מדריך למטייל באי סאו מיגל – האיים האזוריים עם ילדים

פונטה דלגדה – העיר הגדולה בסאו מיגל

האי סאו מיגל הוא הגדול מבין תשעת האיים האזוריים המהווים יחד ארכיפלג של פורטוגל. זהו האי המרכזי והוא נותן שירותים מוניציפאליים ואחרים לכל תושבי האיים.
קל מאוד לטייל באיים האזוריים. הכבישים מתוחזקים נפלא, השלטים ברורים, הצמחייה משגעת, שפע של נחלים, מפלים ואגמים וכמעט לכל המקומות השווים אפשר להגיע עם הרכב או בהליכה ממש קצרצרה וברור שיש כאן שפע מסלולי טיול וטרקים לאלה שרוצים ממש לטייל.
למרות שאפשר לטייל באזוריים במשך כל השנה, חודשי הקיץ (יוני – אוגוסט) הם העונה הפופולרית. בקיץ האי מתמלא בתיירים אמריקאים (בגלל הקרבה הגדולה לחוף המזרחי של ארה"ב), פסטיבל רודף פסטיבל והשמחה גדולה. בגלל העומס בקיץ מומלץ להזמין מקומות לינה ורכב כמה חודשים מראש. הטמפ' באזוריים לא יורדת מתחת ל 13 מעלות (בחורף) ולא עולה מעל 25 מעלות (בקיץ), הלחות שם רבה ועומדת בממוצע על 80%.
הבעיה היא הכמות הרבה של הימים הגשומים שבקיץ עומדת על 11 יום בחודש בממוצע.
בגלל ריבוי ימי הגשם והערפל, מזג האויר הופך את הטיול לאתגר  – באיים האזוריים מזג האויר מפתיע ומתהפך משעה לשעה. יצאנו לטייל כשהתיק שלנו מלא בבגדי ים, מעילי גשם, מטריות וקרם נגד שמש. בכולם השתמשנו כמעט מידי יום. כדי לטייל כאן מתחברים לאפליקציה SPOT AZORES המראה במצלמות בזמן אמת את מצב הערפל.
לעתים במשך ימים שלמים אי אפשר לראות כלום, כמו הערפל הכבד ביום ההוא באי פלורס שבדיעבד היה מתנה, כי העניק לנו יום מנוחה יחיד. צריך להפנים שמזג האויר הוא ששולט בסדר היום ולכן יש להשאיר כמה ימי ספייר עבור שינויים בלוח הטיסות.
רוב הטיסות הבינלאומיות המגיעות לאיים האזוריים נוחתות באי סאו מיגל, סמוך לעיר הבירה פונטה דלגדה. שדה התעופה קטן וחמוד ומאוד קל להתמצא בו.
אנחנו מגיעים לכאן בטיסה של חברת טאפ הפורטוגלית, מהעיר המשגעת פורטו.
מחלונות המטוס נראה האי כמו גן עדן טרופי שנלקח הישר מסרטי האיים האבודים או הלגונה הכחולה.
מסלול הנחיתה צמוד לאוקיינוס האטלנטי ומהמטוס אנחנו הולכים ברגל אל הטרמינל הקטן.
יש כאן אולי שלשה מסועי מזוודות שרק אחד מהם פעיל כעת. בתוך כמה דקות אנחנו כבר אוחזים במזוודות ויוצאים אל אולם הנוסעים לקבל את הרכב שהזמנו.
להפתעתנו אנחנו מקבלים VOLVO חדשה ויפיפייה. איזה שדרוג מדליק.

ללילה הראשון בסאו מיגל הזמנתי לנו דירה במלון קטנטן במרכז העיר פונטה דלגדה, באזור העתיק סמוך לכנסיה.
אנחנו מגיעים אל בניין עתיק ומשופץ באחד מהרחובות הקטנטנים.
שלט חמוד מתנוסס לצד הדלת: Hostel. אני מחליטה להתעלם.
אנחנו מצלצלים בפעמון ואת הדלת פותח בחור צעיר וחביב שנראה כמו גולש גלים שיצא הרגע מהמים. הוא מקבל את פנינו בחיוך ענק ואנחנו עולים אחריו אל אזור רחב שבו יש סלון, מטבח, פינת אוכל ומרפסת קטנה.
הוא מסביר שהמטבח פתוח לאורחי ההוסטל 24/7. יש כאן עוגות חביבות, פשטידות, ריבות ולחמים.
אתם יכולים להשתמש במקרר ובעצם כל המטבח המשותף עומד לרשותכם. הוא מגיש לנו תה קר, אומר שתכף ישוב ונעלם.

רונן והילדות מסתכלים עלי בהלם.
הזמנת לנו חדר בהוסטל? רונן שואל.
מסתבר שכן. למה? יש עם זה בעיה? אני שואלת ולא מסגירה את הבהלה שבתוכי.
לא, אומר רונן. אני ממש אוהב מקלחות משותפות כמו שאת יודעת.
אתה ציני? אני מיתממת.
מה פתאום, הוא עונה.
אמא, אני לא נשארת פה, אני לא ישנה ביחד עם אנשים ולא מתקלחת איתם. מיקה עצבנית עלי אש.
אני מחליטה לצאת לסיבוב בהוסטל ומשאירה את החבורה הזועפת בסלון עם שני תרמילאים צעירים.
אוי ואבוי. באמת יש כאן רק חדרים משותפים.
איך עשיתי טעות כזאת? אני בטוחה שהזמנתי דירה מהממת, 120 מ"ר, מטבח ענק, שני חדרי שינה וסלון. זה לא יכול להיות.
אמנם יפה כאן אבל אין מצב שאצליח להירדם במיטת קומות כשמתחתי מטיילים בשנות ה- 20 לחייהם.
אני מחליטה לזרום, הרי אין לי אופציה אחרת.
אני חוזרת לסלון. אל המשפחה שלי הצטרפו עוד שני תרמילאים חמודים. הם מנגנים בגיטרה ושותים בירה.
דווקא נחמד פה, אני אומרת לרונן שמביט בי זועף.
הגולש מהקבלה מגיע ומציל אותי.

בואו אחרי, נעלה לדירה שלכם.
הוא פותח דלת ואנחנו עולים במדרגות אל אחת הדירות היפות שראיתי מימי.
למרות שיש לכם כאן מטבח משלכם, אתם מוזמנים לסלון לשבת עם כולם ולאכול מה שאתם רוצים, הוא אומר.
את ארוחת הבוקר נביא לכם לכאן. קיבלנו את המייל שלך וקנינו לכם דברים ללא גלוטן.
נו, מה רע בהוסטל? אני מחייכת אל המשפחה אחרי שהגולש יוצא.
הדירה נמצאת במקום מעולה ומשקיפה על הכיכר המרכזית בעיר העתיקה ועל הכנסייה היפה שבקצה הכיכר (Igreja do Santo Cristo).
אנחנו מסתובבים בעיר, הולכים על הטיילת, מסתכלים על ספינות הנוסעים ועל היכטות שעוגנות כאן. אוכלים במסעדה נחמדה וחוזרים אל הדירה.
הילדות עייפות מהיום העמוס ונרדמות מיד.
בוא נרד לסלון, אני אומרת לרונן ולא ממש מחכה לתשובה.
אנחנו מתיישבים במרפסת יחד עם כל המטיילים המאוד צעירים יש לומר.
על השולחן שני בקבוקי יין ואני מוזגת לנו לכוסות. היין משובח.
הם יודעים לעשות יין באיים, בעיקר באי פיקו.
אני מחסלת כמעט בקבוק שלם בזמן שאני משוחחת עם מטיילת חמודה. הם מנגנים כאן בגיטרות וקצת שרים.
דווקא נחמד הוסטל. מזכיר קצת את הטיול אחרי צבא.
בבוקר, אחרי הארוחה המפוארת שהגישו לנו לחדר, אנחנו נפרדים מהצוות החמוד.
רגע לפני שאנחנו יוצאים רונן קורא לי מהסלון.
הוא עומד שם מצביע על השלט שליד המקרר, כמו דיילת לפני הטיסה.
אתם מוזמנים לאכול ולשתות מכל מה שיש במטבח, כתוב בשלט, מלבד היין, שהוא תמיד נקנה באופן פרטי על ידי האורחים.
אז מסתבר ששתית למטיילת החמודה את כל הבקבוק ועוד מול העיניים שלה, רונן צוחק.
בוא נברח מכאן, אני אומרת.
אנחנו נכנסים לרכב המפואר שקיבלנו וממשיכים בדרכנו לבית שלנו לשבוע הקרוב, בכפר הקטן שעל שפת האוקיינוס.

הכפר עם השם הכי קול בעולם – Santana

אנחנו מגיעים אל הכפר הקטן שנמצא בצפון מזרח האי, היישר לשיא החגיגות.
מסתבר שכבר שבוע חוגגים יום הולדת 150 לכנסייה שבמרכז הכפר והשמחה כאן מרקיעה שחקים.
הערב, שיא ההתרגשות.

הרחובות הצרים מעוטרים בעלי כותרת שנקטפו מראשם של פרחי הורטנזיה ריחניים ותהלוכה עצומה צועדת בדרכה לכנסיה:
גברים נושאים בזהירות את פסלי הכנסייה שיצאו סוף סוף לנשום אויר צח, כמרים ובישופים, שלוש תזמורות, שוטרים, מכובדי הכפר, נשים בתחפושות ובשמלות ערב, ילדים מחופשים, ילדים במדי תנועת נוער שעל גרביהם פונפונים בשלל צבעים.
כולם צועדים בקצב המוסיקה על שביל הפרחים.

רגלי האנשים רומסים את העלים ואני מתעטשת ללא הפסקה מהריח המוזר והחריף.
זיקוקים נורים לשמים, נפצים מתנפצים ופעמוני הכנסייה לא מפסיקים לנגן לרגע.
אנחנו חוזרים אל הבית הקטן שלנו.
אנחנו נמנעים, מבחירה, לישון במלונות.
כשישנים בבתי התושבים ולא באזורי התיירות שמנותקים בדרך כלל מהכפרים, מרגישים טוב יותר את הוייב של המקום.
הכפר שלנו Santan לא תיירותי, תכלס, אנחנו התיירים היחידים כאן.

בכפר שלנו מתגוררים חקלאים שיוצאים בבוקר לעבוד בשדות הסמוכים.
אין כאן סופרמרקט, אפילו לא מכלת.
בסביבות השעה 10:00 מגיעים טנדרים שעל גבם לחמים, ירקות ופירות וצופרים בקולי קולות.
הנשים נחפזות החוצה ורוכשות את שרוכשות וכשעתיים לאחר מכן עולים מהבתים ריחות תבשילים מעולמות אחרים.
הבית שלנו, בית מקומי מסורתי, לא ממש נוח.
הוא ישן מאוד ורצפת העץ חורקת. הסלון נמצא בקומה השנייה, מרוחק משאר חלקי הבית.
המיטות רכות מידי והכריות גבוהות מידי. הכיור נמוך מידי, אין רשתות לחלונות, אין תריסים אלא מכסי עץ אטומים.
אבל החצר ענקית ונפלאה ומשקיפה אל האוקיינוס.

יש בה עץ תאנים ועצי פרי נוספים שלא זיהיתי.
בקצה החצר כלוב עם תרנגולות אקסטרה לארג'. אף פעם לא ראיתי תרנגולות גדולות כל כך.
השכן הזקן מהבית ליד מאכיל אותן בכל יום אחה"צ, לאחר שמנופף לנו לשלום.
מוקדם בבוקר, עוד לפני שאנחנו מתעוררים, הוא אוסף את יבול הביצים.
צמוד לחצר שדה תירס ענקי וכשהרוח מזיזה את העלים הם מפיקים קול של גשם חזק, אפילו כשחם.

הרחובות של הכפר כל כך צרים שנותר רק להתפלל שהטנדרים לא ידפקו את הרכב השכור שמנסה להיצמד ככל יכולתו לקירות הבתים.
ביום ראשון בבוקר עלו כולם, משפחות שלמות על הטנדרים הפתוחים ונסעו אל חוף Praia do Fogo, שם התיישבו מתחת לשמשיות ורגליהם נצבעו בצבע החול השחור הגעשי.

למרות שעדיין לא זכיתי לטייל בקובה, הכפר, התושבים ומקומות רבים באי סאו מיגל מזכירים לי את קובה, ההבדל הוא שהשכנים כאן משוגעים על מוסיקת אירוויזיון ולא על מוסיקה קובנית.
במרחק קצר מהכפר נמצאת שמורת טבע נפלאה.

שמורת טבע – Ribeira dos caldeiros

אם אתם חושבים שהטיול שלנו מושלם, אתם טועים.
הבעיה היא כמובן אני ורק אני. אני כל כך בלתי נלאית שאפילו לי כבר אין כח לעצמי.
כיוון שאני רוצה להספיק הכל, בכל בוקר אני מעירה את כולם בשעה שבע וגוררת אותם למסלולי טיול מאתגרים עד לשעת השקיעה. והשקיעה כאן בשעה 22:00.
משפט הסיכום היומי שלי: לא הספקנו כלום היום!
הגרוע מכל שהם בכושר גופני הרבה יותר טוב משלי, שלא לדבר על זה שפורטוגל בכלל והאיים האזוריים בפרט הינם מעצמת יין.
כך שגם בעניין הזה אני חייבת להספיק ולכן טועמת בכל לילה בקבוק אחר.
והעייפות מצטברת.

הבוקר נסענו אל שמורת הטבע הנפלאה Ribeira dos caldeiros.
בשמורה כמה אופציות למסלולי טיול ביער הצפוף המלא בצמחיה טרופית. יש כאן נחל שלאורכו תחנות קמח עתיקות, מפלים ובעצים הכי גבוהים שראיתי בימי חיי.
בסוף המסלול הפלתי את עצמי.
פשוטו כמשמעו. נתקלתי בעצמי ומעדתי והתרסקתי על הכביש בחניה.
לא תגידו באמצע היער, לתוך המפל, או סתם ככה מהצוק בפרטיות.
כמובן שמול חבורת הפורטוגלים חתיכים אש שבדיוק עלו עם ציוד סנפלינג מהמפל.
למרות שקמתי בקלילות וחייכתי כאילו לא קרה כלום, תדעו לכם שמתחת למכנסים רגל ימין שלי סגולה ובנוסף יש לי שפשוף שורף על כף היד.

אל דאגה, התקלה הזאת לא עצרה אותי.
המשכנו אל אגם פורנאש, שנמצא במרכז – מזרח האי.

פורנאש – Furnas – האגם והעיירה

העיירה שלשפת האגם נמצאת במקום נמוך יחסית ולכן סובלת פחות ממזג אויר ערפילי.
בזכות המעיינות הגאותרמיים החמים, יש בה מה לעשות גם בימים הגשומים.
שמרו את הטיול באזור לימים כאלה, אל תדאגו, יהיו כאלה בשפע.

טיפ חשוב: להגיע למעיינות עם בגדי ים ישנים שלא אכפת לכם להחתים, ללא תכשיטים (עלולים לשנות את צבעם). יש אומרים שהמעיינות יכולים להשפיע גם על צבע השיער. מרוב אזהרות יצא לי כל החשק אז לא ניסיתי.
האגם היפה נמצא במרכז הקלדרה, לצד האגם שביל וניתן להקיף אותו בהליכה במשך כשעתיים. אנחנו מתיישבים על הדשא למרגלות הכנסיה הגוטית היפה nossa senhora vitorias neo-gothic church, שנמצאת בצידו הדרומי של האגם. אנחנו פורשים שמיכה ואוכלים ארוחת צהריים שהבאנו איתנו.

למרות שהנוף כאן פחות מרהיב לעומת שני האגמים הגדולים האחרים – סאטה סידאדש ולאגו דה פוגו – אגם פורנאש מקסים והוא בהחלט שווה ביקור.

תצפית – pico do ferro  

תצפית יפה על האגם, אם כי מעט תיירותית מאחרות שהיינו בהן ולכן נאלצנו להצטופף עם תיירים שירדו מאוטובוסים צפופים. מומלץ לצפות כאן מלמעלה באגם ולרדת אליו לאחר מכן.

גנים בוטניים יפיפיים – Terra Nostra Gardens

הגנים הבוטניים והברכה התרמית העצומה שבתוכם, נמצאים בעמק פורנאש העשיר במינרלים.
זאת תחושה מיוחדת מאוד, להתרחץ במים שיוצאים מעומקו של כדור הארץ.
האזור הגעשי מושך תיירים רבים מבפנים ומבחוץ ולכן עמוס יחסית משאר המקומות באי. עשירי האי בנו להם כאן בתי מידות לנופש בתחילת המאה ה- 19 ככה שאפשר לראות כאן ארמונות קטנים שאינם אופייניים לאי הפשוט.

הפארק עצום, גודלו 12.5 דונם ויש בו מעיינות ונחלים רבים וכמות בלתי נתפסת של פרחים, שיחים ועצים מכל העולם (מעל 3,000 מינים). יש כאן מעל 300 זנים של שרכים ומעל 800 זנים של כמליות. הפארק מטופח מאוד ויש בו אזורים המוקדשים לצמחייה מאקלים כזה או אחר ואפילו שיחי ענק המעוצבים כדינוזאורים, דובים ושלל חיות.

למרות שאנחנו לא אוהבים אטרקציות או מקומות המוניים, בשביל הגנים המדהימים האלה שווה לזנוח אג'נדות. זהו מקום יפיפה שאפשר לבלות בו יום שלם, אבל אחרי שעתיים אנחנו מתעייפים וממשיכים הלאה, אל האזור בו מכינים אוכל בבטן האדמה.

cozido das furnas – מאכל מסורתי בפורנאש

במרכז הכפר אזור קטן בו עולים גייזרים, בוץ מבעבע ואדים מבטן האדמה. לכל מסעדה באזור בור משלה אליו מוריד השף סיר ענק עם תבשיל המכיל בשר בקר וירקות, המזכיר חמין.
התבשיל מתבשל לו בבטן האדמה במהלך כל הלילה ונשלף משם בשעות הצהריים (11:30-12:30 למי שרוצה לחזות בפלא) ונמכר במסעדות האזור.
אנחנו גם ככה לא חובבים חמין, לכן אנחנו נגשים לאחת מהבסטות באזור וקונים מבחור צעיר קלחי תירס שבושלו באותו האופן.

התירס כל כך מעולה ואנחנו חוזרים לקנות מנה שנייה ומחסלים לו את כל התירס שנשאר.

תצפית מרהיבה בשקיעה – Miradouro de senta iria

בדרך לכפר שלנו אנחנו עוצרים בתצפית משגעת לראות את השקיעה.
אנחנו פורשים את השמיכה, מוציאים מהצידנית בקבוק יין מעולה שנוצר כמובן באחד מהיקבים באיים האזוריים ואוספים כוחות לקראת בישול ארוחת הערב.

מרכז האי – אגם האש – Lagoa do fogo (fire lake)

אגם פוגו נמצא במקום הגבוה ביותר באי ולרוב מכוסה בערפל. תכננו לרדת לכאן במסלול הליכה שאורך 11 קילומטר, אבל למזלנו לא הצלחנו למצוא את נקודת ההתחלה.
אז החלטנו לרדת אליו בדרך הקלה.
קלה?
כנראה כדי למנוע ירידה המונית לאגם, לא הקלו המקומיים על התיירים.
הירידה קשה מנשוא והעליה עוד יותר.

אנחנו מגיעים למטה ולאחר שנרגעים מהירידה הקשוחה, מתחילים להקיף את האגם משמאל, עד שאנחנו מוצאים חוף פרטי משלנו. כל כך יפה כאן. מדובר באחד מימי השיא של הטיול.
האגם מהווה בית גידול טבעי ולכן אסור להיכנס למים אם נמרחת קודם בקרם הגנה מפני השמש וכמובן שהכל סביב נקי ומצוחצח.

כמו בכל יום אחר, אנחנו שולפים מהצידנית אננס מתוק ונפלא שגדל כאן באי. מסביב חגים שחפים וליבנו מלא בהוקרה לאלוהי הערפל שאפשר לנו לרדת לאגם. חלק גדול מהמטיילים כאן לא מצליחים אפילו לראות אותו.

העלייה חזרה לוקחת לפחות שעה. מזל שקניתי בדקטלון בפונטה דלגדה מקלות הליכה של מטיילים, גם איתם הלכו לי הברכיים.
אנחנו מתיישבים בקצה העליה, מעולפים. אחרי חצי שעה אני אומרת:
יאללה, ממשיכים מכאן למפל נהדר.
לאאא מתחננות הילדות .
אבל אני כבר יושבת ברכב, מוכנה.
וטוב שכך. המקום אליו אנחנו נוסעים מתגלה כמקסים.

מפל Salto do Cabrito

למרות שמדובר בירידה תלולה מאתגרת לנסיעה, בהתחשב בעייפות של כולנו, אנחנו יורדים עד למפל עם הרכב.
מצד שמאל שביל המוביל תוך כמה דקות אל נחל משגע. אנחנו כאן לגמרי לבדנו. המים קרירים ונעימים, הצמחייה הצפופה מצילה עלינו. מי צריך יותר מזה?

כשמספיק לנו אנחנו חוזרים לכיוון החניה. במרחק 5 דקות הליכה נמצא המפל, אנחנו מתיישבים בברכת המים היפה שתחתיו, מסתכלים בסקרנות בחבורה שיורדת מראש המפל בסנפלינג. אם לא היה לי פחד גבהים ורגליים רועדות ממאמץ, יש מצב שהייתי מצטרפת.

אגם Lagoa do Congro

האגם המשגע נמצא קרוב יחסית לפורנאש, אבל אפשר לשלב אותו גם ביום טיול באגם פוגו. משום מה מסלול הטיול הקליל והמעולה הזה אינו פופולרי ככה שאנחנו זוכים לאגם שלם פרטי משלנו.

אנחנו נכנסים ליער המקיף את האגם והולכים על השביל המסומן בצורה ברורה. המים שקטים וירוקי, העצים והעננים משתקפים בהם כמו בציור נפלא.

המקום כל כך מרשים שלטעמו של רונן זה הטיול הכי יפה שעשינו באי. לא לפספס. המסלול קווי. לוקח כשעה הלוך וחזור.

שדות התה בסאו מיגל – Gorreana

לקראת השקיעה אנחנו מגיעים אל שדות התה של גורנה.
אלה שדות התה היחידים באירופה וניתן לגדל אותם כאן בזכות מזג האויר הטרופי של האזוריים.
תושבי האזוריים גאים מאוד במפעל התה. מייצרים כאן לא פחות מ 33 טון תה בשנה המיוצא לכל קצוות העולם.
התה בסאו מיגל גדל מאז 1883 באופן טבעי, ללא חומרי הדברה מכל סוג שהוא.

חנות התה כבר סגורה ואנחנו נכנסים אל תוך המטעים, הולכים בשבילים שבין שיחי התה, מביטים בשמש השוקעת באוקיינוס ומרגישים בקובה.

סטה סידאדש – Lagoa das Sete Cidades – החלק הדרומי באי סאו מיגל

האזור יפיפה, מלא בעדרי פרות הרועות בחופשיות בין שדות ירוקים מרהיבים.
האתגר – האזור סובל מבעיית ערפל חריפה, אבל בשום פנים ואופן אל תוותרו עליו.

ללא ספק מדובר באחת מגולות הכותרת של האי סאו מיגל בפרט והאיים האזוריים בכלל.
המלצה חמה: במידה והאפליקציה מראה על מזג אויר בהיר, טוסו לשם.
במשך ארבעה ימים חיכינו שיתפזר הערפל מעל צידו הדרומי של האי. וכלום.
הבוקר החלטתי שהמצלמה בסטה סידאדש בטוח מקולקלת, לא יתכן ששם אפור כל הזמן כששאר מצלמות האי מראות על יום שמש נפלא.
אז עשינו את המעשה הכי ישראלי ונסענו לשם. הרי ברור שהמצלמה מצוינת, כמו כל דבר אחר פה אגב.
בתצפית המפורסמת ביותר באיים האזוריים ממנה משתקף בתמונות כל תייר כאן (Miradouro da Boca do Inferno),
כשמתחתיו נראים פרושים שני אגמים מופלאים – הירוק והכחול,
נראית מיקה כשמצדדיה ערפל אפור לתפארת.

נצטרך לחזור לאזוריים בשביל התמונה, חד משמעית.

המלון הנטוש- Hotel abandonao –Monte palace

אבל כמו שאתם בטח מבינים, ערפל לא יעצור אותי. אז נסענו דרכו למלון הנטוש.
את המלון המפואר בנה בשנות ה- 70, תייר שטייל במקום ביום שמשי נדיר והתאהב בספוט המדהים הזה, המשקיף על שני האגמים שמתחתיו.

מהר מאוד העסק קרס כי מי מעוניין לשלם הון תועפות כדי לצפות בערפל? המלון ננטש ותהליך קורוזיה יצר כאן מראות מהפנטים.
אומני גרפיטי שמעו על הספוט המטריף והחלו לצייר על הקירות.
המלון מגודר וסביבו שלטי אזהרה האוסרים להיכנס, אבל האיסור לא מפריע לאנשים לחמוק פנימה.

למרות המראה המפחיד יש לומר, הצלחנו לשכנע את הילדות להיכנס פנימה.
אני מודה שבמשך הביקור ייסרתי את עצמי בשאלה אם אני לא מסכנת אותן, כי המבנה באמת במצב איום.
אבל לא הצלחתי לעצור. השילוב בין ההרס לשאריות המבנה המפואר עוצר נשימה.
מהתצפית שמתחת למלון יוצא מסלול הליכה עד לאגמים של Sete Cidades. המסלול חד כיווני וצריך להזמין מונית חזרה. לאור הנסיון שלנו מהטיול באי פלורס, שם נאלצנו להמתין למונית במשך שעות – ויתרנו על מסלול ההליכה והמשכנו אל האגמים ברכב.

האגמים:

המשכנו לפלס דרכנו בערפל מטה, אל האגמים שרק יכולנו לדמיין. בצידי הכביש אלפי פרחי הורטנסיה מטריפים. טוב שהעזנו להמשיך. הערפל החמיא לאגמים היפיפים.
טיילנו קצת בכפר המנומנם שבמרכזו כנסייה מרשימה.
מצאנו מקום נעים על שפת האגם ועצרנו לפיקניק בחברת עשרות אווזים חמודים שהגיעו לבקר אותנו.

בימים פחות מעורפלים אפשר לשכור כאן קיאקים ולשוט או לשכור אופניים למסלול רכוב סביב האגמים.

חוף עם חול שחור – praia dos mosteiros

מהאגמים המשכנו אל הכפר mosteiros ואל החוף הגעשי שלו.
הכפר נח לו ממש בקצה האי, במורד הצוקים.
החול השחור והנעים סופג את החום והתחושה היא כמו לדרוך על מילוי פרג רך וחם בתוך אוזן המן ענקית ובלתי נראית.
האוקיינוס סוער היום מאוד ואי אפשר להיכנס אל המים. עמדנו על החוף מביטים על סלעי הבזלת המזדקרים מהמים, מאושרים על זה שאנחנו כאן.

אומרים שסביב הכפר הזה סיכוי גדול לראות לווייתנים ולכן כדאי לצאת מכאן לשיט.
אנחנו ויתרנו על הלווייתנים וגם על המעיינות התרמיים הלוהטים הסמוכים לחוף שבזמן הגאות מצטננים קצת עם מי האוקיינוס שחודרים אליהם.
השקיעה כאן מרהיבה.

אזור צפון מזרח סאו מיגל –  Nordeste

זהו האזור הפראי ביותר באי וככזה יש בו פחות כפרים.
הכבישים כאן מפותלים ונושקים למצוקים תלולים היורדים עד לאוקיאנוס, הצמחייה פראית וצפופה והתצפיות עוצרות נשימה.
האזור מרהיב ביופיו ואין לוותר עליו בשום פנים ואופן. זה האזור בו נמצא הכפר שלנו.
מקומות חובה:

טיול למפל ולכפר עתיק – Sanguinhosalto do prego

באיים האזוריים יותר בעלי חיים מבני אדם. הפקקים היחידים בכבישים הם לצורך מעבר עדרי פרות, כבשים ועיזים.
התושבים מתייחסים אל בעלי החיים בכבוד רב. את הפרות חולבים בטבע, לא ראיתי כאן רפתות או לולים.

הטבע מלא בציפורים, בארנבים, המוני פרפרים, אווזים, חתולים, תרנגולי הודו וחמורים.
הסאונד של המקום – קול עלי התירס והקנים ברוח, געיות, פעיות, נערות, נביחות קירקורים וציוצים. לא אשכח את הקולות האלה לעולם.
אנחנו נקשרים מאוד אל חמור מקסים שחי בחצר הבית שממול. בכל בוקר אנחנו נגשים לומר לו שלום. נדמה לי שהוא מחייך בחזרה.

הבוקר אנחנו יוצאים לאחד ממסלולי הטיול המומלצים באי סאו מיגל Sanguinhosalto do prego. המסלול המעגלי היפיפה באורך 4.5 ק"מ, כולל הליכה ביער מרהיב, מפל נפלא החבוי ביער בו מתרצים אנשים אמיצים שאינם חוששים מקור ומסתיים בכפר עתיק משוחזר בקצה ההר המשקיף אל נוף עוצר נשימה. טיול חובה.
אנחנו מגיעים לתחילת המסלול בעזרת הוויז ומחנים באחד מרחובות הכפר הקטן ממנו מתחיל המסלול המעגלי.
למזלנו נפלנו על יום שמשי ונעים. אנחנו נכנסים אל תוך יער משגע והולכים על השביל המסומן.
מדי פעם אנחנו עולים על גשרי עץ שחוצים נחל קטנטן.
עשר דקות אל תוך היער ואנחנו פוגשים חבורת תרנגולות פרא.
הן חיות בקבוצה ביער, מאושרות וחופשיות. אנחנו מוצאים חן בעיני תרנגול אחד חמוד והוא מתחיל ללכת אחרינו.
כשאנחנו עוצרים, הוא עוצר. כשאנחנו ממהרים הוא רץ אחרינו.
אתם מכירים את זה שכלב זר הולך אחריכם ואתם חוששים שהוא לא ימצא את דרכו חזרה? אז כזה.
תחזור לחברים שלך תרנגול, אני מתחננת אליו, אבל הוא עקשן.

לאחר כשעה וחצי של הליכה נעימה, אנחנו מגיעים אל מפל מרהיב. רסיסי מים בשלל צבעי הקשת ניתזים לכל עבר.
אנחנו יורדים אליו בזהירות, נאחזים העצים, האדמה כאן מאוד חלקה ורטובה.
לא פגשנו אנשים במהלך ההליכה ולכן אני מופתעת מכמות די נכבדת של טיילים שנחים להם עכשיו על האבנים שלצידי המפל.
כמה אמיצים שלא פוחדים מקור אפילו שוחים בברכה, צורחים בעונג בשלל שפות. כולם תיירים כמובן.

אנחנו מוצאים לנו סלע פנוי לטובת פיקניק.
כשאנחנו ממשיכים הלאה, מופתעים לראות שהתרנגול החמוד חיכה לנו למעלה, בשביל ממנו ירדנו למפל.
הוא מקשקש בזנב, או שנדמה לי?

אנחנו ממשיכים והתרנגול אחרנו.
לאחר כשעה אנחנו מגיעים אל קצה היער ונכנסים אל תוך כפר עתיק מאוד.

הכפר האבוד – Sanguinho

בכפר כ- 20 בתי אבן ישנים, רובם נטושים וחלקם נמצאים בשיפוץ מסיבי.
אני מציצה אל תוך בית קטן ועיני נפערות לרווחה. הבית מרוהט ממש כמו לפני 100 שנה. מדהים.

אני מסתכלת אחורה. התרנגול התחבר עם כמה חתולים והם משחקים ביחד.
ואז נשמע קול קדיחה חזק מאחד הבתים שבשיפוץ.
התרנגול נבהל, פותח בריצה אל תוך היער ונעלם.
אפילו לא הספקנו להיפרד מהמסכן הקטן לשלום.
אנחנו מטיילים בין הבתים העתיקים, נראה שהם אפילו לא מחוברים לרשת חשמל.
יש כאן טרסות ישנות, מטעי בננות, מתקנים לייבוש עלי טבק.
אי אפשר להגיע לכאן ברכב, איך הביאו לכאן את הרהיטים העתיקים?

מסתבר שהכפר משוחזר בגישה אקולוגית והפך לריזורט קסום המשמר את התרבות והמסורת המקומית.
התושבים המקוריים של הכפר נטשו את בתיהם לפני שנים רבות, בעיקר בגלל קושי הגישה וחוסר היכולת של הילדים הקטנים להגיע לבית הספר, בהליכה של קילומטרים בין הגבעות.
רוב התושבים הגרו לארה"ב ולקנדה.

הריזורט מומלץ מאוד למי שרוצה להתנתק מהציוויליזציה לכמה ימים, לנשום אויר צלול, לקרוא ולנוח.
אפשר אפילו לאפות לחמים בתנורי העץ המסורתיים שבבתים.

בסוף הכפר תצפית עוצרת נשימה אל העמק שתחתנו והאוקיאנוס האינסופי.
אנחנו יורדים בשביל מרוצף באבן ומגיעים אל הרכב שלנו.
וואו. זה היה טיול חלומי, כזה שייזכר לעד.

מגדלור ארנל – Arnel Lighthouse

אנחנו מחנים לצד הכביש הראשי ומתחילים לרדת ברגל.
הכביש אליו כל כך תלול שאין לנו את האומץ הנדרש לרדת אליו עם הרכב, שלא לדבר על העלייה אח"כ שהיא בזוית של 35 מעלות, לפי השלט הקטן שליד החניה.
המגדלור היפיפה נמצא באמצע הכביש התלול ובסופו למטה מתגלה כפר דייגים קטן ומקסים.
אני רואה למטה כמה מכוניות, מעריצה את התושבים שמסוגלים לעשות את הדרך הזאת ברכב.
אגב, גם ברגל ממש לא קל אבל המאמץ משתלם כי המראה מכאן מרהיב. אנחנו מסתכלים על המצוקים החדים המעטרים את קו החוף הצפון מזרחי, המראה יפיפה וקשה להפרד וללכת, בעיקר שעליה כל כך חדה מפרידה ביננו לבין הרכב בחניה.
אנחנו מתיישבים על החומה שעל שפת הכביש ומשתהים מול היופי, מדמיינים את הליוויתנים שבים.

אומרים שמומלץ מאוד לראות כאן את הזריחה שכן אורה של השמש משתקף דרך חריכי הצלב שבקירות המבנה המתומן.
אנחנו לא הצלחנו לעמוד במשימה. למי שנשאר קצת כוח וממשיך למטה במורד הכביש יתגלה מפל מרשים שנמצא מעל כפר הדייגים.
לצערי המגדלור פתוח לביקורים רק בימי רביעי (בקיץ 14:00-17:00, הכניסה חופשית), ככה שאנחנו יכולים להסתכל עליו רק מבחוץ.
האיים האזוריים מלאים במגדלורים (ככה אומרים ברבים?) ומגדלור ארנל הוא העתיק ביותר מבין כולם ופועל החל משנת 1876. הוא ממוקם בנקודה הצפון מזרחית של סאו מיגל. אומרים שניתן לראות את האור שלו מהאוקיאנוס כבר ממרחק 25 ק"מ.
אפשר לתאם במגדלור סיורים מודרכים ויש בו תערוכה קבועה העוסקת בהסטוריה של המגדלורים באזוריים.
טיפ: Vista dos Barcos – תצפית  נהדרת על המגדלור וכפר הדייגים, פתרון מעולה לאלה המתעצלים לרדת למטה. נמצאת לצד הכביש הראשי ומסומנת בבירור.

התצפית הכי יפה באי סאו מיגל – miradouro ponta do sol sossego

התצפית היא למעשה מסלול טיול קליל באורך כחצי קילומטר, ממנו נשקף נוף עוצר נשימה (אני מרגשיה שקצת חוזרת על עצמי , אבל אין מילים לתאר את היופי הזה). המיוחד בתצפית הזאת, מעבר לנוף, הוא הגן המטופח המקיף את השביל. יש כאן שלל פרחים צבעוניים, מדשאות, שולחנות לפיקניק והשירותים הכי נקיים בעולם. לא לפספס בשום פנים ואופן.

חזרה הביתה
חזרנו לתל אביב אל הגולגולים של עצי הפיקוס, אל החום, הפקקים והמינוס בבנק.
למדנו כמה דברים במסע הזה:
שאנחנו מעדיפים את קצוות העולם, שאנחנו נוודים בנפשנו פנימה, שאנחנו אוהבים אתגרים, שעליות קשות ומכשולים לא יעצרו אותנו, שאנחנו יכולים להסתפק בכמה בגדים, שמפו וקרם הגנה מהשמש, שאפשר לחיות שבועיים בלי נטפליקס, שלעולם יש אינספור גוונים, שעדיין חיים על כדור הארץ אנשים פשוטים ותמימים, שאנחנו צוות לא רע ולכל אחד מאיתנו תפקיד במרקם הזה שנקרא משפחה, שבשבילנו הטיולים הם החיים ומה שבניהם רק הפסקה.
ושבכל זאת נשארו לנו עוד כמה נושאים לשיחה.
לפוסט על הטיול שלנו באי המדהים פלורס – האי פלורס באיים האזוריים
תחת ערפל בכפר שבקצה אירופה – האי פלורס מתכסה בערפל
האיים האזוריים רחוקים לכם? כנסו לפוסט על הטיול שלנו ביוון – שבועיים מושלמים בפלופונס
נשארים בארץ אבל רוצים להרגיש בחו"ל? – כפר הדייגים בג'סר א-זרקא
בכל זאת חו"ל אבל קרוב – טיול משפחתי בסיני