האי פלורס שבאיים האזוריים – לגור בכפר קטנטן בקצה אירופה

מזג האוויר באיים האזוריים משפיע מאוד על תכנון הטיול.
המקומיים נוהגים להגיד שכל עונות השנה עוברות כאן ביום אחד: קיץ, סתיו, אביב וחורף.
בהתאם, התיק על הגב סובל מפיצול אישיות חמור: יש בו בגד ים, קרם הגנה מהשמש, מעיל נגד גשם, סוודר, מטריה, כובע צמר ומגבת.
אחד ממופעי מזג האויר השכיחים באיים האזוריים וכמובן גם באי פלורס, הוא ערפל סמיך.
לא ערפל חמוד כזה כמו שאנחנו מכירים אצלנו, אני מתכוונת לערפל שאי אפשר לראות מטר קדימה.

מהסיבה הזאת הוקמה אפליקציה ואפשר לצפות בה במצלמות בזמן אמת. ככה אפשר לדעת אם כדאי לנסוע למקום מסויים ממש ברגע זה.
אגב, ברוב המקרים תראו ערפל מוחלט בצד אחד של האי ובצד אחר שמש ושמים כחולים. לכן האפליקציה הזאת מאוד יעילה ואי אפשר לטייל כאן בלעדיה.
פלורס אי קטן מאוד ולכן כשהוא מתכסה בערפל, נדיר שנשארים בו חלקים בהירים. הוא כולו מוסתר בערפל.
צריך לקחת את זה בחשבון כשמחליטים לטייל כאן.

יום בכפר שעל שפת האוקיינוס:

אנחנו כבר שלושה ימים באי פלורס, גרים בבית פורטוגזי עתיק בכפר פאג'ה גרנדה Faja Grande.

אני מאוהבת לחלוטין בכפר הקטן והשקט הזה שעל שפת האוקיינוס האטלנטי העצום והסוער.
לכמה אומץ וגבורה הזדקקו התושבים כאן, שעד לפני זמן לא רב התבססו בתזונתם על הים הגדול, כשיצאו אליו בסירות דייגים קטנות לצוד לווייתנים.

האוקיינוס האטלנטי מכסה 20% משטחו של כדור הארץ ולעומת האוקיינוסים האחרים, יש בו מעט מאוד איים.
שמו נגזר משמו של הטיטאן אטלס מהמיתולוגיה היוונית, שהוכתר כשליט האי אטלנטיס שנמצא באוקיינוס הנושא את שמו.
אגדות רבות נקשרו באטלנטיס האבודה, לפי אחת מהן אטלנטיס הם האיים האזוריים.
אטלס נלחם יחד עם חבריו הטיטאנים באלי האולימפוס וכשהפסידו העניש אותו זאוס בעונש נורא: לשאת לעד על כתפיו את כיפת השמיים.
מסיבה זו נהוג לראות ביצירות האומנות את אטלס כאדם הנושא על כתפיו את כדור הארץ ושמו הפך למטפורה לסבל.

החופים של הכפר געשיים ושחורים, מלאים באבני בזלת מהתפרצויות הרי הגעש שהיו כאן.
מחצר הבית שלנו אנחנו שומעים היטב את גלי האוקיינוס מתנפצים על הסלעים ורואים שלושה מפלים שיורדים מההר הגבוה שבהמשך החצר האחורית.
תליתם פעם כביסה ליבוש בזמן שהסתכלתם על שלושה מפלים? כי לי זאת הפעם הראשונה ואני אוהבת את זה.

אנחנו מתעוררים ליום האחרון שלנו באי.
את יום הטיול הכי יפה שמרתי להיום.
כמו בכל הבקרים האחרונים, אני מכינה לי קפה, אוחזת את הספל החם ויוצאת איתו החוצה,
כדי לשבת ליד השולחן הקטן ולהסתכל על המפלים.
אמאלה אני צועקת, כמעט שופכת את הקפה.
הכל מסביב מכוסה בערפל. ההר הגבוה והמפלים נעלמו, ככה גם בתי השכנים ושביל הגישה אל הבית.
זה רק אנחנו בעולם הזה, כל השאר נעלם בערפל.
ואז מתחיל הגשם. גשם? שיטפון.
אני נסוגה אל תוך הבית ולמרות שהייתי בחוץ רק רגע קטן, אני רטובה כולי.

לא יתכן שהיום האחרון שלנו במקום המושלם הזה ייהרס, אני אומרת לרונן.
רונן מציץ מהחלון, כלומר לא מצליח לראות כלום.
זה יפה שאת אופטימית, הוא אומר. אני אוהב את זה אצלך.
עוד תראה שהערפל יתפזר והשמש תצא, אני מכריזה, מסיטה את וילון התחרה ומסתכלת על הכלום שבחוץ.

אני מסרבת לשקוע בדכדוך.
את השיא של הטיול השארתי ליום הזה:
לבוקר קבעתי שיט לאי קורבו, אי פצפון עליו מתגוררים 300 תושבים בלבד ואפילו אין בו מכוניות. אל האי שטים בסירות מנוע מגומי, כמו של צוללנים ובדרך רואים מפלים יפיפים זורמים מהמצוקים לאוקיינוס.
אחר הצהרים תכננתי כטיול פרידה מפלורס, ללכת אל אגם הברווזים שבתוך היער. מהעבר השני של האגם מתמר מצוק עצום, ממנו יורדים לא פחות מעשרים מפלים.
תכלס, בגלל תמונת האגם הזה הגעתי אל האי פלורס.
לא יתכן שנפספס את גולת הכותרת.

כן, אין ספק. בקרוב יתבהר.
הרי כל עונות השנה חולפות ביום אחד? אז עוד רגע יגיע האביב.

אבל מזג האויר לא מתבהר והערפל הסמיך שמסתיר את ההר הענק ואת המפלים שמול הבית, מסרב להתפזר.
אני מקבלת הודעה במייל שהשיט מבוטל. האוקיינוס סוער ואי אפשר לשוט אל קורבו.
לא נורא, נשאר לנו אגם הברווזים שנמצא בסך הכל במרחק רבע שעת נסיעה מהכפר שלנו.

אנחנו ממשיכים לחכות בבית.
כל היום אנחנו בתוך ענן, נושמים ענן, נוגעים בענן ואוכלים ענן. האיור רווי במים.
אבל כמה אפשר לשבת בתוך הבית, יפה ככל שיהיה?
לא הגענו עד שפת האוקיינוס האטלנטי כדי לשבת בין הקירות.

די, אני אומרת. ניסע אל אגם הברווזים, יהיה מה שיהיה.
אנחנו נכנסים באומץ לרכב ומתחילים לנסוע. אי אפשר לראות מטר קדימה. בקושי אפשר להבחין בקצה הכביש, בטח לא במכונית אם תגיע ממול. מסוכן ממש.
אנחנו מצליחים למצוא את החניה שבתחילת המסלול לאגם הברווזים ויוצאים מהרכב.
קולות אנשים מתקרבים נשמעים בבירור. לפתע הם מגיחים מתוך הערפל, כמו בסרט אימה.
אלה שתי משפחות עם ילדים, תיירים כמונו.

אין לכם טעם להתקדם, הם אומרים אפילו בלי שנשאל.
אנחנו חוזרים מהאגם,אי אפשר לראות כלום. לא את האגם ולא את המפלים. בקושי מצאנו את הדרך.
אנחנו מודים להם.
בלית ברירה ותוך תחושת אכזבה איומה, אנחנו מחליטים לחזור אל הבית שלנו שבכפר.

בהמשך היום אנחנו מבקרים שלוש פעמים במכולת, קוראים קצת, שומעים מוזיקה בפטיפון שבסלון וגם משתעממים.
בואו נצא לטייל בכפר שלנו, אני אומרת, אולי נפגוש מישהו שיספר לנו קצת על הכפר.

הערפל בכפר מעט דליל יותר, אולי בגלל הגובה הנמוך ככה שאפשר להסתובב וגם לראות משהו.
אנחנו הולכים לאורך האוקיינוס נזהרים מהגלים הענקיים שמתנפצים על אבני הבזלת, מסתכלים על הסרטנים ועל הציפורים. הסרטנים כאן בצבע שחור, ממש כמו אבני הבזלת עליהם הם נחים.
מדוזות סגולות שנראות כמו בלונים סגולים מוטלות על החוף. אנחנו נזהרים מהן, קראתי שהן ארסיות ושיש אנשים שמגיבים קשה מאוד לצריבה שלהן.

אנחנו ממשיכים לטייל בין הבתים. לכל בית חצר אחורית עם גינת ירק. בכפר הקטן אי אפשר להיות תלויים באספקת האוכל ולכן מגדלים לבד את מה שאפשר.
מעבר לחצרות האחוריות נמצאים השדות. אנחנו מטיילים בין מטעי הבננות והתירס ומתפעלים מהעלים הענקיים של צמחי הטארו שגדלים בארצות טרופיות והעלים הענקיים שלהם בצורת לב.
שורש הטארו הוא מאכל נפוץ מאוד באיים האזוריים, טעמו מזכיר תפוח אדמה מעורב בארטישוק ירושלמי.

איך אומרים? מחשבה בוראת מציאות? רציתי לפגוש מישהו שיספר לנו על החיים בכפר?
והינה, במעלה הגבעה, בסמטה הכי עליונה של הכפר, עוצר אותנו סבא חביב.
הוא מחייך מאוזן לאוזן, מדבר באנגלית רהוטה במבטא אמריקאי וניכר שהוא מאוד רוצה לשוחח.
הסבא מספר לנו שהוא נולד כאן, בכפר פאג'ה גרנדה.
כשהיה בן עשר עבר עם משפחתו לקליפורניה.
במשך ארבעים שנה לא ביקר באי, אבל מאז אותו ביקור, הוא מקפיד לחזור לכאן בכל שנה בקיץ.

כי כאן זה הבית, הוא אומר.

אנחנו עומדים לצידו, במקום הכי גבוה בכפר.
הבתים פרושים לפננו, מאחוריהם האוקיינוס ואחריו, אמריקה.
הסבא מצביע על הבתים ומספר מי מתגורר בהם.
הוא מצביע על הבית הפצפון שבו גדל, שהיום מתגורר בו בנו של אחיו הבכור.
הוא מתאר ילדות בצל עוני נורא, כזה שהביא את ילדי המשפחה לדפוק על דלתות השכנים כדי לבקש קצת אוכל.

בראש ההר גידלה המשפחה שלי פרה, הוא מספר ומצביע על ההר הגבוה שמול הבית שלנו, זה שיורדים ממנו שלושה מפלים.
עכשיו אפשר לראות רק את חלקו התחתון של ההר, שזה כבר יותר טוב ממה שהיה כאן לפני כמה שעות. החלק העליון עדיין מכוסה בערפל.

בכל בוקר אבא שלח אותי לפסגת ההר כדי לחלוב את הפרה, המשיך הסבא בסיפור.
לפעמים ההר היה מכוסה בערפל כמו עכשיו ולפעמים היו רוחות חזקות ואני פחדתי נורא.
אבל לא משנה מה היה מזג האויר, בכל בוקר טיפסתי לראש ההר כדי לחלוב את הפרה. אחר כך הייתי יורד בזהירות עם כד החלב המלא ומביא אותו לאמא.
זה היה התפקיד שלי. הוא אומר בעצב.

הסבא מספר לנו גם על חבורת הילדים שגרו בימים ההם בכפר, 28 במספר.
היינו רצים יחד בשדות וקופצים לאוקיינוס, הוא מספר ועיניו נוצצות בשובבות.
למדנו כולנו יחד בבית הספר הקטן שאז היה כאן.
היום יש בכפר רק 5 ילדים ובית הספר נסגר, אבל המצב הכלכלי של התושבים השתפר מאוד, הם לא רעבים כמו שאנחנו היינו.

אנחנו נפרדים מהסבא החביב, ממשיכים במורד הסמטה אל הבית שלנו, לארוז את המזוודות.
בערב הערפל מתפזר ואנחנו יורדים אל החוף לצפות בדייגים.
בחצר המסעדה שליד המזח יושב הסבא. חיוך גדול על פניו וכוס בירה ענקית לפניו, מוקף בחברי ילדותו ומנופף לנו לשלום.

טיסה לאי סאו מיגל:

בבוקר הטיסה ג'ין היפה שמטפלת בבית, מגיעה להפרד מאיתנו.
אנחנו יוצאים איתה אל הדשא, מסתכלים על ההר הגבוה ועל שלושת המפלים ונפרדים גם מהם לשלום.
ג'ין נותנת לנו במתנה בקבוק יין לבן שמיוצר באי פיקו וסבון ריחני בעבודת יד.
אנחנו נפרדים ממנה בחיבוק גדול וכבר מצטערים שלא נראה אותה שוב.

בדרך לשדה התעופה הערפל מתפזר בבת אחת ופרחי ההורטנזיה הצבעוניים שבשולי הכביש מתגלים.
אנחנו עוצרים לרגע בצד הכביש, מסתכלים על השדות המוריקים, על האגמים ועל הפרות הרועות בשלווה באחו.
את הכל מקיף האוקיינוס. האי כל כך קטן שמכל מקום אפשר לראות את הכחול הגדול הזה.

אנחנו מגיעים אל העיר היחידה שבאי, סנטה קרוז, הרבה יותר מהר משתכננו.
בגלל שהערפל התפזר הנסיעה עברה מהר יחסית ונשאר לנו שפע של זמן עד לטיסה.
אנחנו מחנים את הרחב באחד מהרחובות הקטנים הסמוכים לנמל.
הבתים כאן נמוכים ומזכירים לי את קובה, לא שהייתי שם, אבל מכירה מתמונות.
אנחנו מסתכלים על המזח ורואים אנשים עולים לסירת המנוע שתיקח אותם לאי קורבו.
עד לכאן מרגישים את השמחה והאדרנלין שלהם.

אנחנו מסתכלים בסירה שמתרחקת במהירות לעומק האוקיינוס וליבנו נצבט בצער.
טוב, אין ברירה, אני אומרת. נצטרך לחזור לכאן באחד הימים, לשוט לקרבו ולטייל לאגם הברווזים.
אני אוהב שאת אופטימית, אומר לי רונן ומחייך.

את הרכב שלקח לנו שלוש שעות לאסוף כשהגענו, אנחנו מוסרים בשניה אחת.
הספקנו לראות רק שליש מהדברים שתכננתי לראות בפלורס, אני חושבת בדרכי אל המטוס הקטן שיקח אותנו אל האי סאו מיגל.
היינו כאן רק שלושה ימים.
במזג אויר טוב זה אולי מספיק, אבל כאן בקצה העולם, אי אפשר לסמוך על מזג האויר, בעיקר לא באי פלורס שידוע במזג האויר ההפכפך שלו.
אני נכנסת אל האפליקציה כדי לבדוק מה מזג האויר באי סאו מיגל ומציצה גם במצלמה של הכפר שעזבנו הרגע.
מעניין אם האי סאו מיגל יתעלה על האי פלורס, או אם יש מקום בעולם יפה יותר מכאן. לא בטוח.
כשהמטוס ממריא אני מנסה לזהות מלמעלה את הבית הפוטוגזי העתיק ממנו שמענו את גלי האוקיאנוס ולא מצליחה.

סאו מיגל, האי אליו אנחנו טסים מתגלה כאחד המקומות היפים בתבל – המדריך למטייל באי סאו מיגל  
בינתיים תמונה מאגם פוגו המרהיב שנוצר בתוך לועו של הר הגעש.

מומלץ – כבר קראת את הפוסט על הטיול המושלם שעשינו באי פלורס? כן, היו לנו כמה ימים שמשיים והספקנו המון.
האיים האזוריים רחוקים לכם, אבל אתם אוהבים ים מוקף בטבע? חובה לקרוא על חבל מאני הפראי שבפולפונס.
נשארים בארץ? מה דעתכם על טיול מטריף בעמק המעיינות?

מקומות באי פלורס שלא הספקנו לראות:

Poço Ribeira do Ferreiro – אגם הברווזים הגובל בהר גבוה ממנו יורדים עשרים מפלים מרשימים, הגבוה שבהם בגובה 300 מ'. ביקור חובה. אם מזג האויר יפה, אל תהססו ורוצו לשם. בעוד רגע יכול הכל להתכסות בערפל.
שיט לאי קורבו Corvo