בקצרה.
עבודת הקבוצות ברוח גורדייף היא עבודה רוחנית הכוללת לימוד עצמי של האדם, במטרה למצוא קשר הרמוני בין גוף, שכל ורגש. כל זה בתנאים של חיי היום יום המערביים בני זמננו, יחד עם חברי הקבוצה. העבודה בקבוצות מורכבת מתנועות (ריקודים מקודשים), מוסיקה, טקסטים ומדיטציה.
אני מתקרבת אל הגדר המקיפה את הבית. לא נראה שיש שם מישהו כעת. למרות שאני סקרנית מאוד, מוותרת וממשיכה הלאה.
בית אבו קאסם, בית נוסף מפואר יותר, נמצא ביער שבאזור הר עצמון. בבית הזה התגורר מוכתר שבט ערב אל חוג'יראת שכיום מתגורר בביר אל מכסור. בית זה משמש מאמצע שנות ה – 60, לפעולת הקבוצות ביודפת. אפשר למצוא תמונות בודדות של הבית ברשת. לצערי לא הצלחתי למצוא אותו, אבל לא השקעתי זמן מספיק בחיפוש.
חלב עם הרוח – חוות עיזים אורגנית:
עמדנו בראש התל והבטנו לכיוון צפון- מזרח אל הר השאבי הגבוה הבחנו בבית אבן שבנוי על מורדותיו. ניכר שמתגוררים בו אנשים. על הגג דוד מים וצלחת לווין, יש כאן רפת פעילה ושדות מעובדים. כנראה מס' תושבים שנותרו במקום משבט החוג'יראת.
והינה קלאבקר אדום ובתוכו שני אנשים, נוסע מכיוון יודפת במעלה דרך העפר. הם לא עצרו בבית האבן כפי שציפינו, אלא המשיכו בנסיעה ונעלמו מעיננו בעיקול שמאחורי הפסגה.
מה מסתתר שם?
ביום הזה, כשעמדנו על פסגת התל, לא קיבלנו תשובה. אבל ידעתי שהיא תגיע אלי בימים הקרובים.
והינה, ביום גשום במיוחד החלטתי שאני חייבת לטעום מגבינות העיזים הידועות הנמכרות בקניון הפתוח בבואכה יודפת, בחנות שמאז הגעתנו לכאן סגורה וחשוכה.
אני מוצאת במפת הגוגל חוות עיזים העונה לשם חלב עם הרוח, כמו שמה של החנות ואנחנו יוצאים לדרך.
גשם חזק מכה בשמשת חלון האוטו והמגבים בקושי מצליחים להשתלט עליו. בצידי הכביש המוביל ליודפת מתחיל לזרום נחל קטן ורכס ההרים המובילים אל הררית, נעלמו תחת ערפל כבד.
בדרך אני מנסה להתקשר למספר הטלפון של החווה, אבל הקו מנותק. אולי אין להם קליטה שם. אנחנו ממשיכים בכל זאת, מה כבר יכול להיות?
האפליקציה מובילה אותנו אל כביש הגישה ליודפת ומשם שמאלה, אל הדרך המובילה לתל. אלא שאז המפה מראה לפנות שמאלה, אל אותה דרך עפר עליה נסע הקלבקר האדום, המובילה אל בית האבן וממשיכה אל מעבר לפסגת הר השאבי.
אנחנו חולפים על פני הרפת והבית, ממשיכים אל מעבר להר.
הנופים יפיפיים, ההרים ירוקים ופורחים והדרך ממשיכה לה עד שאנחנו מגיעים אל שער עץ רעוע, צבוע תכלת. על השער מופיע שמה של חוות העיזים וכיתוב בשפה היוונית.
שלא כהרגלנו, אנחנו מחליטים להמשיך הלאה, מעבר לשער.
אני פותחת את השער ולא שוכחת לסגור אחרי שרונן עובר עם הרכב.
הדרך שממשיכה מעברו השני נראית בדיוק אותו הדבר כמו זו שלפניו. אין מבנה באופק, אפילו לא שטח מעובד. לאחר נסיעה של כמה דקות אנחנו פוגשים קבוצת כלבים רובצת בצידי השביל. אלה כלבי רועים גדולים ויפים המשגיחים על עדר העיזים שרועה על ההר מצד שמאל. הם לא מתרשמים מאיתנו. לא הכלבים ולא העיזים, אפילו לא זזים מהדרך.
אנחנו חולפים על פניהם בזהירות וממשיכים בנסיעה בשביל שנמצא כעת במגמת ירידה. מעט אחרי העיקול נראים מרחוק כמה מבנים חקלאיים פזורים בתוך צמחיה פראית, מתבן, דיר, בית קטן ומבנה עץ גדול. שום דבר שמזכיר טכנולוגיה מודרנית. האווירה הכללית מזכירה את הסרטים על האימיש בפנסילבניה, במובן היפה של ההגדרה.
אנחנו יוצאים מהרכב ושומעים מרחוק קולות. נהג טרקטור משוחח עם איש בכובע קש.
היי, אני צועקת, שלום.
שלום, עונה לי האיש על הטרקטור.
אתם מוכרים גבינות עיזים? אני צועקת. קשה לנהל ככה שיחה.
כן, צועק האיש, אבל לא כאן. בחנות ביודפת. פה אנחנו מגדלים את העיזים ומכינים את הגבינות.
אבל סגור שם אני צועקת.
היום פתוח, עונה האיש.
דווקא היום כשלא בדקתי החנות פתוחה. אבל בכלל לא אכפת לי, זכיתי לראות מקום שלא דמיינתי קיים בישראל של 2021. אין ספק שהגבינות אורגניות ושהכנתן נעשית בדרכים מסורתיות.
בדרך אל חנות הגבינות, אנחנו עוצרים בטוטסי, לשתות מהקפה המשובח שלהם. חנות גבינות העיזים פתוחה היום? אני שואלת את המוכרת הג'ינג'ית האדיבה כי אין לי כוח לעלות שוב לחינם לקומה השנייה.
נדמה לי שהיום הם פתוחים, היא עונה, אבל בעונה הזאת אין הרבה גבינות.
למה? אני שואלת
כי העיזים מתכוננות להמלטה ובתקופה הזאת לא חולבים אותם.
עלינו לקומה השנייה, מחממים את כפות ידינו בעזרת כוסות הקפה.
אני מודה שהמחשבות על העיזים ההרות פגעו ברצון שלי לאכול גבינות. אבל הגענו עד לכאן ואני סומכת על אנשי החווה שהם מכבדים את העיזים הרועות על ההר ולא מכאיבים להן. הלוואי ובעתיד אצליח להיות טבעונית.
החנות יפיפייה. מרצפות מצוירות, מדפי עץ ומקרר גבינות. המוכרת נותנת לנו לטעום מהגבינות ואנחנו מתמוגגים. אלה הגבינות הכי טעימות שאכלנו בימינו. אולי הגבינות שאכלנו באיים האזוריים שבפורטוגל, נותנות להן פייט, גם זה לא בטוח.
ובאמת, כמו שאמרה הג'ינג'ית, הכמות לא גדולה, אין גלידות בכלל. אפשר לקנות כאן גם מוצרים איכותיים נוספים בעבודת יד כמו פטיפורים וריבות אבל אנחנו מתמקדים בגבינות ויוצאים משם גם גבינות פחם וזעפרן ארוזות בנייר פרגמנט. בדרך לרכב עובדים בחנות היין הולך בתל וקונים יין משובח מפורטוגל.
אין כמו ערב גבינות ויין בגליל התחתון, בבית החם כשגשם זלעפות יורד בחוץ.
הר עצמון – ההר הגבוה שמול יודפת:
הר עצמון הנמצא כקילומטר דרומית מערבית לתל יודפת, מתנשא לגובה 547 מ' מעל פני הים והוא הגבוה מבין רכס הרי יוטבת (הט' כאן בכוונה ולא בטעות). לפי כתבי יוספוס פלאביוס בספרו מלחמות היהודים, הר עצמון האסטרטגי שימש תפקיד מרכזי במרד נגד הרומאים בגליל התחתון. במרומי ההר התבצרו המורדים, אשר לבסוף הוכנעו. בקרב הזה נהרגו כ- 200 רומאים ואלפים מורדים.
גדי מספר שהנוף מהפסגה עוצר נשימה, ושווה את הטיפוס למעלה.
אנחנו נפגשים בחניון של תל יודפת בבוקר שבת. אפשר להמשיך מכאן בנסיעה עד למרגלות הר עצמון. אבל בגלל כמות הגשם העצומה שירדה כאן אתמול, האדמה בוצית מאוד. אנחנו משאירים את הרכבים בחניה המסודרת של תל יודפת וצועדים ברגל אל ההר, בדרך 4X4 המסומנת בסימון שבילים שחור, נזהרים שלא להחליק אל תוך השלוליות.
בדרכנו אנחנו חולפים על פני הבית של אבו עלי שנמצא מצד שמאל של השביל.
כ- 500 מ' לאחר מכן אנחנו מגיעים אל צומת שבילים כחול ואדום. אנחנו פונים עם שביל הסימון הכחול שמאלה לכיוון דרום אל הר עצמון, (האדום מוביל אל השער האחורי של יודפת). שביל הסימון הכחול יוביל אותנו אל פסגת ההר. העליה תלולה ובין התנשפות להתנשפות אני זוכרת לעצור ולהביט לאחור, אל הנוף המרהיב ואל בתיה של יודפת.
אנחנו מגיעים אל הפסגה חסרי נשימה וממשיכים בשביל הצר לקצה הדרומי של הפסגה.
כשאנחנו יוצאים מסבך הצמחיה אל השטח הפתוח שעל הפסגה, שוב נעתקת נשימתנו, הפעם מהיופי המרהיב הנשקף לעיננו.
פסגת ההר מאפשרת 360 מעלות של נופים נפלאים. לפנינו פרוש הכפר מנדא ומאגרי המים הגדולים אשכל והרי נצרת, מימין הים התיכון, הר הכרמל ומפרץ חיפה ומשמאל עמק בית נטופה. אם מגיעים ביום עם ראות טובה, אולי תוכלו לראות את הכנרת. אנחנו זכינו לראות מים אל ים – מים התיכון ועד לכנרת.
קר על פסגת ההר, אנחנו לובשים מעילים וכובעי צמר. מזל שסחבנו איתנו את פק"ל הקפה, ככה שאפשר להכין תה חם ומתוק בזמן שמסתכלים על הנוף ועל ציפורי הטרף שחגות כמעט בגובה שלנו ומחפשות מזון.
גדי מחלק לנו פירות הדר. התיק שלי כבד, הוא אומר. תאכלו את הכל כי אין סיכוי שאני ממשיך לסחוב אותם על הגב.
בחיי, אף פעם לא טעמתי קלמנטינות כל כך מתוקות. בכלל, הירקות והפירות שקונים בכפרים בגליל טעימים להפליא. ( יש ירקן מעולה בכפר הסמוך כאוכב).
את הקלמנטינות אנחנו מקנחים בפומלה נפלאה שקטפתי בבוקר מהעץ שבחצר הבית שלנו ברקפת.
גגות הכפר הערבי-מוסלמי מנדא נוצצים בשמש והנוף הפסטורלי לא מרמז על המהומות שמתרחשות שם בימים האחרונים. בליל אמש נשמעו ברחבי האזור קולות זיקוקים רמים, שנשמעו היטב עד לביתנו שבישוב רקפת. בתמימותי חשבתי שמתקיימת באזור חתונה גדולה אבל מסתבר שאלה קולות מלחמות כנופיות הפשע בכפר מנדא. בחדשות דיווחו שמשמר הגבול נכנס לכפר. התושבים האומללים ישנו במקלטים מפחד המהומות.
אבל עכשיו הכל שקט, מסביב רק ציוצי ציפורים. אה, והצרחות של מיקה שגילתה זחל אדום על האבן שישבה עליה.
את הירידה מההר אנחנו עושים בשביל יפיפה ומתון יחסית. מהפסגה יורדים לכיוון כפר מנדה. את תחילת הדרך מסמן משמאל מיכל מים ענקי מבטון. מעבר למיכל השביל ממשיך לכיוון מזרח (כבר לא לכיוון מנדה) והסימון כחול.
מילקה הכלבה הלבנה של גדי מקפצת בשמחה בתוך שלוליות ענק, יחד עם כלב חמוד שהצטרף אלינו בעליה. היא כבר לא כל כך לבנה. אני מתפוצצת מצחוק בזמן שגדי גוער בה. איך יכניס אותה לאוטו הנקי בדרך הביתה?
אנחנו ממשיכים עם שביל הסימון הכחול עד הפגישה עם שביל הסימון השחור איתו הגענו אל ההר ובאותה דרך שהגענו אנחנו חוזרים אל החניה שלמרגלות התל.
בדרך הכלבה השובבה מילקה מדלגת אל תוך הרפת הריקה שבכניסה לבית האבן והופכת את בעיית הבוץ החום שהיה על רגליה לחלום רחוק וורוד. כעת רגליה שחורות מקקי של פרות. גדי כמעט מתעלף מעצבים ואני מצחוק.
כשאנחנו מגיעים למכוניות הוא שוטף את רגליה של מילקה, במי השתייה שנשארו. בהצלחה עם לנקות את האוטו!
אין שום בעיה להגיע למרגלות ההר עם שביל הסימון הכחול ברכב, אפילו בפרייבט.
זה היה טיול משגע ומומלץ מאוד.
רוצים המלצות למסלולי טיול נוספים באזור משגב? – כניסה לפוסט על אזור הררית – תמצאו כאן ביקור בכנסיה חבויה ביער, נסיעה על כביש יפיפה, ביקור בבית הבד באבטליון, חציית התעלה הפתוחה של המוביל הארצי בבקעת בית נטופה וצפייה בשקיעה מטיילת הר שכניה.
טיול נפלא נוסף בצפון, מתאים למשפחות – נחל גוש חלב
4 מחשבות על “חוויה גלילית – פוסט מקיף על יודפת”
כנרת יקרה,
אני עוקבת נלהבת אחר סיפורייך ומסעות המשפחה ואני מכל הלב והפשטות רוצה לומר תודה.
תודה שאת חושפת לנו ניחוחות של שפע וחוויות משכרות
האושר המלבלב בתוכי כשאני קוראת את הבלוג פשוט מעשיר לי את כל החדרים בלב.
תמשיכי ותמשיכי לצעוד
תודה תמר יקרה, התרגשתי מאוד מהמילים היפות שלך.
תודה מסלול טיול משגע מוסבר מובן ומרשים.
תודה תמשיכי להמליץ
הי יונה, תודה על המילים היפות. מאוד משמח.