הבית הנטוש ברחוב חיסין

תמצאי נקודת אור בתוך הסגר, ביקשתם.
מה? לא ביקשתם?
אז בכל זאת: זמן פנוי לשוטט בסביבה הקרובה. לטייל מתחת לאף.
הרי תמיד רצינו רחוק.
יש לנו חברים שמכירים את איטליה כמו את כף ידם, אבל אין להם מושג איפה נמצא היישוב כליל.
בתקופה הזאת הם מגלים את הארץ.
דווקא יפה כאן, הם אומרים.

עד הסגר הראשון, לא עצרתי להתעמק בסביבה הקרובה לביתי. במאה המטר שלי.
עם השנים הם הפכו לרקע של חיי, כזה שלא באמת מתעכבים עליו.
בתקופה הזאת התאהבתי מחדש בתל אביב.

היום אקח אתכם לסיור בלב תל אביב, לבית הנטוש ברחוב חיסין. מקום שרק מקומיים מכירים.
בסוף הפוסט תמצאו המלצות למקומות נפלאים סמוכים.

אהבה למבנים נטושים:

אני אוהבת מבנים נטושים.
אוהבת לדמיין את החיים שהיו פה ונפסקו. מחפשת במבנה רמזים לפתרון התעלומה, לאן נעלמו האנשים ולמה?
כמו שרלוק הולמס אני בוחנת את הסביבה, מחפשת רמזים. זאת הרפתקה בלשית.
בנוסף אני אוהבת את הדריכות בכניסה אל מבנה כזה.
הרי השטח בבעלותו של מישהו.
מותר להיכנס לכאן? לא.
אפגוש כאן מישהו? אולי.
המבנה מסוכן והוא יתמוטט עלי?
הכי אני נרגשת לראות איך הטבע משתלט כשלא עוצרים אותו, איך הצמחים מפלסים להם דרך בתוך הגגות, הרצפות והקירות.

הבית ברחוב חיסין:

זכיתי שאחד מהמבנים הנטושים השווים יהיו בתוך ה- 100 מטר שלי.
הבית ברחוב חיסין. סגר הקורונה אפשר לי את הזמן לחקור אותו.

בסופו של רחוב חיסין, קרוב להבימה, עומד בית גדול, וילה שהמבנה שלה לא שייך לאזור.
היא ענקית ויש לה שתי קומות וחצר קדמית קטנה.
על החצר מצל עץ פיקוס ושיח בוגנביליה עצום מגיע עד למרפסת הקומה השנייה. הפריחה הורודה של הבוגנביליה בולטת מאוד על רקע הקירות הבהירים המצופים אבן.
מה עושה במרכז תל אביב וילה ענקית מצופה באבן ירושלמית?
התריסים מוגפים מלבד אחד בקומה העליונה. סביב הוילה גדר.
לאחר כמה ימים שאני מסתובבת סביבה, כבר בטוחה שאף אחד לא גר כאן.
רונן שמבין שאני עומדת להיכנס למבנה הנטוש ושאין סיכוי לשכנע אותי אחרת, מסכים ללוות אותי, ליתר ביטחון.

אני מזיזה בזהירות את שער הברזל ועולה במדרגות הכניסה לחצר.
שני חתולים מבוהלים מבהילים אותי, מתרחקים בריצה ונעלמים אל תוך הצמחייה.
הגינה הצרה מלאה בחובזות. אני קוטפת לי כמה ואוכלת אותן בדרכי אל החצר האחורית, מחפשת לי פתח לתוך המבנה.
החצר האחורית והמרפסת שמעליה משקיפות על גינת חיסין היפה.

גינת חיסין אהובה עלי בשל עצי הזית הרבים הנטועים בה וערוגות הגינה הקהילתית שיצרו כאן השכנים.
אפשר לקטוף כאן נענע, מרווה, תימין ורוזמרין. כמובן ברגישות כדי להשאיר לאחרים.
אפשר למצוא כאן גם גינת כלבים מאולתרת, גן משחקים קטנטן וספסלים.
אני אוהבת במיוחד לשבת על הספסל שבקצה הגינה, מתחת לעץ הזית האחרון.

אני מסתובבת בגינת הוילה, מדמיינת את בעלי הבית שחיו כאן, נחים בצל עץ הפיקוס ומשקיפים מלמעלה על גינת חיסין היפה.
את קולות הילדים המאושרים שבטח שיחקו כאן, רצים להם בין החדרים הרבים, לבושים כמו נסיכים.
לאן נעלמו כולם?

אני מסתובבת בחלק האחורי של החצר, מחפשת פתח פנימה. החלונות הרבים מוגפים, הדלתות נעולות.

בדרכנו חזרה אל מדרגות הכניסה, אנחנו פוגשים אישה מבוגרת קוטפת חובזות לתוך שקית.
כולנו נבהלים לרגע.
אתם גרים כאן? היא שואלת.
לא, רק מסתכלים אנחנו עונים.
אני מאוד אוהבת חובזות היא מתנצלת, קשה למצוא חובזות כל כך טעימות בתל אביב.
ובסגר הזה זו ממש מתנה, אני אומרת, כי אין לי משהו אחר להגיד.
שתיקה.
האישה עם שקית החובזות עומדת על השביל הצר וחוסמת את המעבר. אני מבינה שהאירוע יימשך עוד זמן ולכן שואלת:
את גרה כאן קרוב?
ממש ממול היא עונה. התפלאתי שהשער פתוח אז נכנסתי ופתאום ראיתי אתכם בחצר, חשבתי לרגע שאתם גרים כאן וזה היה לי מוזר. כבר שנתיים שלא גרים כאן.
האישה ממשיכה ומספרת לנו שאת הבית קנה לפני שנים רבות איש מסתורי ועשיר. הוא שיכן בוילה את סוכנת הבית שלו (מקצוע שאפשר כיום למצוא רק במחזות של איבסן, אני חושבת לעצמי).
הסוכנת ומשפחתה גרו כאן לזמן קצר ועזבו. מאז הבית נטוש שוב.
האישה לא יודעת לספר יותר מזה ומצד שני לא מתכוונת לסיים את השיחה.
כבר אין לי סבלנות. אני רוצה לבדוק אצל החבר גוגל פרטים על רחל פינקלשטיין ששמה מתנוסס על שלט יפיפה המוצמד לדלת העץ הכבדה.
אני מבקשת מהאישה בנימוס ללכת קצת אחורה ולפנות לנו את הדרך. בכל זאת צריך מעט מרחק. קורונה וזה.
את הדרך משם אני עושה בשתי שניות ועטה על המחשב.

ומה מצאתי?
הוילה נבנתה בשנת 1945 בהזמנה מיוחדת עבור ליאון פינקלשטיין, אישתו לאה ושתי בנותיו.
היא ממוקמת בשכונה שהוקמה בשנות ה- 30 עבור בוגרי גימנסיית הרצליה, ביוזמתו של פנחס ריקליס, אביו של משולם.
בשכונה נבנו בתים בני שלוש קומות ווילות עירוניות.
וילה עירונית יפיפייה נוספת מהתקופה הזו אפשר למצוא בשדרות בן ציון 25. הוילה שנבנתה על ידי האדריכל שמואל (סם) ברקאי, עבור ישראל זילברשטיין – הפכה למלון בוטיק מדהים בשם White Villa.
מומלץ ביותר להתארח שם ואם אין באפשרותכם, תבקשו יפה מפקידת הקבלה ואולי יאפשרו לכם סיבוב קצר. אין ספק שתחושו היטב את אוירת תל אביב של שנות ה- 40.
הוילה ברחוב חיסין תוכננה על ידי האדריכל ראובן מיטלמן ונבנתה באיכות חריגה לתקופה. בתחילת שנות ה- 40 נחשבה לבית המפואר ביותר בתל אביב.
על עיצוב הפנים הופקד האדריכל היינץ (חיים) פנחל. אדם מרתק שארחיב עליו למתעניינים בסיום הפוסט.

ליאון פינקלשטיין נפטר מהתקף לב בעיצומה של הבניה ולא זכה לגור בוילה אפילו רגע. משה רבנו של מרכז תל אביב.
רחל והילדות אירנה ורות התגוררו בבית הגדול.
היחסים בין הילדות לא היו טובים מעולם. רות מיהרה לעזוב את הבית ברגע שגדלה, ואירנה נשארה לגור בו גם לאחר שהתחתנה ונולדו לה ילדים.
אירנה ומשפחתה המשיכו להתגורר בבית יחד עם האמא רחל, עד שזו קנתה להם דירה אחרת. אולי נמאס לה מהם.
בכל אופן רחל פינקלשטיין התגוררה בוילה עד מותה בשנת 1995.
מספרים שהייתה אישה עדינה ויפה מאוד שנראתה קצת אבודה. היא הורישה את הוילה לשתי הבנות המסוכסכות ובתוכה כלי כסף ובדולח, נברשות, רהיטים מגולפים וסרוויסים אינספור.

הוילה עמדה נטושה ובמשך השנים פרצו אליה שוב ושוב והכל נגנב.
ילדי השכונה אהבו להיכנס לכאן בלילות, לבושים כרוחות רפאים. תקופות ממושכות גרו בה הומלסים.
מספרים שאחד מהם נראה נח לו במרפסת, על ספת קטיפה אדומה, אותה גרר מתוך הבית.

הוילה נשארה נטושה במשך 20 שנה עד שבשנת 2005 נמכרה לאיש עסקים מיליונר שזהותו אינה ידועה.
בשכונה מסתובבת שמועה שהרוכש הוא יגאל אהובי, אך השמועה אינה מבוססת.
בעיתונות פורסם שהבית נמכר ב- 2 מיליון דולר בלבד, סכום נמוך בהתייחס לנכס ולמיקום. המחיר הושפע ממצבו הגרוע של המבנה ומהיותו נכס לשימור.
בכל אופן, זה האיש שקוטפת החובזות מספרת ששיכן לזמן קצר בוילה את סוכנת הבית שלו.

אני חוזרת ומבקרת כאן גם לאחר סיום הסגר. מחפשת שינויים.
לאחרונה נפרצה הגדר שליד השער האחורי, פרחי הבוגנביליה נבלו ונדמה לי שתריס אחד נפתח קצת.

אני מסתכלת על הוילה ברחוב חיסין ולא בטוחה שאשמח כשיכנסו לגור כאן אנשים זרים.
בינתיים היא קצת שלי.

מקומות מומלצים לסיור בתל אביב, בקרבת מקום:

1. גן יעקב – במרחק שתי דקות הליכה מחיסין, סמוך לתיאטרון הבימה, נמצא גן יעקב. ללא ספק, אחד מהגנים היפים בתל אביב. כאן תוכלו לפגוש את עצי השקמה המפורסמים של העיר. את הגן תכנן האדריכל יעקב רכטר בשיתוף עם אברהם קרוון. מומלץ לשבת על אחד מהספסלים או לעלות למפלס העליון ולהשקיף ממנה על כיכר התרבות.
2. כיכר התרבות
3. בר קפה הבימה (בית הקפה בשדרות בן ציון) – חובה לקחת קפה הפוך סנדוויץ' אלוהי ולשבת על מחצלת בשדרה. את המחצלת מספק בית הקפה. אתם תודו לי.

האדריכל היינץ (חיים) פנחל (1906-1988) – מעצב הפנים של הבית ברחוב חיסין:

את הקריירה שלו החל כמעצב תפאורות וסטים באולפני הטלוויזיה, בעיר הולדתו ברלין.
לאחר עליית הנאצים, הופסקה עבודתו בצו השלטון.
בעוד שאר חבריו היהודים לתעשיית הסרטים בברלין, בחרו לעבור להוליווד והזניקו אותה קדימה,
היינץ פנחל בחר לעלות לישראל.
בשנת 1937 הגיע לתל אביב. עיר הגנים שהיתה יותר חולות מגן.

למרות שהחליף את שמו לחיים, לא הצליח ואולי גם לא רצה, להתאים את עצמו לתרבות המקומית.

הוא המשיך לדבר גרמנית, לא התחבר עם הארכיטקטים המקומיים ועיצב בתים ובתי קפה בסגנון שתאם את אוכלוסיית המהגרים האמידים מאירופה.
פנחל ניסה לשחזר עבורם את סביבת העיצוב האירופאית אותה עזבו. עיצוב שכמובן לא תאם את רוח תקופת הצנע והפשטות הסוציאליסטית.
עברו כמעצב תפאורות וסטים ניכר בעיצוב הארכיטקטוני שלו. הוא שאף לשלמות והיה מעורב בעיצוב כל הפרטים מגדול ועד קטן.

יש האומרים שעיצוביו הזכירו סרטי מתח אפלוליים, דוגמת סרטיו של היצ'קוק.

הוא עיצב את בית הקפה האייקוני פילץ ואת הרחבת מלון קינג דיוויד, והיה למעצב הפנים הקבוע של רשת מלונות דן. הוא עיצב וילות ובתים ונהג לשלב יצירות של אומנים.
בשנת 1961 זכה בפרס רוקח לאדריכלות על עיצוב הספרייה הצרפתית אלשיך, שברחוב דיזינגוף.

שמו של חיים פנחל יצא לפניו והוא הוזמן על ידי מלך ירדן עבדאללה הראשון לתכנן את ארמון החורף שעל שפת ים המלח.
בסופו של דבר הארמון לא נבנה וחיים פנחל עיצב אגף חדש לבית המלך בעמאן ובתים נוספים לעשירי הממלכה. פנחל עיצב גם מבנים במערב אפריקה, בעיקר בחוף השנהב.
עבודתו הידועה ביותר הינה עיצוב מלון דן בתל אביב.

נותר רק דמיין כיצד עיצב חיים פנחל את הוילה שברחוב חיסין. אני בטוחה שהעיצוב היה עוצר נשימה.

לכתבה אודות היינץ (חיים) פנחל ב-Xnet