בואו להתארח אצלנו בצימר, מסמסת לי ניקול.
מסתבר שהתפנה לה לילה אחד בצימר שבבית הלל, בתקופה הזאת מדובר בנס.
הילדים שלנו היו ביחד בגן לפני יותר מעשור וניקול ומשפחתה עזבו את תל אביב, לטובת בית פרטי הצופה אל הפרדסים במושב בית הלל.
הם בנו צימרים נהדרים צמודים לבית ופתחו חדר כושר לאימוני קרוספיט ברפת של המשפחה, ליד מטע הפקאנים.
לטייל בארץ בקיץ?
התקופה המשונה הזאת מציבה לנו אתגרים רבים, אחד מהם הוא למצוא מקום נעים לחופשה בארץ הצפופה שלנו, ושיהיה פנוי.
אם יש מקום לבלות בו בקיץ הישראלי הלוהט, אין ספק שזה אצבע הגליל השופע בנחלים קרירים.
ברור שאנחנו נוסעים.
מסתבר שזה האזור הכי מלא במים, אבל גם במטיילים.
המוסלמים והדרוזים סיימו בדיוק לחגוג את חג הקורבן (עיד אל-אדחא) והיהודים יצאו מבין המייצרים והגליל רבותי, מלא במטיילים ובמשפחות מרובות ילדים.
אז תתארו לעצמכם ותוסיפו עוד קצת.
בואו, אפילו בעלי הצימרים המומים מכמויות המטיילים השנה.
ואל תשכחו להזמין מראש מקום לשמורות הטבע, וכדאי לעשות את זה מספיק זמן מראש כי אין מקום.
בגלל שלא ידעתי איפה בדיוק נרצה להיות – הזמנתי מכל הבא ליד. אבטל כשנחליט אמרתי לעצמי.
שמורת טבע נחל שניר:
עד שהצימר יהיה מוכן נטייל קצת בנחל שניר.
זאת לא הפעם הראשונה שלנו כאן, זו אחת השמורות היפות בארץ ולפי תור המכוניות בכניסה – גם אחת הצפופות שיש.
אני מכינה את אישור ההזמנה כדי להראות לאיש בכניסה אבל הוא בכלל לא רוצה לראות.
אנחנו יוצאים מהאוטו הממוזג אל החום הגדול, מחלצים עצמות אחרי נסיעה של כמה שעות טובות.
יש בשמורה חמישה מסלולי טיול, הקצר ביותר אורך רבע שעה והוא מונגש ומתאים לילדים קטנטנים, הארוך ביותר – שעה וחצי והוא כולל מס' מקומות המצריכים הליכה על אבני בזלת רטובות וסולם יתדות קטן.
לא משהו מאתגר במיוחד.
לאוך המסלול צמחיה מטריפה ולגונות נפלאות לשכשוך.
ההתחלה של כול המסלולים זהה ואנחנו מחליטים לזרום ולבחור בדרך אם להמשיך או לקצר.
אלוהים, כמה אנשים. כמה רעש.
כולם זזים מצד לצד ויש את אלה שמתיישבים לנוח בדיוק על הסלע שצריך לשים עליו את הרגל כדי לא לדרוך במים? איזה עצבים.
כיאה למטיילים מנוסים אנחנו יודעים שאם נבחר את המסלול הארוך, סיכוי גדול שנמצא את עצמנו לבד.
כדי לא להיאבק בהמונים שרובצים על האבנים בתחילת המסלול, אנחנו מוותרים על טיול בנעליים יבשות ודורכים בתוך המים הקרירים והנעימים, מתרחקים במהירות מההמון.
כצפוי, אחרי זמן קצר אין זכר לאנשים.
רק אנחנו, הטבע, והלגונות הצוננות שיוצר הנחל.
אנחנו נכנסים אל הברכות הטבעיות, טובלים בהנאה במים הקרירים. כל כך יפה כאן.
הנחל היפיפה מתחיל בבקעת הלבנון, משם זורם לאורך 60 ק"מ, עד שהוא נשפך לירדן.
אני מחליטה לא לטייל יותר הקיץ בשמורות הטבע המסודרות ומבטלת את כל ההזמנות שעשיתי לשמורות בצפון.
בית הלל – החצבני:
ניקול מחכה לנו מחוץ לצימר עם עיניה הכחולות והחיוך הגדול.
היא מכניסה אותנו לצימר הכי נקי בעולם, הלוואי שהבית שלי היה נקי ככה.
קריר ונעים כאן, יש כל מה שצריך, הדלתות המשקופים בצבעי תכלת ולהכל ריח נעים של כביסה.
כבר 16:00 ועדיין לא אכלנו.
אנחנו בולעים את כל מה שהבאנו איתנו בשניות, ויוצאים לשתות קפה שחור עם הל, בחצר הקטנה עליה מצילים עצי זית.
לאזור כולו ולבית הלל בפרט יש ריח של תאנים.
אני משוגעת על הריח הזה שמתקשר אצלי לקיץ וחופש, ולטעם מתוק ולארץ זבת חלב ודבש.
ריח התאנים המופלא שולט גם בצפון יוון ובחצי האי פיליון – אין ספק שלחופש יש ריח של תאנים.
אתם יודעים שפרי התאנה שאנחנו אוכלים הוא התפרחת של העץ? פרחי התאנה כלואים בתוך הכדור דמוי הפרי.
אם תפתחו את התאנה ותסתכלו בתוכה, תראו את הפרחים פורחים פנימה.
נחל החצבני עובר בחצר האחורית של מושב בית הלל, הנחל זורם במרחק הליכה קצר מהבתים, צריך רק למצוא את הדרך להיכנס אליו.
אנחנו מתחילים ללכת בשביל הטיילת ומגיעים ללגונה גדולה. הנחל יוצר כאן עיקול גדול כך שהזרם המהיר טיפה מעט.
החוף מרופד בחלוקי נחל לבנים ובאמת אפשר היה לקרוא למקום גן עדן אלמלא צפיפות החבורות הרועשות, מנפנפי המנגלים, והלכלוך.
אנחנו ממשיכים דרך שביל הטיילת שעל שפת החצבני, דרך מחילות סופים יפיפיות ומגיעים לחוף רחב נוסף ששמו 'חוף ישראלי'.
יש כאן בוטקה של גזלן מחוברת לטרקטור, מוכרים כאן בירות וגלידות, מוסיקה מזרחית בפול ווליום וחבורות עם נרגילות מסביב.
אנחנו ממשיכים הלאה.
השביל משתנה. מימינו נחלות המושב על הפרדסים, מטעי הפקנים והרפתות ומשמאלה גדר גבוהה ומעבר לה זורם החצבני.
איך מגיעים אליו?
מרחוק מתקרבת אלינו שיירת אנשים על סגווי.
כעשר בנות חרדיות בגילאים שונים לבושות בבגדים ארוכים, כולל גרביונים מתחת לחצאיות.
בסוף השיירה איש מבוגר והבן היחיד רכובים על אופניים חשמליים בעלי שלושה גלגלים, לבושים בבגדים כבדים ובמעילים ארוכים שחורים.
כנראה מדובר במשפחה אחת גדולה. הגברים מסיטים את המבט.
סליחה, אתה יודע איך נכנסים לנחל, אני שואלת את המדריך שמוביל את השיירה.
הוא עוצר, יחד עם כל השיירה.
לא פשוט לעצור עם סגווי ככה שהבנות נוסעות במקום הלוך וחזור כדי לשמור על שיוויי משקל בעצירה.
תחזרו אחורה, יש שם גישה נוחה למים, הוא עונה.
אני מבינה שהוא מתכוון לחוף ישראלי עם החפלה הנרגילות והמוסיקה.
נראה לך? אני חושבת בלב ובקול רם אומרת:
פחות מתאים לנו שם. מעדיפים מקום שקט.
המדריך מחייך בהבנה.
תמשיכו עם השביל הוא אומר, אחרי הספסל האדום, מול מטע הפקאן תמצאו פתח קטן בגדר ומשם תוכלו לרדת לנחל.
תודה, אני מספיקה להגיד לפני שכל החבורה נעלמת מעיננו.
אנחנו מוצאים את הפתח המדובר, זו לא כניסה מסודרת, ברור שמישהו חתך כאן את הגדר עם קאטר או איך שקוראים למספריים האלה שחותכות ברזל.
לא פשוט להזדחל מהפתח הצר, אחד צריך להחזיק בכוח את הגדר כדי שהאחרים לא יפצעו ומכאן הירידה למים מאוד תלולה ואין משטח שאפשר לשבת עליו בנוחות.
אבל כל זה מתגמד כי אנחנו כאן לבדינו מוקפים בעצי דולב ותאנה שמצילים על הנחל, מראש העצים המוני תוכי דררה ירוקים קוראים אחד לשני, והמים קפואים ושוצפים בעוצמה שאם את לרגע עוזבת את הקרקע תמצאי את עצמך נסחפת עד לכנרת.
צריך בעיקר לשמור על הקטנה שהיא קלה כמו עלה והמים מנסים לקחת אותה איתם והיא במקום להילחם בהם מתפוצצת מצחוק ומאושרת עד השמים.
לרגע אני רואה סרטן קטן וחמוד נסחף בזרם, מנסה לשווא תפוס משהו עם הצבתות שלו ונעלם.
זוג על אבובים שט במהירות ועובר אותנו, איך הם יעצרו בסוף?
לאחר זמן מה הרגליים מתעייפות מהמאבק בזרם והקטנה מתחילה לרעוד מהקור. אנחנו יוצאים מהנחל אל תוך תחילתה של השקיעה.
השמש צובעת את הרי הגולן באלפי גוונים של כתום.
אנחנו מחליטים לעלות לגולן, להשקיף על כל היופי הזה שנקרה עמק החולה, מלמעלה.
דרך ציר הנפט:
אני אוהבת את רמת הגולן. למה? כי היא פראית, עקשנית ויש לה מצבי רוח.
הרי רמת הגולן נצבעים בשקיעה בגוני כתום – ורוד משגעים.
הכבישים העולים אל הרמה צרים, כמו פעם כשהיינו ילדים וכבישים מרובי מסלולים היו רק באמריקה.
מצידי הכביש שדות תירס, כרמי זיתים ועדרי פרות רועות. מידי פעם הכביש חוצה שדרת אקליפטוסים.
קצת אחרי השלט למעיינות הבניאס אני רואה פניה ימינה אל כביש צדדי המסומנת על ידי שלט קטן: כביש ציר הנפט.
ככה שלגמרי במקרה אנחנו מוצאים את עצמנו על כביש אספלט ישן וסדוק, רוחבו בקושי מספיק לרכב אחד.
הכביש השומם נמתח עד מעבר לאופק, הנוף קסום ופראי. אפשר לראות מכאן את עמק החולה, את ישובי אצבע הגליל ונדמה לי שאת כפרי דרום לבנון, את הר דוב, את קלעת נמרוד, את החרמון.
כמה קשה היה לחיות כאן כשהסורים ישבו בגולן, ממש מעל עמק החולה ואצבע הגליל ומעל הכנרת? מכאן רואים בבירור את המציאות הביטחונית המורכבת.
אנחנו נוסעים לאט, מתפעלים מהנוף ומצבעי השמש השוקעת ולא שיש ברירה – הכביש מלא בעליות ובירידות וכשהעלייה בזוית חדה אי אפשר לראות אם רכב בא ממול.
אבל אין אף רכב ממול. אנחנו כבר חצי שעה כאן, לבדנו.
מרגיש כאילו אנחנו בארץ רחוקה ואחרת, אולי בסוונות של אפריקה או בערבות מונגוליה. כל כך יפה כאן וכל כך שקט.
כבר כמעט חושך וצריך לחזור. אני מבטיחה לעצמי לשוב לכאן בקרוב ולהמשיך עם הכביש הלאה.
בדרך חזרה לצימר אני קוראת על דרך ציר הנפט. מסתבר שהכביש שנסלל לאורך צינור הנפט נמצא בבעלות פרטית אמריקאית.
הוא מתחיל בערב הסעודית ומסתיים בנמל צידון שבלבנון, רק 45 ק"מ ממנו עוברים אצלנו, ברמת הגולן.
מסתבר שבתחילה ישראל אפשרה למדינות ערב להשתמש בצינור, ונפט עבר בו עד לאמצע שנות השבעים.
בשנת 1969 חדרו מחבלים מלבנון ופוצצו את הצינור ליד הכפר ר'ג'ר.
אש פרצה בשדות ואיימה על ישובי הגולן, כמות עצומה של נפט זרמה דרך הבניאס והירדן עד לכנרת.
לאחר מספר חודשים עלה בטעות טרקטור על הצינור ונפט זרם לתוך קיבוץ שמיר.
כדי למנוע פיגועים וטעויות נוספות הוקמה גדר גבוהה לאורכו של הצינור ולאחר מכן הוחלט לאסור את הזרמת הנפט וכיום מזרימים בו מים מהקידוחים למאגרי המים בגולן.
הגדר הגבוהה שהוקמה לאורך הצינור חצתה את רמת הגולן ופגעה בחופש התנועה של חיות הבר.
כדי לפתור את הבעיה הוסרו בשנת 2015 חלק מהגדרות, לשמחת החיות.
אנחנו יושבים בחצר הצימר שלנו עם בעלת הצימר ניקול, מחסלים ביחד בקבוק יין מעולה שהבאתי מתל אביב וכבר הספיק להתקרר.
ניקול מספרת לנו על ההסתגלות לחיים במושב ועל הגעגועים לתל אביב.
הלוואי ויכולנו לשלב בין האהבה לתל אביב ובתי קפה לפרדסים, שדות ונחלים.
מרחק כמה דקות נסיעה מבית הלל נמצאים טיולי מים נפלאים! כל הפרטים בקישור המצורף – עין תינה ונחל בניאס תחתון
הנה תמונה מהזולה שלנו בבניאס, אם זה לא שווה טיול אז מה כן?:
המלצות נוספות לטיולים נהדרים – טיולים בצפון הארץ
אוהבים טיולי מים – המלצות לטיולי מים בצפון
המלצה חמה: הצימר של ניקול. בסיס מעולה לטיולים באזור במחיר הוגן – אוליב צימר ישראלי
