הררית – הגליל התחתון במלוא הדרו

באזור הישוב הררית שעל פסגת הר נטופה, נמצאים מסלולי טיול קסומים ונקודות נוף עוצרות נשימה.

אחרי שחרשנו את אזור יודפת, משגב שבגליל התחתון ממשיכה להפתיע ומפגישה אותנו עם ישובים קטנים ומיוחדים הנמצאים בתוך גלויה.

בפוסט נתמקד באזור הררית.
ניסע על אחד מהכבישים היפים בארץ, נבקר בכנסיה חבויה ביער ובבית בד באבטליון.
נרד אל בקעת בית נטופה המרהיבה ונחצה את התעלה הפתוחה של המוביל הארצי.
נסיים בשקיעה בטיילת הר שכניה, מול נוף מטורף.

כביש 7955 – מיודפת להררית:

ללא ספק, מדובר באחד הכבישים היפים בארץ.

במשך שבוע נסענו עליו כמה פעמים ביום, נפעמים מהנופים הנשקפים ממנו הנראים בכל פעם קצת אחרת, בזכות האור המשתנה ומזג האויר הדרמטי.

כשפננו להררית וגבנו ליודפת, משמאל לכביש נפרשת במלוא הדרה בקעת סכנין ומעבר לה הרי הגליל.
מימין לכביש בקעת בית נטופה הפורייה, מלאה בשדות ירוקים ותעלת המוביל הארצי הפתוחה חוצה אותה, נוצצת בצבע טורקיז יפיפה.
משני צידי הכביש כרמי זיתים רבים ובין העצים רועות להן פרות חביבות.

את הנסיעה כאן מומלץ לעשות בזהירות. הכביש צר ואין שוליים. יצא לנו לנסוע כאן בערפל כבד מאוד וגם בתוך שבר ענן מטורף. תמיד יפה כאן כל כך.

הכביש הזה הוא אחד מגולות הכותרת של הטיול במשגב.

אבטליון:

שמן הזית שהבאנו איתנו מתל אביב נגמר. ברור שבאזור שמלא בכרמי זיתים מכל עבר, חייב להיות בית בד איכותי.
אני נזכרת שבכניסה לישוב אבטליון, ראיתי שלט עליו כתוב בית בד.

אבטליון, ישוב קהילתי קטן ליד הררית הוקם במסגרת תוכנית המצפים, במטרה לייהד את הגליל.
יש מכאן נוף משגע אל בקעת בית נטופה מצד אחד ואל כרמי זיתים והכפר עראבה מהצד השני.

השער ליישוב סגור.
אני מתקשרת למספר שמופיע על השלט. איש העונה לשם פרץ פותח לנו את השער ואנחנו נוסעים אל בית הבד כשסביבנו אינספור עצי זיתים.
בית הבד היפה שנמצא בשולי הישוב, הוא למעשה התיישבות בודדים נפרדת.
מוסקים כאן זן אחד בלבד – הזן הסורי.
אפשר למצוא כאן גם מוצרים אחרים על טהרת שמן הזית: סבונים, קרמים וכמובן זיתים כבושים.

מבנה האבן הגדול מכיל חנות, מסעדה ואת בית הבד בו מיוצר שמן הזית.
בחצר היפה שולחנות עץ תחת סוכת גפנים ובמה קטנה.
פרץ מספר שבימים כתיקונם המקום שוקק חיים ועל הבמה מתארחים מופעים מוסיקליים.

אבל עכשיו בגלל הסגר אנחנו כאן לבדנו.
אנחנו קונים פח שמן זית סורי משובח של 5 ל' ופרץ מצייד אותנו בבקבוק זכוכית ריק כדי להקל על השימוש בימים שאנחנו כאן במשגב.

הררית:

אנחנו מגיעים להררית.
תוך כמה דקות אני מתאהבת במקום ומכריזה: אני נשארת כאן לתמיד.

בני משפחתי כבר מכירים את האמירה הזאת והפסיקו מזמן להתרגש.
ככה אמרתי כשהגענו לכפר יווני קטן בחבל מאני שבפלופונס ביוון,
ככה גם בכפר קטן באיים האזוריים, עמוק בתוך האוקיינוס האטלנטי.
תכלס, זה קרה לי גם במצפה רמון.
בינתיים אנחנו גרים בתל אביב.

אנחנו מטיילים לנו בין הרחובות השקטים. רחובות? בואו, יש כאן ארבעה כאלה.

משני עברי הכביש בתים פרטיים בנויים בפשטות ובאסתטיקה מרגיעה.
הצמחייה טבעית, עשירה וצפופה וחלק מהבתים ממש מסתתרים בתוכה.

אנחנו פוגשים אנשים, כל מפגש מתחיל בחיוך גדול ובברכת שלום.
בחיי, רק בשביל השלום המתוק הזה אני מוכנה לחזור לשם ברגע זה ולנסוע שעתיים בגשם.
ואם מישהו שם מוכן לתת לי חיבוק, אז בכלל.

ארבע פעמים ביקרנו כאן במהלך השבוע ובכל פעם גילינו משהו אחר:
נקודת תצפית נוספת, שביל מקסים, בית עץ פיני, כלבים חמודים ואנשים חייכניים בכובעי צמר. ושמאיה עברה לגור כאן.

חברתי המוכשרת מאיה, מגלה דרך הפייסבוק שאנחנו מסתובבים במשגב ומזמינה אותנו לקפה בביתה שבהררית.

הבית של מאיה משקיף על הכפר דיר חנה ועל הרי הגליל ובחיי, הוא אחד הבתים הנעימים ביותר שיצא לי להיות בהם.

בקצה המדרגות המובילות לבית יש פטיו ובו ברכת דגים אקולוגית. מזג האויר סוער מאוד אבל הבית חמים כל כך.
אנחנו מוסיפים את נעלינו לערמת הנעליים שבכניסה ודורכים על הרצפה החמה והנעימה.

אין כמו חימום רצפתי.
בזמן שאנחנו מסיירים בבית ומפיקים קריאות התפעלות,
מאיה מוציאה מהתנור עוגת גזר נהדרת וריחנית.

אנחנו יושבים מסביב לשולחן האוכל ומאיה מספרת לנו שבמהלך הסגר הראשון הם עשו סאבלט בהררית והאריכו והאריכו.
בסיום הסגר החליטו להישאר כאן, בינתיים לתמיד.
בזמן שאנחנו מקשיבים לה, אנחנו רואים דרך החלונות הגדולים את ילדי השכנים מוציאים ארנבות לטיול בסלסלת קש.

אתם מבינים למה גם אני מוכנה לעבור לגור כאן ומיד?

אנחנו נפרדים ממאיה ומהילדים המקסימים שלה, לא לפני שהיא אורזת לנו רוקט ריחני, סלרי ושומר שקטפה מגינת הירק שבחצר האחורית.

מבדד (לאורת) נטופה:

ביער הצמוד להררית נמצאת כנסייה קטנטנה שאסור בשום פנים ואופן לפספס.

בקצה הרחוב הראשי של הררית, ממש בקצה הצפון מזרחי של הישוב ישנו שער ברזל ומאחוריו – גן עדן.
כדי להקל עליכם למצוא אותו, שימו בוויז: לאקשמי (סוויטות נופש). זה המקום להשאיר את הרכב.
בהמשך הכביש ממש מולכם נמצא שער יציאה מהישוב.
לפני השער שלט עם מפה המתאר את שביל סובב הררית ואת הדרך למבדד.

כדי להגיע אל המבדד שעל פסגת הר נטופה, אנחנו יוצאים  מהשער ופונים שמאלה, אבל לפני כן, חובה להגיע אל פינת תצפית עוצרת נשימה הנמצאת בסופו של השדה, ממש ממול.

אנחנו עומדים משתאים מול הנוף.

מימיננו פרושה בקעת בית נטופה ותעלת המוביל הארצי הפתוחה החוצה אותה, כמו נהר בארץ רחוקה.
מולנו הכפר עילבון והישובים הקטנים מסד וכפר זיתים, ואחריהם מתנשא מצוק הארבל המרשים וקצת לפני קו האופק – הכנרת.

קולו של המואזין יוצא מהכפר עילבון, חוצה את העמק והשדות ועוטף אותנו.
היש יותר נעים מזה?
אנחנו ממתינים עד שקולו נעלם ואז אוכלים תפוז מתוק במיוחד שקנינו אצל הירקן בכפר כאוכב אבו אל – היג'א, וממשיכים בדרכנו אל המבדד.

כדי להגיע למבדד צריך לחלוף על פני כרם הזיתים היפיפה ולהמשיך בשביל אל תוך היער. אל דאגה, השביל מסומן בשלטי עץ קטנטנים שנראים כאילו פיות השאירו אותם עבורנו.

מה זה מבדד?
תרגום לעברית מיוונית עתיקה למלה לאורה.

הכוונה לצורת חיים נזירית הכוללת התבודדות והתכנסות בימי שבת וראשון בלבד, לצורך תפילה משותפת, ארוחה ושיחות.
צורת הנזירות הזאת מתקיימת כיום בלאורת נטופה, השייכת לזרם היווני-קתולי.

את הלאורה הקימו בשנת 1967 שלושה נזירים שהתגוררו באוהלים ועם הזמן בנו במקומם בקתות עץ.
כיום גרות בבקתות נזירות ממסדר אחיות בית לחם, שהן חלק ממסדר האחיות ממנזר בית ג'מאל שבעמק האלה. מנזר בית ג'מאל הוא אחר מהמנזרים האהובים עלי. ממליצה מאוד לבקר שם, בעיקר בחורף הזמן פריחת השקדיות, אבל זה לפוסט אחר.

נחזור למבדד נטופה. הנזירות מתכנסות בכנסיה החצובה בסלע וגם בחצר החנות, שם ראינו מעגל כסאות תחת העצים ביער.

החנות נמצאת במבנה הראשון מצד ימין. כאן מוכרות הנזירות כלי קרמיקה וריבות מעשה ידיהן.
החנות סגורה בגלל הקורונה ולכן לא נכנסנו, אבל אם הכלים כאן זהים לאלה שנמכרים במנזר בית ג'אמל, מדובר בכלים מדהימים.

נזירה יוצאת משער העץ הקטן שליד החנות. היא צועדת במהירות על השביל המוליך ליער.

הלו, אני מברכת אותה באנגלית.

שלום, היא עונה לי בעברית ומחייכת חיוך רחב, אבל לא עוצרת. היא ממשיכה בהליכה מהירה ונעלמת מעבר לגדר שבהמשך הדרך.

איך פספסתי הזדמנות לדבר איתה?

אני הולכת בעקבותיה. אולי תהיה לי הזדמנות נוספת לפגוש בה, יש לי כל כך הרבה שאלות.

השער הקטן שבגדר פתוח ואני נכנסת ומתקדמת לאורך השביל הצר. עכשיו אני ממש בשטח המגורים של המנזר.
בתוך היער אני רואה כמה בקתות, שביל מסומן באבנים וצלבים מעץ. מאוד יפה כאן.

מהמקום בו אני עומדת אפשר לראות את הרי הגליל העליון ואת בתי הכפר דיר חנא שבמורד ההר. יש מכאן שביל הליכה מסומן עד לכפר, אבל צריך רכב נוסף שיחכה למטה. למי שמעוניין ממליצה לקרוא על המסלול הזה, בטוח נחזור לעשות אותו בעתיד.

קולות ניסור ודפיקות פטיש מעירות אותי ממחשבותיי. הקולות מגיעים מאחת הבקתות. אולי הנזירה עוסקת בעבודת נגרות? אני מחליטה לוותר ולא לפגוע בפרטיות של הנזירות וממשיכה הלאה.

אנחנו חוזרים מעט אחורה בשביל, שם ראינו שלט עץ קטן המראה את הדרך לכנסיה.

בהמשך השביל מתגלה כנסיה קטנטנה, ומעליה מגדל פעמון פצפון. הכל כאן מיניאטורי במונחים של כנסיות.

לשמחתנו הכנסייה פתוחה ואנחנו יורדים במדרגות אל עומק המערה/כנסייה. מעלינו חלון ויטראז' יפיפה בצורת מגן דוד. למטה חלל קטן, בימת מזבח מוגבהת, עליה מזבח עשוי מאבן ומעליו מרחפת ציפור מגולפת בעץ. מול הבמה כמה כסאות עץ. פסלים בודדים. שיא הפשטות.

אנחנו בבטן האדמה הקרירה. כל כך נעים כאן, שאנחנו מאריכים את משך הביקור. מתקשים לצאת חזרה אל המציאות. עכשיו אנחנו בהפסקה, בעולם מקביל.

בסופו של דבר אנחנו נאלצים לצאת חזרה אל היער.
בזמן שהיינו למטה, התכסו השמים בעננים ונראה שהגשם תכף יתחיל לרדת.

אנחנו מוותרים על המשך הטיול ביער היפיפה. מקווים לחזור לכאן בימים הקרובים.

הטיול כאן הוא חובה. מדובר במקום מלא בשאר רוח. גם מי שלא חובב כנסיות ימצא כאן מסלול הליכה משגע, צמחיה עשירה, עדר פרות רועות בטבע ונוף מטריף.

בקעת בית נטופה:

כדי להגיע אל בקעת בית נטופה, נסענו על כביש 7955 מיודפת לכיוון אבטליון ופנינו ימינה בצומת עראבה.

הכביש המפותל יורד מרכס הרי יודפת עד לבקעת בית נטופה.

כדאי לנסוע כאן בזהירות. הכביש צר וחלק מהמשתמשים בו לא מאוד זהירים.
הנוף מכאן משגע, אבל אין נקודות תצפית מסודרות לעצירה.

הכביש ממשיך אל תוך הבקעה ואנחנו עולים על גשר משובש כדי לחצות את תעלת המוביל הארצי הפתוחה, לצידה השני.
התעלה מובילה את המים אל מאגרי אשכול בדרומה של הבקעה ומשם בצינור סגור אל מרכז הארץ.

אנחנו עוברים את הגשר ומוצאים את עצנו ממש בלב הבקעה.
משני צידי דרך העפר שדות מעובדים של חיטה וחימצה (חומוס), כרמי זיתים ושלווה אין סופית.

אפשר לחצות בדרך הזאת את כל הבקעה, דרך הכפרים הבדואים רומאנה ורומת היב, עד לחיבור לכביש 77.

בקעת בית נטופה סובלת בצידה המזרחי מבעיית ניקוז מים, כיוון שהקרקע שלה אינה מחלחלת. למעשה, הבקעה היא הביצה האחרונה שטרם יובשה בארץ ומהווה בית גידול ייחודי לבעלי חיים וצמחים.

כמעט בכל חורף הופכים שטחים נרחבים בבקעה הסגורה בין רכסי ההרים לאגם מרשים. מסיבה זאת מרכז הבקעה בחלקה המזרחי, אינו מיושב.

מספרים שבחורפים גשומים במיוחד אפשר לשוט כאן בקיאק.

שטחי הבקעה מנוצלים לגידולים חקלאיים בשיטה מסורתית, ללא מגע של כלים מכאניים כבדים, על ידי תושבי הכפרים הבדואים שבאזור. אדמות הבקעה הן בבעלות פרטית ועוברות בירושה. עם השנים חולקו השטחים הגדולים לשטחים חקלאיים ארוכים וצרים, כדי שיספיקו לכל היורשים. המראה המתקבל מיוחד וצבעוני מאוד.

משני צידי הכביש אנחנו רואים מבנים ארעיים של בסטות.
בקיץ מתקיים כאן שוק חקלאי פתוח ואפשר לקנות אבטיחים מתוקים מלאים בגרעינים שחורים כמו פעם, מלונים טעימים במיוחד וירקות טריים בלאדי.

אנחנו עוצרים מידי פעם על כביש העפר, מביטים בשלוליות, בשדות ובציפורים הרבות שעפות מעל הבקעה. התחושה של מקום מפעם, בו עצר הזמן. כמה יפה כאן.

טיילת הר שכניה:

על פסגת רכס הר שכניה, בחלקו המערבי של רכס הרי יודפת, הקימו שביל טיילת סלול ומונגש.

השביל מלווה את כביש 7933 המקשר בין שלושת הישובים קורנית, שכניה ומנוף, הקרובים זה לזה.

לאורך השביל צמחיה טבעית וריח צמחי הרוזמרין עוטף את הכל. אבל גולת הכותרת של המקום היא הנוף המרהיב הנשקף מכל עבר. אפשר לראות מכאן את הרי הגליל המערבי, את הר עצמון, את הרי נצרת, את ראש הנקרה ואת מפרץ חיפה.

סמוך לשעת השקיעה אפשר לפגוש על השביל תושבים משלושת הישובים הסמוכים במהלך טיול בין ערביים עם הכלב, בזוג או עם חברים.

את הטיול על השביל אפשר להתחיל ליד הישוב שכניה או ליד הישוב מנוף או בכל מקום שתבחרו להחנות את רכבכם.
אנחנו אהבנו את התצפית הנהדרת על מפרץ חיפה בשעת השקיעה, מול הישוב שכניה.

מחפשים טיולי מים נהדרים באזור הררית? תוכלו למצוא המלצות בפוסט טיולי מים בצפון
רוצים לדעת עוד על אזור משגב? רעבים? מידע מקיף והמלצות על מסלולי טיול וקולינריה משובחת תוכלו למצוא בפוסט על יודפת