מצפה רמון – ביקור בעיירה המיוחדת שעל שפת המכתש

סיור במצפה רמון:

זאת הפעם השלישית שלנו במצפה רמון ובעצם אף פעם לא היינו בה.
היא היתה הבסיס לטיולים במכתש רמון או שדה בוקר.
בהזדמנויות נוספות עצרנו כאן, כדי להתרענן בדרך לאילת או לסיני,
תמיד מתעלמים מהעיירה שעל שפת המצוק.

הפעם נבקר בעיירה מצפה רמון, אני מחליטה. אבל מאיפה מתחילים?
אני מוצאת פרסום על סיור עם המדריך המקומי איל אלכסנדר ומחליטה להצטרף.

הדרך מתארכת ואנחנו מגיעים באיחור. הקבוצה כבר עומדת בגינה קטנה בין בתי השכונה הראשונה של מצפה רמון.
חשבתי שהסיור קטן, אבל להפתעתי מדובר בקבוצה גדולה ממש, מעל 20 אנשים.

איל בדיוק מספר שמצפה רמון או מצפה כפי שקוראים לה המקומיים, הוקמה בתחילת שנות החמישים כמחנה עבודה לפועלים שסללו את הכביש לאילת.
עד היום מתפרנסים רבים מתושבי מצפה משירות הנוסעים שעוברים כאן בדרכם לאילת.
אפילו חזית החנויות במרכז המסחרי הישן פונות לכביש ולא לעיירה, הכל כדי שיעצרו כאן.
לאחרונה נפתח מרכז מסחרי חדש, שגם הוא פונה לכביש ובו חנות שפתוחה עד חצות בדומה לרשת am:pm, סניף רי בר (שייקים) ואפילו, תחזיקו חזק, גלידה גולדה.
ברור שכל מי שנוסע לאילת עוצר כאן.

לאחר שמבצע סלילת הכביש לאילת הסתיים, הקימו מפעל כריית חרסית וגבס במכתש רמון ותושבי המקום היו הכורים.

מי היה מאמין, אבל בתחילת הדרך מצפה רמון נחשבה לישוב אקסקלוסיבי ומבוקש, כך מספר לנו איל ומקריא קטע שנכתב בשנת 1959 על ידי העיתונאי יאיר קוטלר (מתוך ויקיפדיה):

"אין זה מן הדברים הקלים להתקבל למגורים במצפה רמון. זהו יישוב אקסקלוסיבי שכל תושב בו עובר סלקציה קפדנית לפני שמאשרים לו מגורי קבע בעיירה… להזרים למצפה רמון צעירים בריאים בעלי כושר עבודה וקצת חזון… מצפה רמון מיושבת בעיקר על ידי חברי מפא"י שגילם הממוצע בין 25 ל-35."

אבל ההיסטוריה של מצפה מלאה בשינויים.
במהלך שנות ה – 60 מגיעים לכאן עולים מרומניה ומצפון אפריקה. בשנות ה – 80 מצטרפים ליישוב אנשי צבא קבע ובשנות ה – 90 מצטרפים העולים מברית המועצות.
וזה לא הכל. האוכלוסייה במצפה קטנה, רק 5,500 תושבים, אבל מגוונת מאין כמוה.
בנוסף על הותיקים והעולים תוכלו לפגוש כאן גם קהילה של העבריים וקהילה דתית חזקה.
בשנים האחרונות מצטרפים אומנים צעירים ומקימים את להקת המחול אדמה, כשהיא נסגרת חלקם נשארים כאן.

כיום פועלים במצפה חמישה בתי ספר עצמאיים לאומנות: תיאטרון, קרקס, מוסיקה, מחול, לימודי רוח ואומנות.
נראה שמצפה בונה לעצמה מיתוג כמרכז אומנותי לצעירים.

השכונה הותיקה בה אנחנו מסתובבים עם איל, בנויה מבתים דו משפחתיים קטנים חד קומתיים.
חלק מהתושבים הרחיבו את הבית הקטן, אבל אצל רובם השתמרו הבתים בדיוק כפי שנבנו בעיירה הותיקה. הזמן כאן נעצר.

למרות שחלק מהמקומות מוזנחים, המקום לא יוצר אווירת דיכאון אלא שלווה השמורה למקומות נידחים. פשטות שכזאת.
זמן מדבר.
האוירה משפיעה מיד. ירדתי מהרכב עם אנרגיות של תל אביב והינה, כעבור עשר דקות, אני כבר איטית ונינוחה.

אבל לא להרבה זמן כי איל לוקח אותנו עכשיו למרכז מסחרי קטן ומספר לנו על חנות מכולת הקואופרטיב הראשונה "העגלה", שנמצאת ממש מולנו ולידה פאב "החבית".

קור ירד הבוקר על מצפה.
מול חנות המכולת החברתית אנחנו מוצאים ריבוע קטן של שמש ומצטופפים עליו.

חברי הקואופרטיב משלמים 250 ₪ באופן חד פעמי, מספר איל ולאחר מכן הם מקבלים בחנות מחירים מוזלים, כמו בקיבוץ.
בגלל עלויות שינוע המזון וחוסר התחרות, מחירי המזון במצפה היו עד פתיחת הקואופרטיב גבוהים וההיצע קטן.
פתיחת חנות הקואופרטיב יצרה תחרות והמחירים יורדים בהתאם.

יש הרבה חברים בקואופרטיב, מרחיב איל, למשל ירדנה שהרגע נכנסה לחנות.
ירדנה אישה מאוד מעניינת. היא גדלה במצפה רמון ופעם אחת כשיצאה לטייל עם הכלבים, נמר טרף את אחד מהם.

הוא ממשיך לספר על הקואופרטיב אבל אני כבר לא שומעת כלום.
אני מסתכלת בדריכות על פתח החנות.
כל מיני נשים יוצאות משם, מי מהן היא ירדנה?

לפני שנמשיך לתחנה הבאה, יש למישהו שאלה? מתעניין אייל.
כן, אני קופצת. מי זאת ירדנה? אתה יכול לספר את הסיפור על הנמר?

ירדנה, ירדנה צועק איל.

בדמיוני ירדנה אישה זקנה ושמנה, אבל ירדנה שיוצאת מהחנות היא בערך בגילי (כלומר צעירה ברשותכם) ורזה ממש.
יש לה שיער ארוך ויפה, נזם באף ומגפי גומי.
היא אוחזת בידה האחת חבילת נייר מגבת וביד השנייה מרכך כביסה. היא קפצה למכולת ולא תכננה לעמוד מול קבוצת תיירים סקרנים.

הם מבקשים שתספרי על הנמר, משתף אותה אייל.

ירדנה שמחה מאוד לספר, בכלל לא אכפת לה שהיא מחזיקה מרכך כביסה כבד.
אין ספק שהיא יודעת לספר סיפורים. דבר ראשון, היא מדברת בשקט ככה שכולנו מתקרבים כדי לא לפספס אף מילה.

אבא שלי, מספרת ירדנה, הקים את פינת החי במצפה כך שכל חיי סבבו סביב חיות.
פגשתי את כל חיות הבר של האזור: יעלים, שועלים, דורבנים, תנים ואפילו קרקל.

ראית קרקל? מתרשם אחד ממשתתפי הסיור וקוטע את הסיפור של ירדנה

בטח, עונה ירדנה, אפילו כמה.

אגב, היא אומרת, עד היום מגיעים לשכונה בכל יום שועלים ותנים. הם מסתובבים בגינה שממש עכשיו עברתם דרכה.

בכל אופן, ירדנה חוזרת לסיפור הנמר ואני מתפללת בליבי שאף אחד לא יפריע לה יותר.
במשך תקופה כשיצאתי לטייל עם שתי הכלבות שלי, הרגשתי שמישהו עוקב אחרי. זה היה באמצע שנות ה- 90.
לאחר זמן הבחנתי בעקבות מיוחדים סביבי. להפתעתי זיהיתי שאלה עקבות של נמר.
התקשרתי לפקח והודעתי לו שנמר מסתובב במצפה.

שטויות, הוא אמר, זה בטח כלב.

לא זה נמר, התעקשה ירדנה. שכזכור מבינה היטב בחיות, אבל זה לא עזר לה.

במשך שבועיים הרגישה ירדנה שהנמר מחכה, עוקב אחריה בשקט, אבל אף אחד לא האמין לה.

יום אחד חזרתי מהלימודים, ממשיכה ירדנה בסיפור המותח, והוצאתי כרגיל את הכלבות לטיול.
אחת מהן ברחה וחזרה בריצה הביתה. המשכתי לטייל עם הכלבה השנייה.
לא הספקתי להתקדם הרבה, לפתע הגיחה נמרה מהשיחים ותפסה בפיה את כלבת הפינצ'ר האהובה שלי.
לא חשבתי פעמיים והתחלתי להיאבק בה.

אבל הנמרה לא שחררה.

אף אחד לא בא לעזרתי, היא מספרת.
מזל שהשכנים התקשרו למשטרה ולפקחים וכשהנמרה הבחינה בהמולה ובצ'קלקות, שחררה את הכלבה הפצועה וברחה.

הכלבה מתה מפצעיה כעבור שבוע בבית החולים לחיות.

חודש אחריה נהרגה הנמרה שתקפה אותה. זו הייתה הנמרה ציה.
ציה אהבה לטרוף דורבנים. דורבן הוא המכרסם הגדול ביותר במדבר וכנראה גם הטעים ביותר, אבל הקוצים שלו מסוכנים.
פקח מצא את גופתה של ציה באזור המחצבה ובגופה יותר מעשרים דקירות של קוצי דורבן.
אחד מהקוצים פגע בליבה והרג אותה.
הדורבן נימצא מת לצידה.

מישהי אחרת יכלה לומר שאלה טחנות הצדק וכו, אבל לא ירדנה.
ירדנה אוהבת החיות הצטערה מאוד על מותה של הנמרה המלכותית.

גם היום, בנוסף על פינת החי של מצפה שתחת אחריותה, מטפלת ירדנה בכל החיות הפצועות שבאזור ומגדלת בביתה חיות רבות הזקוקות לטיפול.

אנחנו נפרדים מירדנה וממשיכים אחרי איל ברחובות הקטנים, עד שאנחנו מגיעים לבית של שלמה שטרית.
איל מספר ששלמה היה המפוצץ הראשי של מצפה רמון.
לא מפוצץ כמו שאתם חושבים, אלא מפוצץ סלעים עבור המכרות שבמכתש למטה.
שלמה ובני משפחתו עדיין חיים במצפה.
את שלמה בן ה 89 אפשר לפגוש מידי פעם מרים כוסית בפאב הברך, את זה איל יודע כי הם ישבו שם יחד על כוסית ממש לפני כמה ימים.

איל מראה לנו עוד מקומות מעניינים ומספר לנו סיפורים שלעולם לא הייתי שומעת בדרך אחרת.
לא אגלה את הכל, רק כמה דברים.

אנחנו הולכים דרך המרכז המסחרי הישן וחולפים על פני השוק שנמצא כאן רק בימי שישי.
מכאן אנחנו פונים שמאלה ומגיעים למנהרה קטנה שהפכה לכבוד חג הפסח בידי יוצרת מקומית, למיצג קריעת ים סוף.

כשאנחנו יוצאים בצידו השני של ים סוף אנחנו ברחבת דשא גדולה, מעליה בית הספר לג'אז.
למנהל בית הספר, הקונטרבסיסט אהוד אטון, חזון להפוך את מצפה רמון לבירת מוסיקה בינלאומית.
הלוואי.

בינתיים מועדון הג'אז שנמצא ברובע דרך הבשמים נסגר.
הקורונה העמידה אותו בקשיים. כדי לחזור ולפתוח אותו יתחיל בקרוב קמפיין גיוס המונים.

על הדשא יושבים במעגל כמה סטודנטים עם דפי לימוד ביד.
איל מספר שעל הדשא הזה מתרכזים בשעות אחה"צ הסטודנטים מחמשת בתי הספר לאומנות.
כלומר, הסצנה כאן בדשא, כמו שאומרים.

בהמשך הדשא ממתינות לנו ג'ני וענבר, תלמידות בית הספר לקרקס.
אנחנו מתיישבים מולן על הדשא.

ג'ני מספרת שהגיעה למצפה כעובדת במשרד הפרסום מקאן ואלי שהוקם כיוזמה עסקית-חברתית.
ממש על הדשא הזה נחשפה לתלמידים מבית הספר לקרקס והתאהבה.
ג'ני כאן רק לביקור. לפני חודש היא עזבה את מצפה לטובת לימודי הסביבה במכון הערבה שבקיבוץ קטורה.
כל צעיר איכותי שעוזב את מצפה הוא פספוס אדיר למקום.

לעומתה, ענבר הגיעה למצפה במיוחד כדי ללמוד קרקס, אחרי שכבר לקחה חלק בקרקסים בתל אביב.

האתגר הגדול של מצפה הוא להשאיר במקום בתום הלימודים, את הסטודנטים האיכותיים שמגיעים לכאן.
ג'ני וענבר משתפות שהקושי הגדול הוא למצוא מקום עבודה מתאים.
בזמן הלימודים עובדים הסטודנטים בעבודות מזדמנות בתחנת הדלק, כחדרניות במלונות, בתיירות וכו.
אלה לא הצעות מתאימות לחיים שלמים.

מצפה היא כר פורה למיזמים.
יש כאן מרכז צעירים שתומך ביוזמות הצעירים. דוגמא מצויינת ליוזמה כזאת הוא הסיור שאותו אנחנו עושים.
איל אלכסנדר הקים יחד עם שיר אמיר, שניהם תושבי מצפה, את מיזם הסיורים Inside Mitzpe, במטרה להכיר לאנשים את מצפה רמון, העיר לא המכתש. וגם איך לא, כפרנסה לימי קורונה.
הסיורים במתכונת Free tour כשהתמורה ניתנת בטיפ, כל אחד לפי ראות עניו.
הסיורים האלה מצליחים מאוד ונתמכים על ידי מרכז הצעירים. אני מקווה שאייל ושיר ימשיכו עם המיזם הנהדר הזה.

גילוי נאות. אני שונאת סיורים מאורגנים.
באופן חד פעמי החלטתי לנסות את הקונספט הזה במצפה. במקרה ראיתי פרסום על הסיור ואני כל כך שמחה שהצטרפתי.
ממליצה בחום גדול.

הסיורים מתקיימים בימי שישי ושבת בשעה 10:00, אבל איל כל כך מקסים שלבקשתנו הסכים להתחיל את הסיור ב 11:00.
בכל זאת הגענו באותו הבוקר מתל אביב.

הסיור מסתיים במרפסת התלויה שמעל המכתש, מול הנוף עוצר הנשימה.
למרות שהסיור הסתיים, איל ממשיך לענות על שאלות בוואצאפ בסבלנות רבה ונותן לי המלצות מגוונות.
ניכר שהוא אוהב את מצפה בכל ליבו.
איפה הכי שווה לראות שקיעה? אני מסמסת לו..
בהר גמל או שתטפסו על גבעה נחמדה באזור חוות האלפקות, הוא עונה.

אנחנו בוחרים בהר גמל, או כמו ששמעו בטעות הילדות – ארגמן.
נסו להגיד כמה פעמים בקול רם "הר גמל" ותבינו.

בזמן הקצר שנותר עד לשקיעה, אני גוררת את בני משפחתי העייפים, יש לומר, אל רובע דרכי הבשמים ואל הפארק החדש שנפתח בלב מכתש רמון.

רובע דרכי הבשמים במצפה רמון:

בפאב הברך, ששמו יצא למרחוק, אנחנו לא מספיקים לשבת.
אנחנו מציצים פנימה, המקום בפנים מהמם בעיני ומרגיש קצת כמו חממה של צמחים. מי שרוצה יכול לשבת בחוץ סביב שולחנות קטנים.

הברך נמצא ברובע דרכי הבשמים, רובע האנגרים תעשייתיים שהוסב בידי תושבי המקום לסדנאות אומנים, גלריות,מסעדות ובתי קפה.
על קירות המבנים ציורי גרפיטי צבעוניים.

את הקפה שלנו אנחנו שותים ב –  Backstage שברובע דרכי הבשמים.

זהו בית קפה גלריה מעוצב מקסים.
קיר אחד מוקדש לאומן אביטל איפרגן שמצייר על עץ במחרטה. אביטל מייצר גם רהיטים מטריפים מעץ והוא גם רקדן.

על הקיר השני של הגלריה מוצגות מנדלות של אטליה שמעבירה כאן גם סדנאות יצירת מנדלות.
בחלק הפנימי של המבנה, שם מכינים את הקפה, מוקרנות עבודות וידאו על הקירות.
באחת מהן משולבת מצלמה המקרינה את הנכנסים לתוך המבנה בלייב.
מידי פעם מתקיימות במקום הופעות מוסיקה.

גן לאומי צבעי מכתש רמון – ביקור חובה במכתש רמון:

המחצבה בה עבדו אחרוני הכורים ממצפה רמון, נסגרה סופית בשנת 2,000. לאחרונה שקמו את אזור המחצבה והפכו את מפגעי האדם בטבע, לאחד מהמקומות היפים שראיתי.

אפשר לטייל בפארק בכמה דרכים:

נסיעה ברכב על כביש סלול ועצירה במקומות אותם תרצו לראות.
הליכה ברגל על שביל סמוך לכביש
נסיעה בשביל אופניים.

הפארק מסודר להפליא ומסומנות בו נקודות תצפית לעצירה, מהם אפשר לראות את שכבות הסלע היפיפיות שנחשפו ע"י הכורים.
במרכז הפארק "תותח" ברזל עצום, חלק מתנור תעשייתי שפעל במפעל המחצבה.

אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הבריכה.
אני יורדת אליה עם הילדות. אנחנו מביטות בסופים שנעים מצד לצד עם הרוח המשתנה.
אני נזכרת בנמרה ציה מהסיפור של ירדנה, שנהגה להסתובב כאן.
לרגע נדמה לי שאני רואה אותה עוברת בין הסופים.

כשהייתי ילדה היו עדיין נמרים באזור עין גדי וקיוויתי לפגוש אחד מהם. ברור שהחיים לצידם מורכבים בעיקר בארץ כל כך קטנה.

הגענו לכאן ביום חורף קפוא, כשגשם נדיר ירד על מכתש רמון. נסענו ברכב ויצאנו לגיחות קצרות, קופאים מקור.
היתרון – היינו לבדנו בפארק המשגע הזה, שבדרך כלל עמוס. תארו לעצמכם שהבריכה שבדרך כלל עמוסה במבקרים היתה רק עבורנו.
אנחנו והטבע העוצמתי הזה, כשטיפות המים יוצרות עיגולים משגעים במים. תוסיפו לזה את מראה ענני הגשם הדרמטיים.

בחיי, אני מקנאה בעצמי.

שקיעה מהר גמל שמצפה רמון:

אל הר גמל אפשר ללכת ברגל ממרכז המבקרים במצפה רמון, לכיוון דרום מערב. אם תלכו על הטיילת שלאורך המצוק, תגיעו לאחר כארבעים דקות הליכה אל הר קטן הנראה כמו, נחשו?

גמל.

ואפשר לבחור בדרך הקלה ופשוט לכתוב בוויז הר גמל. למרגלות ההר חניה וממנה העליה קצרה.

אם במחצבה קפאנו מקור, כאן למעלה אנחנו כמעט עפים ברוח.
בחיי, במזג אויר כזה צריך לא פחות מחרמונית ואני לא מגזימה.
בכל זאת אנחנו מגיעים עד למרפסת שבפסגת ההר. ממתינים כמה דקות, אומרים היינו כאן ומזרזים לחזור לרכב החם.

בדרך לבית שנישן בו, אנחנו מספיקים לראות אמא יעל ותינוקת יעל על שפת המצפה, לפני שהן נעלמות.

הערב יורד על מצפה רמון, העיירה הכי מבודדת בארץ.
טוב, עזוז שניסע אליה מחר מבודדת יותר, אבל על זה אדווח בפוסט הבא.

קניות אוכל למי שצריך:

מכולת העגלה, רח' נחל ציחור 10: אין שום סיבה להגיע למצפה עם מצרכים. את הקניות ממליצה לעשות בחנות העגלה, כי תמיד רצוי לתמוך ביוזמות חברתיות וחוץ מזה יש כאן ירקות ופירות מעולים. גבינות נהדרות וכל מוצרי המכולת שצריך.

שוק פירות וירקות, ליד שד' בן גוריון 1: בכל יום שישי מתקיים שוק בין המרכז המסחרי הישן למרכז החדש הצמוד לו.

אוהבים נוף מדברי? המלצות לטיולים נפלאים במדבר:
נחל סלוודורה – טיול מושלם מול נופי ים המלח.
גלריה מינוס 430 וביקור בפארק המים הנטוש – טיול בגלריה פתוחה לציורי גרפיטי של אומנים מישראל ומחו"ל, ליד חוף קליה בצפון ים המלח. לא לפספס.